יחזקאל פרק כ״ט

התנים הגדול — לפי שכל גדולתה של מצרים וכל שובע שבה על ידי יאורי נילוס הוא לפיכך הנביא ממשל את מלכה לתנין ואת עמה לדגת יאור:

לי יאורי — איני צריך לעליונים כי יש לי יאורי מספיק כל צרכי:

ואני עשיתני — בגבורתי ובחכמתי הגדלתי גדולתי וממשלתי:

חחים — כמין טבעות ברזל איינ"ש בלע"ז:

דגת יאוריך בקשקשתיך — אינטישאיקראטי"ש בלע"ז כלומר אתן בלב כל גבוריך לצאת עמך למלחמה ויפלו כולם:

ונטשתיך המדברה — זו היא אובדנן של דגים כיון שנטשו על פני היבשה מתים א"י אטינדר"י טו"י בלע"ז:

משענת קנה — כמה פעמים סמכו עליהם בימי סנחריב ובימי נבוכדנצר ולא הועיל להם בקנה זה שהוא רך ואינו סומך את הנשען עליו:

בתפשם בך בכפך — בכף קרי כאדם המהלך ונשען על מקלו:

תרוץ — תירצץ:

ובקעת להם כל כתף — כתפיהם כאדם הנסמך על קנה ונשבר והאדם נופל עליו והקרומיות נכנסות לו בכתיפיו:

והעמדת להם כל מתנים — מאחר שתשבר יצטרכו לחזק את מתניהם ולעמוד עליהם והרי אתה כאדם שחבירו נשען עליו והוא חלש ואומר לו התחזק על מתניך כי לא תסמוך עוד עלי וכן ת"י ולא תהא להון לבי' סומכוון ויש מחליפין והעמדת להם לוהמעדת ואיני רואה את דבריהן, ומנחם חברו עם מעמד רגלים כמוני:

ולא תשב ארבעים שנה — ארבעים ושתים שני רעבון נגזרו בחלום פרעה כנגד שלשה פעמים שנכתב החלום שבע פרות ושבע שבלים רעות (בראשית מ״א:כ׳) ראה וספרו ליוסף הרי שני פעמים ויוסף אמר לו שבע הפרות הרקות והרעות וז' השבלים הרקות (שם) הרי ארבעים ושתים לרעב ולא היה להם אלא שתים שנאמר כי זה שנתי' הרעב (שם מ"ה) ומשירד יעקב למצרים פסק הרעב שהרי בשנה השלישית זרעו שנאמר ותן זרע ונחיה וגו' (שם מז) והארבעים נפרעו להם עכשיו:

תשב ארבעים שנה — תשב שר"א אשיגיא"ה בלע"ז:

מכורתם — מגורתם ל"א כמו תולדותם וכן חברו מנחם:

לבלתי רדות בגוים — לשון ממשלה כמו ורדו בדגת הים (שם א):

ולא יהיה — מצרים לבית ישראל עוד למבטח המזכיר להם עון שאמר להם הקב"ה לא תוסיפו לראותם עוד (שמות י״ד:י״ג):

ויהי בעשרים ושבע שנה — למלכות נבוכדנצר, אותה שנה נתנה מצרים בידו כך שנינו בסדר עולם ויש בספר הזה הרבה נבואות כתובות מוקדם ומאוחר:

העביד את חילו — על צור עבודה גדולה:

כל ראש — אנשי חיילותיו:

מוקרח וכל כתף מרוטה — כדרך הצרים על העיר ימים רבים וטורחים ויגיעים בשאת משאות עצים ואבנים והוא לכד את צור בעשרים ושלש למלכותו כמו שמצינו בסדר עולם, מוקרח קאלב"ו בלע"ז:

מרוט' — פלי"אה בלע"ז:

ושכר לא היה לו — לאחר ששללו שללה עלה הים ושטף מהם לפי שנגזר עליה ועל שללה ליאבד בים:

פעולתו אשר עבד בה — שכר פעולה אשר עבד במצותי בצור אתן לו את ארץ מצרים:

אשר עשו לי — מצרים רעה במשענתם שהבטיחו את עמי בעזרתם הבל:

ביום ההוא אצמיח קרן — לא שמעתי ולא מצאתי פי' מקרא זה מה הוא צמח קרנם של ישראל במפלת מצרים שהרי ישראל גלו שמונה שנים לפני מפלת מצרים ואומר אני ביום ההוא מוסב על פרשה של מעלה מקץ ארבעים שנה אקבץ את מצרים ואותו חשבון כלה בשנה שמלך בלשאצר ומצינו בדניאל שבאותה שנה התחילו מלכי פרס להתחזק ונגזרה מפלה על בבל שנאמר (דניאל ז׳:א׳) בשנת חדא לבלשאצר דניאל חלם חזה וגו' קדמיתא כאריה היא בבל (שם) וכתיב (שם) חזה הוית עד די מריטו גפה וגומר וארו חיוה אוחרי תנינא דמיא לדוב היא פרס וכתיב וכן אמרין לה קומי אכולי בשר שגיא, כלומר תפשי המלוכה ומלכות פרס היא צמיחת קרן לישראל שנאמר בכורש הוא יבנה עירי וגלותי ישלח (ישעיהו מ״ה:י״ג) ומניין שארבעים שנה של מצרי' כלו באותו הפרק מצרים נתנה ביד נבוכדנצר בכ"ז לנבוכדנצר בשנה שנאמר' נבוא' זו ליחזקאל הוסיף ארבעים שנה הרי ששים ושבע צא מהם ארבעים וחמש לנבוכדנצר ועשרים ושלש לאויל מרודך כדאמרינן במסכת מגלה ושנה אחת מהם עלתה לזה ולזה כדאמרינן התם שנים מקוטעו' היו:

ולך אתן פתחון פה בתוכם — לך יחזקאל יהא פתחון פה כשיראו נבואתך מתקיימת:

בשנה העשירית, מפלת צור נבא בשנה י"א שהוא אחר נבואה זאת, והטעם שהקדימה, מפני שעל פרעה נבא גם בשנה י"א ובשנה י"ב ובשנה עשרים ושבע לכן הקדים נבואת צור, וסמך נבואות מצרים זל"ז, וגם שמצרים נחרבה פעמים הרבה וחורבן האחרון היה אחר צור (כמ"ש (פ' י"ח) נבוכדנצר העביד את חילו וכו' הנני נותן לו את ארץ מצרים) לכן סדר נבואה זאת אחר נבואת צור:

שים פניך על פרעה מפני שפרעה עשה א"ע אלהי ומשל ממשל רב והיה מפלתו מפלת האומה בכלל, לכן צוהו ליחד השקפת חזיונו עליו, ועל ידו על כל מצרים:

התנים הגדול, המצרים היו מאמינים שהיאור נילוס הוא קדוש ושהתנינים הגדולים שבו יש בהם אלהות, ושיש תנים אחד הגדול מכולם שהוא מושל על כולם והוא ברא את עצמו ואת היאור, והמשיל אליו את פרעה בכחו, שהוא י"ל בארץ הכח עצמו שיש להתנים ביאור, וע"כ קראו בשם התנים הגדול, שהוא רובץ בתוך יאוריו שהיאורים כולם ומה שבם שייך אליו, והוא מתפאר שהיאור הוא שלו כי הוא בראו, וכן שעשה א"ע עם היאור שבו תלוי אושר ארץ מצרים:

ונתתי הנה מצרים נחרבה כמה פעמים ופרעה היה מושל תחלה עד נהר פרת, והכהו נבוכדנצר במלוך יהויכין (כמ"ש במ"ב כ"ד) וכן בשנה הרביעית ליהוקים, הכהו בכרכמיש (כמ"ש בירמיהו מ״ו:ב׳), ואח"כ יצא שלישית בעת שצרו על ירושלים ושב לארצו (ירמיהו ל״ז:ז׳), וכל זה היה חוץ לארצו, וע"ז אמר במשל שיתן חחים בלחייו כמו שמושכים הדק הגדול בחחים שלא ברצונו כי אז יצא ממצרים בהכרח ע"פ גזרת ה' להענישו, והמשיל שידביק בקשקשותיו כל דגת יאוריו, היינו שריו וגבוריו, יעלהו מתוך יאוריו, ר"ל שיצאו חוץ לארצו שבארץ היה בטוח משא"כ כוץ לארצו נדמה כדג בעלותו מן היבשה שהוא חלוש ורפה כח, וכן ( אעלה ) דגת יאוריך ( אשר ) בקשקשתיך תדבק :

ונטשתיך המדברה, שם יפוזר חילו, ושם יפול על פני השדה, כי לא ילחם בעיר ובמבצר, לא תאסף במשל הדגים תחלה מקבצים אותם ואח"כ אוספים אותם הביתה, אמר לא תאסף הביתה, ויותר מזה כי גם לא תקבץ כי יאכלוהו חיה ועוף:

וידעו ובזה ארויח שכל יושבי מצרים יכירו כי אני ה' כי ידעו שהיה לו עונש מה' המשגיא לגוים ויאבדם אחר כ"ז בא עליו מלחמה בארצו שבא נבוכדנצר לגבול מצרים והכהו בארצו, והיה זה כמה פעמים, באר פה המלחמה הראשונה, ובאר סבתה שהיה בעונש יען היותם משענת קנה לבית ישראל שישראל סמכו עליהם שיעזרום והם לא עזרום רק גרמו להם החורבן והנפילה שע"י בטחונם הסירו לבם מה' ולא שמעו לקול ירמיה בשם ה':

