דף ביאור
מסכת ברכות דף ל״ו עמוד ב׳
דף זה מרכז את הביאור על יחידת המקור: פירושי המפרשים כלשונם, המקורות שהטקסט מצטט, החכמים הנזכרים בו וקישורים ישירים חזרה לטקסט.
לטקסט המלא במקורמסכת ברכות דף ל״ו עמוד ב׳
מסכת ברכות דף ל״ו עמוד ב׳. נוסח הדפוס המלא של עמוד זה — 20 קטעים ממוספרים, כ־531 מילים — יחד עם פירושי המפרשים שנדפסו על הדף.
רש"י
ובלבד שלא יראנו החבר כשהוא לוקט מן הנטיעות:
אינה משנה ואין זה ספק אלא ודאי:
ותיפוק ליה דאי נמי ר' עקיבא דאמר לענין מעשר דלאו פירא נינהו לענין ערלה אסירי קפריסין דהוה ליה שומר:
בתלוש ליתיה סופו שנופל הימנו כשמגיע להתבשל:
פיטמא של רמון הפרח שבראשו כעין שיש לתפוחים ולספרגלין:
מצטרפת לכביצה לטומאת אוכלין:
והנץ שלו נץ ברמון כקפרס באביונות:
אין מצטרף אע"ג דקי"ל בהעור והרוטב (ד' קיז:) שומרים מצטרפין לטומאה קלה דהיינו טומאת אוכלין הני מילי קליפת האגוז והרמון אבל הנץ שומר על גבי שומר הוא ואין מצטרף והכי אמרינן בהעור והרוטב (ד' קיט:):
ועוד 27 קטעי פירוש על דף זה.
Rashi on Berakhot 36b · Sefaria · מהדורה: Vilna Edition · Public Domain
תוספות
קליפי אגוזים והגרעינין חייבין בערלה דפירי נינהו מכאן שיש לברך על הגרעינין של גודגדניות וגרעיני אפרסקין ושל תפוחים וכל מיני גרעינים של פירות בורא פרי העץ:
אין קוצצין אילנות בשביעית וא"ת בלא שביעית נמי תיפוק ליה דאסור משום לא תשחית את עצה (דברים כ׳:י״ט) וי"ל דלא טעין קבא דלא שייך ביה לא תשחית כדאיתא פ' לא יחפור (ב"ב כו.) אי נמי איירי דמעולה בדמים לעשות ממנה קורות דאז לא שייך לא תשחית ומיהו משום איסורא דשביעית איכא לאכלה ולא לסחורה ולא להפסד:
שיעורו כפול הלבן ופחות מכאן לא הוי פירא מכאן יש ללמוד דעל בוסר פחות מפול לא מברכינן עליה בורא פרי העץ אלא בורא פרי האדמה:
לשון ה"ג והלכתא כמר בר רב אשי מדלגבי ערלה לאו פירא הוא וכו' - והיה אומר הר"מ דלגבי ערלה לאו פירא הוא היינו משום דכל המיקל בארץ הלכה כמותו בח"ל אבל בארץ ודאי הוי פירא ומברכין עליו בורא פרי העץ ובברכות ליכא חלוק בין בארץ לח"ל:
ברטיבא כגון ליטוארי"ו בלע"ז מברכינן עליה בורא פרי האדמה אבל יבישתא לא מברכינן עליה וכן הלכה בזנגבילא שקורין זינזי"ברו בלע"ז וכן קל"ו של גרופל"י שאין רגילים לאכול [אלא] ברטיבא כגון בליטוארי"ו אין מברכין עליהם כלל ביבשתא אבל עץ של קנמון שקורין קניל"א מברכינן עליו בורא פרי האדמה מפני שרגילין לאכלו ביובש וגם הוא גדל על הארץ כמו קנים ועל צוקר"ו מברכינן בורא פרי העץ כי יערי עם דבשי (שיר ה) זה צוקר"ו ואגוז שקורין מושקד"א מברכינן בורא פרי העץ שגם נוהגין לאכול אותו ביובש:
כל שיש בו מחמשת המינין מברכין עליו בורא מיני מזונות וכן קלייריט"ש בלע"ז שעושים מקמח ומים או מחלב מברכין עליהם בורא מיני מזונות וכן כשנותנים קמח לתוך פולין או לתוך עדשים או כרישים וכן לתוך שקדים שעושין לחולה אם עושין אותו כדי שיסעוד הלב אז צריך לברך בורא מ"מ ואם לדבק בעלמא אינו צריך לברך בורא מ"מ וטוב להחמיר ולגמעו בתוך הסעודה לאחר ברכת המוציא ופטור ממה נפשך:
Tosafot on Berakhot 36b · Sefaria · מהדורה: Vilna Edition · Public Domain
רב נסים גאון
מאימתי אין קוצצין את האילנות בשביעית ומפני מה אין קוצצין מפני שאמר הכתוב והיתה שבת הארץ לכם לאכלה ודרשי' לה לאכלה ולא להפסד ובמסכת דפסחים בפרק מקום שנהגו (פסחים דף נב) כדאמרינן ר' אילא קץ כפנייתא דשביעי' אקשי' עליה והיכי עבד הכי לאכלה אמר רחמנא ולא להפסד וכו' ומפרקינן בסופיה אלא ר' אילא בדנסחני קץ כלומר שאין באין לידי גמר פרי ולכך התיר ר' אילא לקוצן והכין אמר בעל הלכות בפירוש' דנסחני כפניות דנסחני דקרו להו גופרי מברכין עליהן בורא פרי העץ דכיון דלא עבדי פירא אחריני היינו פירייהו ואית בבבא קמא בפ' החובל בחברו (דף צא) אמר רב דיקלא דטעין קבא אסור למיקצייה והא אנן תנן וכמה יהא בזיתים ולא יקוצנו רובע שאני זיתים דחשיבי וזו המשנה אע"פ שהיא בשביעית לא הקשו ממנה עליה דרב אלא משיעורא דאית ביה דהוא רובע ורב אמר קב אלא מיהו דברי רב בכל השנים קאמר ואינן מיוחדין בשביעית בלבד מפני שכל דבר שיש בו הפסד הוא אסור מן הכתוב דכתיב (דברים כ׳:י״ט) לא תשחית את עצה הלא תראה כי כל שדמי עציו יקרים ויש הנאה מעציו יותר מפריו מותר לקוצו הואיל והוא משתכר בקציצתו אינו עובר עליו משום לא תשחית כדאמרי' אמר רבינא ואם היה מעולה בדמים מותר ואיתא בברייתא נמי סיועא להא רק עץ אשר תדע זה אילן מאכל כי לא עץ מאכל הוא זה אילן סרק וכי מאחר שסופנו לרבות כל דבר מה ת"ל כי לא עץ מאכל הוא להקדים סרק למאכל יכול אפי' מעולה בדמים ת"ל רק ואיתא בבבא בתרא בפרק לא יחפור (בבא בתרא דף כו) מאי דמסייע לה ובסוף פ' הישן תחת המטה (סוכה דף כט) הזכירו ענשו של דבר ואמרו בשביל ד' דברים מאורות לוקין ואחד מהן קוצצי אילנות טובים וזה הדבר נוהג בשאר השנים אבל בשביעית אין מותר לקוץ מהפירות אלא לאחר שנגמרין כגון כפניאתא דנסחני דהוא גמר פירי דידהו דרחמנא אמר תהיה כל תבואתה לאכול ואמרי' בגמ' מלמד שאינה נאכלת אלא תבואה וכל מה שנקצץ ממנה קודם גמר פירי הרי הפסידו ורחמנא אמר לאכלה ודרשי ליה רבנן לאכלה ולא להפסד דתנן (שביעית פרק ד משנה י) כל האילן כיון שבא לעונת המעשרות מותר לקוצו:
Rav Nissim Gaon on Berakhot 36b · Sefaria · מהדורה: Vilna Edition · Public Domain
רשב"א
קליפי רמון והנץ שלו קליפי אגוזים והגרעינין חייבין בערלה כתבו בתוס' דמכאן יש ללמוד שיש לברך על הגרעינין של גודגניות שקורין צירדיש וגרעיני אפרסקין ותפוחים וכל מיני פירות בורא פרי העץ. ואינו מחוור בעיני כלל, שאלו אין חייבין בערלה משום פרי אלא מרבויא דאת דדרשינן את הטפל לפריו, והיינו דערבינהו ותננהו בהדי קליפי אגוזים וכולהו מאת מרבינן להו, ואדרבה בשל גודגניות ואפרסקין שגרעיניהן מרין משמע דלא מברך בהו כלום, ולאו אדעתא דידהו נטעי להו כלל. ואי ממתק להו על ידי האור מברך עליהו שהכל, כך נראה לי.
ואמר רב אשי הוא בוסר הוא גרוע הוא פול הלבן ויש ללמוד מכאן שאין מברכין על הבוסר עד שיהא כפול הלבן, הא פחות מכאן אינו נקרא פרי העץ אלא מברכין עליו בורא פרי האדמה דומיא דקפריסין, אבל שאר אילנות משעה שיוציאו אף על פי שהן קטנים מאד מברכין עליהו בורא פרי העץ, וכן כתבו בתוספות.
עץ שטעם עצו ופריו שוין ואיזה זה פלפלין קשיא לי ואימא אתרוג. וליתא, דאם כן למאי אצטריך לרבויא, אלא ודאי פלפלין הוא דאיצטריך לרבויי משום דכי יבשי לא חזו למיכלינהו בעינייהו כשאר פירי.
לא קשיא הא ביבישתא הא ברטיבתא ובודאי משמע מהכא דרטיבתא חזי למיכל ומברכין עליה בורא פרי העץ. וכן פירש הראב"ד ז"ל. אבל הרב אלפסי ז"ל כתב בורא פרי האדמה. וכן מצאתי גם לרבנו האי גאון ז"ל בפירושיו. וביבשתא קיימא לן כרבא ולא מברכין עלייהו כלום.
Rashba on Berakhot 36b · Sefaria · מהדורה: Gerlitz edition, published by Oraita · Public Domain
ריטב"א
ובלבד שלא יראנו לוקט פירוש אם נכנס בפרדס ומצא שם פירות שנלקטו אפילו יודע שכל הפרדס ערלה אותן פירות מותרין הן לו כיון שלא ראה אותן כשנלקטו דרחמנא התיר ספק ערלה בחוצה לארץ והא נמי ספק הוא דאפשר שממקום אחר הביאוה לשם:
פיטמא של רמון שהוא כעין פי הדד בראש הרמון, מצטרפת. פירוש לטמא אוכלים בכביצה. והנץ שלו, פירוש אותם הגרעינים קטנים שהם עם הפיטמא בראש הרמון בפיו אין מצטרף ותניא גבי ערלה קליפי רמון והנץ שלו קליפי אגוזים וגרעינים כלומר של שאר פירות חייבין בערלה פירוש והנץ ליתיה שומר בתלוש שמתייבש ונופל מעל הקליפה ואפי' הכי נוהג בו ערלה:
אלא אמר רבא וכו' הני מתחלי דערלה פירוש הוא קליפה שנעשית בתמרים כשהן קטנים כמו קפריס לאביונות:
סבר לה כר' יוסי דאמר סמדר אסור מפני שהוא פרי פירוש וכיון דכן כל שומר לפרי דאיתיה בשעת סמדר מתסר דשומר גריר בתר פרי וכל היכא דפרי מתסר שומר נמי מתסר וה"נ גבי מתחלי כיון דכופרי שהן תמרים קטנים מתסרי מתחלי נמי שהוא שומר מתסרי והוי דכותייהו. אבל רבנן דסבירא להו דסמדר לא הוי פרי ה"נ כל שומר דאזיל ליה מקמי דפירא חשיב פרי לאתסורי בערלה שרי דלא עדיף מן הפרי עצמו שהוא מותר באותה שעה. ואסיקנא דבעינן לענין ערלה דכי שקלת ליה לשומר לקי פירא דאי לא לא חשיב שומר למיהוי כפרי לענין ערלה ולא חשיב שומר לפרי לאתסורי בערלה אלא היכי דאיתיה בהדי פירא והכי דייק לישנא דשומר לפרי, הלכך הני פרחים דאילני טובא דמטו מקמי פירא ולכי מטי פירא נתרי שרו ואפי' מטו בהדי פירא וקיימי בהדי' ואי שקליא להו מקמי דמטי פירא לאיסור ערלה לא מיית פירא שרו, הלכך הני וורדים שקורין רוש"ש (רויזין בלשוננו) והם נעשים ודאי באילן דכי שקלת לפירא אכתי משתייר אילנא והדר מפיק פירא ופרי של זה האילן הוא זרע שנעשה בעיגול תחת הורד והוא סתום ואינו נראה והורדים אינם אלא פרחים שעושים לשם כמו בשאר אילנות ומגיעין בתחלת הפרי ואי שקלת להו לעלין של ורד לבדו וישאר העיגול לא לקי זרעא בהכי ומתעבד שפיר הלכך אין בהם משום ערלה כלל וכן המנהג ומנהג ישראל תורה היא:
מאימתי אין קוצצין אילנות בשביעית פי' דרחמנא אמר לאכלה ולא להפסד. אבל משום לא תשחית את עצה ליכא דמיירי במעולה בדמים (לעשות ממנה קורות) כדאיתא בספרי וכן נמי אסור לתלוש הפירות בשביעית קודם שהן ראויין משום הפסד וכדאמרינן במי שאכל פגי שביעית שהוא לוקה ומדרבנן כאותן שתי נשים שלקו אחת זנתה ואחת אכלה פגי שביעית:
וב"ה אומרים החרובין משישלשלו פירוש כשהחרוב יוצא נעשה כמו שלשלת. ויש גורסין משישרשרו מלשון שרשרות. והגפנים משיגריעו. פירוש שיש גרעינים בתוך הגרגיר:
אלא אימא שיעורו כפול הלבן פירוש ובהכי נקרא בוסר וקודם לכן נקרא סמדר ולא חשיב כלל וכשיעור זה כן שיעורו לענין ערלה. וכל הני שיעורי דשאר אילנות נמי לענין שביעית כך הוא שיעורם לענין ערלה ולענין פרחים של אילנות כל שהם ראויים לאכילה או שהוכשרו לאכילה ע"י דבר אחר מברכין עליהם בורא פרי האדמה בגופן דליכא חילוק בין ערלה לברכה וכל היכא דאינו פרי העץ לענין ערלה לא הוי פרי העץ נמי לענין ברכה דומיא דקפריס דמברכין עליה בורא פרי האדמה כיון דלא הוי פרי העץ לענין ערלה. ובכולן בין בשל אילנות בין עשבים מברך בריחן ברוך שנתן ריח טוב בפירות. והלכתא כמר בר רב אשי דזריק אביונות ואכיל קפריסין דקפריס לא חשיב שומר לענין ערלה. אע"ג דנץ דרמון חשיב שומר לענין ערלה דהא הוי עובדא ושקלוה לנץ דרמונא ולקה רמונא שקלוה לנץ דפרחא דהיינו קפריסין ואיקיים בוטיתא דהיינו האביונות:
דאמר רבא כס פלפלי ביומא דכפורי פטור פירוש דלא חשיב אוכל כלל:
ועוד 2 קטעי פירוש על דף זה.
Ritva on Berakhot 36b · Sefaria · מהדורה: Berakhah Meshuleshet, Warsaw, 1863. · Public Domain
מאירי
קליפי רמון והנץ שלו שהוא הפרח שעל הפטמא שבתוך השפופרת וכן קליפי אגוז והגרעינים וכן קלפין של תמרים הדקים בקטנותם ואותן הקליפין הם שנקראות מתחלי והתמרי הדקים שהן עליהן נקראין כופרי, כל אלו הקליפין ודומים להם שהפרי לוקה בהסרתן נעשו שומר לפרי וערלה נוהגת בהן אף בחוצה לארץ ואסורים בהנאה ואין בהם ברכה שאין ראויות לאכילה, ספק ערלה וספק כלאים בארץ אסור ובסוריא מותר וכל שכן בחוצה לארץ הן הספק בעצמו של פרי אם נוהג בו ערלה אם לאו הן שהיה הספק אם פירות אלו מכרם זה שהוא של ערלה אם לאו, מעתה כרם של ערלה וענבים נמכרות חוצה לה ואינו יודע אם הם מאותו כרם אם לאו בארץ אסור ובסוריא מותר ובחוצה לארץ אפילו ראה הענבים יוצאים מן הכרם של ערלה מותר ובלבד שלא יראהו לוקט:
הפטימא של רמון מצטרפת לכביצה לטומאת אוכלים אבל הנץ שלה אינו מצטרף ופטמא זו היא כעין שפוי כובע שיש בתוך אותו עגול שעל הרמון העשוי כשפופרת ושפתו עשוי לתלפיות ונץ שלו הוא הפרח שבתוך אותו השפופרת של אותה פטמא, והסמדר מותר בערלה מפני שאינו פרי עדיין:
מותר לקוץ אילנות בשביעית לעצים קודם שיהא בהם פרי אבל משיתחיל לעשות פרי אסור שהרי מפסיד האוכל וכבר אמרו לאכלה ולא להפסד עד שיגיעו פירותיו לעונת המעשרות שכבר הוציא פירותיו ובטל ממנו דין שביעית ומאימתי נאסר לקוץ החרובין משישרשרו והוא שבתחלת בריאתם עושין כעין שרשרת, הגפנים משיגרעו ר"ל משיעשו בוסר שהבוסר והגירוע הכל אחד, ויש מפרשים משיגרעו שיוציאו לחות מדכתיב כי יגרע נטפי מים והוא כששעורו כפול הלבן, והזיתים משינצו ר"ל משיגדל הנץ סביב, ושאר האילנות משיוציאו ר"ל שיתחילו להוציא הפרי, ובשאר ימות השנה מיהא מותר אע"פ שאין בו דין בל תשחית ודוקא כגון שהוא מועלה בעציו יותר מפירותיו או שאין קוצץ אלא ענפיו, הואיל וביארנו בצלף שמין אילן הוא מותר לנטעו בכרם ואין בו משום כלאים בכרם שאלו היה מין ירק היה אוסר את הכרם כדין ירק:
האוכל פלפלים או זנגביל בעין, בזמן שהם רטובים מברך עליהם ב"פ האדמה ואם הם יבשים אין מברך עליהם כלל לא לפניהם ולא לאחריהם, מפני שאינו אוכל אלא תבלין וכן הדין בכל הסמים וכן אינן מטמאים טומאת אוכלים ביבשים כמו שביארנו במסכת נדה פרק בא סימן, וכן הדין ביום הכפורים שאם אכלן רטובים חייב ואם יבשים פטור:
ומה שהוזכרה בגמ' לשון כסיסה כלומר כס פלפלי ביומא דכפורי פירושו אכילה גמורה אלא כל שאין דרכו באכילה נקראת אכילתם כסיסה ומאחר שאכילתן ביום הכפורים אינה מחייבת אך הוא אינו מברך כלום, ואע"פ שהשותה חומץ פטור ואעפ"כ מברכים עליו שהכל בין חי בין מזוג, לדעתנו בזה מה שהוא פטור הוא מפני שאינו משיב את הנפש אבל פלפלים וזנגביל אינו אלא מפני שאינם קרויים מאכל, ואע"פ שבלחות מיהא היה לנו לברך בפלפלים ב"פ העץ הואיל והם חייבים בערלה מכל מקום כיון שאין דרכו לאכלו בעין דיו בפרי האדמה וכן כתבוה גדולי הפוסקים, וגדולי המפרשים כתבו שהפלפלים הרטובים מברכים עליהן ב"פ העץ שהרי אילן הוא וערלה נוהגת בו מה שאין כן בזנגביל שהוא גדל בארץ, ותמרות של פלפלי והוא כעין שקים שהפלפלים עומדים לתוכן אף לדעת גדולי המפרשים אינן אלא ב"פ האדמה, ואף הם מפרשים שעיקר השמועה לא נאמרה אלא באותם התמרות והוא שבאו עליה מטעם עצו ופריו שוים, אבל בפרי עצמו הלח ודאי ב"פ העץ מברך ולא נכנס הפלפל עם הזנגביל בחדא מחתא אלא באותם התמרות:
מרקחת הזנגביל ונקראת בלשונם הילמתא דאתיא מבי הנדואה ר"ל מארץ הודו אם היא של עכו"ם מותרת ואין בה משום בשולי עכו"ם אם מצד שאינה נעשה באור אם מצד שהדברים שבו נאכלים כמות שהם חיים, ולא משום גיעולי עכו"ם שנותן טעם לפגם הוא ומברכים עליו ב"פ האדמה אם נעשה בזנגביל רטוב שהזנגביל עיקר, וכן הדין בכל מרקחת שיש הנאה באכילתו שהולכים אחר עקרו ומברך עליו ברכה ההגונה לעיקר שלו, ויש מי שאומר בהימלתא שהדבש עיקר ומברכין עליו שהכל ושמא תאמר לענין גיעולי עכו"ם מיהא ניחוש שמא תפסק בסכין של עכו"ם והשמנינות מעביר חורפתו וממתקו כמו שאמרו בקורט של חלתית, אין זה כלום שהקורט יש בו מרירות ושמנינות מעבירו קצת אבל המרקחות חוזק תורפתם הוא שבח אצלם ונמצא מתוקו פוגם, ובהלכות גדולות כתבו שהסוקר"י והקנה שלו מברכין ב"פ האדמה ואע"פ שהקנה עץ הוא הואיל ואינו פרי גמור מברכין עליו אלא ב"פ האדמה דומיא דשותא האמורה בצלף:
Meiri on Berakhot 36b · Sefaria · מהדורה: Wikisource · unknown
מהרש"א — חידושי הלכות
בד"ה שיעורו כפול כו' אלא בפה"א הס"ד ואח"כ מ"ה לשון ה"ג והלכתא כמר כו' הד"א ועיין בתר"י בזה על דברי הרי"ף:
בד"ה ברטיבא כו' מברכין עליה בפה"א כו' עכ"ל וכ"כ גם הרי"ף שעל פלפלי רטיבתא מברכין בפה"א [ול"נ] מדפריך (עליה) ומשני לה הא ברטיבתא מכלל דמברכין בפה"ע וק"ל [עיין בהרא"ש]:
בא"ד של גרופלי שאין רגילין לאכול אלא ברטיבא כגון כו' עכ"ל כצ"ל מלשון המרדכי וק"ל:
Chidushei Halachot on Berakhot 36b · Sefaria · מהדורה: Vilna Edition · Public Domain
שיטה מקובצת
ובלבד שלא יראנו לוקט פירוש אם נכנס בפרדס ומצא שם פירות שנלקטו אפילו יודע שכל הפרדס ערלה אותן פירות מותרין הן לו כיון שלא ראה אותן כשנלקטו דרחמנא התיר ספק ערלה בחוצה לארץ. והא נמי ספק הוא דאפשר שממקום אחר הביאוה לשם:
פיטמא של רמון שהוא כעין פי הדד בראש הרמון:
מצטרפת פירוש לטמא אוכלים בכביצה:
והנץ שלו פירוש אותם הגרעינים קטנים שהם עם הפיטמא בראש הרמון בפיו אין מצטרף:
ותניא גבי ערלה קליפי רמון והנץ שלו קליפי אגוזים וגרעינים כלומר של שאר פירות:
חייבין בערלה פירוש והנץ ליתיה שומר בתלוש שמתייבש ונופל מעל הקליפה ואפילו הכי נוהג בו ערלה:
אלא אמר רבא וכו' הני מתחלי דערלה פירוש הוא קליפה שנעשית בתמרים כשהן קטנים כמו קפריס לאביונות:
סבר לה כר' יוסי דאמר סמדר אסור מפני שהוא פרי פירוש וכיון דכן כל שומר לפרי דאיתיה בשעת סמדר מתסר דשומר גריר בתר פרי וכל היכא דפרי מתסר שומר נמי מתסר. והכי נמי גבי מתחלי כיון דכופרי שהן תמרים קטנים מתסרי מתחלי נמי שהוא שומר מתסרי והוי דכוותייהו. אבל רבנן דסבירא להו דסמדר לא הוי פרי הכי נמי כל שומר דאזיל ליה מקמי דפירא חשיב פרי לאתסורי בערלה שרי דלא עדיף מן הפרי עצמו שהוא מותר באותה שעה. ואסיקנא דבעינן לענין ערלה דכי שקלת ליה לשומר לקי פירא דאי לא לא חשיב שומר למיהוי כפרי לענין ערלה. ולא חשיב שומר לפרי לאתסורי בערלה אלא היכי דאיתיה בהדי פירא והכי דייק לישנא דשומר לפרי. הלכך הני פרחים דאילני טובא דמטו מקמי פירא ולכי מטי פירא נתרי שרו. ואפילו מטו בהדי פירא וקיימי בהדיה ואי שקלית להו מקמי דמטי פירא לאיסור ערלה לא מיית פירא שרו. הלכך הני וורדים שקורין רוש"ש (רויזין בלשוננו) והם נעשים ודאי באילן דכי שקלת לפירא אכתי משתייר אילנא והדר מפיק פירא. ופרי של זה האילן הוא זרע שנעשה בעיגול תחת הורד והוא סתום ואינו נראה. והורדים אינם אלא פרחים שעושים לשם כמו בשאר אילנות ומגיעין בתחלת הפרי. ואי שקלת להו לעלין של ורד לבדו וישאר העיגול לא לקי זרעא בהכי ומתעבד שפיר. הלכך אין בהם משום ערלה כלל וכן המנהג ומנהג ישראל תורה היא:
ועוד 9 קטעי פירוש על דף זה.
