מסכת ברכות דף כ״ט עמוד ב׳

תחנונים כגון אלהי נצור לשוני מרע שאנו אומרים בעמידה אחר תפלה:

אבל אם אינו רגיל הויא סיום תפלתו כעקירה אפילו לא עקר:

כמשוי והיינו לשון קבע חוק קבוע הוא עלי להתפלל וצריך אני לצאת ידי חובתי:

מי שאינו יכול לכוין לבו לשאול צרכיו:

לחדש בה דבר בבקשתו והיינו לשון קבע כיום כן אתמול כן מחר:

דילמא מטרידנא שמא אטעה ולא אדע לחזור למקום שהפסקתי:

שאינו מתפלל עם דמדומי חמה והיינו לשון קבע תפלתו עליו חוק קבוע לצאת ידי חובה ואינו מקפיד לחזר אחר שעת מצוה ועת רצון:

עם דמדומי חמה תפלת יוצר עם הנץ החמה ותפלת המנחה עם שקיעת החמה:

הא דאדכר (אחר) [בתר] שומע תפלה אז ודאי מחזירין אותו מיהו אם לא עקר רגליו אינו צריך לחזור לראש ולא לברכת השנים אלא חוזר לשומע תפלה וכן משמע בירושלמי פ' אין עומדין דקאמר אם לא שאל בברכת השנים מחזירין אותו ולהיכן חוזר ר' שמעון בשם ר' יוחנן אמר בר"ח אם עקר רגליו חוזר לראש ואם לאו חוזר לעבודה ה"נ אם עקר רגליו חוזר לראש ואם לאו חוזר לשומע תפלה אלמא משמע בהדיא דאינו חוזר אלא לשומע תפלה כי לא עקר רגליו מיהו הירושלמי פליג אגמרא דידן בגבורות גשמים דהכא קתני לא הזכיר גבורות גשמים מחזירין אותו ולא קאמר לאומרו בשומע תפלה ובירושל' קאמר אם לא שאל בברכת השנים אומרה בשומע תפלה ודכוותה אם לא הזכיר גבורות גשמים בתחיית המתים מזכיר בשומע תפלה ומה אם שאלה שהיא מדוחק אומרה בשומע תפלה הזכרה שהיא מריוח לא כ"ש אלמא דבהדיא איתא התם דחוזר בגבורות גשמים לשומע תפלה ואפשר להיות שהגמרא שלנו לא חשש לפרשו משום הקל וחומר כדאיתא בירושלמי והא דקתני לא הזכיר גבורות גשמים מחזירין אותו איירי שלא הזכיר כלל בשומע תפלה והא ליתא דהא במסקנא מוקי האי מימרא בנזכר קודם שומע תפלה משום פירכא דשאלה ובירושלמי קאמר היה עומד בטל והזכיר של גשם מחזירין אותו פי' בימות הקיץ ופריך והא תניא בטל וברוחות לא חייבו חכמים להזכיר והכי פריך כי היכי דאם לא הזכיר כלל מטל אינו עיכוב ואם היה רוצה להזכיר מזכיר ה"נ אם עמד בטל והזכיר של גשם אין לחוש דלא גרע מלא הזכיר טל כלל ומשני דלא דמי ההוא דמקל ומצלי לההוא דמצלי ולא מקל פי' מקלל כלומר אינו דומה כשעומד בטל והזכיר של גשם שהוא סימן קללה למי שאינו מזכיר כלל לא טל ולא גשם שאינו מקלל וכן הלכה למעשה שאם עומד בשל טל והזכיר של גשם דמחזירין אותו ואם לא הזכיר משניהם כלל אין מחזירין אותו והדר קאמר בירושלמי קאי בגשם והזכיר בשל טל אין מחזירין אותו ופריך מהכא והתניא או שלא הזכיר גבורות גשמים מחזירין אותו ומשני הא דאדכר הא דלא אדכר הא דלא אדכר לא טל ולא מטר לכך מחזירין אותו הא דהזכיר של טל ומטר ולא נהירא דפשיטא אם הזכיר שניהם דאין מחזירין אותו ואם לא הזכיר כלל פשיטא דמחזירין אותו אלא ודאי יש לפרש הא דאדכר טל הא דלא אדכר כלל לא טל ולא מטר לפיכך מחזירין אותו אבל אם הזכיר טל אף בימות הגשמים אין מחזירין אותו לכך יש בני אדם שאומרים כל שעה טל מתוך שהם רגילים אם כן בימות הגשמים אם שכח מוריד הגשם אין מחזירין אותו:

טעה ולא הזכיר של ראש חדש בעבודה חוזר לעבודה ובהלכות גדולות פי' דוקא ביחיד אבל בצבור אינו חוזר מפני ששומעה מש"צ מיהו צריך לדקדק מפי החזן כל אות ואות של תפלה אע"פ שהוא בקי דהא אמרינן בראש השנה (פ"ד דף לד:) כשם שמוציא את שאינו בקי כך מוציא הבקי ואע"ג דאמרינן התם לא פטר רבן גמליאל אלא העם שבשדות משום דאניסי וטרידי אבל טעה לא יש לומר היינו שלא התפלל כלל אבל היכא שהתפלל כבר לא חשבינן ליה כאילו לא התפלל כלל וה"ה לכל דבר שמחזירין אותו אי הדר שמע ליה משלוחא דצבורא מראש ועד סוף נפיק והרב ר"מ פסק דוקא שכח להזכיר של ר"ח אבל שכח ברכה שלמה מחזירין אותו ואינו יוצא בשמיעתו משליח צבור (וע"ע תוס' ר"ה לד: ד"ה כך):

איכא דאמרי אמר רב נחמן וכו' רב אלפס פסק כאיכא דאמרי דברגיל לומר תחנונים ולא עקר רגליו אינו חוזר לראש ואם אינו רגיל גם כי לא עקר רגליו חוזר לראש ואם עקר גם כי רגיל לומר תחנונים כמו אלהי נצור לשוני חוזר לראש:

כל שאינו יכול לומר תחנונים פי' ר"ח דאם יכול לומר לשון תחנונים אפי' עליו כמשא הוי תפלה מעליא דלא בעינן אלא לשון תחנונים בלבד:

טעה ולא הזכיר של ראש חודש בעבודה ונזכר בהודאה חוזר לעבודה ולאו דוקא טעה אלא אפילו נסתפק לו אם הזכיר של ראש חודש אם לא הזכיר חוזר. והכי איתא בירושלמי דגרסינן התם בפרק אין עומדין (ה"ג): רבי יעקב בר אחא רבי שמעון בר בא בשם רבי אלעזר ספק הזכיר של ראש חודש ספק לא הזכיר מחזירין אותו, להיכן הוא חוזר רבי שמעון בר בא בשם ר"י אם עקר את רגליו חוזר לכתחלה ואם לאו חוזר לעבודה, אמר רבי יודא [בן פוזי] הסיע דעת [כ]מי שעקר את רגליו, ואילין תחנוניא צריכא.

כל שאינו מתפלל עם דמדומי חמה יש מפרשים אותה בתפלת המנחה, שאינו ממתין עד שעת רצון דהיינו דמדומי חמה דכתיב (תהלים לב, ו) לעת מצוא, וגרסינן בירושלמי (בפרקין ה"א) לעת מצוא לעת מצויו של יום, כלומר תמציתו של יום מלשון ונמצה דמו. ויש מפרשים בין של שחר בין של מנחה וכדכתיב (שם עב, ה) יראוך עם שמש ולפני ירח דור דורים, עם שמש זו תפלת השחר ולפני ירח זו תפלת המנחה.

כל היוצא לדרך מתפלל תפלת הדרך מאי מצלי יהי רצון וכו' ותסמכני לשלום וכו' ותחזירני לביתי לשלום בא"י שומע תפלה. וזו אחת מן הברכות שאינן פותחות בברוך ואף על פי שאינן סמוכות, ודכוותיה תפלה קצרה, ולפי דעתי ברכות אחרונות שלפני קריאת שמע וכמו שכתבתי בשלהי פרק קמא דמכלתין (יא, א ד"ה אחת).

[ע"ב] מתני' ר"א אומר וכו' [גמ' כל שאינו יכול לומרה בלשון תחנונים ומתניתין הכי קאמר אין תפלתו מקובלת כיון שאינה תחנונים:

מצוה להתפלל עם דמדומי חמה פירוש בין בשחר בין במנחה מאי קראה ייראוך עם שמש זו תפלת השחר ולפני ירח דור דורים זו תפלת המנחה. לייט עלה במערבא וכו' ובתפלת המנחה קאמר שמא תעבור שעתה:

בכל פרשת העבור יהיו צרכיהן לפניך וכו' בגמרא מפרש בה שני פירושים ולשני הלשונות פירושו בכל ענין שיעשו עבירה או שתכעוס עליהם עשה בענין שלא יצטרכו לגוי אחר אם לא תראה צרכם ותספיק להם מה שהם צריכים ומפני שאין הדבר נאה לאומרו בתפלה אומרו בלשון סתום:

אומר עשה רצונך בשמים ממעל פירושו שיש להם לסבול כל רצונך שאין להם יצר הרע ואינם חוטאים, ותן נחת רוח ליראיך מתחת, פי' שלא תתנהג עמהם במדת הדין כי לא יוכלו לסבול שיש להם יצר הרע וחוטאים אלא התנהג עמהם במדת רחמים. ר' יהושע אומר שמע תפלת וכו' כל חד וחד אמר לישנא דאלים ליה טפי:

טעה ולא הזכיר יעלה ויבא בראש חדש להיכן הוא חוזר אם לא נזכר עד שעקר את רגליו בג' פסיעות חוזר לראש אע"פ שרגיל לומר תחנונים ובלבו לאמרן אחר עקירת רגליו ואם לא עקר את רגליו אלא שסיים שים שלום אם רגיל לומר תחנונים קודם ג' פסיעות כעין מה שאנו אומרים אלקי נצור וכו' הרי הוא כמי שלא סיים וחוזר לעבודה ואם אינו רגיל לומר תחנונים קודם ג' פסיעות או שכבר סיימן בשעה שנזכר אע"פ שלא עקר רגליו חוזר לראש, ויש בזה פסוקים בדרך אחרת וזה נראה יותר, והגרסא הנכונה בזה אמר רב פפא הא דאמרת סיים חוזר לראש וכו' שאינו רגיל לומר תחנונים וכו' אבל רגיל חוזר לעבודה, וכו' ואמר רב נחמן רגיל נמי לא אמרן אלא שלא עקר וכו' אבל עקר אע"פ שרגיל חוזר לראש, ואיכא דאמרי אמר רב פפא הא דאמרת סיים חוזר לראש בעקר וכו' אבל לא עקר חוזר לעבודה ואמר רב נחמן עקר שחוקר לראש לא אמרן אלא שרגיל וכו' אבל אינו רגיל חוזר לראש מכלל דכי עקר אף ברגיל חוזר לעבודה אלא ברגיל ולא עקר על הדרך שהזכרנו:

כל שאמרנו בטעה ולא הזכיר המאורע ביום שיש בו קרבן מוסף פירשו בתלמוד המערב שבפרק אין עומדין שהדין כן בנסתפק ונסח דבריהם ספק הזכיר של ראש חדש ספק לא הזכיר מחזירין אותו ועוד אמרו שם הסח הדעת כעקר כלומר שאם הסיח דעתו מלומר עוד תחנונים הרי הוא כאינו רגיל, יש שואלים אחר שכל שאין בו קרבן מוסף אינו חוזר הזכרת גשמים ושאלה היאך חוזר, ואינה שאלה שלא אמרו כן אלא בהזכרת מאורע שאינן תדירים להיות הזכרתם קבועה אחא שמכיון שהוא מתפלל תקנו להזכירו דרך הודאה ותפלה לא שיהא עיקר הקביעות מצד עצמן, אבל הזכרה ושאלה הם עיקר הקביעות בשאר התפלה וכן הבדלה במוצאי שבת עד שמתוך חשיבותה תקנוה על הכוס מה שאין כן בהזכרת מאורע של חנוכה ופורים שלא תקנו בהם אלא תפלה נוספת ולא כוס ומכל מקום ימים שיש בהם קרבן מוסף צריך להזכירם על כל פנים אחר שהתורה חדרשה בהם ושתקנו בהם תפלה נוספת:

המשנה הרביעית והכונה לבאר בה היאך צריך להתפלל בכונה שלימה ופי' המשנה ר' אליעזר אומר העושה תפלתו קבע אין תפילתו תחנונים ופירשו בגמ' איזהו קבע כל שתפלתו דומה עליו למשוי כלומר חק קבוע עלי להתפלל, אתפרק ממנו מהר או שאין אומר תפלתו בלשון תחנונים אלא שקוראה כקורא באיגרת דרך מצות אנשים מלומדה וכן הלכה:

ר' יהושע אומר המהלך במקום גדודי חיות ולסטים ומתירא להתעכב ולהתפלל מתפלל תפלה קצרה והיא הוא ה' את עמך את שארית ישראל ובפרשת העבור כלומר ובשעה שעוברים על דברי תורה יהיו צרכיהן לפניך ובלשון אחרת פירשו בגמ' אפי' בשעה שאתה מלא עליהם עברה כאשה עוברה יהיו צרכיהם לפניך ברוך שומע תפלה, וכשמגיע ליישוב חוזר ומתפלל וברכה זו אין בה פתיחה ולא הזכרת מלכות אבל הזכרת השם יש בה בחתימתה:

זהו ביאור המשנה ודברים שנכנסו תחתיה בגמ' אלו הן, נתפרשו עוד בגמ' בענין תפלתו קבע שני דברים אחד כל שאין יכול לחדש בה דבר כלומר שממהר תפלתו כפי רגילות לשונו עד שאם צריך לחדש בה דבר אינו יכול ונדחית ממה שאמר ר' זירא אנא יכילנא לחדושי ומסתפינא דלמא מיטרידנא, כלומר שאע"פ שני מוצא את עצמי יכול לחדש בה דבר איני רוצה בכך שמא אבוא מתוך החדוש לטרדא ולא אוכל לחזור, והאחר כל שאינו מתפלל עם דמדומי חמה ודבר זה יש מפרשים אותו בין לשחרית בין במנחה וממה שהביאוה מדכתיב ייראוך עם שמש וכו' זו תפלת שחרית ולפני ירח זו תפלת המנחה והענין בכלל שאינו מיחד לתפלתו עת רצון והם בשחרית בשעת זריחה ובמנחה סמוך לשקיעה, ולענין מנחה מיהא נדחית ממה שאמרו לייטי עלה במערבא שמא תטרף לו שעה ויתאחר הזמן ויש שאינו מפרשה אלא במנחה ממה שאמרו בתלמוד המערב לעת מצא לתמציתו של יום, ומכל מקום נדחיצ מכח הקללה שהזכרנו:

תפלה קצרה זו למי שהולך במקום גדודי חיה ולסטים מטבע אחר תקנו בה, והוא צרכי עמך ישראל מרובים ודעתן קצרה מלשאול יהי רצון מלפניך שתתן לכל אחד ואחד כדי פרנסתו ולכל גויה וגויה די מחסורה בא"י שומע תפלה:

ומתפלל אותה בכל צד שירצה הן רוכב הן מהלך ואין בה שום השתחואה וכן נאמרו בה בגמ' נסחאות אחרות ואין צריך לכתבם שהרי על זו שכתבנו עכשיו אמרו הלכה כאחרים ומכל מקום כל שאמר אחד משאר הנסחאות דיו:

ומה הפרש יש בין הביננו לתפלה קצרה הביננו צריך לומר בו ג' ראשונות וג' אחרונות וכשמגיע ליישוב אינו צריך לחזור ולהתפלל שאך ביישוב הוא פוטר בה את עצמו לפעמים כמו שביארנו, ומכאן אתה למד שחתימה יש בה שאם לא היה כן היה לו לומר הביננו יש בה חתימה וכו', וצריך להתפלל אותה בעמידה ושלא בהלוך כדין שמנה עשרה כל שאין דעתו מתערבבת בעכובו מחמת יראה, אבל תפלה קצרה אין בה ג' ראשונות וג' אחרונות וכשמגיע ליישוב חוזר ומתפלל וכשהוא אומרה יכול לאומרה אף בהלוך ומכל מקום הזכרת השם בחתימה אף בתפלה קצרה הוא כמו שביארנו:

בד"ה הא דאדכר כו' משמע בהדיא דאינו חוזר אלא לשומע תפלה כו' עכ"ל כצ"ל:

בא"ד אלא ודאי יש לפרש הא דאדכר טל הא דלא אדכר כלל לא טל ולא מטר כו' עכ"ל והשתא לא תקשי אהך דלא אדכר כלל לא טל ולא מטר פשיטא דאימא דאתי לדיוקא אבל הזכיר של טל לחודי' אין מחזירין אותו אבל למאי דבעי לפרש הא דאדכר היינו טל ומטר אבל אדכר טל לחודיה (אין) מחזירין אותו כיון דקאי בגשם וגרע מלא הזכיר כלל לא טל ולא מטר ודו"ק:

מתני' ר' אליעזר אומר וכו' [גמ'] כל שאינו יכול לאומרה בלשון תחנונים - ומתניתין הכי קאמר אין תפלתו מקובלת כיון שאינה תחנונים:

מצוה להתפלל עם דמדומי חמה פירוש בין בשחר בין במנחה:

מאי קראה ייראוך עם שמש זו תפלת השחר ולפני ירח דור דורים זו תפלת המנחה:

לייט עלה במערבא וכו' ובתפלת המנחה קאמר שמא תעבור שעתה:

בכל פרשת העבור יהיו צרכיהן לפניך וכו' בגמרא מפרש בה שני פירושים. ולשני הלשונות פירושו בכל ענין שיעשו עבירה או שתכעוס עליהם עשה בענין שלא יצטרכו לגוי אחר אם לא תראה צרכם ותספיק להם מה שהם צריכים. ומפני שאין הדבר נאה לאומרו בתפלה אומרו בלשון סתום:

אומר עשה רצונך בשמים ממעל פירושו שיש להם לסבול כל רצונך שאין להם יצר הרע ואינם חוטאים:

ותן נחת רוח ליראיך מתחת פירוש שלא תתנהג עמהם במדת הדין כי לא יוכלו לסבול שיש להם יצר הרע וחוטאים אלא התנהג עמהם במדת רחמים:

ר' יהושע אומר שמע תפלת וכו' כל חד וחד אמר לישנא דאלים ליה טפי:

בתוספות בד"ה הא דאידכר אחר שומע תפלה כו' וכן משמע בירושלמי כו' ה"נ אם עקר רגליו חוזר לראש ואם לאו חוזר לש"ת כו' עכ"ל. ונראה דאין כוונת רבי יוחנן בירושלמי ללמוד מר"ח לברכת השנים לענין דאם לא עקר רגליו חוזר לש"ת דהא ודאי ליתא דמה שחוזר לעבודה בר"ח אם לא עקר רגליו היינו משום שעיקר מקום הזכרת ר"ח היינו בעבודה דוקא ומש"ה חוזר לעבודה משא"כ לענין שאלה דברכת השנים שעיקר מקומו בברכת השנים שפיר מצ"ל דצריך לחזור לברכת השנים ולא לש"ת אלא ע"כ דעיקר מילתא דרבי יוחנן היינו דבמה שבא לחלק בשאלה דברכת השנים בין עקר רגליו ללא עקר רגליו דבעקר רגליו חוזר לראש התפלה לגמרי ולענין זה שפיר יליף לה מר"ח כיון שאין טעם לחלק בזה בין ר"ח לשאלה דברכת השנים אבל בהא דקא"ר יוחנן דבשאלה אם לא עקר רגליו חוזר לש"ת לאו מר"ח יליף לה אלא מסברא דנפשיה מסיק לה דכיון שיכול לחזור ולשאול בש"ת לא מטרחינן ליה לחזור לברכת השנים ולגמור כל הברכות משם ואילך בחנם והוי כברכה לבטלה וכמוסיף על הברכות והשתא לפ"ז א"ש לשון התוס' שכתבו אלמא משמע בהדיא דאינו חוזר אלא לש"ת כו' והיינו כדפרישית דנהי דהך מילתא דחוזר לש"ת לא שמעינן לה מהך ילפותא דר"ח ס"ס קא"ר יוחנן בהדיא דאינו חוזר אלא לשומע תפלה כנ"ל ברור בכוונת התוספות:

אלא דיש לי לדקדק לאידך גיסא דל' אלמא משמע שכתבו אינו מדוקדק דכיון דרבי יוחנן אמר הכי בהדיא לא הוצרכו לפרש יותר. והנראה לע"ד בזה דמה שכתבו אלמא משמע היינו משום דמסקו וכתבו ע"ז מיהו הירושלמי פליג אגמרא דידן בגבורות גשמים כו' דלפ"ז מצ"ל נמי שאין ראיה מהירושלמי ג"כ בהא דקאמר שאם לא עקר רגליו דחוזר לש"ת ולא לברכת השנים משום דמצ"ל דהירושלמי לשיטתו דאפילו אם לא הזכיר גבורות גשמים שקבעוה חכמים בברכת תחיית המתים לפי ששקולה כתחיית המתים ואפ"ה אם לא הזכיר שם אין מחזירין אותו אלא מזכיר בש"ת אלמא דברכת ש"ת חשיבא טובא מטעם שהיא ברכה כוללת משום הכי מה"ט גופא קאמר רבי יוחנן דלענין שאלה אם נזכר לאחר ש"ת חוזר לש"ת ולא לברכת השנים כיון דברכת ש"ת חשיבא טובא ולמה יחזור לברכת השנים משא"כ לגמרא דידן דלענין הזכרת גבורת גשמים לעולם מחזירין אותו ולא אמרינן שיזכיר בש"ת והיינו משום דברכת ש"ת לא חשיבא כ"כ דלפ"ז שפיר מצ"ל דה"ה לענין שאלה אם נזכר לאחר ש"ת צריך לחזור לברכת השנים שהיא עיקר מקומו נמצא דלפ"ז כיון שענין זה אינו מוכרח כ"כ להביא ראיה מירושלמי אגמרא דידן מש"ה כתבו בתחלת דבריהם ל' אלמא משמע והיינו משום דלפי האמת משמע להו דנהי דלענין גבורות גשמים גמרא דידן פליג אירושלמי והיינו כמ"ש התוס' לעיל דהזכרה שהיא שבח לא שייך בש"ת משא"כ להך מילתיה דקאמר רבי יוחנן בירושלמי דבשאלה אם לא עקר רגליו חוזר לשומע תפילה לית לן למימר דגמרא דידן פליג אדרבי יוחנן בירושלמי והיינו מטעמא דפרישית דכיון שברכת שומע תפלה היא ברכה כוללת חשיבא לענין זה כברכת השנים כנ"ל בכוונת התוס' ודוק היטב כי נכון היא ועיין עוד בק"א:

בא"ד מיהו הירושלמי פליג כו' דהכא קתני לא הזכיר ג"ג מחזירין אותו כו' עכ"ל. כך היא הגירסא בכל הגמרות שלנו וכן בהלכות דרב אלפס וא"כ יש לתמוה בהא דמסקו תוס' אפשר להיות שגמרא שלנו לא חשש לפרשו משום הק"ו עכ"ל. והיאך אפשר לומר כן כיון דסוף סוף קתני ברישא להדיא מחזירין ובסיפא אין מחזירין וכן הקשו רבינו יונה והרשב"א ז"ל בחידושיהם ורבינו יונה ז"ל כתב שמצא בנוסחאות מדוייקות דגרסי' בתרווייהו אין מחזירין מ"מ על גירסת התוס' ופירושם התמיה במקומה עומדת. ויש ליישב דהא דקתני ברישא ג"ג מחזירין ולא קאמר דאין מחזירין מפני שיכול לומר בש"ת היינו משום דלא פסיקא ליה דאפילו נזכר לאלתר זמנין שצריך לחזור כגון בשבתות וי"ט ומוספי ר"ח דליכא ברכת ש"ת משא"כ בברכת השנים דלעולם לא משכחת לה ברכת השנים בלא ברכת ש"ת ומשום הכי פסיק ותני אין מחזירין ומוקמינן לה כשנזכר קודם ברכת ש"ת. ומכ"ש דא"ש לפ"מ שכתבו התוספות דהיכא שנזכר לאחר ש"ת שחוזר לש"ת וא"כ לענין הזכרת ג"ג כיון דזמנין דליכא ברכת ש"ת שפיר שייך למתני מחזירין אותו דלשון מחזירין שייך לגמרי שחוזר לראש התפלה כמ"ש הרשב"א ז"ל. ועוד דבלא"ה צריך למתני במימרא דרב אסי עיקר דינא דמחזירין אותו לאשמעינן הך מלתא גופא שחוזר לראש התפלה כשעקר רגליו )אלא דאפ"ה כתבו שפיר דהא ליתא דכיון דבמסקנא מוקי האי מימרא בנזכר קודם ש"ת וא"כ מסתמא כל המימרא איירי בהכי בימות החול דאיכא ש"ת(. ובזה נתיישב ג"כ מה שהקשה הרשב"א ז"ל על שיטת הסוברים דכשנזכר לאחר ש"ת חוזר לש"ת דא"כ לא שייך שפיר לשון מחזירין אותו דהא בברייתא לא נזכר בה כלל לענין ש"ת וא"כ ממילא דסתמא דלשון מחזירין אותו לגמרי משמע ולמאי דפרישית א"ש דשפיר שייך למתני מחזירין אותו לגמרי דמשכחת לה כשעקר רגליו דע"כ הא דמוקמינן לברייתא בדאדכיר בתר ש"ת לאו דוקא דכ"ש כשעקר רגליו כן נ"ל נכון:

בגמ'' אמר רבי תנחום כו' טעה ולא הזכיר של ר"ת בעבודה חוזר לעבודה כו' ונראה דפשטא דלישנא משמע דהא דקאמר ולא הזכיר של ראש חודש בעבודה היינו שנזכר מיד לאחר שסיים ברכת העבודה וע"כ דהכי הוא מדקאמר בתר הכי נזכר בהודאה משמע דהכא איירי דנזכר קודם הודאה ואפ"ה חוזר לעבודה אלא שהטור והש"ע בא"ח סימן תכ"ב לא כתבו כן אלא שאם נזכר קודם שהתחיל מודים אומרה במקום שנזכר. ולא ידעתי לפרש לשון חוזר לעבודה לענין זה. ועוד שרבינו יונה ז"ל בשמעתין נראה שהרגיש בזה והביא ראיה מכאן לענין ברכת הבדלה באתה חונן והביא הב"י דבריו בא"ח סימן רי"ד וא"כ לפ"ז יש לתמוה שבעיקר מקום דין זה בהלכות ר"ח סימן תכ"ב השמיט דברי רבינו יונה וצ"ע ליישב ולדעתי אפילו לדינא צ"ע:

שם תנו רבנן המהלך במקום גדודי כו' בא"י ש"ת ויל"ד למאי דקיי"ל כרבי יוחנן לקמן פרק כיצד מברכין דכל ברכה שאין בה מלכות אינה ברכה וא"כ היאך אומר ברכה זו בלא מלכות. ואף שהב"י בסימן ר"ד כתב בשם הרוקח דהא דלא מזכירין מלכות בברכות י"ח היינו משום דברכות התפלה לא הוי בכלל מימרא דרבי יוחנן דלא איירי אלא בברכות הנהנין וברכת המצות מ"מ מבואר דהרוקח לא נחית לסברת התוס' לקמן דלרבי יוחנן אלקי אברהם שאומרים בי"ח הוי במקום מלכות וממילא למה שאין אומרים מלכות בכל שאר ברכות י"ח היינו משום דהוי ברכה הסמוכה לחברתה. משא"כ לשיטת התוספות גופייהו קשה ההיא דהכא דהא ההיא תפלה קצרה דהכא לאו ברכה הסמוכה לחברתה היא אפ"ה אין אומרים בה מלכות. וכמו כן יש לדקדק למה אין פותחת בברוך ובאמת דעל שיטת הגמרא גופא לא ק"מ דאפשר דאין ה"נ דהאי בא"י דהכא לא הוי ענין ברכה כלל אלא כתפלה בעלמא והיינו לפ"מ דפרישית לעיל דבמה שאומר בא"י הוי ברכה לבטלה כמו שהוכחתי בראיות ברורות. משא"כ לשיטת התוס' דלעיל בד"ה מפני שיכול שכתבו שאין לומר בא"י אם לא בברכה גמורה שתקנו חכמים א"כ הדרא קושיא לדוכתא ומה שיש ליישב בזה יבואר בק"א ועיין עוד בסמוך:

שם א"ל אליהו לרבי יהודה כו' וכשאתה יוצא לדרך המלך בקונך וצא ואסיקנא דהיינו תפלת הדרך ומסיים בה בא"י ש"ת. וכאן נמי יש לדקדק יותר דקשה מכאן על שיטת התוס' דלעיל שכתבו שאין לומר בא"י ש"ת והכא ודאי ליכא למימר שברכה זו נתקנה מימי אנשי כנסת הגדולה דהא ודאי ליתא מדא"ל אליהו לר"י המלך בקונך וצא דלא משמע אלא ל' תפלה בעלמא וא"כ אמאי מסיים בה סתמא דתלמודא דמסיים בה בא"י ש"ת. מיהו יש ליישב שהרי התוס' לעיל כתבו הטעם דאין לומר בא"י ש"ת דהוי כמוסיף על הברכות ומדמו לה למתפלל תפלה יתירה כשכבר התפלל בודאי דאסור לשיטתייהו וא"כ לפ"ז הא משמע לעיל דף כ"א דלכ"ע ע"י חידוש מותר להתפלל תפלה יתירה וא"כ ה"נ כיון שיוצא לדרך אין לך חידוש יותר מזה. ועוד נ"ל דכל דברי התוס' לעיל בד"ה מפני שיכול היינו כשאומר בא"י ש"ת בתחנונים הסמוכים לאתר תפלתו שכן משמע ממ"ש אחר שסיים דברי תחנונים מיושב. והנראה מלשון זה דאשרי שאחר התפלה וקדושה דסידרא דרבא לציון כיון דשייכי נמי לסדר תפלות א"כ מה שאומר תחנונים אחר זה אכתי מחזי כמוסיף על ברכות י"ח דתפלה אם מסיים בהם בא"י ש"ת ומשום הכי אין לאומרו משא"כ במי שכבר התפלל והסיח דעתו מתפלתו ואח"כ רוצה להתפלל איזה תפלה לשאלת צרכיו אפשר דהתוס' גופייהו מודו דאין כאן איסור אם מסיים בהן בא"י ש"ת כנ"ל ועיין עוד בק"א:

מִצְוָה לְהִתְפַּלֵּל עִם דִּמְדּוּמֵי חַמָּה פירש פתח עינים ז"ל בשם תוספות ישנים כתב יד, בשעה שיצא ונכנס הוא אדום כדם, וזהו דמדומי עד כאן לשונו, ונראה לי בס"ד הטעם שמצוה להתפלל שהוא אדום כדם, לרמוז שהתפלה ממתקת הדין והופכתו לרחמים, כי האדום והדם מורה על דין, ואמרו רבותינו ז"ל על פסוק (בראשית כה, כא) וַיֶּעְתַּר יִצְחָק, למה נמשלה תפלת צדיקים לעתר, מה עתר זה מהפך התבואה, כך תפלת צדיקים מהפכת מדת הדין למדת רחמים, ומה שאמרו לַיְטִי עֲלָהּ בְּמַעֲרָבָא, היינו על המון שהם בעלי עסקים, ולכן רבינו האר"י ז"ל היה מתפלל מנחה עם דמדומי חמה, כסברת ר' יוחנן דסבירא ליה במערבא לא פליגי על ר' יוחנן, אלא הם דברו בהמון העם בעל עסקים.