בתפשם, דמה אותם לקנה רצוץ שבעת יתפשנו אדם בכפו להפחיד בו את חברו כאילו בו יכנו, יתרוצץ ויבקיע כתפיו, ובעת ישען עליו ישבר לגמרי, והמתנים יעמודו, כי בעת ילך האדם על רגליו כח הכובד הוא בין רגליו, ע"י מתניו שמעמידים את הגוף, ואם ישען על מטה, כח הכובד והפלס הוא באמצע בין הגוף והמשענת ולא יעמוד על מתניו כי כח הכובד הוא בין גופו להמשענת ובעת ישבר המטה יפול אם לא יעמוד על מתניו, וכן בנמשל בתחלה שרצו להפחיד את אויביהם ע"י פרעה כמו בעת צר מלך בבל על ירושלים ושמעו כי חיל פרעה יצא ממצרים ונסתלק ועי"ז נבקע להם הכתף, כי הוצרכו לתת ממונם שוחד למלך מצרים כמ"ש (ישעיהו ל׳:ו׳) ישאו על כתף עירים חיליהם וכו' לא לאזר וכו' כי לבושת וכו', ואח"כ נשענו עליו והוצרכו לעמוד על מתניהם ולהלחם בעצמם, ורגליהם כבר נועפו ונכשלו:

לכן, עי"כ בא עליהם נבוכדנצר אל ארצם, וזה היה אחר החורבן, ועז"א הנני מביא עליך חרב, ועי"כ תהיה ארץ מצרים לשממה וחרבה, וידעו כי אני ה' בזה יכירו אלהותי ביותר במה שהבאתי המחריב אל ארצם, עתה באר חורבן שלישי כללי שיהיה למצרים שזה היה בשנת כ"ז למלכות נבוכדנצר, שמונה שנה אחר החורבן שכבר נשא עונו מה שלא עזר לבני ישראל רק היה מסבה אחרת יען אמר יאור לי ואני עשיתי שעדיין היה מיחס כל כחו אל היאור ואל עצמו שאמר שיש בו כח אלהות, כי גם אחר המכה הנזכר שהחריב קצת מארצו עדיין לא נבטלה מלכות מצרים מכל וכל:

לכן הנני אליך, בא עליו חורבן החלטי כללי בשנת כ"ז לנבוכדנצר, ואמר בזה לחרבות חורב שממה, שהוא חורבן גדול מאד, יותר ממ"ש למעלה שממה וחרבה, וכן יהיה כולל כל הארץ ממגדל סונה עד גבול כוש :

לא וכן יהיה חורבן אמתי עד שלא תעבר בה רגל אדם ורגל בהמה, כי תהיה כמדבר ציה, עד שגם מרעה לעדרים לא יהיה שם, וכן ימשך זמן רב כי לא תשב ארבעים שנה :

ונתתי, וחוץ מזה יהיה חורבן גם בסביבות מצרים עד שתהיה שממה בתוך ארצות נשמות שגם הארצות סביבותיה תהיינה נשמות, ולפעמים תהיה הארץ נשמה והערים אינם חרבות כמו שגם במדבריות ימצא באמצע מקום מושב כאיים בתוך הים, לז"א שגם הערים יהיו חרבות וגם יהיו בתוך ערים מחרבות של השכנים, באופן שא"א שתבנה ותתיישב מן השכנים סביבה, ומוסיף שבכ"ז תגדל חורבן מצרים יותר מחורבן שכניה עד שבתוך ארצות נשמות תהיה היא שממה בערכן, כי תגדל שוממותה עד שיאמרו שבערכה הם אינם נשמות, ובתוכם תהיה היא הארץ הנשמה, וזה ימשך ארבעים שנה, וחוץ מזה הפלטים ושרידים משם לא יתישבו במקום אחד במדינה אחרת רק יפוצו בין הגוים :

מקץ ארבעים שנה, כי מצרים נחרבה בשנת כ"ז לנבוכדנצר והוא מלך חמשה וארבעים שנה נשארו י"ח למלכותו, ואחריו מלך אויל מרודך כ"ב שנה, הם ארבעים שנה, כי בשנת א' לבלשצר נאמרה נבואת פרס לדניאל ומאז התחילו הגולים לשוב בימי מלך פרס, והתחילו להתקבץ:

ושבתי ואז יקרא להם דרור לשוב לארצם ברשיון מלך פרס, וישובו לארץ פתרוס ששם גרו תחלה בהיותם לגוים בהתחלה, אבל שם יהיו ממלכה שפלה :