Shita Mekubetzet on Berakhot 36b · Sefaria · מהדורה: Shita Mekubetzet · Public Domain
פני יהושע
שם ותיפוק ליה דנעשה שומר לפרי ורחמנא אמר וערלתם ערלתו את כו' אף על גב דאשכחן כמה תנאי דלא דרשי את אפילו הכי לא שייך לומר בכגון זה כל המיקל בארץ הלכה כמותו בח"ל כיון שאין המחלוקת באותו דבר עצמו אלא בענין כללות וכיון דבעלמא קיי"ל כר"ע דדריש את תו לא שייך לחלק בין א"י לח"ל דלא ליהוי מלתא דרבנן כחוכא וטלולא כן נ"ל:
בתוס' ד"ה קליפי אגוזים וגרעינין חייבים בערלה דפירי נינהו מכאן שיש לברך בפה"ע כו' עד סוף הדיבור. ונראה ברור דמה שכתבו דפירי נינהו אגרעינין לחודא דגרעינין ודאי לאו שומר לפירי נינהו לרבויינהו מאת פריו אלא מגוף הפירי חשיבי ומש"ה כתבו דמברכין עליה בפה"ע משא"כ בקליפים דלא מחייבי בערלה אלא מטעם שומר מרבויא דאת פריו אפילו הנך דלאו בני אכילה נינהו כדמוכח בכולה שמעתין ממילא דאין זה ענין כלל לברכת בורא פרי העץ כיון דלאו פירי נינהו כן נראה להדיא מלשון הרא"ש ז"ל. אמנם ראיתי לבעל המחבר מגן אברהם שכ' בא"ח סי' ר"ב ס"ק י"ז לענין קליפות מרנצי"ן דיש לברך עליהם בפה"ע והביא ראיה מלשון התוספות דהכא ומסוגיא דשמעתין ונראה לכאורה מדבריו דכל מאי דחייב בערלה אפילו מטעם שומר דינו כפירי גמור לכל מילי אפילו לענין ברכה ואחר המחילה מכבוד תורתו דלא דק שפיר דאדרבה מסוגיא דשמעתין משמע איפכא דמידי דברכה לענין בפה"ע או בפה"א קאמר בגמרא דתליא בפלוגתא דר"א ור"ע דפליגי לענין מעשר אלא דממילא שמעינן נמי לענין ערלה מ"מ עיקר פלוגתייהו לאו מטעם שומר איירי אלא אי הוה פירי גמור תדע דהא מסקינן בשמעתין דקפריסין לא מיקרי שומר אלא על כרחך דלרבי אליעזר פירא גמור הוא ומשום הכי בעי למימר דלרבי אליעזר מברכינן בפה"ע וא"כ שמעינן להדיא דברכת בורא פה"ע לא שייך כלל במאי דמחייב בערלה מטעם שומר והיינו הקליפין ולפ"ז כיון דקפריסין חשיבא מיהו לאכילה בעיניה כדמשמע בשמעתין ואפ"ה מסקינן דמברך עליהם בפה"א כ"ש קליפות מרנצי"ן דלא חזיא אלא לרקוח בדבש שאין עליהם דין פירי כלל לברך עליהם בפה"ע אע"ג דחייב בערלה מטעם שומר ומה שהביא עוד ראיה מוורדי"ן אין הנדון דומה לראיה דשאני התם שזה עיקר הפירי ממש ולא נטעי להו אלא אדעתא דהכי לחוד משא"כ בקליפות קפריסין ומרנצי"ן אע"ג דנטעי נמי אדעתא דהכי כדאיתא בשמעתין מ"מ עיקר הנטיעה הם בשביל עיקר הפירי ממש והם האביונות והמרנצי"ן עצמן כנ"ל ברור ואין להאריך כאן יותר ודו"ק:
שם בפי' רש"י בד"ה ופליגי רבנן עליה והלכה כרבים הלכך כו' עכ"ל ולכאורה יש לדקדק למה הוצרך רש"י ז"ל לפרש דהלכה כרבים תיפוק ליה דבלא"ה קיי"ל כל המיקל בארץ הלכה כמותו בח"ל. ויש ליישב ע"פ מה שפירשתי לעיל דדוקא במימרא דרב דאיירי בח"ל דוקא משמע מדבריו דס"ל כמ"ד ערלה בח"ל הלכות מדינה הוא ומש"ה אמרינן דכל המיקל בארץ כו' וה"ה נמי למאי דס"ד דרבינא דה"נ סבר מר בר רב אשי משא"כ למאי דמסקינן לעיל דאהדר ליה מר בר רב אשי ר"ע במקום ר"א עבדינן כוותיה משמע לקושטא דמילתא דמר בר רב אשי לא מחלק כלל בין א"י לח"ל אלא דלגמרי ס"ל כר"ע דהלכה כר"ע מחבריו וא"כ כל האי שקלא וטריא דשומר שייך נמי בין בארץ ישראל בין בח"ל ומש"ה הוצרך רש"י ז"ל לפרש דהלכה כרבים לגבי רבי יוסי ומש"ה קפריסין פטורין מערלה אפילו בא"י כן נ"ל נכון ודו"ק ועיין בסמוך:
בתוס' ד"ה והילכתא כמר בר רב אשי כו' והיה אומר הר"מ כו' עד סוף הדיבור ועיין בלשון הרא"ש ז"ל דמשמע ג"כ כדברי הר"מ. ומיהו הרי"ף והרמב"ם כתבו כנוסחת גמרא שלנו דמברכין בפה"א ויותר מזה נראה מבואר בלשון הרמב"ם ז"ל בהלכות מעשרות שפסק לגמרי כר"ע דאינו מתעשר אלא אביונות בלבד ולא חילק בין א"י לח"ל ואף שהוא סובר דמעשר כל האילנות דאורייתא כדפרישית ולפ"ז ע"כ כוונתו מבואר' שהוא על דרך שכתבתי לעיל במאי דקאמר מר בר רב אשי ר"ע במקום ר"א עבדינן כוותיה והיינו דלגמרי עבדינן כוותיה אפילו בא"י שקיי"ל הלכה כר"ע מחביריו וא"כ נראה דהרמב"ם ז"ל בשיטת הרי"ף רבו אמר שאין מחלק ג"כ בין א"י לח"ל וכתב ג"כ דמברך בפה"א וראיתי להרב רבינו יונה ז"ל שכתב ג"כ בתחילת דבריו בכוונת הרי"ף ז"ל שטעמו משום דקיי"ל הלכה כר"ע מחביריו לגמרי אלא שבסוף כתב דאין מזה ראיה כיון דאשכחן סתם ברייתא דלעיל דמברכין על קפריסין בפה"ע והיינו כר"א ואני לא זכיתי להבין דבריו בזה דהא קי"ל מחלוקת במתני' וסתם בבריית' לא הוי סתם דרבי לא שנה רבי חייא מנ"ל כדאיתא בהחולץ דף מ"ב ע"ב. ומה שכתב עוד רבינו יונה ז"ל דאין לפסוק נגד מימרא דרב דמחלק בין א"י לח"ל ולא אשכחן מאן דפליג עליה כבר נתיישב ג"כ מתוך דברינו מתוך מה שכתבתי דנראה דמאן דס"ל כל המיקל בארץ הלכה כמותו בח"ל לגמרי היינו משום דס"ל ערלה בח"ל הלכות מדינה היא כשמואל ואפשר דהיינו טעמא דרב משא"כ למה דקיי"ל כרבי יוחנן דערלה