מסכת ברכות דף נ״ט עמוד א׳

כטרפא דטריף דבר שהוא חסר וסתמוהו מגופו שעשאוהו כנוס ומתחזי כמכה בקורנס טרפא דטריף מוכה בהכאות כמו ביצה טרופה. ל"א דמתחזיא כדטרפא מטרף נדבק יחד ועשאו סניפין כמין חיבור:

והאי דאזלא עיש אחר כימה:

דאמרה לה הב לי בני שני כוכבים שלי:

וליהדר לכימה אותן כוכבים עצמן שנטל הימנה:

גוהא בלשונם קורין רעידת הארץ גוהא:

אובא טמיא בעל אוב של עצמות שעושה כשוף בעצמות המת. טמיא עצמות ודומה לו במסכת כלים בית מלא טמיא ופי' רב האי מלא טמיא בית שהוא מלא עצמות והביא ראיה על זה מבראשית רבה דקתני אדרינוס שחיק טמיא דהיינו שחיק עצמות ואין לפרש אוב טמא שאין זה הלשון:

גנח גוהא ותגעש ותרעש כלומר נזדעזעת הארץ מאד מאד. גנח גוהא חדא מילתא היא וכן הלשון:

גוהא גוהא מיבעי ליה שני פעמים היה לו להזדעזע כנגד שתי דמעות:

הלכך נימרינהו לתרוייהו אומר ר"י דאין חותמין בברוך בברכה זו והיכי מברך ברוך אתה ה' אלהינו מלך העולם נאמן בבריתו וקיים בשבועתו וזוכר הברית:

הלכך נימרינהו לתרוייהו רוב ההודאות ואל ההודאות. לפיכך תקנו בישתבח אחר סיום הברכה ברוך אתה ה' אל מלך גדול בתשבחות אל ההודאות:

רבא אמר התם מברך שכחו וגבורתו מלא עולם ועושה מעשה בראשית פי' אומר או האי או האי איזה שירצה וכן פירש רב אלפס:

רבא אמר התם מברך תרתי, הכא עושה מעשה בראשית איכא, שכחו מלא עולם ליכא. פירש רב האי גאון ז"ל: מברך תרתי אחד מתרתי קאמר, או שכחו מלא עולם או עושה מעשה בראשית, אבל על ההרים לא מצי מברך שכחו מלא עולם. וכן כתב הרמב"ם ז"ל (שם, הי"ד). ובתוספות נמי כן פירשו. ומיהו לישנא דגמרא לכאורה הוה משמע דתרוייהו מברך ממש.

אמר אביי כרוך ותני נמי הכא ברקים פירוש ושתי הברכות הן לכל אחד ותנא חדא בכל חדא וה"ה לאידך ורבא אמר התם מצי מברך תרתי ברוך שכחו וגבורתו מלא עולם מצי מברך עושה בראשית מצי מברך אבל גבי הרים. וימים וכו' ברוך עושה בראשית מצי מברך ברוך שכחו לא. ויש גרסאות שנראה מהם ששתים מברך בברקים ורוחות וקמא עיקר והיא גרסת הגאונים ז"ל. ירושלמי דוקא תוך כדי דיבור. ואסיקנא דלא מברך אנהרות עושה בראשית אלא במה שידוע שלא נשתנה מברייתו:

הילכך נימרינהו לכולהו בא"י אמ"ה זוכר הברית ונאמן בבריתו וקים במאמרו. ואין לה שום חתימה: (כוכבים במשמרותם ומזלות בעתם והראב"ד ז"ל גריס כוכבים כסדרן ומזלות) במסלותם:

הרואה שמים בטהרתם אומר ברוך עושה בראשית ודוקא בהפסקת ל' יום הראב"ד ז"ל. ובירושלמי הדא דתימר בימות הגשמים ובלבד לאחר ג' ימים:

