מסכת ברכות דף מ״ד עמוד ב׳

קופרא כל מיני בשר:

אבל ירקא לא צריך לברוכי אחריה:

חד כתרי מר זוטרא שהוזכר כאן יחיד בלא שם אביו עביד כרב יצחק בר אבדימי שהוזכר בשמו ובשם אביו:

ותרי כחד מר בר רב אשי שהוזכר בשמו ובשם אביו עביד כר' יצחק שהוזכר יחיד:

ככולהו אף כרב פפא:

כל שטעון ברכה משנה היא במסכת נדה:

למעוטי ירקא וכ"ש מיא:

למעוטי מצות אין מברכין כשמסלקין תפילין וציצית ואחר תקיעת שופר ולולב:

עבידנא ככולהו וכן אנו נוהגין כרב אשי דמברכינן בתר מיא ובתר ירקא בורא נפשות רבות:

ולבני מערבא דמברכין הכי בתר וכו' ואנן לא עבדינן כבני מערבא דדוקא לדידהו שהיה דרכם לסלקם בלילה שייכא ברכה דלשמור חקיו כדכתיב ושמרת את החקה הזאת למועדה מימים וגו' אבל אנו שמסלקין אותן בחצי היום או אפי' נסלקן בלילה לא שייך חקה ודוקא לדידהו דקסברי לילה לאו זמן תפילין הוא ומימים ימימה אתא למעוטי לילות שייכא ברכה דחקה אבל אנן דקי"ל דלילה זמן תפילין הוא ואנן משימין הפסוק ושמרת החקה וגו' בפסח ומה שאין אנו מניחים אותן בלילה מפני שמא יפיח בהן אפי' נמתין לסלקן עד הלילה לא מברכינן אע"ג דאנן קיימא לן דשבת וי"ט לאו זמן תפילין אפ"ה לא מברכינן דדוקא לדידהו דסבירא להו חקה קאי אתפילין מברכי' ותדע שהרי אינהו נמי לא היו מברכין אלא אתפילין לחודייהו משום דכתיב בהו חקה אבל אשאר מצות כגון ציצית ולולב וסוכה לא היו מברכין (וה"ה הכא) וקשה דהוי מצי לשנויי הכי לאפוקי שאר מצות אפי' לבני מערבא:

אמר רבא זמנין מדכרנא ועבדינן ככולהו וכן עמא דבר השתא דאכל מילי מברכין לבסוף בורא נפשות.

לאפוקי מאי לאפוקי מצות והוא הדין דהוה מצי למימר לאפוקי אוכל פחות מכזית ושותה פחות מרביעית, לפום מאי דכתבינן לעיל (ברכות לח, ב) דאינו מברך לבסוף ולא כלום אלא דכל הטעון משמע דכל מין שטעון ברכה לפניו קאמר, וכדאיתא התם בהדיא בנדה בפרק בא סימן (נדה נא, ב), ופחות מכזית אע"פ שמחמת מיעוטו אינו טעון ברכה מ"מ מינו טעון ברכה לאחריו.

ולבני מערבא דמברכי בתר דמסלקי תפליהו אשר קדשנו במצותיו וצונו לשמור חוקיו לאפוקי מאי לאפוקי ריחני. והוא הדין דהוי מצי למימר לאפוקי שאר מצות, דבני מערבא נמי לא הוי מברכי לאחר כל המצות אלא לאחר סלוק תפילין בלחוד, ומשום דכתיב (שמות יג, י) ושמרת את החוקה הזאת למועדה מימים ימימה. וקסברי דבחוקת תפילין הכתוב מדבר, ולומר השמר שלא יהיו עליך אלא מימים ימימה כלומר בימים לאפוקי לילות, והלכך כשהיו מסלקין אותן בלילה היו מברכין עליהן לשמור (את) חוקיו. והכי איתא בירושלמי בפרק היה קורא (פרק ב, הלכה ג): כשהוא חולץ מברך אשר קדשנו במצותיו וצונו לשמור חוקיו אתיא כמאן דאמר בחוקת תפילין הכתוב מדבר ברם כמאן דאמר בחוקת הפסח הכתוב מדבר לא, אלמא ליכא מאן דמברך בגמר שאר מצות כלל. ואנן לא קיימא לן כבני מערבא אלא כמאן דאמר בחוקת הפסח הכתוב מדבר, מדקיימא לן במנחות (לו, ב) כמ"ד דלילה נמי זמן תפילין דהלכה ואין מורין כן כדאיתא בשלהי פרק הקומץ רבה, ובנדה פ' בא סימן (נדה נא, ב) הארכתי בה יותר.

[ע"ב] מתני' השותה מים לצמאו אומר שהכל וכו' ר' טרפון אומר בורא נפשות רבות. פירוש לר' טרפון ליכא בהו ברכה לאחריו משום דמיא לא זייני כלל והיינו דנקט לצמאו כלומר דלא מתהני לשום מזון אחר אלא לשבור צמאו ולפיכך אמר עלייהו ר' טרפון בורא נפשות שאפי' שהכל ליכא לברוכי עלייהו אלא בורא תשלום חסרון הבריות:

[גמרא] לאפוקי מאי פירוש משום דמיא לא שתי אינש אלא לצמאו קא בעי מתניתין אמאי תני לצמאו אלא למאי ישתה אותן: דחנקתיה אומצא. ואמרו בתוספות דדוקא שותה מים בדחנקתו אומצא לא יברך משום שאינו נהנה בשתייתן כלל אבל יין ושאר משקין אפילו שתה אותן כדי לבלוע מה שבפיו כיון שממילא מיהא מיתהני מברך בהו והביאו ראיה מדאמרינן לעיל בפרקין מהו דתימא כיון דלרפואה מיכוין לא ליבריך קמ"ל כיון דאית ליה הנאה מיניה בעי ברוכי:

אע"פ שביארנו במיני מאכלות שצריכים ברכה לפניהם ולאחריהם המצות אינן בדין זה אלא יש קצת מצות שאינן צריכות ברכה לא לפניהם ולא לאחריהם ויש מהם שצריכות ברכה לפניהם אבל לא לאחריהם לעולם ומ"מ בארץ ישראל היו נוהגים לומר אחר שחלצו תפליהן ברוך אקב"ו לשמור חקיו, ויש נוהגין כן בזמן הזה, ומכל מקום שאר מצות אינן בדין זה שאף בתפילין לא היו נוהגים כן אלא ממה שיש מצוה בסלוקן שנא' בהם ושמרת את החקה הזאת מימים ימימה ימים ולא לילות, וכן בביאור התלמוד המערב וכן הדין בכל שיש מצוה בסלוקן כגון ציצית בלילה, ומ"מ אנו אין נוהגים כן מפני שבתלמוד המערב שבפרק היה קורא אמרו כשהוא חולץ מברך אקב"ו לשמור חקיו אתא כמ"ד בחקת תפלין הכתוב מדבר ברם כמאן דאמר בחקת הפסח הכתוב מדבר לא, ואנו סוברים כדעת האומר בחקת הפסח הכתוב מדבר, וממה שאמרו במסכת מנחות [קל"ו ע"ב] שתפלין בלילה הלכה ואין מורין כן, ומ"מ גדולי המחברים פרשו זו של מנחות בהניחן קודם שתשקע החמה שאין מורין לו שאינו צריך לחלוץ אלא יעשה, אבל אם הניחן משתשקע החמה עובר בלאו ופירושו בלאו הבא מכלל עשה ומ"מ אף לדבריהם יש בחליצתם סרך מצוה, ומיני ריח צריכים ברכה לפניהם ולא לאחריהם:

מי שנתספק בברכה אחרונה אם עשאה אם לאו פירשו הגאונים שאם היא ג' ברכות או מעין ג' חוזר ומברך מפני שהן מן התורה שאע"פ שלא נאמרו ג' אלא על הלחם מ"מ מעין ג' יצא לנו הואיל ונכללו כלן עם הלחם בפסוק אחד אבל בורא נפשות הואיל ואינה אלא מדברי סופרים אינו חוזר ומברך:

המשנה השביעית השותה מים לצמאו מברך שהכל ר' טרפון אומר בורא נפשות וכו' יש מפרשים שדעת ר' טרפון לומר כן בברכה ראשונה ואין הלכה כדבריו, ויש מפרשים שדעת ת"ק היה לברך לפניהם ולא לאחריהם כלל ובא ר' טרפון והוסיף עליהם בברכה לאחריהם וכן הלכה, ומפרש בגמ' שאם לא שתאן לצמאו אלא שנדחק האוכל בתוך הגרון ונתכוון לשתותן כדי להוריד המאכל לאצטומכא אין כאן ברכה כלל לא לפניהן ולא לאחריהן אלא שלא נאמר כן אלא במים אבל שאר משקים שיש הנאה בשתיתן אע"פ שאינו צמא מברך עליהן הואיל ויש הנאה בשתייתן אע"פ שלא בשעת הצמא, כשם שברכת המים בשהכל כך ברכת השכר בשהכל אחד שכר תמרים ואחד שכר שעורים וכן שמרי יין אלא שאם היה בשמרים אלו מראה יין וטעם יין מברכין עליהן ב"פ הגפן:

בד"ה ולבני מערבא כו' ואע"ג דאנן קי"ל דשבת ויו"ט לאו זמן כו' עכ"ל ר"ל אפילו כשמסלקין אותן בהכנסת שבת ויו"ט דלאו זמן תפילין הוא מ"מ אין מברכין כיון דלאו מושמרת את החקה וגו' נפקא ליה ותדע כו' וק"ל:

גמ' לאפוקי מאי פירוש משום דמיא לא שתי אינש אלא לצמאו קא בעי מתניתין אמאי תני לצמאו אלא למאי ישתה אותן:

בגמרא אמר רבי יצחק בר אבדימי משום רבינו על הביעא ועל מיני קופרא וכו' ולבסוף מברך בנ"ר אבל ירקא לא ור' יצחק אמר וכו'. ולא איתברר שפיר הנך טעמי דהנך אמוראי ונראה דר"י ב"א סבר דנהי דברכה ראשונה שייך בכל דבר משום דאסור להנות מן העולם בלא ברכה מ"מ לענין ברכה אחרונה דלא שייך האי טעמא אלא דאסמכוה רבנן אקרא דואכלת ושבעת דכתיב בז' מינים מש"ה בעינן דומיא דהנך שבעה מינים דחשיבי ומיני קופרא נמי חשיבי טובא וביצה נמי חשיבא כדאיתא בסמוך כל שהוא כביצה ביצה טובא הימנ' משא"כ ירקא דלא חשיבא כלל כדאמרינן בסמוך כל ירק מוריק ואמרינן נמי אוי לבית שהלפת עוברת בתוכו ואין לאוכלו אחר ד' שעות ורבי יצחק אמר אפילו ירקא משום דישנו בכלל ואכלת ושבעת משא"כ מיא דלא חשיבא כלל ואינו מין אוכל ורב פפא אמר אפילו מיא משום דשתייה בכלל אכילה ולא ממעט אלא ברכת המצות או ריחני דלא שייכי כלל באסמכתא דואכלת ושבעת כן נראה לי נכון:

שלשה שאכלו פרק שביעי

טָבָא בֵּיעֲתָא מְגוּלְגְּלָתָא, מִשִּׁיתָּא קַיְסֵי סוּלְתָּא נראה לי בס"ד בֵּיצָה מגולגלת שהיא לחה ורכה נח לאדם באכילתה, והיא רומזת לחלק הסוד שלימודו נח לאדם שאין בו קושיות אלא הוא דברים ברורים, מפני שאין האדם יכול לחדש בו דבר מסברת הראש, וכנזכר בזוהר הקדוש, וזה שנאמר טוב דבר אחד של לימוד הסוד שנמשל לביצה מגולגלת, משיתא קייסי סולתא, רצונו לומר מששה סדרי משנה שהאדם נסבך בהם בקושית והויות דאביי ורבא.

כָּל שֶׁהוּא כְּבֵיצָה, בֵּיצָה טוֹבָה הֵימֶנּוּ נראה לי בס"ד בֵּיצָה אין לה פה לכך היא מאכל אבלים בר מינן, וזה שאמר כָּל שֶׁהוּא מתנהג בדברי תורה כְּבֵיצָה שאין לה פה כן הוא פיו סתום בדברי תורה, אפילו בֵּיצָה שהיא בזול ומצויה אצל הכל היא טוֹבָה הֵימֶנּוּ, כי זו אין לה פה מעיקרא אבל זה ברא לו הקב"ה פה לדבר בו בדברי תורה והוא סותמו בידים. או יובן בס"ד יש תרנגולת עושה בצים מזרע התרנגול שבא עליה, ויש ספנא מארעא, וכתבו הראשונים ז"ל בגמרא דביצה דאם הביצה היא מאותה דספנא מארעא אין ביצה זו מגדלת אפרוח, יעיין שם, ולזה ידמה הלומד תורה שלא לשמה שאין דברי תורה שלומד עושים פרי, כי הוא למדם בשביל הנאת החומר המתייחס לארעא, אך הלומד תורה לשמה מחכים בדברי תורה שלומד עושים פרי, כי הוא למדם בשביל הנאת החומר המתייחס לארעא, אך הלומד תורה לשמה מחכים בדברי תורה אלו שלומד ועושה פרי להבין דבר מתוך דבר ולאסוקי שמעתתא אליבא דהלכתא, וזה ידמה לביצה שבאה מזרע התרנגול ולא דספנא מארעא. והנה אלו ואלו מכונים בשם בֵּיצָה, אך אותם דאתו מספנא מארעא שאין מגדלים אפרוחים נקראת בֵּיצָּה, הצדי' בדגש, כמו (איוב ח, יא) הֲיִגְאֶה גֹּמֶא בְּלֹא בִצָּה, שהוא רצונו לומר טיט וחול, וכן (שם מ, כא) בְּסֵתֶר קָנֶה וּבִצָּה שהוא לשון טיט וחול, ואלו הם בֵּיצָּה הצדי' בדגש, כי כן זו שאינה מגדלת אפרוחים מחמת דאימא ספנא מארעא הנה כי כמו טיט וחול לכן נקראת הצדי' בדגש, אבל המגדלת אפרוחים נקראת בֵּיצָה בלא דגש, כי ביצה בלא דגש הוא לשון בצבוץ, שהוא ענין הפרחה, כמו שכתוב מבצבץ ועולה, כי ביצה זו מבצבץ ממנה אפרוח ועל שם כך נקראת ביצה, וזה שאמר כָּל שֶׁהוּא בֵּיצָּה, הצדי' בדגש, רצונו לומר שלומד שלא לשמה, שלימודו כמו אותה דאתייא מספנא מארעא שאינה מגדלת אפרוחים, כן הוא החומר המתייחס לארעא חמם אותו ללימוד זה, הנה בֵּיצָה בלא דגש שהיא מגדלת אפרוחים טוֹבָה הֵימֶנּוּ, כי זו מגדלת אפרוחים אבל לימודו אינו מגדל אפרוחים, שאינו מחכים לעשות ממנו פרי.

טָבָא בֵּיעֲתָא מְגוּלְגְּלָתָא מִשִּׁיתָּא מַטְוִיתָא, מֵאַרְבַּע מְבוּשַׁלְתָּא נראה לי בס"ד בֵּיצָה מגולגלת רמז לחלק הסוד, כמו שאמרו לעיל שִּׁיתָּא מַטְוִיתָא הוא סדר טהרות שהוא חלק ששי מששה סדרים, וְאַרְבַּע מְבוּשַׁלְתָּא הם סדר זרעים מועד נשים נזיקין, כי אלו הארבע לימודם קל מסדר טהרות שהוא סדר השישי, וכמו שאמרו בגמרא דאמר לו אליהו זכור לטוב לאותו חכם לא תני מר סדר נגעים, והשיב לו בארבעה לא מצינא בשיתא מצינא, וכן הטבע של בצים ביצה מגולגלת קלה היא מאד, אך מבושלת היא כבידה ממנה, והצלויה כבדה יותר מן המבושלת.

