בוני התלמוד

    דף ביאור

    מסכת ברכות דף ג׳ עמוד ב׳

    דף זה מרכז את הביאור על יחידת המקור: פירושי המפרשים כלשונם, המקורות שהטקסט מצטט, החכמים הנזכרים בו וקישורים ישירים חזרה לטקסט.

    לטקסט המלא במקור
    תלמוד בבלי · מפת הדף

    מסכת ברכות דף ג׳ עמוד ב׳

    מסכת ברכות דף ג׳ עמוד ב׳. נוסח הדפוס המלא של עמוד זה — 32 קטעים ממוספרים, כ־529 מילים — יחד עם פירושי המפרשים שנדפסו על הדף.

    רש"י

    בחדתי שנפלה מחדש שהחומה שלה נפלה ועודנה בחזקתה:

    חשד נמי ליכא דתנן (במסכת קדושין דף פ:) אבל אשה מתיחדת עם שני אנשים:

    בתרי ופריצי דאמרינן התם לא שנו אלא בכשרים:

    במקומן חיישינן במקום שהם מצויין תדיר חיישינן אפילו בתרי:

    בדברא בשדה:

    קדמו עיני אשמורות אלמא חצות לילה שהיה דוד עומד שתי משמרות יש בהם:

    ורבי נתן אמר לך האי קדמו עיני אשמורות דקאמר דוד קדמו לשאר מלכים קאמר שדרכן לעמוד בשלש שעות ביום בתחלת שעה שלישית:

    שית דליליא חצות לילה הוי שש שעות:

    ועוד 19 קטעי פירוש על דף זה.

    Rashi on Berakhot 3b · Sefaria · CC0

    תוספות

    אין אומרין בפני המת אלא דבריו של מת ופסק רב אלפס משום רב האי דווקא דברי תורה אבל דברים דעלמא לית לן בה. ודווקא בארבע אמות שלו:

    במקומן חיישינן פי' שידוע שרגילין שם המזיקין. וההיא דלעיל דבתרי ופריצי ליכא משום מזיקין איירי בסתם שאין רגילין:

    אין אומרין בפני המת אלא דבריו של מת ופסק רב אלפס משום רב האי דוקא דברי תורה אבל דברים דעלמא לית לן בה. ודוקא בארבע אמות שלו:

    [שם מעולם לא עבר עליי חצות לילה בשינה נראה דר"ל שזה לא אירע לעולם שאהיה ישן בחצות ולפעמים הייתי מקדים עוד מהנשף]

    ואתא איהו ואמר כחצות ואם תאמר מכל מקום לימא בחצות כמו שאמרו לו מן השמים דהא אמת אמרו לו. וי"ל שלא רצה לומר להם דבר שלא היה יכול להראות ולהוכיח אם ישאלו לו:

    רוח צפונית מנשבת פי' לבדה דהא אמרינן בפרק לא יחפור (בבא בתרא כה א) שהיא מנשבת עם על אחד ואחד:

    ואין הבור מתמלא מחוליתו פירש רש"י אם יחפור ויחזיר בו עפרו לא יהא מלא. ותימא דאין הנדון דומה לראיה שהרי לא היה אומר להם אלא ליטול מן העשירים וליתן לעניים. אם היה מצוה ליטול מן העניים ולחזור וליתן להם אז היה דומה למשל. ומפרש רבינו תם מחוליתו מנביעתו כלומר אין הבור מתמלא מן המים הנובעים בו. ובתוספתא יש אין הבור מתמלא מחוליתו אלא אם כן מושכין לו מים מצד אחר. ור"י פירש שאם תחפור מצד זה ותניח מצד אחר לא תמלא שמה שנותן כאן חסר כאן. כמו כן מה שנוטל מן העשירים יתחסר מן העשירים :

    Tosafot on Berakhot 3b · Sefaria · CC0

    רב נסים גאון

    חלוקתם של ר' יהודה ור' יוסי בבין השמשות שנויה היא בהא ברייתא דפרק במה מדליקין (שבת דף לד) תנו רבנן בין השמשות מן היום ומן הלילה ספק כולו מן היום ספק כולו מן הלילה ומטילין אותו לחומרי שני ימים איזהו בין השמשות משתשקע החמה כל זמן שפני מזרח מאדימין הכסיף התחתון ולא הכסיף העליון בין השמשות הכסיף העליון והשוה לתחתון לילה דברי ר' יהודה ר' נחמיה אומר בין השמשות משתשקע החמה כדי הילוך חצי מיל ר' יוסי אומר בין השמשות כהרף עין זה נכנס וזה יוצא אי אפשר לעמוד עליו וכולן שוין הן שהעת הנקרא בין השמשות ספק יום ספק לילה הוא אין יוצאין בו ידי חובת היום ולא ידי חובת הלילה כל המצות הנוהגות ביום אין יוצאין בהן ידי חובה בבין השמשות שאינו ודאי יום וכל המצות הנוהגות בלילה אין יוצאין בהן ידי חובה וכו' וגם הם שוין בטבילה שצריכה להיות בשעה שהוא יום ודאי שאין בה ספק (כדתנן) [כדתניא] (בפסחים דף צ ועוד) כל חייבי טבילות טבילתן ביום נדה ויולדת טבילתן בלילה לא חלקו אלא בשעה שהיא בין השמשות אי זו היא וכמה שיעורא וסבר ר' יהודה כי מעת שקיעת החמה ועד שיסתלק זהרה מעל הארץ ויכסיף דמדומה מן הרקיע זהו בין השמשות שהוא ספק יום ספק לילה והטבילה צריכה להיות קודם זה העת לדעתו ור' יוסי חלק עליו ואמר כי זה העת שקרא אותו ר' יהודה בין השמשות יום הוא ודאי ואין בו ספק ומותר לטמא לטבול בו וכי בין השמשות שהוא ספק עת דחוק הוא למאד ושיעורו כהרף עין סמוך ליציאת הכוכבים דאמרינן (שבת דף לה) אמר רב יהודה אמר שמואל בין השמשות דר' יהודה לר' יוסי טובלין בו כהנים ואמרינן התם במס' נדה בפרק בא סימן התחתון (דף נג) האיך תנא סבר שלים בין השמשות דר' יהודה והדר מתחיל בין השמשות דר' יוסי והאי תנא סבר בין השמשות דר' יוסי מישך שייך בדר' יהודה ועל עיקר זו החלוקה שישנה ביניהם באו הדברים שבין ר' מאיר ור' יהודה בכאן כי ר' מאיר התיר לקרוא קריית שמע של ערבית משעה שהכהנים טובלין וכשהשיב עליו ר' יהודה לפי דעתו כי הטבילה אינה (אלא) לאחר שקיעת החמה כי אותו העת מתחילין בין השמשות להכנס ואינה לטבילה אלא קודם שקיעת החמה והאיך יוצאין באותו העת ידי חובתן מקריית שמע של ערבית ועדיין היום עומד אמר לו ר' מאיר אני איני סובר כדעתך בבין השמשות אלא כי העת שאתה קוריהו בין השמשות הוא אצלי אני ודאי יום שאין בו ספק ומותר לטבול בו ואני סובר בבין השמשות כדעתו של ר' יוסי שהוא כהרף עין ואי אפשר לעמוד עליו ואל תשיבני אתה מדרך הדעת שלך כי איני סובר כדבריך אלא כר' יוסי אני סובר ולפיכך אמרתי משעה שהכהנים טובלין ופסקינן הלכתא (שבת דף לה) כר' יהודה לענין שבת לחומרא וכר' יוסי לענין תרומה דלא אכלי כהני עד דנפיק בין השמשות דר' יוסי לחומרא נמי: (דף ג) תנו רבנן מפני ג' דברים כו' ותיפוק לי משום מזיקין בתרי מכלל דתרי לא מזקי להו ואיתא מיפרשא בפרק כיצד מברכין על הפירות (דף מג) דתני לאחד נראה ומזיק לשנים נראה ואינו מזיק אלא אם כן יהיה אותו המקום קבוע למזיקין צריכין לחוש להם ואפי' בתרי כדאמרי' בדוכתא דקביעי חיישינן ומה שאמרו אי בתרי חשדא נמי ליכא זה הדבר בנוי על אותו העיקר שבמשנה בפרק עשרה יוחסין (קידושין דף פ') לא יתייחד איש אחד עם שתי נשים אבל אשה אחת מתייחדת עם שני אנשים והואיל (והשנים) [והן שנים] מותר להן להתיחד עם האשה כי החשד מסתלק מביניהן אלא אם כן היו פרוצים כי הפרוצין החשד קבוע הוא בהן ואפי' אם היו עשרה כדאמרי' (שם) אמר רב יהודה אמר שמואל לא שנו אלא בכשרים אבל בפרוצין אפילו עשרה נמי לא מעשה היה והוציאוה י' במטה ומזה העיקר אמרי' נמי הכא בתרי ופריצי:

    Rav Nissim Gaon on Berakhot 3b · Sefaria

    רשב"א

    הכנור היה מנגן מאליו פירש רב האי גאון ז"ל: שהיה לדוד סימנא בכנור לידע חצות לילה, כגון פנאגן שהוא אבן שעות, אף כנור יש לומר מחמת רוח צפונית, וי"ל דברים אחרים שתנודותיהן משוערות במים או באויר מצד אחד וכל לילה ולילה מציבים אותו לפי שיעור אותו הלילה שבשעת חציה נשמע קול מאותו הכנור, עד כאן.

    אין הבור מתמלא מחוליתו פירש רש"י ז"ל: אם עקר חוליא מבור כרויה וחזר והשליכה לתוכה אין הבור מתמלא ממנה. והקשה רבנו תם ז"ל שאין המשל דומה לענין, שאלו היו נוטלין מן העניים וחוזרין ונותנין להם היה דומה זה המשל. לפיכך פירש הוא ז"ל שאין הבור מתמלא מים מן המקור הנמשך ונובע מתוך חוליתו, וכן מוכח במדרש שמואל דאמרינן התם (כז, ב): אין הבור מתמלא מחוליתו אלא אם כן ממשיכין לו אמת המים ממקום אחר.

    Rashba on Berakhot 3b · Sefaria

    ריטב"א

    באתרא דשכיחי כלומר בחורבה שהיא חורבה מזמן גדול חיישינן אפי' בתרי:

    ואין תיכונה אלא שיש לפניה ולאחריה היינו לשון תיכון שהוא ממוצע בין שתים שכמותו ממש:

    וכ"ש מילי דעלמ' מפני שיהו עסוקין בהספדו. ויש מפרשים מפני שהמת יודע כל מה שאומרים לפניו עד שיסתם הגולל ומצטער כששומע שמדברים שלא מצרכיו וכתיב ועשית הישר והטוב ואין טוב כשמצטער המת:

    ודוד בפלגא דליליא וכו' ואסיקנא דתרי נשפי הוו נשף יממא כלומר קפץ ונסתלק היום בא הלילה מיד כמו לינשוף מדוכתיה נשף. לילה אתא יממא ויש אומרים נשף כמו נשב וכן נשפת ברוחך כמו נשבת והוא לשון פריחה כדכתיב וישב אותם אברם ומתרגמינן ואפרח וכך הוא זה פרח היום ובא הלילה פרח הלילה ובא היום:

    אמרו לו אין הקומץ משביע את הארי דקומץ אחד ממאכל אינו משביעו. ויש אומרים דמשום הכי נקט ארי שדרכו של ארי כשהוא רעב מלחך את קומצו לצורך מאכל ואינו שבע אם אינו צד מאכל אחר. ע"א אין הקומץ לשון ארבה כלומר אם אוכל הארי ארבה אחד אינו שבע בכך. כחגבים, כקומצין:

    א"ר יוסף מאי קראה כלומר שיהיה הסדר כך אחיתופל תחלה והדר סנהד' והדר אורים ותומי':

    Ritva on Berakhot 3b · Sefaria

    מאירי

    כשבני אדם עומדים לפני המת אינן רשאין שם לדבר דברי הבאי ולא אף דברי תורה אלא אם כן דברים של עניני מיתה אם לדבר על צרכי המת וקבורתו או לספר שם דרך תוכחת עניני מיתה דרך כלל או דרך פרט:

    לעולם יהא אדם זהיר לעסוק בדברי תורה ויעיר את שחרית (עליה) ולא ימשך אחר התענוג ולא יפתהו להתרשל על זה עשרו ונכסיו שהכל חולף ואבד, ותורה ושכרה עומדים לעד ומי לנו גדול מדוד שהיה מלך וטרוד בכמה עסקים ולא מנעהו מזה מלכות ועושר וטרדא, והיה משתדל להעמיד כנור על מראשותיו שהיה מנגן מאליו בחצי הלילה על ידי רוח צפונית והיה עומד באותה שעה ממטתו ועוסק בתורה עד שהאיר היום שהיה מוכרח להשתדל בשאר הטרדות עד שכשהיו חבריו רואים כך היו מקבלים מוסר ממנו ואומרים אם דוד שהוא מלך כן, אנו על אחת כמה וכמה הוא שדרשו בתלמוד המערב עורה כבודי עורה הנבל וכנור אעירה שחר איתער איקרי מן קומוי איקרי דבריי, אעירה שחר כלהון בני אינש שחרא מעורר להון, ברם אנא מעורר לשחרא ויצר הרע מקטרג, דרכן של מלכים שחר מעוררן ואת אמר אעירה שחר, דרכן של מלכים ישנים עד ג' שעות ואת אמר חצות לילה וחבריו שומעים ועומדים ועוסקים בתורה נמצאו כלם עוסקים בתורה בשביל דוד, ואוי לאזנינו שכך שומעות ואינן מקבלות ואשרי המדבר באזן שומעת:

    Meiri on Berakhot 3b · Sefaria

    מהרש"א — חידושי הלכות

    שם ותיפוק ליה משום חשד ומזיקין כו' ק"ק דה"מ למפרך תיפוק ליה משום חשד לחוד כדפריך לעיל מיניה באינך אי משום מפולת אי משום מזיקין לחוד ויש ליישב ודו"ק:

    Chidushei Halachot on Berakhot 3b · Sefaria

    שיטה מקובצת

    באתרא דשכיחי כלומר בחורבה שהיא חורבה מזמן גדול חיישינן אפילו בתרי:

    ואין תיכונה אלא שיש לפניה ולאחריה היינו לשון תיכון שהוא ממוצע בין שתים שכמותו ממש:

    וכל שכן מילי דעלמא מפני שיהו עסוקין בהספדו. ויש מפרשים מפני שהמת יודע כל מה שאומרים לפניו עד שיסתם הגולל ומצטער כששומע שמדברים שלא מצרכיו וכתיב ועשית הישר והטוב ואין טוב כשמצטער המת:

    ודוד בפלגא דליליא וכו' ואסיקנא דתרי נשפי הוו נשף יממא כלומר קפץ ונסתלק היום בא הלילה מיד כמו לינשוף מדוכתיה נשף לילה אתא יממא. ויש אומרים נשף כמו נשב וכן נשפת ברוחך כמו נשבת והוא לשון פריחה כדכתיב וישב אותם אברם ומתרגמינן ואפרח. וכך הוא זה פרח היום ובא הלילה פרח הלילה ובא היום:

    אמרו לו אין הקומץ משביע את הארי דקומץ אחד ממאכל אינו משביעו. ויש אומרים דמשום הכי נקט ארי שדרכו של ארי כשהוא רעב מלחך את קומצו לצורך מאכל ואינו שבע אם אינו צד מאכל אחר. ענין אחר אין הקומץ לשון ארבה כלומר אם אוכל הארי ארבה אחד אינו שבע בכך. כחגבים, כקומצין:

    אמר ר' יוסף מאי קראה כלומר שיהיה הסדר כך אחיתופל תחלה והדר סנהדרין והדר אורים ותומים:

    Shita Mekubetzet on Berakhot 3b · Sefaria

    פני יהושע

    בגמרא ר"נ סבר לה כר"י כו' ותרתי דיממא אע"ג דלענין זמן ק"ש קאמר ר"י דהוה עד סוף ג' שעות היינו משום משך שעה שלישית ראוי הוא לזמן קימת בני מלכים יש מהן מקדימין בתחלת השעה ויש מהן בסוף השעה ומש"ה באותו שעה שלישית גופא לא היה שבח מהן לדוד כיון דאיכא בני מלכים שעומדין ממטתן באותו שעה כנ"ל:

    שם ודוד בפלגא דליליא הוי קאי כו' נראה דאשקלא וטריא דלעיל קאי דבלא"ה לא הוי קשיא קראי גופיה אהדדי משום דבתר קרא דקדמתי בנשף סמיך ליה מיד קדמו עיני אשמורות. וא"כ שפיר י"ל דאיתנהו לכולה שלעולם דוד היה מכוון עצמו להקדים עצמו לכל א' משלשה ראשי המשמרות כמ"ש לעיל בשם הרא"ש והפוסקים שכל אדם צריך להתעורר באותן הזמנים שהם זמנים רצוים ומסתמא אין כוונת הפוסקים שיהיה אדם נעור כל הלילה אלא שלעולם יקדים אדם לראשי המשמרות וישן בינתיים. וי"ל שדוד גופיה נמי עביד הכי ומש"ה היה צריך לומר קדמו עיני אשמורות קדמתי בנשף משום דסתם משמרות הוי שתי אשמורות ודוד הוי מקדים מתחלת משמר הראשון שהוא בתחלת הלילה דהיינו בנשף וממילא מצינן למימר דהיה ישן בינתיים מ"מ היה מכוון עצמו לקום בחצות הלילה שהוא ג"כ עת רצון כדאית' בפרק הערל וכ"כ הזוהר. ומש"ה לא מצי לאקשויי מידי משום דיש לקיים כל המקראות. משא"כ השתא דנחית הש"ס לפרש טעמא דרבי דאמר ארבע משמרות אינו אלא מדקשיא הנך קראי אהדדי משום דכתיב קדמו עיני אשמורות וכתיב חצות לילה וא"כ ע"כ דלא שייך לפרש כדפרש"י דאראשי משמרות קאי והיינו משום דסמיך אשנויא דלעיל דאותן הזמנים אינם אלא בסוף המשמרות או באמצעיתא דאמצעיתא ומש"ה הוצרך לפרש אליבא דר"נ דלמשמורה ופלגא תרי משמרות קרי לי' וא"כ לפ"ז תו לא שייך כלל לפרש קרא דקדמתי בנשף דקאי אראשי משמרות א"כ מקשה שפיר:

    שם ודוד מי הוי ידע פלגא דליליא אימת כו' הא דלא מקשי בפשיטות אפשטא דקרא דחצות לילה היינו משום דאיכא למימר כשנויא דר"א אמר רבי אחאי דלעיל דה"ק דוד מעולם לא עבר עלי חצות לילה בשינה שלעולם היה משכים קודם לכן וא"כ תו לא שייך להקשות מי לא הוי ידע פלגא דליליא אימת אלא דעיקר קושיית הגמרא אהנך שנויי אחרינא דלעיל ועוד י"ל דלהאי שנויא קמא דלעיל במילתא דרבי אליעזר בענין המשמרות דאיכא סימנא דכלבים צועקים באמצעיתא דאמצעיתא וא"כ אם נפרש שהוא סימן גמור במכוון באמצע לילה ממש א"כ איכא למימר דהאי סימנא גופא הו"ל לדוד והא דאמר משה כחצות היינו משום דבהאי שעתא לא הוי שייך האי סימנא דהא כתיב בהדיא דלכל בני ישראל לא יחרץ כלב לשונו אלא דקושית הגמרא דהכא היינו לשנויא בתרא דלעיל ועיין מש"ל בזה:

    שם אילימא דאמר ליה הקב"ה כחצות ומי איכא ספיקא כו' ומקשין העולם דלשון מיותר הוא דאפילו אי שייך ספיקא קמיה הקב"ה ח"ו כ"ש דהוי קשה טפי ודוד מי הוי ידע. וכן הקשה הרי"ף ז"ל. תו קשיא לי דמאי קס"ד דהקב"ה אמר כחצות משום ספיקא שאין לעמוד על חצי לילה ממש והא כתיב קרא אחרינא ויהי בחצי הלילה וה' הכה. דמשמע להדיא דהקב"ה היה מכוין בחצי לילה ממש. לכך נראה לע"ד ליישב חדא מגו חדא דהא דבעי למימר דהקב"ה אמר כחצות ולא בחצות לאו משום שאין לעמוד על חצי לילה ממש אלא משום דבשעת התראה עדיין היה הדבר שקול בספיקא אצל הקב"ה אם ישלח המכה בחצי הלילה ממש או קצת קודם לכן או לאחר מכן אלא דבשעת מעשה נתכוין הקב"ה לחצי הלילה ממש והא מלתא גופא מקשה הש"ס מי איכא ספיקא פי' דאשעת התראה קאי כלומר דלית לן למימר דבשעת התראה היה הדבר אצלו בספק לאיזה זמן ישלח המכה כנ"ל:

    שם אלא דאמר ליה למחר בחצות כי השתא כו' ובקצת ספרים נמחק למחר כי השת' ולפע"ד אדרבא היא גירסא נכונה דבזה יש ליישב קושיית התוס' דהא דקאמר דהקב"ה אמר בחצות למחר כי השתא לאו שהקב"ה אמר בפירוש לשון בחצות אלא כך פירושו שהקב"ה דיבר עם משה בחצות הלילה ממש ואמר לו למחר כי השתא ולפי שמשה לא היה יודע אם אותו דיבור היה בחצות הלילה ממש משום דמשה לא הוי ידע לכוין חצי לילה מש"ה אמר ליה לפרעה כחצות כן נ"ל ועיין עוד בסמוך:

    Penei Yehoshua on Berakhot 3b · Sefaria

    גליון הש"ס

    גמ' בתרי חשד נמי ליכא עש"ך יו"ד סי' קמ"א ס"ק כ"ז:

    שם וכה"א ועצת אחיתופל כו' עיין תשובת רשב"א סי' מ"ח:

    תוס' ד"ה אין אומרין כו' ודו קא בד' אמות שלו. עי' תוס' ב"ק ט"ז:

    ד"ה שהושיבו שמשם ראיה לזה:

    Gilyon HaShas on Berakhot 3b · Sefaria

    בן יהוידע

    לָא אֲמָרָן אֶלָּא בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, וְכָל־שֶׁכֵּן מִילֵי דְּעָלְמָא עיין מה שכתב הרי"ף ומה שהגיה רש"ל, אך בספר דקדוקי סופרים הביא נוסח ש"ס כתב יד, לא נצרכה אלא לדברי תורה ולא מבעיא מילי דעלמא, עד כאן. והיא גירסא הנכונה.

    כְּתִיב (תהלים קיט, סב) חֲצוֹת לַיְלָה אָקוּם לְהוֹדוֹת לָךְ", וְכִי דָּוִד בְּפַלְגָּא דְּלֵילְיָא הֲוָה קָאִי? פשט הגמרא מוכח דקאי בהאי קושיא אשקלא וטריא דלעיל, ואין זה ענין בפני עצמו להקשות המקראות אהדדי, וכן כתב הרב פני יהושע, וצריך להבין מה שייכות יש בזה אדלעיל, והוה ליה להקשות המקראות מחד לחד? ונראה לי בס"ד כי המקשן ניחא ליה לתרץ המקראות עצמן כתירוץ רבי אושעיה, ומה שאמרו קדמתי בנשף אין זה תמידי ורק חצות לילה אקום הוא תמידי, אך אחר שראה המקשן שקלא וטריא דלעיל, דמוכיח מן המקראות כרבי, דארבע משמרות הוי הלילה, דלא כר' נתן, וקשא מאי הוכחה זו דילמא הכי קאמר חצות לילה אקום בתמידות, אך לפעמים קדמו עיני אשמורות שאקום מתחלת משמרה שנית, לכך נראה דלא ניחא ליה לישובי המקראות בהכי, וכן נמי ראה גם כן דמקשי לר' נתן מזה ותירץ שני תירוצים, ולא תירץ כהאי תירוצא, על כן משמע דלא ניחא ליה כהכי, לכך מקשי השתא ליקשו המקראות אהדדי.

    מִכָּאן וָאֵילָךְ הָיָה מִתְגַּבֵּר כַּאֲרִי נראה לי בס"ד הא דדימהו לארי על פי מה שכתוב בפרק ד' דמידות ההיכל צר מלאחריו ורחב מלפניו ודומה לארי, מה הארי צר לאחריו ורחב מלפניו אף ההיכל וכו', יעיין שם, נמצא הארי צר לאחריו ורחב מלפניו, וידוע כי הגוף מכונה בשם אחור והנפש בשם פנים, וכמו שאמרו על הפסוק (ירמיהו ז, כד) וַיִּהְיוּ לְאָחוֹר וְלֹא לְפָנִים, כן דוד המלך ע"ה היה מצמצם בהנאות הגוף, הן בענין שינה, הן בענין אכילה ושתיה, אבל לנפש היה מרחיב לה הנאות שלה בתורה ומצות ומעשים טובים, ונמצא מתנהג כארי צר מלאחריו הגוף ורחב מלפנים, היא הנפש. או יובן בס"ד אומרו מתגבר כארי על פי מה שכתב המצודות בפסוק (דברי הימים א' יא, כב) וְהִכָּה אֶת הָאֲרִי בְּתוֹךְ הַבּוֹר בְּיוֹם הַשָּׁלֶג וזה לשונו: עם היות כי טבע הארי להתחזק ביותר בזמן הקור, ומטבע האדם להמנע ממנו הפעולות החיונית בתגבורת הקור, עם כל זה נתגבר עליו והכהו נפש, עד כאן לשונו. והנה ודאי אדם היושב בארץ ישראל שהיא ארץ הרים וגבעות ואוירה קר הרבה, קשה עליו עמידתו בחצות הלילה בימי החורף מחמת הקור, אך דוד המלך ע"ה לא יעצרהו הקור, אלא היה מתגבר כארי, רצונו לומר כטבע הארי, שהקור נח לו בו, ומתחזק בו, הפך טבע האדם. או יובן בס"ד לפרש על פי מה שכתב הרב מדרש תלפיות, שהארי גבורתו בעיניו, ואם יכסו את עיניו יחלש, ולזה ידמה דוד המלך ע"ה, כשהיה עומד בחצות לילה לעסוק בתורה או בשירות, לא היה נותן לעפעפיו תנומה אפילו כל דהו, אף על פי ששינתו בתחלת הלילה לא היתה קבע, אלא רק מתנמנם, עם כל זה, עתה מתגבר כארי, רצונו לומר, כטבע הארי לפתוח עיניו לגמרי שלא ישאר בהם נדנוד שינה כלל.