ועל הזוועות ופירשו בגמ' גואה, וענינו האור הפתאומים היוצא מן הענן ונקרא לנציא"ר וי"מ קול בקיעת הארץ, ועל הרעמים ועל הרוחות ועל הברקים והוא הנקרא לאמ"ף על כל אלו אומר ברוך שכחו מלא עולם מפני שענינם של אלו להתפשט רחוק מאוד, ופי' בגמ' שאף על אלו אם רצה לברך ברוך עושה בראשית דיו, ובתלמוד המערב פרשו על הרוחות דוקא כשבאים בזעף אבל אינם באים בזעף ברוך עושה בראשית, על ההרים ועל הגבעות וכו' אומר ברוך עושה בראשית שדברים אלו אין זזין ממקומן כדי לברך עליהם שכחו מלא עולם, ודברים אלו אינן אומרים אלא במי שרואה אותם לפרקים, ר' יהודה אומר הרואה את הים הגדול אומר ברוך שעשה הים הגדול, שמתוך חשיבותו קבעו לו ברכה לעצמו, ודוקא בזמן שרואהו לפרקים וכבר פירשנו על הפרקים שהם מל' לל':

זהו ביאור המשנה ופי' בתלמוד המערב שלא נאמרו פרקים הללו אלא על ההרים והשנויים עמהם אבל על הזיקים ועל השנויים עמהם אם בטורדין ר"ל שאין בהם הפסק, ופי' בו רבים כל זמן שלא נתפזרו העבים אינו מברך עליהם אלא פעם אחת ביום, ואם יש בהם הפסק והוא שנתפזרו העבים ואחר כך באו עבים פעם אחרת מברך על כך פעם ופעם והרי דבר זה כמי שיושב בחנותו של בשם שאם ישב לו כל היום אינו מברך אלא פעם אחת ואם נכנס ויצא כל היום מברך על כל פעם ופעם, ודברים שנכנסו תחת משנה זו בגמ' אלו הן:

הרואה קשת בענן מברך זוכר הברית ונאמן בבריתו וקיים במאמרו:

הרואה שמים בטהרה והוא אחר שנפל הגשם ובא רוח צפוני ופזר את העבים ונזדכך האויר אומר ברוך עושה בראשית, ובתלמוד המערב פרשוה בימות הגשמים ובלבד לאחר ג' ימים:

גמרא ורב קטינא דידיה אמר סופק כפיו כו' והוא מגומגם דמשמע לעיל דרב קטינא נמי סבר כטעמא דלעיל דאמר אובא טמיא אלא לא אודי ליה כי היכי דלא ליטעו כו' וק"ל:

תוס' בד"ה הלכך נמרינהו לתרווייהו ואור"י דאין חותמין בברוך כו' עכ"ל ר"ל אע"ג דנמרינהו לתרווייהו לא מקרי ברכה ארוכה לחתום בברוך וק"ל:

בד"ה רבא אמר כו' פירוש אומר או האי או האי איזה שירצה כו' עכ"ל ובמרדכי כתב גם כאן מתני' כשבאו בזעף אבל בנחת אומר ברוך עושה בראשית כמ"ש התוס' לעיל לגבי רוחות ודו"ק:

בד"ה הלכך נמרינהו לתרוייהו כו' ולפיכך תקנו בישתבח אחר סיום כו' אל ההודאות עכ"ל נראה לדמות דכמו דאמרי' הכא אחר שאומר רוב ההודאות יאמר אל ההודאות כדי שלא למעט ברוב הודאות את כל הודאות כן בישתבח אחר שאומר בו ט"ו שבחות וגדול בתשבחות כדי שלא למעט שאר כל שבחות יסיים בו אל ההודאות וק"ל:

הילכך נימרינהו לכולהו ברוך אתה ה' אלקינו מלך העולם זוכר הברית ונאמן בבריתו וקים במאמרו - ואין לה שום חתימה:

אמר אביי כרוך ותני נמי הכא ברקים פירוש ושתי הברכות הן לכל אחד ותנא חדא בכל חדא והוא הדין לאידך:

ורבא אמר התם מצי מברך תרתי ברוך שכחו וגבורתו מלא עולם מצי מברך עושה בראשית מצי מברך. אבל גבי הרים וימים וכו' ברוך עושה בראשית מצי מברך ברוך שכחו לא – ויש גרסאות שנראה מהם ששתים מברך בברקים ורוחות. וקמא עיקר והיא גרסת הגאונים ז"ל. ירושלמי דוקא תוך כדי דיבור:

הרואה שמים בטהרתם אומר ברוך עושה בראשית ודוקא בהפסקת שלשים יום. הראב"ד ז"ל. ובירושלמי הדא דתימר בימות הגשמים ובלבד לאחר שלושה ימים:

רָמָא לֵיהּ קַלָא קְטִינָא קְטִינָא, אַמַּאי לָא יָדַעְנָא? הא דכפל שמו נראה לי שרצה לקנתרו בזה ולהקניטו, לומר לו אתה שמך קְטִינָא שהוא לשון קטנות וראוי לך שם זה כי אתה באמת קְטִינָא, רצונו לומר קטן מצד עצמך ולא גדול ונראת, לכך אמר רַב קְטִינָא עליו אוֹבָא טַמְיָא, כַּדִּיב הוּא וּמִילֵיהּ כַּדִּיבִין, גם הוא כפל לשון גנות עליו. ועוד נראה לי מה שאמר הוא כַּדִּיב הוּא וּמִילֵיהּ כַּדִּיבִין, כי ימצא בדברי חכמינו ז"ל מילין שהפשט שלהם אינו אמת, ורק אמרום בלשון חידא על דבר נסתר שרמזו בהם שהוא דבר אמת וכמו עניין מאמרי רבא בר בר חנא וכיוצא בהם, אך זה לא ימצא כי אם בדברי חכמינו ז"ל שהם אמת ולא יאמרו דבר שאינו אמת, ולכן אם תראה דברים שאין פשוטם אמת מוכרח אתה לומר שרמזו בהם דבר אמת, אבל אוֹבָא טַמְיָא הוּא כַּדִּיב, ולכן אם אומר דבר שאין פשוטו אמת אין אנחנו מוכרחים לומר שרמז בו דבר אמת, אלא נחליט מעקרא על דבריו לומר מלוי כדיבין לגמרי, שגם ברמז שלהם לא כיון הוא על איזה דבר של אמת.