מן הממלכות, בל תחשוב שתהיה שפלה בערך הקדום לבד, שלא תגדל כבודה כראשונה ובכ"ז תגדל כממלכות אחרות שיהיו ג"כ שפלים בזמן ההוא, אומר מן הממלכות תהיה שפלה שכולם ירימו ראש נגדה, ולא תאמר שהגם שתהיה תחת ממלכות אחרות בכ"ז תתנשא על הקיבוצים שאין להם מלך, אומר ולא תתנשא עוד על הגוים (שגדר שם גוי הוא העם הפחות שא"ל מלכות) וזה יהיה ע"י שאמעט אותם כדי שלא יוכלו רדות בגוים, ר"ל זה יהיה לשתי תכליות, א. כדי שלא ירדו בגוים למשול בם בפרך כי כבר הסיר ה' עול הגוים:

ב. כדי שלא יהיה לבית ישראל למבטח, שלא יבטחו עוד על מצרים שהמבטח הזה מזכיר עון, ע"י שהם פונים אחריהם ולומדים מעשיהם ומסירים לבם מה', והתכלית הג' וידעו כי אני ה' שעי"כ יכור אלהותו שעושה עם מלכי הארץ כרצונו:

ויהי בעשרים ושבע, כבר כתב בסדר עולם שבשנת כ"ז למלכות נבוכדנצר כבש את ארץ מצרים, ופי' בעשרים ושבע למלכות נבוכדנצר, וכתב מהרי"א שלכן לא תפס בכאן החשבון לגלות יהויכין כמו שחשב בכ"מ לפי שזכר למעלה שימשך חורבנה ארבעים שנה ולא ידענו מאין התחילו אותם ארבעים שנה, לכן הודיע הכתוב שבכ"ז למלכות נבוכדנצר היה חרב מצרים, ומשם יצא לנו שבמות אויל מרודך נשלם החשבון כנ"ל:

בן אדם מצייר כי נבוכדנצר הוא שלוחו של ה' ושבט אפו להחריב הארץ וראוי שישלם לו שכר, וכל שהעבודה יותר גדולה ראוי לשכר יותר, והנה אל צר העביד את חילו עבודה גדולה, עד שכל ראש מקרח מרוב נשיאת המשאות אבי המצור ואבני קלע על הראש והכתף ונמרטו שערות הראש, והעור שעל הכתף, ובכל זאת שכר לא היה לו ולחילו, כי שכר החיל הוא השלל והבזה שיבוזו בכבוש העיר, ושכר המלך הוא, או הארץ הנכבשת שימלוך עליה או אם יחריב הארץ שכרו הוא הכבוד שיהיה לו להפיל חתתו על מלכי ארץ, ושיניהם לא קבלו שכר כי אחרי שעמל בה ימים רבים נחרבה מעצמה ע"י הים שהציף אותה ושטף את השלל, וימח את כל היקום:

לכן יתן לו את ארץ מצרים, ונשא המונה לעבדים ולשפחות, ושלל שללה, וזה יהיה שכר החיל כי את כל הרכוש יתן מתנה להחיל:

פעלתו, ופעולתו שהיתה כוונתו בעבור הפעולה לא בעבור השכר ר"ל שהפעולה עצמה יקרה בעיניו לעשות לו שם תפארת, ע"ז נתתי לו את ארץ מצרים, שהגם שלא יהיה לו שכר כי תחרב לגמרי ולא תהיה ממלכה עוד, בכ"ז הפעולה תגדל שהחריב ממלכה גדולה כזו, ולמה לא אתן לו ארץ מצרים לשכר, היינו שלא יחריבה רק תשאר מממלכה תחתיו והיו שכרו, מפני אשר עשו לי שמרד בה' כמ"ש למעלה אשר אמר לי יאורי, ואשר היה משענת קנה לבית ישראל:

ביום ההוא המפ' נלחצו בזה מאד רש"י ז"ל פי' ביום ההוא אחר מ' שנה ובאמת בעת ההיא לא נאמרו מן המ' שנה, שזה נבא בשנה העשירית. ועוד מז"ש ולך אתן פתחון פה והלא יחזקאל מת בימי נבוכדצר. ולדעתי אחרי שכבש מצרים שהיה גמר מלחמותיו עבד את הצלם בבקעת דורא ואז היה הנס מן חנניה מישאל ועזריה שנתקדש השם ואז הרים קרן ישראל שראו כי שם ה' נקרא על קדושיהם, וחז"ל קבלו שבעת שהיה המעשה של חמו"ע החיה יחזקאל המתים בבבקעת דורא ובאו העצמות וטפחו על פניו של נבוכדנצר ואמרו לו חבריהם של אלו מחיה מתים בבקעת דורא שהיה סימן אל הגאולה העתידה ותחה"מ. וזה הפתחון פה שנתן לו בתוכם על שהכירו את ה', כמ"ש וידעו כי אני ה' :