כָּל יָרָק חַי מוֹרִיק קשה ענין זה אינו נוגע לבריאות הגוף, אלא הוא לנוי הפנים, ואמאי נכתב דבר זה בתלמוד? ונראה לי בס"ד שבא ללמדנו אם תראה תלמיד חכם פניו מוריקות, אל תהרהר אחריו לומר אין זה לומד תורה לשמה, שהלומד תורה לשמה פניו מאירות, דכתיב (קהלת ח' א') חָכְמַת אָדָם תָּאִיר פָּנָיו, או שמא בעל עבירה הוא חס וחלילה ד'סימן לעבירה הדרוקן', לכך למוד אותנו דבר זה בתלמוד, לתלות באכילת ירק. אי נמי ללמדנו שלא יאכיל את בנותיו ירק תמיד שאז פניהם מוריקות ולא קפצי עליהו אנשי. אי נמי נפקא מינה שאשתו אם יאכילנה ירק בכל יום תוכל לעכב, מפני שמקלקל יופיה. ועל דרך הרמז נראה לי בס"ד דאיכא בשבת (דף קמ) דאמר ר' חסדא אנא לא בעניותי אכלי ירקא משום דגריר, ולא בעתירותי דאמינא היכי דעייל ירקא ליעול בשרא וכוורי, ועוד אר' חסדא האי בר בי רב לא ליכול ירקא משום דגריר לבא, ופירש רש"י ירק חי כרישים ושחליות משום דגריר לבא ומאכילו הרבה, וכתב רבינו מהרח"ו ז"ל דלאו על עניות ועשירות קאמר, אלא כונתו על אותו זמן שהיה עם הארץ, דאינו יודע לכוין לתקן נפש המגולגלת בירק שהוא צומח וגלגולו קשה שצריך לו ב' מדרגות, ועושרו קאי על אחד שלומד תורה ויש לו ידיעה בכונה וסוד ה', שיוכל לתקן ולהעלות נפש המגולגלים במאכל והבשר שהוא בעל חי אין גלגולו קשה כירק, כי צריך לו מדריגה אחת בעליה. וכתב עוד רבינו מהרח"ו ז"ל לפעמים האדם אוכל מאכל שמגולגל בו נפש רשע שאינו יכול לתקנו, ואז אדרבא זאת הנפש של הרשע תתערב עמו ותחטאהו ותדרכהו בדרך לא טוב עד שתגרום לו רעה שלא יוכל להרפא, וזה סוד הענין של כמה בני אדם, שתראה לפעמים פתע פתאום ישתנו להרע עד שממרים דתם חס וחלילה שיוצאין מכלל הדת, וכההוא עובדא דיוחנן כהן גדול שנעשה צדוקי, וכיוצא בזה, והכל הוא כפי בחינת נפש המגולגל המעורב בו עד כאן דבריו, עוד כתב רבינו מהרח"ו ז"ל וז"ל וכן על דרך זה בענין האכילה, אם האוכל ההוא יהיה עם הארץ, ויאונה לפיו מאכל שבו איזה מגולגל אפילו שיהיה מבעלי חיים שאינו רק מדריגה אחת ואינו יכול לתקנו, או אם האוכל תלמיד חכם ואינו יודע בחכמת האמת, ויאכל הירקות הצמוחין הבאים בהם נפש המגולגלת ואין בידו לתקנו, אפשר שיתעברו בו ויחטיאהו כנזכר, כי לכן מזדמנים מקריים ומאורעות רעות וקשות לאדם בפתע פתאום ועושה איזה עבירות גדולות וכו' עד כאן דבריו, עיין שם, וידוע שהירק להיותו יוצא מן האדמה עצמה יש בו סיגים יותר, מה שאין כן הבשר. ובזה יובן מה שאמר ר' חסדא האי בר בי רב לא ליכול ירקא משום דגריר, רצונו לומר כיון שיש בו סיגים יותר, אפשר אותה נפש המגולגלת בו גוררת את האוכל לחלק הרע ומחטיאתו, ואף על פי שהוא עוסק בתורה אפשר דלא ליכול לו, וכל זה בירק שגופו יוצא מן האדמה עצמה, מה שאין כן פירות האילן שאין יוצאין מגוף האדמה אלא מן האילן, כיון שיש חוצץ בניהם אין בהם סיגים קשים הרבה שיצטרפו עם נפש המגולגלת שם לגרור את אוכל לצד הרע, ונראה לי לכן אמרו רבותינו ז"ל על חזקיהו המלך ע"ה שהיה אוכל ירק בכל יום וזו היתה סעודתו, והוא כי היה יודע בעצמו שיש לו כח גדול וחזק שיוכל להתגבר גם בזה. והנה ידוע שכל דבר המתבשל באש יהיה נקי מן הארס והסיגים, שהאש דוחה הארס, וכמו שכתב הגאון מוהר"י ז"ל בי"ד, וזה שכתוב כל ירק חי שלא נתבשל ולא נטהר מן הסיגים והארסים אז הוא מוריק, רצונו לומר אפשר אם ימצא בו נפש של רשע מגולגלת שיצרפו הסיגים עם אותה נפש הרשע המגולגלת בירק ההוא, ובזה מוריק מן האוכל כוחות הטוב שבו ומכניס בו כוחות הרע עד שירשיע הרבה וכמ"ש מהרח"ו ז"ל.

וְכָל קָטָן מַקְטִין נראה לי בס"ד על דרך שאמרו רבותינו ז"ל אם אדם משפיל עצמו הקב"ה מגביהו, וכן אמרו בזוהר הקדוש מאן דאיהו זעיר איהו רב, וזה שאמרו כל קטן שמשפיל עצמו הרי זה מקטין לאחרים שהיו גדולים ממנו, כי הקב"ה מגביהו על הגדולים ואז יהיו הגדולים נחשבים קטנים בערכו, או יובן כל קטן רצונו לומר עניו, הנה זה מקטין כח הקליפה, כי העניו יש לו כח בזה יותר.

כָל נֶפֶשׁ מֵשִׁיב אֶת הַנֶּפֶשׁ וְכָל קָרוֹב לַנֶּפֶשׁ מֵשִׁיב אֶת הַנֶּפֶשׁ. נראה לי בס"ד כל אדם שיש לו נפש קדושה הוא משיב את הנפש המגולגלת בדומם צומח חי מדבר, שיש לו כח לברר ולתקן הנפשות, לאפוקי מי שאין לו נפש קדושה שהיא חלק אלוה ממעל, אלא רק יש לו נפש הבהמית הנקראת 'כח הגוף', אין לו יכולת לעשות תיקון להשיב הנפשות, ולא מבעייא שישיב חלקים השייכים לנפשו ממש, אלא יוכל להשיב גם אותם שהם משרשו וקרובים אליו, כמו שאמרו בבקשה נר"ן והקרובים להם, ולזה אמר וְכָל קָרוֹב לַנֶּפֶשׁ מֵשִׁיב אֶת הַנֶּפֶשׁ. או נראה לי בס"ד אומרו כָל נֶפֶשׁ מֵשִׁיב אֶת הַנֶּפֶשׁ כי נֶּפֶשׁ ראשי תיבות נֵ ר פְ תִילָה שֶׁ מֶן, והיינו נֵר זו מִצְוָה, דכתיב (משלי ו, כג) נֵר מִצְוָה וְתוֹרָה אוֹר, וּפְתִילָה זו תוֹרָה בחלק הנגלה שבה, וְשֶׁמֶן זה חלק הַסּוֹד שבה, כל אלו יש בהם כח להשיב את הנפשות המגולגלים. או יובן בס"ד על פי מה שכתב רבינו האר"י ז"ל בשער מאמרי ר' שמעון בר יוחאי (דף טו"ב), אחר שהשלים הצדיק מה שצריך לו אי אפשר לבא לעולם הזה לזכות אנשי הדור לתקנם ולהשלימם, אלא דוקא בבחינת נפשו בלבד ולא בבחינת רוחו או נשמתו, עיין שם, וזה שאמרו כָל נֶפֶשׁ רצונו לומר חלק הנפש, הנה זה תמיד מֵשִׁיב אֶת הַנֶּפֶשׁ של התחתונים אף על פי שהוא השלים כל צרכו, וגם זה נעשה רק עם אותם שהם משרשו, וכמו שכתב רבינו ז"ל שם, ולזה אמר וכל הקרוב לנפש משיב הנפש.