מוֹרִיד שֵׁנִי דְּמָעוֹת לַיָּם הַגָּדוֹל נראה לי בס"ד על פי מה שכתב רבינו האר"י ז"ל (בשער מאמרי רשב"י דף יו"ד ע"ג) קין והבל הם הם תרין דמעין דנחתי לתתא במלכות, וקין שורש הקליפות והבל שורש הדינין, והם הנקראים אף וחמה עיין שם. ובזה מובן המאמר כאן. ומה שאמר לַיָּם הַגָּדוֹל, היינו כמו שכתב רבינו ז"ל שם, דהבל שהוא שורש הדינין אתבסם בשיקועא דימא רבא, אבל קין שהוא שורש הקליפות שקיעיה בתהומא דימא רבא ולא אתבסם עיין שם, ולזה אמר כאן מוֹרִיד שְׁתֵּי דְּמָעוֹת הנזכרות לים הגדול, ומחמת כן תגעש ותרעש הארץ דעביד גוהא א' כנגד אף וא' כנגד חימה ודוק היטב. ומה שאמר כַּפָּיו סוֹפֵק זוֹ עַל גַּב זוֹ, נראה לי בס"ד הכונה דידוע אות כ"ף דומות לגבורה, כי הג' הם חמשה אותיות מנצפ"ך וראשם כ"ף כי סדרם הוא כמנצפ"ך, אך ידוע שאותיות אלו הם כפולות, וכ"ף הפתוחה היא גבורה ממותקת והסתומה גבורה קשה, ולכן אמר לו הקב"ה למשה רבינו ע"ה על רבי עקיבה כך עלה במחשבה, רמז לו בתיבת כך על גבורה הראשונה של כמנצ"ץ הממותקת והקשה שהעלה אותה באור המחשבה, והנה אם תכה כף על כף שתאמר עשרים פעם עשרים יעלה חשבון ת' והוא שיש ארבע מאות כוחות דינין כנגד ת' עלמין דכיסופין, ואלו הם בסוד ארבע מאה דני חמרא, וכאשר יהיה התעוררות דינים אלו שהם סוד סיפוק כ"ף על כ"ף, יהיה הרעשה בארץ העליונה שהיא סוד המלכות שבניינה על ידי הגבורות, ואז כנגד זה תרעש הארץ התחתונה הלזו. ומה שאמר רבי נתן אֲנָחָה מִתְאַנֵּחַ, נראה לי בס"ד ענין האנחה שזכר כאן הוא כי ידוע שאותיות דין דשם אדני הם דין גמור בקריאתן, ואי אפשר לעולם לסובלם, אך מתמתקין על ידי אות אל"ף הבא להם משם אהי"ה שהוא רחמים, ובזה מתבשמים כנזכר בכתבי רבינו האר"י ז"ל, אמנם לפעמים על ידי העונות תתמעט אותה הארה הבאה מן אות אל"ף הנזכר ולא תאיר בהם בשלימות, ומחמת כן יתגברו הדינים ויהיו ישראל בצער ובצרה, ולכן תמצא שאותיות דין הם מספר אנחה, ונרמז באותיות אנחה שהם מספר דין, ענין מעוט וחלישות אותה הארה הבאה מן אות אל"ף, והיינו כי אנחה קרי בה אל"ף נחה, לרמוז הארת אל"ף נחה ואינה תקיפה, וכמו שכתוב נח הטבע, וענין רפה ודגש כאשר ההארה של אל"ף נחה ורפויה אז יגיע אנחה לתחתונים מאיזה צרות שלא תבא. ומה שאמר דּוֹחֵק אֶת רַגְלָיו תַּחַת כִּסֵּא הַכָּבוֹד, נראה לי בס"ד כי ספירות נצח והוד מכונים בשם רגלים כידוע והם מקבלים הארתם וכוחם מן התפארת שהוא למעלה מהם, והוא בקו האמצעי אשר הוא מקבל מן הדעת שלמעלה ממנו כנודע, וראיתי בספר קה"י ז"ל שהתפארת נקרא כסא הכבוד בשביל שהוא כסא לכבוד העליון שהוא ל"ב נתיבות חכמה כמספר כבוד עיין שם, והנה ידוע כי הארץ עומדת על ז' עמודים או שני עמודים כנזכר בגמרא דחגיגה, ואלו העמודים הנושאים את הארץ הם נשפעים ומאירים מנצח והוד שגם הם נקראים עמודים, עמוד הימיני יכין ועמוד השמאלי בועז, וכבר אמרנו דנצח והוד מקבלים כח והארה מן התפארת הנקרא כסא הכבוד, ואם תהיה הארתם מצומצמת בשביל רבוי העונות אז גם העמודים הנושאים את הארץ אשר מקבלים כח מהם ירופפו, וכאשר ירופפו העמודים האלה הנושאים את הארץ אז ממילא תגעש ותרעש הארץ בטבע, וזה שאמר דּוֹחֵק אֶת רַגְלָיו הם נצח והוד המכונים בשם רגלים דוחק בצמצום הארתם, תחת כסא הכבוד הוא התפארת שמקבלים ממנו, אז ממילא ירופפו העמודים הנושאים את הארץ ותגעש ותרעש הארץ. ומה שאמרו רבנן בּוֹעֵט בָּרָקִיעַ, בעיטה זו היא דרך משל רומזת על מילוי כח הדין והגבורה למעלה בתגבורת גדולה, ומחמת כן תִּרְעַשׁ הָאָרֶץ התחתונה, ומה שאמר שׁוֹאֵג בְּקוֹלוֹ, נראה לי 'קול' הוא סוד הה"ג שהם חמשה הויו"ת שהם מספר ק"ל [130], ועם וא"ו יהיו קול וגילויים לבדם גורם הרעשת הארץ התחתונה למטה.