בח"ל הלכה למשה מסיני משמע דלא שייך האי כללא דכל המיקל אלא היכא דלא איפסק הלכתא לא כמר ולא כמר משא"כ הכא דבעיקר פלוגתא דמעשר דפליגי ר"א ור"ע קיי"ל הלכה כר"ע מחביריו א"כ ה"ה לענין ערלה נמי הלכה כר"ע לגמרי וכדמשמע לישנא דגמרא. ועוד נראה לי לפרש בד"א דלפי המסקנא דהשתא מצינו למימר דרב נמי סובר לגמרי כר"ע אפילו בא"י דקפריסין לאו פירי הוא ואפ"ה קאמר רב צלף בח"ל משום דבא"י נהי דלאו פירי הוא אפ"ה חייבין בערלה מדין שומר והיינו כדבעי רבא למימר מעיקרא דהך מילתא אי קפריסין הוי שומר לפירי או לא תליא בפלוגתא דרבי יוסי ורבנן לענין סמדר דאפשר דרב לא ס"ל הא דרב אסי הוא בוסר הוא פול הלבן ומה שיש לדקדק עוד בזה אין מקומו כאן להאריך ודוק היטב:
בגמ' גופא רב ושמואל כו' שיש בו מחמשת המינין מברכין עליו בורא מיני מזונות כו' וצריכא כו' עד אבל איתא בעיניה. ולכאורה יש לדקדק דמה סברא היא זו דמה נפשך אי אורז ודוחן מין דגן נינהו כר"י בן נורי לקמן א"כ אפילו ע"י תערובת נמי ליברך במ"מ כמו בחמשת המינין דמאי שנא ואי לאו מין דגן נינהו אפי' בעיניה נמי לא דמהיכי תיתי יקבע ברכה לעצמן ונראה דמשום דהך ברכה דבורא מיני מזונות אשכחן בחד מתרי טעמי אי משום דזייני טובא או משום חשיבותייהו דכל חמשת המינין הם בכלל חטה ושעורה כדאיתא בפסחים ומש"ה קבעו ברכה לעצמה אפילו כשאינן לחם אלא דממאי דאמרי רב ושמואל במימרא קמייתא דכל שהוא מחמשת המינין מברך במ"מ אע"ג דע"י תערובת כל שהוא ודאי לא זייני כן משמע להדיא לשון הגמרא דאפילו אי הוה דובשא עיקר אפ"ה יש לברך במ"מ מהאי דרב ושמואל דאמרי כל שהוא כו' וע"כ דהטעם בזה משום דלאו בזייני תליא מילתא אלא בחשיבות החמשה מינין עצמם תליא מילתא לענין חלה ולענין מצה ולענין בה"מ והיינו נמי טעמא דרב ושמואל באידך מימרא דידהו דבאורז ודוחן אין מברכין במ"מ אף על גב דודאי זייני כמו שמבואר אפ"ה כיון דלא שייך בהו חד מהנך חשיבות לא קבעו להם ברכה לעצמם ולפ"ז א"ש הא דקאמר וצריכא דאי הוה קאמרי כל שהוא הו"א דבהא הוא דממעטינן אורז ודוחן שע"י תערובת כיון דלית בהו שום צד למעליותא אבל איתא בעיניה דזייני טובא ס"ד דלברך בורא מ"מ קמ"ל דלא תליא מידי בזייני אלא בחשיבות לחוד:
Penei Yehoshua on Berakhot 36b · Sefaria · מהדורה: Penei Yehoshua, Warsaw 1861 · Public Domain
גליון הש"ס
גמ' כל שיש בו כו' ע' לקמן מ"א ע"ב תוס' ד"ה אלא כו':
רש"י ד"ה משיוציאו את הפרי כו' עי' פסחים נ"ב ע"ב ברש"י ד"ה משיוציאו וצ"ע:
תוס' ד"ה כל כו' ואם לדבק. לקמן ל"ט ע"א:
בא"ד א"צ לברך כו' לישנא קייטא הוא מה דנקטו א"צ לברך הא אף אינו רשאי לברך במ"מ דהוי כמברך על שקדים במ"מ דהוי ברכה לבטלה:
בא"ד בתוך הסעודה ק"ל הא שקדים תוך הסעודה טעון ברכה וצ"ע:
Gilyon HaShas on Berakhot 36b · Sefaria · מהדורה: Vilna Edition · Public Domain
חידושי רבי עקיבא איגר
גמרא, רב נחמן (דאוסר קליפי תמרה דערלה ' משום שומר לפרי אף דליתא עליו בשעת גמר פרי) סבר לה כר' יוסי דסמדר אסור משום פרי (לפיכך גם שומר שלו חשוב שומר בעודו בוסר, ורב דמתיר בצלף של ערלה לאכול את הקפריסין סובר כרבנן דר' יוסי ולא חשיב שומר עד שיהיה בשעת גמר פרי). קשה לי דהא לישנא דרב זורק את האביונות ואוכל את הקפריסין משמע דפירי עודו בקפריסין, והא כשהפרי עודנו בקפריסין לא נגמר פריו, והאביונות עצמן נמי יהיו פטורים מערלה כמו סמדר לס"ד דהשתא דפליגי רבנן על ר"י גם בשאר אילנות:
תוס' ד"ה כל, וכן כשנותנים קמח לתוך שקדים שעושים לחולה אם עושים לסעוד הלב צריך לברך בורא מיני מזונות (כדין כל שיש בו מז' המינים), ואם לדבק בעלמא א"צ לברך בורא מ"מ (לישנא קייטא הוא במה דנקטו אינו צריך הא אף אינו רשאי לברך בורא מיני מזונות דהוי כמברך על שקדים במ"מ דאינו יוצא בזה וברכה לבטלה הוא) וטוב להחמיר ולגמוע תוך הסעודה לאחר ברכת המוציא ויפטור ממנה. לא זכיתי להבין, דהא אוכל שקדים באמצע הסעודה אינו נפטר בברכת המוציא כדלקמן (דף מא ע"ב):
Chiddushei Rabbi Akiva Eiger on Berakhot 36b · Sefaria · מהדורה: Chiddushei Rabbi Akiva Eiger, Warsaw 1892 · Public Domain
בן יהוידע
