יחזקאל פרק ט׳

קרבו פקדות העיר — הקריבו את הפקודים אשר הפקדתי לשחת את העיר:

ששה אנשים — רבותינו פרשום במסכת שבת קצף אף וחימה משחית משבר מכלה:

מפצו — שהוא משבר את הכל כמו ונפץ את עולליך (תהילים קל״ז:ט׳):

וקסת הסופר — פנקס הם לוחות שמחופין בשעוה וחורתין בם בעט:

אצל מזבח הנחשת — הוא מזבח אבנים שעשה שלמה תחת מזבח הנחוש' שעשה משה במדבר:

מעל הכרוב — מעל הכפרת שהשכינה היתה שורה שם עד הנה והתחילה להסתלק ולצאת לחוץ מעט מעט עשר מסעו' וזה מסע הראשון (עיין עמוס ט פ' א ברש"י וצ"ע יוש"ה) מן הכרוב למפתן בית קדשי הקדשים:

והתוית תו — ורשמת רושם:

על מצחות האנשים — הצדיקים כדי להיות לאות שלא יפגעו בם המשחיתים:

ולאלה אמר באזני — לששת המחבלים:

וממקדשי תחלו — מן העומדי' לפני מקדשי ורבותינו אמרו אל תקרי ממקדשי אלא ממקודשי מן המקודשים לי הם אותם חקוקי התיו שהתרה בהם מלהזיקם חזר וצוה לחבלם לפי שאמרה מדת הדין לפניו מה נשתנו אלו מאלו הרי לא מיחו בהם כדאיתא במסכת שבת:

ואשאר אני — ונשארתי אני:

מלאה מטה — דין מעוקל:

קרבו פקדות העיר ראה שה' הפקיד מחבלים להשחית את העיר וקרא ואתם שיקרבו לשמור ולהכרית בכלי משחיתם :

והנה ששה אנשים ראה ששה מחבלים שהפקדו על העיר באים מדרך שער העליון ששם בית המלך, ואיש כלי מפצו בידו להשחית, ואיש אחד בתוכם לבוש בדים שהוא מלאך המלמד זכות, וקסת הסופר במתניו, לכתוב זכיותיהם בספר זכרון, והמליצה בזה כי ששה פקודי העיר רואי פני המלך הם השחיתו את העם והרגו הרג רב (ע"פ פקודתם) בסוף ימי המצור, כאילו ששה מלאכי משחית נתלבשו באלה לבלע ולהשחית, והם באו מבית המלך כי היו מרואי פניו, וירמיה היה כהן לבוש בגדי הבד לשרת בקדש וקסת הסופר במתניו לכתוב נבואותיו על ספר, כמו שאמר לו ה' שיכתוב על ספר דברי נחמות אשר ראה (ירמיהו סי' ל') והוא התעסק להשקיט את העם וליעצם עצת שלום ואמת:

וכבוד אלהי ישראל, ראה שהשכינה התחילה לנסוע מן הבית שזה סימן שהבית יוחרב, ויקרא אל האיש לבוש הבדים שהוא המלמד זכות:

ויאמר אליו צוה שהוא יעבר תחלה ויתוה תו וסימן על מצחות האנשים הצדיקים שהם נאנחים על התועבות הנעשות בעיר כדי שמלאכי חבלה לא ישלטו בהם:

(ה-ו) ולאלה הששה מחבלים אמר באזני שיעברו בעיר אחריו ויכו את כולם וצוה שלא יגשו אל הצדיקים שעליהם התו והסימן, וצוה שיחלו להכות אצל הבית המקדש, וכן היה שהחלו להכות האנשים הזקנים שעמדו לפני הבהמ"ק, והיו ממונים שם או עובדים עבודת המקדש, והנמשל ששרי העם שהם פקודות העיר בעונות הדור נתן להם רשות מאת ה' להרוג בעיר, רק שה' צוה לירמיה שיעבור בתוך העיר להחזירם בתשובה, ושיתוה סימן על מצחות האנשים שישמעו בקולו, כמ"ש היוצא ונפל על הכשדים והיתה לו נפשו לשלל וחי, ולהמשחיתים אמר שיהרגו בעיר, כמ"ש הנני מסב את כלי המלחמה אשר בידכם אשר אתם נחלמים בם עם הכשדים וכו' ואספתי אותם אל העיר ונלחמתי אני אתכם (ירמיה כ"א ה') ר"ל שילחמו איש באחיו ע"י ה' ששם חרב מלחמה ביניהם, ושם אמר שהיוצא ונפל אל הכשדים וחי, וז"ש ועל כל איש אשר עליו התו אל תגשו, ר"ל שהוא ינצל מידם, ואמר וממקדשי תחלו כי החל המרד וההריגה בבהמ"ק בעת שנתאספו העם שמה, ושם החלו להכות בזקנים שהיו לפני הבית:

ויאמר, אח"כ צוה שיטמאו הבהמ"ק עצמו ע"י שימלאו חצרות המקדש בחללי חרב, ואח"כ יצאו להרג בעיר, וכן עשו והכו בעיר, והמליצה שאחר שהחל המרד סביב המקדש, יתפשט ההריגה ביניהם בחצרות המקדש, ומשם התפשטו בעיר והרגו איש את אחיו:

ויהי כהכותם, וראיתי כי לא ישאר רק אני לבדי שלא היו צדיקים ביניהם, ואמר, המשחית אתה וכו' בשפכך חמתך על ירושלם, ר"ל אחר שאתה רוצה לשפוך חמתך על ירושלים העיר עצמה לשרפה באש, ובזה תשוכך חמתך ותכלהו על העצים והאבנים ודי בזה ולא תשחית את ישראל:

ויאמר אלי השיב שהעון שלהם גדול במאד מאד שכל הארץ מלאה דמים ורציחה והעיר ששם השופטים לעשות משפט בארץ מלאה הטיית דין כי מכחישים ההשגחה שאומרים שאין ה' משגיח בארץ ולכן:

גם אני לא תחוס עיני כמו שהם אין חסים זה על זה כן דרכם בראשם נתתי מדה כנגד מדה:

והנה ע"ז בא מלאך המלמד זכות לסייע אותי, ואמר שעשה כמו שנצטוה, ושמצא שם צדיקים ראוים להנצל, והמליצה שירמיה בא בתפלתו, והודיע כי הוכיח את העם ושיש גם צדיקים השומעים לקולו, כמו שמבואר בירמיה שנמצאו ג"כ שרים שהצילו אותו, ושהאמינו לדבריו: