מסכת ברכות דף י״ט עמוד א׳

ואי ס"ד דלא ידעי אין מבינין כלום אלא צערא דגופא:

המספר אחר המת בגנותו של מת אחר מיתתו:

קניא מטללא קנה גדול וכבד נפל מן הגג:

טללא גג:

ארנקא דמוחיה כיס שהמוח מונח בו:

והמטים עקלקלותם לעיל מיניה כתיב הטיבה ה' לטובים וסמיך ליה והמטים עקלקלותם והמכריעים את חובותם יותר על זכיותם להטותם לכף חובה:

יוליכם ה' את פועלי האון לגיהנם:

בכ"ד מקומות השתא משמע מצינו שנדו חכמים בני אדם בכ"ד מקומות לכבוד הרב לפי שלא נשאו כבוד לרבם:

אפי' בשעה ששלום על ישראל והיינו לאחר מיתתו דלא אתו לאנצויי בהדי המספרים בגנותם מהכא משמע דאיירי לאחר מיתה:

דוגמא השקוה פרש"י לפי שהיתה גיורת כמותם שהיו גרים וכן משמע בירושלמי דמועד קטן (פ"ג) מהו דוגמא דכוות'. בערוך פירש דוגמא השקוה מי צבע אבל לא היו מרים ממש ולא מחקו התורה עליה אלא ליראה אותה:

מעשה בתודוס איש רומי שהנהיג את בני רומי לאכול גדיי' מקולסים בלילי פסחים. גרסינן במסכת פסחים בפ' מקום שנהגו (פסחים ד' נג) איבעיא להו תודוס איש רומי גברא רבה הוה או בעלי אגרופים הוה תא שמע את זו דרש תודוס איש רומי כו' שמע מינה גברא רבה הוה שמע מינה ר' יוסי בר אבין אמר מטיל מלאי לכיס של תלמידי חכמים הוה דאמר ר' יוחנן כל המטיל מלאי לכיס של תלמידי חכמים זוכה ויושב בישיבה של מעלה שנא' (קהלת ז׳:י״ב) כי בצל החכמה בצל הכסף ובגמרא דבני מערבא (מו"ק פ"ג ה"א) אמרי מהו תודוס אמר ר' חנינא דהוה משלח פרנסתן דרבנן:

חתכו חוליות ונתן חול בין חוליא לחוליא ר' אליעזר מטהר וחכמים מטמאין וזהו תנורו של עכנאי ואמר רב יהודה אמר שמואל למה נקרא שמו עכנאי שהקיפוהו דברים כעכנא וטימאוהו. איתה מיפרשא בבבא מציעא בפרק הזהב (בבא מציעא דף נט) ומי שלא עיין בה לשם אינה מתפרשת לו מיכן לפי שלא הוזכר ממנה כאן אלא כפי הצורך בענין נמנו ובירכוהו בלבד וכלל המעשה כולו לשם פירשוהו ולפי שהוא קשה ומשתבשין בפירושה ישר בעיני לפרש תורף דבריה בקיצור כפי שלמדתי מדברי אדוננו האיי גאון ז"ל החלוקה היתה בין ר' אליעזר והחכמים חבריו בתנור שנעשה חוליות של טיט מתחלתו ואחר כן הניחו אותן החוליות אחת על גבי חברתה עד שנגמר התנור ועמד על מתכונתו וכשהיו מרכיבין החוליות אחת על גבי חברתה היו נותנין חול בנתים סבר ר' אליעזר כי זה התנור הואיל והחול נתון בין כל חוליא וחוליא וכשמבקש אדם לפורקו ולהחזירו חוליות כמו שהיה מתחלה יכול הוא לפי כי חוליות שלו לא נדבקו זו בזו ולא נצמדו זו לזו ולפיכך יהא דינו עכשיו בשעה שהוא מוקם כדין שהיה לחוליות שלו קודם הקמתו ואם נפל באוירו של זה התנור שרץ אינו מטמא ולא יהא דינו כדין התנור שחוליותיו מצומדין ומדובקין זו בזו שאמר בו הכתוב (ויקרא י״א:ל״ה) תנור וכירים יותץ והחכמים החולקים עליו לא היה אצלם הפרש בין נתן חול בין החוליות שלו בין לא נתן אלא בין כך ובין כך טמא הוא אצלם כדין שאר כלי חרש שמיטמאין מאוירן והיו דנין כנגד ר' אליעזר על זה הדבר ונשאו ונתנו בה הרבה ורצה ר' אליעזר להביא ראיה לדבריו ולסייעם מדרך שהיא נוהגת כמנהג סימנים וראיות והיא מדמית למעשה מופת ולא קיבלום החכמים ולא נתקיימו אצלם לפי שכן דרכו של עולם להתנהג בכיוצא בהן ולפיכך אמרו לו אין מביאין ראיה מן החרוב אין מביאין ראיה מאמת המים כלומר כי אין בזה דבר שהוא סותר למנהגו של עולם ומשנה סדרי בראשית כדי שיהא לך לראיה אלא לעולם אין ההלכה מתקיימת אלא לפי מה שנתברר מן הקבלה של מרובין והיינו דברי חכמים ובגמרא דאלו מגלחים דבני מערבא (הלכה א) הזכירו זה המעשה ואמרו כל הלין שבחא ולית הלכתא כר' אליעזר אמר ר' חנינא משנתנה לא נתנה אלא אחרי רבים להטות ולית לר' אליעזר ידע שאחרי רבים להטות לא הקפיד אלא על ידי ששרפו טהרותיו בפניו פירוש עכנה נקבה של נחשים וזה שנתכוונו לדמותן לדברים בעכנה מפני שהקיפו דבריהן עליו בראיות ברורות שאין עליהן פירכא והתקיפו עליו באתקפות מחוורות ששוברין דבריו ולא מצא מהן מנוס כעכנה זו שאם מקפת על שום דבר וסוגרת עליו לא יהיה לו ממנה מפלט ודכוותה התם בבבא קמא בפרק הגוזל בתרא (בבא קמא דף קיז) עכנה עכנה (פתחי) [פתח] פיך ויכנס הרב אצל התלמיד.