    וְדָוִד, מִי הֲוֵי יָדַע חֲצוֹת לַיְלָה אֵימַת? הקשה הרב פני יהושע ז"ל, אמאי נקיט קושיא זו אסוגייא דידן, ולא נקיט לה על הפסוק עצמו, ותירץ בזה תירוץ נכון, יעיין שם, ונראה לי בפשיטות, דהש"ס לא ניחא ליה בהאי תירוצא אפילו לסברת רבי אליעזר ולפי הצעת תירוצא קמא, מפני שגם לתירוצא קמא דלעיל, אי אפשר שיהיה סימן זה דכלבים צועקים ברור לידע בו נקודת חצות ממש, ומפשט המקרא דחצות לילה אקום, נראה שהיה משתדל לקום בנקודת חצות ממש וכמו שאמרו בזוהר הקדוש. ועוד נראה לי בס"ד, דאותו סימן דכלבים צועקים, אם הוא סימן מובהק כולי עלמא ידעי ליה, ואם כן אפשר דרבים קמים בחצות על ידי אותו סימן, ומאי רבותיה דדוד דקא משתבח בכך, דנראה הוא לבדו היה קם, אך בהאי תירוצא דכנור ניחא, כי סגולה זו היתה על ידי שמים ולא היתה מצויה אלא אצלו בלבד, והוא לבדו היה קם, ואפילו לדברי הרשב"א ז"ל שהיה עשוי זה הכנור בדרך טבע עם כל זה יש לומר דחכמה זו הוא לבדו השיגה למצוא אותה.

    כִּנּוֹר הָיָה תָּלוּי לְמַעְלָה מִמִּטָּתוֹ שֶׁל דָּוִד נראה לי הרמז בזה על רוח קדוש אלהי, ורמזו אותו חכמינו ז"ל ב כנור שהוא אותיות כ"ו נ"ר, ששם הוי"ה שמספרו כ"ו מאיר לו כמו נר, באותו הרוח הקדוש הנברא מעסק תורתו שעסק קודם שכבו על מטתו, והוא כענין המגיד של מרן בית יוסף ז"ל, שהיה נברא מן עסק המשנה שהיה לומד, וזה הרוח הקדוש הוא מקשר דוד של מטה עם דוד שלמעלה, ואמר כיון שהגיע חצות לילה רוח צפונית מנשבת בו, רמזו ברוח צפונית על לאה אשר עת תיקון שלה הוא בחצות לילה, וקראה צפונית כי היא בסוד עלמא דאתכסייא, וכמו שאמרו בתיקונים, הטעם דלאה נקברה באתכסייא תוך מערת המכפלה ורחל באתגליא על אם הדרך, ודוק היטב.

    וְכֵיוָן שֶׁעָלָה עַמּוּד הַשַּׁחַר, נִכְנְסוּ חַכְמֵי יִשְׂרָאֵל אֶצְלוֹ קשא למה יקדימו כל כך להכנס בזמן שאינו ראוי ולא ימתינו עד אחר יציאת השמש על הארץ? ונראה לי בס"ד כי דוד המלך ע"ה אמר (תהלים יז, טו) אֲנִי בְּצֶדֶק אֶחֱזֶה פָנֶיךָ, שדרכו ליתן צדקה קודם תפלה, לכך באים תיכף מעת שעלה עמוד השחר קודם שיתפלל לומר לו, אתה נאה דורש ונאה מקיים, הנה באנו אליך עתה בצדקה של רבים שעמך ישראל צריכים פרנסה, פתח אוצרותיך ותן צדקה, והוא משיב שיתפרנסו זה מזה, כי לצורך רבים צריך לבזבז אוצרות, ואני לא אוכל לבזבז אוצרות, כי הם שמורים לבנין בית המקדש, אך יתנו העשירים וגם אני אתן עמהם, וכמ"ש חכמינו ז"ל וסוף דבר דחה אותם לעשות מלחמה כדי שיתפרנסו מן השלל.

    אֲדוֹנֵינוּ הַמֶּלֶךְ, עַמְּךָ יִשְׂרָאֵל צְרִיכִין פַּרְנָסָה הא דאמרו 'עמך' ישראל ולא אמרו ישראל צריכין פרנסה, נראה לי בס"ד דידוע שבזמן דוד המלך ע"ה היה תמיד מלחמות, מה שאין כן בזמן שלמה המלך ע"ה אין מלחמות כלל, וכל ישראל יושבים איש תחת גפנו ותחת תאנתו, והטעם כי דוד המלך ע"ה היה דוגמת הירח שהיא עניה ולית לה מגרמא כלום וצריכה לקבל מזולתה, ולכך היה קורא עצמו עני, והיה צריך תמיד ללחום לשלל שלל ולבוז בז להתעשר מזולתו, ובתר רישא אזיל גופא שגם ישראל בדורו היו צריכים לכך, אבל שלמה המלך ע"ה היה דוגמת השמש שאינה צריכה לאחרים, ולכן כתיב (דה"ב ט' כ') אֵין כֶּסֶף נֶחְשָׁב בִּימֵי שְׁ לֹ מֹה, ולכן בשמו יש משה שהוא דוגמת השמש, כמו שאמרו פני משה כפני חמה, ובתר רישא אזיל גופא שכל ישראל בימיו לא היו צריכין לשלל המלחמה, אלא יושבים איש תחת גפנו ותחת תאנתו, ולזה אמרו, עמך ישראל צריכין פרנסה, עמך דייקא, רצונו לומר, בשביל שעתה הם עמך נגררים אחריך שאתה דוגמת הירח, לכך הם צריכין פרנסה דלית להו מגרמייהו, וכונתם בזה להחרידו כדי לפתוח האוצרות שהוא היה שומר אותם לבנין בית המקדש, וכמו שאמרו חכמינו ז"ל.