לְהָבִיא עֵץ שֶׁטַּעַם עֵצוֹ וּפִרְיוֹ שָׁוֶה, וְאֵיזֶהוּ? זֶה הַפִּלְפְּלִין נראה לי בס"ד מה שנעשה מין אחד בעולם כך כי אמרו רבותינו ז"ל הקב"ה גזר תחלה שתוציא הארץ כל האילנות טעם העץ וטעם הפרי שוין, אך הארץ שינתה רצון קונה ולא הוציאה טעם העץ שוה לפרי, והסיבה שנכשלה הארץ בדבר זה לשנות רצון הבורא, מפני שעתיד אדם לחטוא ואינו ראוי שימצא טעם העץ כטעם הפרי. וידוע גם כן כי לעתיד אחר גמר התיקון יחזור הכל להיות כתחילת המחשבה, וגם בענין זה גם כן תוציא הארץ כל האילנות טעם העץ שוה לטעם הפרי כנודע, אך ודאי אין כל חדש תחת השמש, לכך נעשה דוגמה לזה הדבר בפלפלין, כדי שיתקיים דבר זה לעתיד בכל האילנות ולא יהיה דבר חדש, וכמו שאמרו בסוף כתובות על גלוסקאות וכלי מילת שתוציא הארץ לעתיד, שנעשה להם דוגמה מעיקרא דלא להוי חדש תחת השמש. ובאופן אחר נראה לי בס"ד הטעם שהיה דבר זה במין אחד של עץ פרי, והתורה נמשלה לעץ, דכתיב (משלי ג, יח) עֵץ חַיִּים הִיא, וכבר הבאתי לעיל הקדמה יקרה מן מהרח"ו ז"ל, שהקב"ה רצה ליתן לנו התורה בלוחות ראשונות באופן שהפשט והפנימיות שניהם רוחנים שהם מסוג אחד, וחטא אדם הראשון גרם שיהיה פשט התורה גשמיי ולא רוחניי כמו הפנימיות, אך לעתיד נזכה לתורה זו שהפשט והפנימיות שויים מסוג אחד, ולכן לעתיד יהיו כל עצי האילנות טעמם כטעם הפרי, כנגד התורה שנזכה אליה לעתיד שהפשט והפנימיות רוחנים מסוג אחד, וקודם התיקון נעשה דמיון לזה במין אחד דוקא שהוא הפלפלין. ובזה יובן בס"ד מה שאמרו בגמרא דיומא (דף פה ומגילה דף ז' וחגיגה י) משל על דבר מדברי תורה שהוא חביב ונחמד ביותר, הַיְנוּ דְּאַמְרֵי אִינְשֵׁי: טָבָא חֲדָא פִּלְפְּלָתָא חֲרִיפָא מִמְּלָא צַנָא דְּקָרֵי, וצריך להבין למה דימו את מלתא יקירא דלית לה פרכא לפילפלא? ובזה שאמרנו יבא נכון כי הפלפלין טעם העץ כטעם הפרי, וזה רומז על התורה שנשיג לעתיד שהיא חביבה ויקרה ביותר, שהפשט והפנימיות שניהם רוחנים מסוג אחד, ולכך כל דבר החביב דלית לה פרכא מכנים אותו בשם פלפלתא. ועוד נראה לי בס"ד לומר טעם שמדמין דברי תורה לפלפלין, כי בגמרא משני הא ביבשתא הא ברטיבא, דפלפלין יבשים אין ראוים לאכילה אבל רטובים ראויים, וכן אמרו רבותינו ז"ל על דברי תורה לְעוֹלָם יִהְיוּ בְּעֵינֶיךָ כַּחֲדָשִׁים וּכְאִלּוּ הַיּוֹם קִבְּלוּם מִסִּינַי, ועל ידי כך תתקיים אצל האדם, ולכן מדמי דברי תורה לפלפלין שהם טובים החדשים דוקא מה שאין כן הישנים. אי נמי נראה לי בס"ד דאמרו רבותינו ז"ל אל"ף חכמה אל"ף בינה, ומקשים תרתי למה לי? ומתרצים אל"ף חכמה בעד חלק הנסתר, ואל"ף בינה כנגד חלק הנגלה, והנה ב' פעמים אלף אלף [220] המלוי לבדו הוא פל פל [220], לכן דברי תורה נרמזו בפלפלין שכל דבור נקרא פִּלְפֵּל.
וּלְלַמְּדֶךָ שֶׁאֵין אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל חֲסֵרָה כְּלוּם קשא והלא מקרא מלא הוא [דברים ח' ט'] לֹא תֶּחְסַר כֹּל בָּהּ? ונראה לי בס"ד דהכתוב יש להבין דקאי על שבעת המינים שזכר שם, ואמר שלא תחסר ארץ ישראל בשום זמן מאלו השבעה, ומה שהביא על זה פסוק לֹא תֶּחְסַר כֹּל בָּהּ, היינו ללמוד דמצינו דנחית קרא לשבח את ארץ ישראל בכהאי גונא להגיד דאינה חסרה כלום, ולכן גם הכא נחית למנקט הכי לְלַמְּדֶךָ שֶׁאֵין אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל חֲסֵרָה כְּלוּם.
אָמַר לוֹ רַבֵּנוּ, אַף עַל פִּי שֶׁאַתָּה אוֹמֵר כֵּן, וַחֲבֵרֶיךָ אוֹמְרִים כֵּן, לִמַּדְתָּנוּ רַבֵּנוּ: "יָחִיד וְרַבִּים הֲלָכָה כְּרַבִּים. נראה לי בס"ד כיון בזה רבי עקיבא לפי דרכו ענין יקר, להציל עצמו מעונש רַבָּן גַּמְלִיאֵל שלא יענישהו עתה במה שעשה הפך סברתו מאחר שהקפיד עליו, ודרך הראשונים ז"ל בעת שהם מקפידים הרבה על אחד שעשה דבר כנגד כבודם להענישו תיכף מחמת דחלשה דעתייהו, וכמו ענין רב ששת עם רב אחדבוי בריש בתרא, וכמו ענין רבי יוחנן עם רב כהנא בקמא, וכיוצא בזה, וידוע דרבן גמליאל היה מעניש וקטיל וכמו שאמרו לעיל בפ"ק כשהעבירו את רבן גמליאל, נוקמיה לרבי עקיבה לית זכות אבות ודילמא עניש ליה רבן גמליאל, עיין שם, ולכן חש רבי עקיבא עתה דילמא חליש דעתיה דרבן גמליאל ועניש ליה, לכך כיון בהלכה זו שאמר לו לִמַּדְתָּנוּ רַבֵּנוּ יָחִיד וְרַבִּים הֲלָכָה כְּרַבִּים, לשם קדוש יוה"ך הרמוז בראשי תיבות הלכה זו כמו שכתב רבני אשכנז ז"ל [הגר"א בדברי אליהו ברכות לא] במאמר אל יפטר אדם מחבירו אלא מתוך דבר הלכה, ופירשו הכונה שיאמר לו הלכה זו יחיד ורבים הלכה כרבים, ויכון בשם יהו"ך בראשי תיבות הנזכר, ששם זה הוא מסוגל לשמירה מאד ויועיל לשמירתו בדרך שהוא סכנה וכנ"ז בד"ק. ולכן נראה לי שגם עתה כיון רבי עקיבא בשם הנזכר כדי למשוך לעצמו שמירה משם הנזכר, וינצל מעונשו של רבן גמליאל, וידוע ששם הנזכר הוא יוצא מסופי תיבות (תהילים צא, יא) כִּי מַלְאָכָיו יְצַוֶּה לָּךְ לִשְׁמָרְךָ בְּכָל דְּרָכֶיךָ ודו"ק.
Ben Yehoyada on Berakhot 36b · Sefaria · מהדורה: Senlake edition 2019 based on Ben Yehoyada, Jerusalem, 1897 · CC0
מה תמצאו כאן
יחידת טקסט מלאה של מסכת ברכות, דף ל״ו, עמוד ב׳, בהיקף של כ־531 מילים ב־20 קטעים. מספור הקטעים מאפשר לחזור לשורה מדויקת, והפירושים מובאים כלשונם מן המקור הנדפס.
המשך הרצף
מקורות מקבילים
שיעורים וכלי לימוד
מפת קטע אחר קטע של כל 20 הקטעים בדף: מילות הפתיחה, המהלכים הנמצאים בטקסט עצמו וקישור חזרה לאותו קטע במקור.