אֲפִלּוּ בְּשָׁעָה שֶׁאַתָּה מִתְמַלֵּא עֲלֵיהֶם עֶבְרָה כְּאִשָּׁה עֻבָּרָה, יִהְיוּ כָּל צָרְכֵיהֶם לְפָנֶיךָ. יש להקשות למה נקיט לשון עֶבְרָה, ולא אמר דין או כעס? ונראה לי בס"ד דידוע מיתוק שם אלהים הוא בשם הוי"ה, גם ידוע רבוע שם הוי"ה עולה ע"ב [שם ע"ב נוצר משם הוי"ה במילוי יו"דים: יו"ד ה"י וי"ו ה"י], והרבוע אינו רחמים כמו הפשוט, אלא הוא דין לגבי אותיות הפשוט, גם ידוע מה שכתב הרמ"ז ז"ל שם אלהים ברבועו עולה ר', ועם חמשה אותיות השורש שלו עולה ' הר ', וזה סוד 'הר האלהים' עד כאן דבריו, גם ידוע כל מיתוק הדין ברחמים צריך שיהיה נכלל זה בזה, ולא יהיה קאי האי לחודיה והאי לחודיא, וזה שאמר בשעה שאתה מתמלא עליהם עברה, חלק התיבה לשתים עֶבְ רָה, דהיינו ע"ב דשם הוי"ה, ור"ה דשם אלהים, דהאי לחודיה קאי, והאי לחודיה קאי, ולא עוד אלא שנרמז שם הוי"ה ברבועו, ולא בפשוטו, עם כל זה יהיו צרכיהם לפניך בסוד הרחמים והמיתוק שנכללים זה בזה, שאז עברה תתהפך לאותיות ערבה, שהוא לשון עריבות, וגם אותיות ערבה הם נכללים זה בזה, ואינו דומה לאותיות עברה, האי לחודיה, והאי לחודיה. או נראה לי בס"ד על פי מה שכתבתי בס"ד במקום אחר, שאם ישראל עושין רצונו של מקום אז נכללין כל ימי השבוע במספר אות א', שהוא ז', שכולם יונקים מקדושת השבת, ואם לאו, נבדלין ימי החול מקדושת השבת המתחלת ביום שישי משעה חמישית, ואז ימי השבוע יהיו ה' ימים לחוד, וב' ימים שהם יום שישי, ויום שבת לחוד, ואם כן צירוף שלהם לא יהיו ז', אלא אותיות ב"ה, והנה בחוטא כתיב (בראשית ח, כא) יֵצֶר לֵב הָאָדָם רַע מִנְּעֻרָיו, ואם זכה לעשות תשובה שאז נכללים כל ימי השבוע במספר אות אחת שהוא ז', אז יבא אות ז' ויפסיק בין אותיות רַע, ויהיה עֵזֶר, ולזה אמר (שם ב, יח) אֶעֱשֶׂהּ לּוֹ עֵזֶר כְּנֶגְדּוֹ, ואם אין עושה רצונו של מקום, שאז ימי השבוע נחלקים לאותיות בה, דחמשה לחודיה קאי, ושנים לחודייהו, אז יבאו אותיות בה ויתערבו באותיות ע"ר של 'רַע' ויהיה צירוף עֶבְרָה, וזה שאמר אפילו בשעה שאתה מתמלא עליהם עברה, כלומר אין ימות השבוע נכללים יחד בקדושת השבת, אלא יתפרדו לאותיות בה, שאז בהתערבותם עם אותיות ער של רע, יהיה צירוף עֲבֵרָה, עם כל זה יהיו צרכיהם לפניך לרחם עליהם. ועדיין יש להקשות, הא דמדמה הענין לאשה עוברה, וכי לא נשאר דבר מלא לדמות בו, אלא רק אשה עוברה? ונראה לי בס"ד כי ישראל ערבים זה לזה, דכתיב (ויקרא כו, לז) וְכָשְׁלוּ אִישׁ בְּאָחִיו, שכל אחד נתפס בעון חבירו, נמצא העברה והזעם תהיה על כל אחד ואחד מצד גופו עצמו, ומצד גוף חבירו, לכן עשה דמיון העבירה כאשה עוברה, שהם תרי גופי דבוקים זה בזה, כן כאן העברה היא בשביל תרי גופי שהוא גופו וגוף חבירו, או נראה לי בס"ד נקיט הדמיון באשה עוברה, שצער העיבור והלידה סופו טוב, כי תלד בן ותשמח בו, כן העברה הזאת שתהיה על ישראל סופה טוב, דכל מה דעבדי משמייא לטב עבדי.

לָא תִּרְתַּח וְלָא תֶּחֱטָא יש להקשות למה תלה מניעת החטא בכעס טפי משאר מדות רעות? ונראה לי שהכעס גורם למשוך את האדם לעבירות חמורות, וכמו שכתוב בספר חסידים באותו חסיד שצוה את בנו שיכבוש כעסו לילה אחת, וקרה לו דבר אחד שאם לא היה עושה מצות אביו, היה הורג את אשתו ואת בנו בחנם, וכן כיוצא בזה, לזה אמר לָא תִּרְתַּח וְלָא תֶּחֱטָא בשאר איסורים קלות וחמורות הנמשכות ממדת הכעס. אי נמי נראה לי הכעס אצל האדם הוא טבעי, ואם כובש טבעו ואינו מתכעס, אז מדה כנגד מדה הקב"ה שומרו ממכשולים הבאים לאדם מצד הטבע, ולכן אמר לא תרוי ולא תחטא כי השכרות מביאה האדם למכשולים של שוגג, יען כִּי יִתֵּן בַּכּוֹס עֵינוֹ יִתְהַלֵּךְ בְּמֵישָׁרִים.