    אֵין הַקֹּמֶץ מַשְׂבִּיעַ אֶת הָאֲרִי נראה לי בס"ד הכונה לומר, התלמידי חכמים נמשלו לאריות והם אין מתפרנסים מיגיע כפם אלא מספיקים להם העשירים, ועליהם אמרו אין הקומץ של העשיר משביע את הארי, התלמידי חכמים והבור, רמז להמון העם שהם (נהנים) מיגיע כפם, אין חולייתם, שהוא כחם ויגיע כפם, ממלא חסרונם, כי אדם שצריך לו מאה אינו מרויח יותר על חמשים.

    ועוד 1 קטעי פירוש על דף זה.

    Ben Yehoyada on Berakhot 3b · Sefaria

    מה תמצאו כאן

    יחידת טקסט מלאה של מסכת ברכות, דף ג׳, עמוד ב׳, בהיקף של כ־529 מילים ב־32 קטעים. מספור הקטעים מאפשר לחזור לשורה מדויקת, והפירושים מובאים כלשונם מן המקור הנדפס.

    מפת קטע אחר קטע של כל 32 הקטעים בדף: מילות הפתיחה, המהלכים הנמצאים בטקסט עצמו וקישור חזרה לאותו קטע במקור.

    1. קטע 11 מילים

      נפתחת ב״בְּחַדְתִּי.…״

    2. קטע 25 מילים

      נפתחת ב״וְתִיפּוֹק לֵיהּ מִשּׁוּם מַזִּיקִין? בִּתְרֵי.…״

    3. קטע 38 מילים

      נפתחת ב״אִי בִּתְרֵי — חֲשָׁד נָמֵי לֵיכָּא! בִּתְרֵי…״

    4. קטע 47 מילים

      נפתחת ב״״מִפְּנֵי הַמַּפּוֹלֶת״, וְתִיפּוֹק לֵיהּ מִשּׁוּם חֲשָׁד וּמַזִּיקִין!…״

    5. קטע 52 מילים

      נפתחת ב״בִּתְרֵי וּכְשֵׁרֵי.…״

    6. קטע 67 מילים

      נפתחת ב״״מִפְּנֵי הַמַּזִּיקִין״, וְתִיפּוֹק לֵיהּ מִפְּנֵי חֲשָׁד וּמַפּוֹלֶת!…״

    7. קטע 74 מילים

      נפתחת ב״בְּחוּרְבָּה חַדְתִּי, וּבִתְרֵי וּכְשֵׁרֵי.…״

    8. קטע 85 מילים

      נפתחת ב״אִי בִּתְרֵי, מַזִּיקִין נָמֵי לֵיכָּא!…״

    9. קטע 922 מילים

      נפתחת ב״בִּמְקוֹמָן חָיְישִׁינַן. וְאִיבָּעֵית אֵימָא: לְעוֹלָם בְּחַד, וּבְחוּרְבָּה…״

    10. קטע 1012 מילים

      נפתחת ב״תָּנוּ רַבָּנַן: אַרְבַּע מִשְׁמָרוֹת הָוֵי הַלַּיְלָה, דִּבְרֵי…״

    11. קטע 1124 מילים

      נפתחת ב״מַאי טַעְמֵיהּ דְּרַבִּי נָתָן — דִּכְתִיב: ״וַיָּבֹא…״

    12. קטע 128 מילים

      נפתחת ב״וְרַבִּי, מַאי ״תִּיכוֹנָה״ — אַחַת מִן הַתִּיכוֹנָה…״

    13. קטע 138 מילים

      נפתחת ב״וְרַבִּי נָתָן מִי כְּתִיב ״תִּיכוֹנָה שֶׁבַּתִּיכוֹנוֹת״? ״תִּיכוֹנָה״…״

    14. קטע 1437 מילים

      נפתחת ב״מַאי טַעְמֵיהּ דְּרַבִּי? אָמַר רַבִּי זְרִיקָא, אָמַר…״

    15. קטע 1527 מילים

      נפתחת ב״וְרַבִּי נָתָן, סָבַר לַהּ כְּרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ. דִּתְנַן,…״

    16. קטע 169 מילים

      נפתחת ב״רַב אָשֵׁי אָמַר: מִשְׁמָרָה וּפַלְגָא נָמֵי ״מִשְׁמָרוֹת״…״

    17. קטע 1719 מילים

      נפתחת ב״וְאָמַר רַבִּי זְרִיקָא, אָמַר רַבִּי אַמֵּי, אָמַר…״

    18. קטע 1816 מילים

      נפתחת ב״אָמַר רַבִּי אַבָּא בַּר כָּהֲנָא: לָא אֲמַרַן…״

    19. קטע 1917 מילים

      נפתחת ב״וְאִיכָּא דְאָמְרִי: אָמַר רַבִּי אַבָּא בַּר כָּהֲנָא…״

    20. קטע 2025 מילים

      נפתחת ב״וְדָוִד בְּפַלְגָא דְלֵילְיָא הֲוָה קָאֵי? מֵאוּרְתָּא הֲוָה…״

    21. קטע 2116 מילים

      נפתחת ב״אָמַר רַב אוֹשַׁעְיָא, אָמַר רַבִּי אַחָא: הָכִי…״

    22. קטע 2228 מילים

      נפתחת ב״רַבִּי זֵירָא אָמַר: עַד חֲצוֹת לַיְלָה הָיָה…״

    23. קטע 2320 מילים

      נפתחת ב״וְ״נֶשֶׁף״ אוּרְתָּא הוּא? הָא ״נֶשֶׁף״ צַפְרָא הוּא!…״

    24. קטע 244 מילים

      נפתחת ב״לָא, מֵאוּרְתָּא וְעַד אוּרְתָּא.…״

    25. קטע 2510 מילים

      נפתחת ב״אִי הָכִי, לִכְתּוֹב ״מֵהַנֶּשֶׁף וְעַד הַנֶּשֶׁף״ אוֹ…״

    26. קטע 2615 מילים

      נפתחת ב״אֶלָּא אָמַר רָבָא: תְּרֵי נִשְׁפֵי הָווּ —…״

    27. קטע 2720 מילים

      נפתחת ב״וְדָוִד מִי הֲוָה יָדַע פַּלְגָא דְּלֵילְיָא אֵימַת?…״

    28. קטע 2832 מילים

      נפתחת ב״מַאי ״כַּחֲצוֹת״. אִילֵימָא דַּאֲמַר לֵיהּ קוּדְשָׁא בְּרִיךְ…״

    29. קטע 2979 מילים

      נפתחת ב״דָּוִד, סִימָנָא הֲוָה לֵיהּ, דְּאָמַר רַב אַחָא…״

    30. קטע 308 מילים

      נפתחת ב״מִיָּד יוֹעֲצִים בַּאֲחִיתוֹפֶל, וְנִמְלָכִין בְּסַנְהֶדְרִין, וְשׁוֹאֲלִין בְּאוּרִים…״