- קטע 16 מילים
נפתחת ב״וְלוֹקֵחַ — וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יִרְאֶנּוּ לוֹקֵט.…״
- קטע 215 מילים
נפתחת ב״רַבִּי עֲקִיבָא בִּמְקוֹם רַבִּי אֱלִיעֶזֶר עָבְדִינַן כְּוָתֵיהּ,…״
- קטע 319 מילים
נפתחת ב״וְתִיפּוֹק לֵיהּ דְּנַעֲשָׂה שׁוֹמֵר לַפְּרִי, וְרַחֲמָנָא אָמַר:…״
- קטע 421 מילים
נפתחת ב״אָמַר רָבָא: הֵיכָא אָמְרִינַן דְּנַעֲשָׂה שׁוֹמֵר לַפְּרִי…״
- קטע 531 מילים
נפתחת ב״אֵיתִיבֵיהּ אַבָּיֵי: פִּיטְמָא שֶׁל רִמּוֹן מִצְטָרֶפֶת, וְהַנֵּץ…״
- קטע 621 מילים
נפתחת ב״אֶלָּא אָמַר רָבָא: הֵיכָא אָמְרִינַן דְּנַעֲשָׂה לְהוּ…״
- קטע 727 מילים
נפתחת ב״אִינִי?! וְהָאָמַר רַב נַחְמָן אָמַר רַבָּה בַּר…״
- קטע 818 מילים
נפתחת ב״רַב נַחְמָן סָבַר לַהּ כְּרַבִּי יוֹסֵי, דִּתְנַן…״
- קטע 938 מילים
נפתחת ב״מַתְקִיף לַהּ רַב שִׁימִי מִנְּהַרְדְּעָא: וּבִשְׁאָר אִילָנֵי…״
- קטע 1035 מילים
נפתחת ב״וְאָמַר רַב אַסִּי: הוּא בּוֹסֶר, הוּא גֵּרוּעַ,…״
- קטע 1124 מילים
נפתחת ב״אֶלָּא אָמַר רָבָא: הֵיכָא אָמְרִינַן דְּהָוֵי שׁוֹמֵר…״
- קטע 1213 מילים
נפתחת ב״הֲוָה עוֹבָדָא וְשַׁקְלוּהּ לְנֵץ דְּרִמּוֹנָא, וִיבַשׁ רִמּוֹנָא,…״
- קטע 1332 מילים
נפתחת ב״(וְהִלְכְתָא כְּמָר בַּר רַב אָשֵׁי דְּזָרֵיק אֶת…״
- קטע 1426 מילים
נפתחת ב״פִּלְפְּלֵי, רַב שֵׁשֶׁת אָמַר: ״שֶׁהַכֹּל״, רָבָא אָמַר:…״
- קטע 1555 מילים
נפתחת ב״מֵיתִיבִי, הָיָה רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: מִמַּשְׁמַע שֶׁנֶּאֱמַר…״
- קטע 166 מילים
נפתחת ב״לָא קַשְׁיָא: הָא בְּרַטִּיבְתָּא, הָא בְּיַבִּשְׁתָּא.…״
- קטע 1730 מילים
נפתחת ב״אָמְרִי לֵיהּ רַבָּנַן לְמָרִימָר: כַּס זַנְגְּבִילָא בְּיוֹמָא…״
- קטע 1868 מילים
נפתחת ב״חֲבִיץ קְדֵרָה וְכֵן דַּיְיסָא, רַב יְהוּדָה אָמַר:…״
- קטע 1930 מילים
נפתחת ב״גּוּפָא: רַב וּשְׁמוּאֵל דְּאָמְרִי תַּרְוַיְיהוּ כֹּל שֶׁיֵּשׁ…״
- קטע 2016 מילים
נפתחת ב״וּצְרִיכָא, דְּאִי אַשְׁמְעִינַן ״כֹּל שֶׁהוּא״ הֲוָה אָמֵינָא…״
חכמים הנזכרים בדף
- רב שימי מנהרדעא · אמוראים · דור רביעי לאמוראים
מכיון שאמר לרבא, שאמר שמועה משמו של רב שימי, משמע שהיה כמו חבר לרבא.
מקור: מסכת ברכות דף ל״ו עמוד ב׳ · קטע 9 — “מַתְקִיף לַהּ רַב שִׁימִי מִנְּהַרְדְּעָא: וּבִשְׁאָר אִילָנֵי מִי פְּלִיגִי…”
- רבי עקיבא בן יוסף · תנאים · תנאים — עשרת הרוגי מלכות
ביום הכפורים היה רבי עקיבא מתדיין לפני טורנוסרופוס קיסר שחיק עצמות, והגיע עונת קריאת שמע, והיו מסרקים את בשרו במסרקות של ברזל…
מקור: מסכת ברכות דף ל״ו עמוד ב׳ · קטע 2 — “רַבִּי עֲקִיבָא בִּמְקוֹם רַבִּי אֱלִיעֶזֶר עָבְדִינַן כְּוָתֵיהּ, וּבֵית שַׁמַּאי…”
- רב יוסף · דור שלישי לאמוראים
סתם ר' יוסף שכתוב בגמרא ללא שם אביו הוא ר' יוסף בר חייא, חברו ובן מחלוקתו של רבה בר נחמני.
מקור: מסכת ברכות דף ל״ו עמוד ב׳ · קטע 18 — “…סְמִידָא עִיקָּר. אָמַר רַב יוֹסֵף: כְּוָתֵיהּ דְּרַב כָּהֲנָא מִסְתַּבְּרָא,…”
- רב כהנא [השני] · אמוראים · דור ראשון לאמוראים
תלמיד מובהק של רב ולמד תורה גם משמואל.
מקור: מסכת ברכות דף ל״ו עמוד ב׳ · קטע 18 — “…״שֶׁהַכֹּל נִהְיֶה בִּדְבָרוֹ״. רַב כָּהֲנָא אָמַר: ״בּוֹרֵא מִינֵי מְזוֹנוֹת״.…”
- אביי [הכהן] · אמוראים · דור רביעי לאמוראים
דור רביעי לאמוראים ונקרא שמו נחמני על שם סבו.
מקור: מסכת ברכות דף ל״ו עמוד ב׳ · קטע 5 — “אֵיתִיבֵיהּ אַבָּיֵי: פִּיטְמָא שֶׁל רִמּוֹן מִצְטָרֶפֶת, וְהַנֵּץ שֶׁלּוֹ אֵין…”
לשון המקור
וְלוֹקֵחַ — וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יִרְאֶנּוּ לוֹקֵט.
רַבִּי עֲקִיבָא בִּמְקוֹם רַבִּי אֱלִיעֶזֶר עָבְדִינַן כְּוָתֵיהּ, וּבֵית שַׁמַּאי בִּמְקוֹם בֵּית הִלֵּל — אֵינָהּ מִשְׁנָה.
וְתִיפּוֹק לֵיהּ דְּנַעֲשָׂה שׁוֹמֵר לַפְּרִי, וְרַחֲמָנָא אָמַר: ״וַעֲרַלְתֶּם עׇרְלָתוֹ אֶת פִּרְיוֹ״, אֶת הַטָּפֵל לְפִרְיוֹ, וּמַאי נִיהוּ — שׁוֹמֵר לַפְּרִי.
אָמַר רָבָא: הֵיכָא אָמְרִינַן דְּנַעֲשָׂה שׁוֹמֵר לַפְּרִי — הֵיכָא דְּאִיתֵיהּ בֵּין בְּתָלוּשׁ בֵּין בִּמְחוּבָּר, הָכָא בִּמְחוּבָּר — אִיתֵיהּ, בְּתָלוּשׁ — לֵיתֵיהּ.
אֵיתִיבֵיהּ אַבָּיֵי: פִּיטְמָא שֶׁל רִמּוֹן מִצְטָרֶפֶת, וְהַנֵּץ שֶׁלּוֹ אֵין מִצְטָרֵף. מִדְּקָאָמַר הַנֵּץ שֶׁלּוֹ אֵין מִצְטָרֵף, אַלְמָא דְּלָאו אוֹכֶל הוּא. וּתְנַן גַּבֵּי עׇרְלָה: קְלִיפֵּי רִמּוֹן וְהַנֵּץ שֶׁלּוֹ, קְלִיפֵּי אֱגוֹזִים וְהַגַּרְעִינִין חַיָּיבִין בְּעׇרְלָה.
אֶלָּא אָמַר רָבָא: הֵיכָא אָמְרִינַן דְּנַעֲשָׂה לְהוּ שׁוֹמֵר לְפֵירֵי — הֵיכָא דְּאִיתֵיהּ בִּשְׁעַת גְּמַר פֵּירָא, הַאי קַפְרֵס לֵיתֵיהּ בִּשְׁעַת גְּמַר פֵּירָא.
אִינִי?! וְהָאָמַר רַב נַחְמָן אָמַר רַבָּה בַּר אֲבוּהּ: הָנֵי מְתַחֲלֵי דְעׇרְלָה אֲסִירִי, הוֹאִיל וְנַעֲשׂוּ שׁוֹמֵר לְפֵירֵי. וְשׁוֹמֵר לְפֵירֵי אִימַּת הָוֵי — בְּכוּפְרָא, וְקָא קָרֵי לֵיהּ ״שׁוֹמֵר לְפֵירֵי״.