אָמַר אַבַּיֵי גְּמִירִי, דְּזַעֲפָא בְּלֵילְיָא לָא הֲוֵי. נראה לי בס"ד הטעם על פי מה שכתבו המפרשים ז"ל בפסוק (עמוס ד, יג) יוֹצֵר הָרִים וּבֹרֵא רוּחַ וּמַגִּיד לְאָדָם מַה שֵּׂחוֹ, כי יש הרים גדולים עד מאד שלא נבראו אלא בשביל להגן על מקום הישוב מתוקף רוח סערה אשר יהיה בעולם, דלולא ההרים האלה היה עוקר כל בנין הבתים מחמת תוקפו, אך בהם פוגע תחלה ונחלש תוקפו, והטעם שברא הקב"ה רוּחַ סְעָרָה תקיף כל כך שצריך לו הרים להגין בעבורו, היינו מחמת כי בני אדם חוטאים בדיבור שהוא רוחא ממללא, ומחמת רוב חטאם אז ירבה רוח סערה תקיף, ולכן מזה ילמוד האדם מוסר ולא יקל בעיניו שיחתו ודבורו עיין שם. נמצא הַזַעֲפָא יהיה מחמת חטא הדבור, והאדם ילמוד מוסר גדול להשמר מחטא הדבור בראותו הַזַעֲפָא, וכדי להורות שֶׁהַזַעֲפָאבא מחטא הדבור, לכך עשה הקב"ה דזעפא אינו מתחיל בלילה מפני כי על הרוב חטא הדבור יהיה ביום, שבני אדם עוסקין זה עם זה ויושבים זה עם זה לכן מרבים בדבור ובאין לידי חטא, מה שאין כן בלילה כל אחד אצור בביתו ואין לו עסק כדי לחטוא בדבור, ולכן מזה יבין האדם שֶׁהַזַעֲפָאבא מחמת קלקול הדיבור שהוא מצוי ביום, לכך אינו מתחיל אלא ביום. ומה שֶׁאָמַר אַבַּיֵי גְּמִירִי דְּזַעֲפָא שְׁתֵּי שָׁעֵי לָא קָאִי, נראה לי בס"ד הטעם דחלוקת השעה למעלה היא תתר"ף [1080] חלקים, ועל זה נאמר (דברי הימים א' יב, לג) וּמִבְּנֵי יִשָּׂשכָר יוֹדְעֵי בִינָה לַעִתִּים, שהשיגו את חלוקת השעה שהיא למעלה תתר"ף חלקים וכנזכר בספרים, וטעם לחלוקה זו של תתר"ף פירשו המקובלים ז"ל שהוא מספר חמשה פעמים גבורה [216], ובזה יובן בס"ד הטעם שהמלכות נקראת 'שעה', כי המלכות בניינה על ידי חמשה גבורות שהם רמוזים בחלוקה של השעה, ולכן תמצא בתפארת יש תתר"ף ועוד אות אל"ף באמצע, כי התפארת הוא בקו האמצעי ומקבל מן הכתר שהיא סוד אל"ף העומד בראש קו האמצעי, ועל ידי כך התפארת נוטה לחסד ונקרא קו הרחמים, ולכן בו מפסיק בתוך תתר"ף שרמוזים להג' אות אל"ף שהוא בסוד הכתר שהוא חסד גמור, נמצא בכל שעה רמוז ה' פעמים גבורה, ולכן אם ישאר זַעֲפָא שְׁתֵּי שָׁעֵי שהם חמשה גבורות כפולים יחרב העולם.

מַאי 'בְּרָקִים'? אָמַר רָבָא בַּרְקָא. קשא מה חידש רָבָא בתשובה זו לשואל? ונראה לי בס"ד כי השואל אינו שואל מהו ענין של בְּרָקִים, אלא באה לשאל דין, כי ראה דהתנא נקיט בְּרָקִים בלשון רבים, ונסתפק אם הא דנקיט בְּרָקִים ולא אמר 'ברק' כונתו לומר דאין לברך על ברק אחד אלא עד שיהיו ב' בְּרָקִים, או דילמא אפילו על ברק אחד מברך ונקיט בְּרָקִים שם המין, ולאו למעוטי ברק אחד אתא, והשיב לו רָבָא בַּרְקָא דנקיט בְּרָקִים שם המין ואפילו ברקא חד מברך, או אפשר הא דנקיט בְּרָקִים לשון רבים איידי דנקיט זְוָעוֹת זִיקִין רְעָמִים נקיט נמי בְּרָקִים לשון רבים.

בָּרוּךְ זוֹכֵר הַבְּרִית, נֶאֱמָן בִּבְרִיתוֹ וְקַיָּם בְּמַאֲמָרוֹ הא דמזכירין שלשה חלוקות, נראה לי בס"ד כי הַקֶּשֶׁת יש בו ג' גוונין, והם לבן כנגד קו החסד, ואדום כנגד קו הגבורה, וירוק כנגד קו הרחמים, וכנגד אלה אומרים ג' מיני שבח הנזכר.