    31. קטע 3116 מילים

      נפתחת ב״אָמַר רַב יוֹסֵף: מַאי קְרָא? דִּכְתִיב ״וְאַחֲרֵי…״

    32. קטע 3218 מילים

      נפתחת ב״אֲחִיתוֹפֶל — זֶה יוֹעֵץ, וְכֵן הוּא אוֹמֵר:…״

    חכמים הנזכרים בדף

    • רב אושעיא · אמוראים · דור שלישי לאמוראים

      רבותיו: ר' הונא, ר' יהודה בר יחזקאל

      מקור: מסכת ברכות דף ג׳ עמוד ב׳ · קטע 21 — “אָמַר רַב אוֹשַׁעְיָא, אָמַר רַבִּי אַחָא: הָכִי קָאָמַר (דָּוִד):…

    • רב יוסף · דור שלישי לאמוראים

      סתם ר' יוסף שכתוב בגמרא ללא שם אביו הוא ר' יוסף בר חייא, חברו ובן מחלוקתו של רבה בר נחמני.

      מקור: מסכת ברכות דף ג׳ עמוד ב׳ · קטע 31 — “אָמַר רַב יוֹסֵף: מַאי קְרָא? דִּכְתִיב ״וְאַחֲרֵי אֲחִיתֹפֶל בְּנָיָהוּ…

    • רב אחא · אמוראים · דור רביעי לאמוראים

      מהעיר לוד היה דיין בעירו.

      מקור: מסכת ברכות דף ג׳ עמוד ב׳ · קטע 29 — “…הֲוָה לֵיהּ, דְּאָמַר רַב אַחָא בַּר בִּיזְנָא, אָמַר רַבִּי…

    לשון המקור

    בְּחַדְתִּי.

    וְתִיפּוֹק לֵיהּ מִשּׁוּם מַזִּיקִין? בִּתְרֵי.

    אִי בִּתְרֵי — חֲשָׁד נָמֵי לֵיכָּא! בִּתְרֵי וּפְרִיצִי.

    ״מִפְּנֵי הַמַּפּוֹלֶת״, וְתִיפּוֹק לֵיהּ מִשּׁוּם חֲשָׁד וּמַזִּיקִין!

    בִּתְרֵי וּכְשֵׁרֵי.

    ״מִפְּנֵי הַמַּזִּיקִין״, וְתִיפּוֹק לֵיהּ מִפְּנֵי חֲשָׁד וּמַפּוֹלֶת!

    בְּחוּרְבָּה חַדְתִּי, וּבִתְרֵי וּכְשֵׁרֵי.

    אִי בִּתְרֵי, מַזִּיקִין נָמֵי לֵיכָּא!

    בִּמְקוֹמָן חָיְישִׁינַן. וְאִיבָּעֵית אֵימָא: לְעוֹלָם בְּחַד, וּבְחוּרְבָּה חַדְתִּי דְּקָאֵי בְּדַבְרָא, דְּהָתָם מִשּׁוּם חֲשָׁד לֵיכָּא דְּהָא אִשָּׁה בְּדַבְרָא לָא שְׁכִיחָא, וּמִשּׁוּם מַזִּיקִין אִיכָּא.

    תָּנוּ רַבָּנַן: אַרְבַּע מִשְׁמָרוֹת הָוֵי הַלַּיְלָה, דִּבְרֵי רַבִּי. רַבִּי נָתָן אוֹמֵר: שָׁלֹשׁ.

    מַאי טַעְמֵיהּ דְּרַבִּי נָתָן — דִּכְתִיב: ״וַיָּבֹא גִדְעוֹן וּמֵאָה אִישׁ אֲשֶׁר אִתּוֹ בִּקְצֵה הַמַּחֲנֶה רֹאשׁ הָאַשְׁמֹרֶת הַתִּיכוֹנָה״, תָּנָא: אֵין ״תִּיכוֹנָה״ אֶלָּא שֶׁיֵּשׁ לְפָנֶיהָ וּלְאַחֲרֶיהָ.

    וְרַבִּי, מַאי ״תִּיכוֹנָה״ — אַחַת מִן הַתִּיכוֹנָה שֶׁבַּתִּיכוֹנוֹת.

    וְרַבִּי נָתָן מִי כְּתִיב ״תִּיכוֹנָה שֶׁבַּתִּיכוֹנוֹת״? ״תִּיכוֹנָה״ כְּתִיב!

    מַאי טַעְמֵיהּ דְּרַבִּי? אָמַר רַבִּי זְרִיקָא, אָמַר רַבִּי אַמֵּי, אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי: כָּתוּב אֶחָד אוֹמֵר: ״חֲצוֹת לַיְלָה אָקוּם לְהוֹדוֹת לָךְ עַל מִשְׁפְּטֵי צִדְקֶךָ״, וְכָתוּב אֶחָד אוֹמֵר: ״קִדְּמוּ עֵינַי אַשְׁמוּרוֹת״ הָא כֵּיצַד, אַרְבַּע מִשְׁמָרוֹת הָוֵי הַלַּיְלָה.

    וְרַבִּי נָתָן, סָבַר לַהּ כְּרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ. דִּתְנַן, רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר: עַד שָׁלֹשׁ שָׁעוֹת, שֶׁכֵּן דֶּרֶךְ מְלָכִים לַעֲמֹוד בְּשָׁלֹשׁ שָׁעוֹת. שֵׁית דְּלֵילְיָא, וְתַרְתֵּי דִּימָמָא, הָווּ לְהוּ שְׁתֵּי מִשְׁמָרוֹת.

    רַב אָשֵׁי אָמַר: מִשְׁמָרָה וּפַלְגָא נָמֵי ״מִשְׁמָרוֹת״ קָרוּ לְהוּ.

    וְאָמַר רַבִּי זְרִיקָא, אָמַר רַבִּי אַמֵּי, אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי: אֵין אוֹמְרִין בִּפְנֵי הַמֵּת אֶלָּא דְּבָרָיו שֶׁל מֵת.