רַב נַחְמָן סָבַר לַהּ כְּרַבִּי יוֹסֵי, דִּתְנַן רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: סְמָדַר אָסוּר מִפְּנֵי שֶׁהוּא פֶּרִי. וּפְלִיגִי רַבָּנַן עֲלֵיהּ.
מַתְקִיף לַהּ רַב שִׁימִי מִנְּהַרְדְּעָא: וּבִשְׁאָר אִילָנֵי מִי פְּלִיגִי רַבָּנַן עֲלֵיהּ? וְהָתְנַן: מֵאֵימָתַי אֵין קוֹצְצִין אֶת הָאִילָנוֹת בַּשְּׁבִיעִית — בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: כׇּל הָאִילָנוֹת מִשֶּׁיּוֹצִיאוּ, וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים: הֶחָרוּבִין מִשֶּׁיְּשַׁרְשְׁרוּ, וְהַגְּפָנִים מִשֶּׁיְּגָרְעוּ, וְהַזֵּיתִים מִשֶּׁיָּנֵיצוּ, וּשְׁאָר כׇּל הָאִילָנוֹת מִשֶּׁיּוֹצִיאוּ.
וְאָמַר רַב אַסִּי: הוּא בּוֹסֶר, הוּא גֵּרוּעַ, הוּא פּוֹל הַלָּבָן. פּוֹל הַלָּבָן סָלְקָא דַעְתָּךְ?! אֶלָּא אֵימָא: שִׁיעוּרוֹ כְּפוֹל הַלָּבָן. מַאן שָׁמְעַתְּ לֵיהּ דְּאָמַר בּוֹסֶר אִין, סְמָדַר לָא — רַבָּנַן, וְקָתָנֵי שְׁאָר כׇּל הָאִילָנוֹת — מִשֶּׁיּוֹצִיאוּ?
אֶלָּא אָמַר רָבָא: הֵיכָא אָמְרִינַן דְּהָוֵי שׁוֹמֵר לְפֵרֵי — הֵיכָא דְּכִי שָׁקְלַתְּ לֵיהּ לְשׁוֹמֵר מָיֵית פֵּירָא. הָכָא כִּי שָׁקְלַתְּ לֵיהּ — לָא מָיֵית פֵּירָא.
הֲוָה עוֹבָדָא וְשַׁקְלוּהּ לְנֵץ דְּרִמּוֹנָא, וִיבַשׁ רִמּוֹנָא, וְשַׁקְלוּהּ לְפִרְחָא דְבִיטִיתָא — וְאִיקַּיַּים בִּיטִיתָא.
(וְהִלְכְתָא כְּמָר בַּר רַב אָשֵׁי דְּזָרֵיק אֶת הָאֲבִיּוֹנוֹת וְאָכֵיל אֶת הַקַּפְרֵיסִין. וּמִדִּלְגַבֵּי עׇרְלָה לָאו פֵּירָא נִינְהוּ, לְגַבֵּי בְּרָכוֹת נָמֵי לָאו פֵּירָא נִינְהוּ, וְלָא מְבָרְכִינַן עֲלֵיהּ ״בּוֹרֵא פְּרִי הָעֵץ״, אֶלָּא ״בּוֹרֵא פְּרִי הָאֲדָמָה״.)
פִּלְפְּלֵי, רַב שֵׁשֶׁת אָמַר: ״שֶׁהַכֹּל״, רָבָא אָמַר: לָא כְלוּם. וְאָזְדָא רָבָא לְטַעְמֵיהּ, דְּאָמַר רָבָא: כַּס פִּלְפְּלֵי בְּיוֹמָא דְכִפּוּרֵי — פָּטוּר, כַּס זַנְגְּבִילָא בְּיוֹמָא דְכִפּוּרֵי — פָּטוּר.
מֵיתִיבִי, הָיָה רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: מִמַּשְׁמַע שֶׁנֶּאֱמַר ״וַעֲרַלְתֶּם עׇרְלָתוֹ אֶת פִּרְיוֹ״ אֵינִי יוֹדֵעַ שֶׁעֵץ מַאֲכָל הוּא? אֶלָּא מָה תַּלְמוּד לוֹמַר ״עֵץ מַאֲכָל״ — לְהָבִיא עֵץ שֶׁטַּעַם עֵצוֹ וּפִרְיוֹ שָׁוֶה, וְאֵיזֶהוּ? — זֶה הַפִּלְפְּלִין. לְלַמֶּדְךָ שֶׁהַפִּלְפְּלִין חַיָּיבִין בְּעׇרְלָה, וּלְלַמֶּדְךָ שֶׁאֵין אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל חֲסֵרָה כְּלוּם, שֶׁנֶּאֱמַר: ״אֶרֶץ אֲשֶׁר לֹא בְמִסְכֵּנֻת תֹּאכַל בָּהּ לֶחֶם לֹא תֶחְסַר כֹּל בָּהּ״.
לָא קַשְׁיָא: הָא בְּרַטִּיבְתָּא, הָא בְּיַבִּשְׁתָּא.
אָמְרִי לֵיהּ רַבָּנַן לְמָרִימָר: כַּס זַנְגְּבִילָא בְּיוֹמָא דְכִפּוּרֵי פָּטוּר? וְהָא אָמַר רָבָא: הַאי הִמְלְתָא דְּאָתְיָא מִבֵּי הִנְדּוּאֵי — שַׁרְיָא, וּמְבָרְכִינַן עֲלַהּ ״בּוֹרֵא פְּרִי הָאֲדָמָה״. לָא קַשְׁיָא: הָא בְּרַטִּיבְתָּא, הָא בְּיַבִּשְׁתָּא.
חֲבִיץ קְדֵרָה וְכֵן דַּיְיסָא, רַב יְהוּדָה אָמַר: ״שֶׁהַכֹּל נִהְיֶה בִּדְבָרוֹ״. רַב כָּהֲנָא אָמַר: ״בּוֹרֵא מִינֵי מְזוֹנוֹת״. בְּדַיְיסָא גְּרֵידָא כּוּלֵּי עָלְמָא לָא פְּלִיגִי דְּ״בוֹרֵא מִינֵי מְזוֹנוֹת״. כִּי פְּלִיגִי בְּדַיְיסָא כְּעֵין חֲבִיץ קְדֵרָה, רַב יְהוּדָה אָמַר ״שֶׁהַכֹּל״, סָבַר דּוּבְשָׁא עִיקָּר. רַב כָּהֲנָא אָמַר ״בּוֹרֵא מִינֵי מְזוֹנוֹת״, סָבַר סְמִידָא עִיקָּר. אָמַר רַב יוֹסֵף: כְּוָתֵיהּ דְּרַב כָּהֲנָא מִסְתַּבְּרָא, דְּרַב וּשְׁמוּאֵל דְּאָמְרִי תַּרְוַיְיהוּ: כֹּל שֶׁיֵּשׁ בּוֹ מֵחֲמֵשֶׁת הַמִּינִין מְבָרְכִין עָלָיו ״בּוֹרֵא מִינֵי מְזוֹנוֹת״.
גּוּפָא: רַב וּשְׁמוּאֵל דְּאָמְרִי תַּרְוַיְיהוּ כֹּל שֶׁיֵּשׁ בּוֹ מֵחֲמֵשֶׁת הַמִּינִין מְבָרְכִין עָלָיו ״בּוֹרֵא מִינֵי מְזוֹנוֹת״. וְאִיתְּמַר נָמֵי, רַב וּשְׁמוּאֵל דְּאָמְרִי תַּרְוַיְיהוּ: כֹּל שֶׁהוּא מֵחֲמֵשֶׁת הַמִּינִין מְבָרְכִין עָלָיו בּוֹרֵא מִינֵי מְזוֹנוֹת.
וּצְרִיכָא, דְּאִי אַשְׁמְעִינַן ״כֹּל שֶׁהוּא״ הֲוָה אָמֵינָא מִשּׁוּם דְּאִיתֵיהּ בְּעֵינֵיהּ, אֲבָל עַל יְדֵי תַּעֲרוֹבוֹת — לָא.