    אָמַר רַבִּי אַבָּא בַּר כָּהֲנָא: לָא אֲמַרַן אֶלָּא בְּדִבְרֵי תוֹרָה, אֲבָל מִילֵּי דְעָלְמָא לֵית לָן בַּהּ.

    וְאִיכָּא דְאָמְרִי: אָמַר רַבִּי אַבָּא בַּר כָּהֲנָא לָא אֲמַרַן אֶלָּא [אֲפִילּוּ] בְּדִבְרֵי תוֹרָה וְכָל שֶׁכֵּן מִילֵּי דְעָלְמָא.

    וְדָוִד בְּפַלְגָא דְלֵילְיָא הֲוָה קָאֵי? מֵאוּרְתָּא הֲוָה קָאֵי! דִּכְתִיב: ״קִדַּמְתִּי בַנֶּשֶׁף וָאֲשַׁוֵּעָה״, וּמִמַּאי דְּהַאי ״נֶשֶׁף״ אוּרְתָּא הוּא? — דִּכְתִיב: ״בְּנֶשֶׁף בְּעֶרֶב יוֹם בְּאִישׁוֹן לַיְלָה וַאֲפֵלָה״!

    אָמַר רַב אוֹשַׁעְיָא, אָמַר רַבִּי אַחָא: הָכִי קָאָמַר (דָּוִד): מֵעוֹלָם לֹא עָבַר עָלַי חֲצוֹת לַיְלָה בְּשֵׁינָה.

    רַבִּי זֵירָא אָמַר: עַד חֲצוֹת לַיְלָה הָיָה מִתְנַמְנֵם כְּסוּס, מִכָּאן וְאֵילָךְ הָיָה מִתְגַּבֵּר כַּאֲרִי. רַב אָשֵׁי אָמַר: עַד חֲצוֹת לַיְלָה הָיָה עוֹסֵק בְּדִבְרֵי תוֹרָה, מִכָּאן וְאֵילָךְ בְּשִׁירוֹת וְתִשְׁבָּחוֹת.

    וְ״נֶשֶׁף״ אוּרְתָּא הוּא? הָא ״נֶשֶׁף״ צַפְרָא הוּא! דִּכְתִיב: ״וַיַּכֵּם דָּוִד מֵהַנֶּשֶׁף וְעַד הָעֶרֶב לְמָחֳרָתָם״. מַאי לָאו — מִצַּפְרָא וְעַד לֵילְיָא?

    לָא, מֵאוּרְתָּא וְעַד אוּרְתָּא.

    אִי הָכִי, לִכְתּוֹב ״מֵהַנֶּשֶׁף וְעַד הַנֶּשֶׁף״ אוֹ ״מֵהָעֶרֶב וְעַד הָעֶרֶב״!

    אֶלָּא אָמַר רָבָא: תְּרֵי נִשְׁפֵי הָווּ — נְשַׁף לֵילְיָא וְאָתֵי יְמָמָא, נְשַׁף יְמָמָא וְאָתֵי לֵילְיָא.

    וְדָוִד מִי הֲוָה יָדַע פַּלְגָא דְּלֵילְיָא אֵימַת? הַשְׁתָּא מֹשֶׁה רַבֵּינוּ לָא הֲוָה יָדַע, דִּכְתִיב ״כַּחֲצוֹת הַלַּיְלָה אֲנִי יוֹצֵא בְּתוֹךְ מִצְרָיִם״.

    מַאי ״כַּחֲצוֹת״. אִילֵימָא דַּאֲמַר לֵיהּ קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא ״כַּחֲצוֹת״ — מִי אִיכָּא סְפֵיקָא קַמֵּי שְׁמַיָּא?! אֶלָּא: דַּאֲמַר לֵיהּ (לִמְחַר) ״בַּחֲצוֹת״ (כִּי הַשְׁתָּא), וַאֲתָא אִיהוּ וַאֲמַר ״כַּחֲצוֹת״, אַלְמָא: מְסַפְּקָא לֵיהּ, וְדָוִד הֲוָה יָדַע?!

    דָּוִד, סִימָנָא הֲוָה לֵיהּ, דְּאָמַר רַב אַחָא בַּר בִּיזְנָא, אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן חֲסִידָא: כִּנּוֹר הָיָה תָּלוּי לְמַעְלָה מִמִּטָּתוֹ שֶׁל דָּוִד, וְכֵיוָן שֶׁהִגִּיעַ חֲצוֹת לַיְלָה, בָּא רוּחַ צְפוֹנִית וְנוֹשֶׁבֶת בּוֹ וּמְנַגֵּן מֵאֵלָיו, מִיָּד הָיָה עוֹמֵד וְעוֹסֵק בַּתּוֹרָה עַד שֶׁעָלָה עַמּוּד הַשַּׁחַר. כֵּיוָן שֶׁעָלָה עַמּוּד הַשַּׁחַר נִכְנְסוּ חַכְמֵי יִשְׂרָאֵל אֶצְלוֹ. אָמְרוּ לוֹ: אֲדוֹנֵינוּ הַמֶּלֶךְ, עַמְּךָ יִשְׂרָאֵל צְרִיכִין פַּרְנָסָה. אָמַר לָהֶם: לְכוּ וְהִתְפַּרְנְסוּ זֶה מִזֶּה. אָמְרוּ לוֹ: אֵין הַקּוֹמֶץ מַשְׂבִּיעַ אֶת הָאֲרִי, וְאֵין הַבּוֹר מִתְמַלֵּא מֵחוּלְיָתוֹ. אָמַר לָהֶם: לְכוּ וּפִשְׁטוּ יְדֵיכֶם בִּגְדוּד.

    מִיָּד יוֹעֲצִים בַּאֲחִיתוֹפֶל, וְנִמְלָכִין בְּסַנְהֶדְרִין, וְשׁוֹאֲלִין בְּאוּרִים וְתוּמִּים.

    אָמַר רַב יוֹסֵף: מַאי קְרָא? דִּכְתִיב ״וְאַחֲרֵי אֲחִיתֹפֶל בְּנָיָהוּ בֶּן יְהוֹיָדָע וְאֶבְיָתָר וְשַׂר צָבָא לַמֶּלֶךְ יוֹאָב״.

    אֲחִיתוֹפֶל — זֶה יוֹעֵץ, וְכֵן הוּא אוֹמֵר: ״וַעֲצַת אֲחִיתֹפֶל אֲשֶׁר יָעַץ בַּיָּמִים הָהֵם כַּאֲשֶׁר יִשְׁאַל אִישׁ בִּדְבַר הָאֱלֹהִים״.