אין מוציאין את המת סמוך לקריאת שמע ירושלמי (בפרקין ה"ב):תני אין מוציאין את המת סמוך לקריאת שמע אלא אם כן הקדימו שעה אחת או אם אחרו שעה אחת כדי שיקראו ויתפללו. והא תנינן קברו את המת וחזרו, תפתר באילין דהוין סברין דאית בה עונה ולית בה עונה.

הכי נמי אם יכולין להתחיל ולגמור אפילו פרק אחד או פסוק אחד ונראה מדברי רש"י ז"ל דהכי קאמר, שאם יכולין להתחיל ולגמור אפילו פסוק אחד קודם שיגיעו לשורה יתחילו ויגמרו את כולה.

ואי ס"ד לא ידעי כי אמר להו מאי הוי דכי אמרי להו נמי מה איכפת להו אי לא ידעי:

כל המספר אחר מטתן של תלמידי חכמים יש מפרשים אחרי מטתן לשון הטייה כלומר שנוטה מדרך הישרה ואומר העבירות שעשה ואסור לו לעשות כן דכיון שהוא תלמיד חכם יש לו לחשוב בלבו שעשה תשובה כדאמרינן אם ראית ת"ח שעבר עבירה בלילה אל תהרהר אחריו ביום שודאי עשה תשובה. ואסיקנא דוקא בעבירות הגוף אבל בעבירות של ממון לא עד שיחזיר לבעליו. ויש פירוש אחר שמספר ממנו גנאי אחר מיתתו כההוא דאמר דוגמא השקוה דאחר מיתתן הוה:

שנאמר הטיבה ה' לטובים וכו' והמטים עקלקלותם וכו' כלומר בני אדם המטים ארחות הצדיקים יוליכם ה' עם פועלי האון שלום על ישראל. פירוש אפילו בשעה ששלום על ישראל כלומר שאלמלא אותו העון היו ראויים לשלום ג"כ יוליכם ה' את פועלי האון:

ואמר ר' יהושע בן לוי בכ"ד מקומות ב"ד מנדין על כבוד הרב וכולן שנינו במשנתנו וכו' נפק דק ואשכח תלת המזלזל בנטילת ידים והמספר אחר מטתן של תלמידי חכמים והמגיס דעתו כלפי מעלה וכו': אין משקין לא את הגיורת וכו'. פירוש השקאת סוטה: אמר להם דוגמא השקוה. כלומר בשביל שהיו גרים כמוה השקוה:

ובמתני' לא תנן והתנן חתכו חוליות ונתן חול בין חוליא לחוליא וכו' פירוש כשחתכו לאורכו ואינו יכול לעמוד מאליו הכל מודים שהוא טהור ואם חתכו לרחבו ולא נתן בו חול דברי הכל שהוא טמא שמתוך כובדו הוא מתקיים ועושה מעין מלאכתו הראשונה, אבל כשנתן בו חול שהחול מפסיק ביניהם בזו נחלקו וכן מוכח מתוך המשניות:

רבי יהושע בן לוי מדמה מילתא למילתא ור"א לא וכו' פירוש ר' אלעזר לא היה מונה אלא אותן שהנדוי שלהן במשנה בפירוש ולא מצא מהן אלא שלש אבל ר"י בן לוי היה מונה הני תלת וכל הדומה להן שהוא מתריס כנגד הרבים ועושה מעשה כדבריו כמו שהיה עושה רבי אלעזר בהני תלת ומצא מהן כ"ד:

מתני' קברו את המת וחזרו וכו' ואם לאו לא יתחילו טעמא דמילתא משום דתנחומי אבלי' גמילות חסדים היא וגמילות חסדים היא מן התורה כדאמרינן בעלמא והודעת להם זה גמילות חסדים ולפיכך פטורים מק"ש אע"פ שכבר נקבר המת משום דעוסק במצוה הוא, ואם תאמר קודם שלא הגיעו לשורה אמאי אין מתחילין ק"ש וגומרין. ויהיו פטורין ממצות שורה משום עוסק במצוה דהא הן עסוקין בק"ש. י"ל דמשעת קבורה הוי אתחלתא. דהא מצוה דשורה מענין קבורה הוא דכבוד עושין למתים ולחיים. וכיון דכן אשתכח דמצות שורה קודמת. וא"ת עוד מ"ש הא מההיא דלעיל דאפי' עסוקים בהספד חייבין. דאמרינן נשמטין אחד אחד וקורין והכא פטרינן להו מק"ש. י"ל דבהספד אעפ"י שקורין ק"ש לא יהא עכוב בהספד שאפשר לחזור למצותו. אבל הכא לענין מצות שורה א"א מפני שהיא מצוה עוברת:

כל המספר אחר מטתן של תלמידי חכמים נופל בגיהנם והדבר מכוער יותר ממה שמספר אחריו בחייו, וגדולי עולם פירשו המספר אחר מטתן של תלמידי חכמים וכל שכן בחייהם שמצטערים בכך:

תלמיד חכם אין ראוי לחשבו בדבר מן הדברים אפילו ראוהו שעבר עבירה בלילה אין ראוי להרהר עליו ביום אלא שראוי לאדם להעלות על לב שעשה תשובה ביום ובמה דברים אמורים שחטא בעבירות שבין אדם למקום, אבל אם חטא בעבירות שבין אדם לחברו מהרהרים אחריו עד שיתפרסם הדבר שחברו מפוייס ממנו:

בכ"ד מקומות מצינו במשנה שמנדין על כבוד הרב כלומר על מי שמזלזל בתלמיד חכם או שיקל בהוראתו וכלן מפוזרות בתלמוד ולא הוזכרו הנה אלא ג' מהן, אחת המספר אחר מטתו של תלמיד חכם והוא שאמרו בעקביא בן מהללאל שהיה אומר שאין משקין את הגיורת ולא את המשוחררת, וחכמים חלקו עליו לומר שמשקין והביאו ראיה משמעיה ואבטליון שהשקו שפחה משוחררת והשיבם דוגמא השקוה כלומר על שהיו גרים כמותה, ונדוהו על שספר בקלונם, ואע"פ שאמרו אחר כן חס ושלום שעקביא נתנדה שאין עזרה ננעלת על שום אדם מישראל בחכמה ויראת חטא כעקביא מכל מקום אלמלא רוב מעלתו ראוי היה לנדוי, והשני המזלזל בנטילת ידים, והשלישי המגיס דעתו כלפי שמים ר"ל שמתפלל לפניו בדרך שעשוע כבן המתחטא לפני אביו שלא באימה יתירה מצד שהוא מחזיק עצמו בחסיד גמור ומבטיח עצמו שלא לשוב ריקם מלפניו, ושאר מקומות לא נתבררו לנו ואע"פ שמגדולי המחברים מנאום בחבוריהם תדע שאלו מנינו כל המקומות שמצינו בתלמוד שמנדין עליהם יצאו לנו יותר מכ"ד שבמנינם ואחת מהן בסוף מועד קטן שמנדין על עושה מלאכה בשעה שהמת בעיר אם אין לו כל צרכו, וכן שהם מנו המנדה מי שאינו חייב נדוי, ואם באת להוציא את זה ולהשלימו באחר שכתבנו הרי יש לך אחר ביבמות חכם שהורה להתיר אשת איש שטבע במים שאין להם סוף לינשא, וכן נודר שעבר על נדרו תמיד שכל חכם שנזקק לו לשאלה בר נדוי, ועוד שהרי בכאן לא נאמרו הדברים אל בנדויי הנזכרים במשנה, ומכל מקום כלל הדברים שכל המזלזל בתלמיד חכם או בהוראתו דרך נצוח וקטרוג ראוי לנדותו וכל שכן יחיד החולק עם המרובין, וכל שמת בנדויו ב"ד סוקלין את ארונו, ואם היה ת"ח מניחין אבן על ארונו לרמוז שהן סוקלין אותו מפני שהוא מובדל מן הצבור, הגיורת והמשוחררת וכן אשת הגר ואשת המשוחרר הרי הוא כדין האמור בסוטה לקנוי וסתירה והשקאה כשאר כל הנשים:

כבר ידעת שמקום שנהגו לאכול צלי בלילי פסלים בזמן הזה אוכלים ומקום שנהגו שלא לאכול אין אוכלים ומכל מקום בשום מקום אין אוכלים גדי מקולס ר"ל ראשו על כרעיו ועל קרבו שלא יהא כאוכל קדשים בחוץ, חסר ממנו אבר או שלק ממנו אבר אין זה מקולס כמו שיתבאר במקומו:

תנור שחתכו חוליות ונתן חול בין חוליא לחוליא הרי זה מקבל טומאה, וענין זה הוא שתנור שלהם לא היה מחובר לקרקע אלא כלי חרס המיטלטל ולפיכך מקבל טומאה והיו עושים אותו לפעמים חוליות בשורות של לבנים סמוכה אצל זו ומדביקים אותם בטיט מבחוץ ומבפנים, וכשנטמא התנור צריך נתיצה ואם נטמא תנור זה ולא נתצו לגמרי אלא הפריד אותן השורות והוא נקרא חתוך חליות ונטהר בכך ואחר כך חזר ודבקן ולא בטיט אלא בחול וכיוצא בו מדברים שאין מדביקין כל כך שנתן בין החוליות אמרו עליו שהוא מקבל טומאה שאף החול קרוי דבוק והוא הדין אם עשאו תחלה שמקבל טומאה, ויש אומר לשטה זו שלא אמורה אלא בתנור ישן שמאחר שהוקבע אף החול מעמידו ומכל מקום כל זמן שלא קבל טומאה חדשה טהור, ויש מחמירים עוד לומר שחזר לטומאתתו ישנה ואין זה כלום שלא נאמר כן אלא בכלי מתכות, ויש מפרשים שכשנשלם רומו של תנור טחין אותו בטיט מבחוץ וכולו מתחבר והחול נתון בין החוליות, אלא כשירצו לטלטלו ממקום למקום יחלקו את הטיחה העליונה ויהיה כלו [בדפוס נכתב כלא] מתפרק בנקל חלק חלק ולא תהא טיחה בין הלבנים שתעכבהו, והיה ר' אליעזר סובר שאע"פ שהטיח החיצון מדבקו, דינו כשבור הואיל והחול מבדיל בין חוליא לחוליא תטהור לעולם ר"ל שאינו מקבל טומאה, ולדעת חכמים הואיל וטיח הטיט מדבקו מבחוץ בכל החוליות הרי הוא נקרא שלם ומקבל טומאה וכן הלכה, וזהו עקר הדברים וכל שאין שם טיחת טיט המחברתו מבחוץ אף לדעת חכמים טהור לגמרי שאין החול מחבר, וחתכו חוליות לפי' זה פירושו שעשאו מתחלה בחתוך חוליות והוא הדין אם עשאו תחלה בדבוק טיט שבנתים ונטמא ונתנו חול בנתים וטחו מבחוץ בטיט שמקבל טומאה, וכל שביארנו בתנור שמקבל טומאה פירושו לכשתגמר מלאכתו והוא משיסיקנו לאפות בו אפילו סופגנין כמו שיתבאר במקומו, ויש מפרשים חתכו חוליות שחתכו לרחבו שאלו חלקו לארכו ודאי טהור מטומאתו אבל כשחתכו לרחבו נחלקו ואלו לא נתן חול בין שתי החתיכות היה טא שכבדו מעמידו, אבל כשנותן חול החול מפסיק, ויש מפרשים בהפך שהחול מעמידו וחול אין מקבל טומאה שהרי הוא כאבן וכיון שעקר המעמיד אינו מקבל טומאה, טהור, וחכמים הולכים אחר רוב תנור ומטמאים:

המשנה השניה והכונה בה לבאר מה שהתחיל לבאר בראשונה ואמרו נושאי המטה וחלופיהן וחלופי חלופיהן, פי' דרכם היה שכשהמטה יוצאה מן הבית אוחזין אותה הראויין להתאבל או הקרובים ביותר, וצבור הולכים לפני המטה ואחר כך פוסקים אלו ונשארים אחר המטה ונושאים אחרים תחתיהם וכשהפורקים מצטרפים עם הקרובים לאחר המטה וכן מתחלפים תמיד, ואותם שנתחלפו תחלה נקראין חלופיהן, ואת שנתחלפו אחריהם נקראין חלופי חלופיהן ולעולם הפורקים נשארים אחר המטה ואותן שלא נשאו הולכים לפני המטה עד שנמצאו כשהמטה נכנסת לבית הקברות שנשאו כל הצבור ונמצאת המטה ראשונה וכל הצבור אחריה עם האבלים, ובא להשמיענו שכל נושאי המטה וחלופיהן הן שלפני המטה והם אותם שלא נשאו הן שלאחר המטה והם אותם שנשאו את שלמטה צורך בהם והם אותם שלא נשאו או שנשאו ודעתם עדיין לישא פטורים, את שאין למטה צורך בהם והם אותם שנשאו ואין דעתם לחזור או שלא נשאו ואין דעתם לישא כגון זקנים ותשושי כח חייבין, וכלן פטורים מן התפלה שהרי אי אפשר להתפלל בהלוך ואם יעמוד נמצאת מצות לויה נפקעת אבל ק"ש עומד בפסוק ראשון ודיו, זהו ביאור המשנה וכן הלכה, אע"פ שיש שפירשו בה ענין אחר, ודינים הבאים עליהם בגמ' אלו הן, אין מוציאין את המת סמוך לשקיעת החמה עד שיתפללו תפלת המנחה מזמנה הראוי לה ואם התחיל להוצאיו אין מפסיקים מפני תפלת המנחה, ואם אדם חשוב הוא מפקיעין לכבודו תפלת המנחה בזמנה ומוציאין אותו, ותפלת שחרית מיהא הואיל וזמנה עד חצות אין חוששין לכך ואפי' אחר חצות שהרי אך לאחר חצות נהי שכר תפלה בזמנה אין כאן אבל שכר תפלה מכל מקום יש כאןף יש ספרים שכתוב בהן סמוך לק"ש ופי' הדבר אין מוציאין את המת סמוך לק"ש הן בערבית הן בשחרית ואם התחילו אין מפסיקין ואדם חשוב מוציאין, ואף בתלמוד המערב שנויה כן ונוסח דבריהם את תני אין מוציאין את המת סמוך לק"ש אלא אם כן הקדימו שעה אחת או אחרו שעה אחת כדי שיקראו ויתפללו והא תני קברו את המת וחזרו אם יכולים לגמור וכו' אלמא שלא נמנעו מלהוציאו אע"פ שהיה סמוך לק"ש תפתר כהילין דהויין סברים דאית בה עונה ולית בה עונה:

העם העסוקים בהספד בזמן שהמת מוטל לפניהם נשמטים אחד אחד למקום אחר שאין המת לשם וקורים כענין מה שמארנו במשמרים שזה משמר וזה קורא, אין המת מוטל לפניהם אלא שמספידים אותו בבית אחר, הם יושבים וקורים והאבל יושב ודומם שהרי פטור הוא מן הכל אחר שלא נקבר, וכן הם עומדים ומתפללים והוא עומד עמהם ואינו מתפלל אלא מצדיק עליו את הדין וכך הוא אומר רבונו של עולם הרבה חטאתי לפניך וראוי אני למה שאירע לי יהי רצון מלפניך שתגדור את פרצותי ופרצת עמך בית ישראל לחיים:

המשנה השלישית הכונה לבאר בה מה שכוון לבאר בשלפניה, קברו את המת וחזרו פי' והיו חוזרים ועדיין לא הגיעו למקום שהאבל עומד לשם והוא הנקרא מעמד לעושת לו שורות סביב כדי לנחמו עליה, ובדעתם עכשיו לקרוא את שמע אם יכולים להתחיל ולגמור עד שלא יגיעו לשורה יתחילו, ופרשו בגמ' אפ יכולים להתחיל ולגמור אפילו פרק אחד או אפילו פסוק ראשון יתחילו ואם לאו לא יתחילו שמצות השורה מוטלת עליהם לנחמם וגמר מצות קבורה היא והרי לא נתברר להם מי יזדמן לו בשורה פנימית שצריך לנחמו, אבל כל שיכולים להתחיל ולגמור אפילו פרק אחד או פסוק אחד יתחילו וכשיגיעו לשורה יפסיקו שהרי אף באמצע הפרק משיבים, ואבל הואיל ומתעכב שואל הוא, ואם לאו לא יתחילו אלא מנחמין ואחר כך מתחילים, ומדברי גדולי הרבנים נראה יתחילו ויגמורו שהרי עוסקים במצות ק"ש הם ואין מפסיקין להספד ולתנחומים ואם אין יכולים לא יתחילו שכבר הם עסוקים בצרכי המת אע"פ ששעדיין לא הגיעו לשורה, ומגאוני הראשונים כתבו דוקא שאין זמן ק"ש עובר בכך אבל אם היה זמנה עובר אין חולקין כבוד למת במקום חלול השם, ויש חולקים שמכל מקום עוסק במצוה קרינא ביה, ושמא תאמר והרי אין כל השורות המקיפות אותו מנחמות, מכל מקום לא נתברר להם מי יזדמן לישב בשרה שלפני האבל שיהא צריך לנחמו, ומכל מקום אבל עצמו אע"פ שיכול להתחיל ולגמור אין מתחיל כלל שאין ראוי להפוך פניו ממתו ולקרוא מיד ושיקבל תנחומים קודם שינחמוהו אחרים:

בד"ה אפילו בשעה ששלום כו' לאחר מיתתו ולא אתי כו' כצ"ל:

ואי סלקא דעתך לא ידעי כי אמר להו מאי הוי דכי אמרי להו נמי מה איכפת להו אי לא ידעי:

כל המספר אחר מטתן של תלמידי חכמים יש מפרשים אחרי מטתן לשון הטייה כלומר שנוטה מדרך הישרה ואומר העבירות שעשה ואסור לו לעשות כן דכיון שהוא תלמיד חכם יש לו לחשוב בלבו שעשה תשובה כדאמרינן אם ראית תלמיד חכם שעבר עבירה בלילה אל תהרהר אחריו ביום שודאי עשה תשובה. ואסיקנא דוקא בעבירות הגוף אבל בעבירות של ממון לא עד שיחזיר לבעליו. ויש פירוש אחר שמספר ממנו גנאי אחר מיתתו כההוא דאמר דוגמא השקוה דאחר מיתתן הוה:

שנאמר הטיבה ה' לטובים וכו' והמטים עקלקלותם וכו' כלומר בני אדם המטים ארחות הצדיקים יוליכם ה' עם פועלי האון:

שלום על ישראל פירוש אפילו בשעה ששלום על ישראל כלומר שאלמלא אותו העון היו ראויים לשלום גם כן יוליכם ה' את פועלי האון:

ואמר ר' יהושע בן לוי בעשרים וארבעה מקומות בית דין מנדין על כבוד הרב. וכולן שנינו במשנתנו וכו' נפק דק ואשכח תלת המזלזל בנטילת ידים והמספר אחר מטתן של תלמידי חכמים והמגיס דעתו כלפי מעלה וכו':

אין משקין לא את הגיורת וכו' פירוש השקאת סוטה:

ובמתניתין לא תנן והתנן חתכו חוליות ונתן חול בין חוליא לחוליא וכו' פירוש כשחתכו לאורכו ואינו יכול לעמוד מאליו הכל מודים שהוא טהור. ואם חתכו לרחבו ולא נתן בו חול דברי הכל שהוא טמא שמתוך כובדו הוא מתקיים ועושה מעין מלאכתו הראשונה. אבל כשנתן בו חול שהחול מפסיק ביניהם בזו נחלקו וכן מוכח מתוך המשניות:

רבי יהושע בן לוי מדמה מילתא למילתא ור' אלעזר לא וכו' פירוש ר' אלעזר לא היה מונה אלא אותן שהנדוי שלהן במשנה בפירוש ולא מצא מהן אלא שלש. אבל ר' יהושע בן לוי היה מונה הני תלת וכל הדומה להן שהוא מתריס כנגד הרבים ועושה מעשה כדבריו כמו שהיה עושה רבי אלעזר בהני תלת ומצא מהן עשרים וארבעה:

גמ' ואר"י מאי קראה שנא' כמעט כסדום עיין מו"ק דף יח ע"א תוס' ד"ה ואתייעא:

אִיכָּא דְּאַמְרֵי דְּלָא יַדְעֵי, וְאִיכָּא דְּאַמְרֵי דְּיַדְעֵי וְלָא אִכְפַּת לְהוּ. הנה מה שאמרו ביומא (דף כב:) דאמר רב נחמן דילמא כבן שנה שמלוכלך בטיט וצואה, ואחויאו ליה לר"ן סיוטא בחלמיה וכו', עיין שם, בהא נמי יש לומר כתירוץ הש"ס כאן, דקב"ה תבעי ביקריה, ולכן הראו לו סיוטא, ברם הא קשיא לרבי יצחק ממה שאמרו בסנהדרין (דף קב:), רב אשי אוקי אשלשה מלכים, אמר למחר נפתח בחברין אתא מנשה אתחזי ליה בחלמיה, אמר חברך וחברי דאבוך קרית לן, מהיכא בעית למשרי המוציא וכו' יעיין שם, נמצא המתים ידעי, וגם אכפת להו וקפדי, והשתא בין למ"ד ראשון, בין למ"ד שני תיקשי לר' יצחק, איך אמר כאלו מספר אחרי האבן? גם עוד קשיא לי ממה שאמרו בילקוט נביאים מלכים (א' טו, ל) בפסוק וַיַּעַשׂ אַחְאָב אֶת הָאֲשֵׁרָה, ר' לוי עבר דריש הדין קרייא שיתא ירחין לגנאי, רק לא היה כאחאב אתא לגביה בלילא, אמר לו מה חטאתי לך ומה סרחית לך, אית לך רישא דפסוקא, ואין לך סיפיה, (שם בא, כה) אֲשֶׁר הֵסַתָּה אֹתוֹ אִיזֶבֶל אִשְׁתּוֹ, דריש עוד שיתא ירחין לשבח, רק לא היה כאחאב אֲשֶׁר הֵסַתָּה אֹתוֹ אִיזֶבֶל אִשְׁתּוֹ, נמצא אפילו אחאב שעשה הרע ונמנה בכלל מלכים שאין להם חלק לעולם הבא, אפילו הכי ידע והקפיד? ונראה לי בס"ד דאמר לך ר"י לעולם מנשה לא קפיד, אלא מן השמים הקפידו על כבודו, כי מנשה עשה תשובה והראו לר"א במראה החלום כאלו מנשה בעצמו בא אצלו ודבר עמו כך, וכן באחאב מאחר כי הנביא סיים וכתב אשר הסתה אותו איזבל אשתו ברוה"ק, נמצא רצון הקב"ה היה בסיום זה לתלות סרחונו באיזבל, ולכך קפיד רחמנא על ר' לוי שהיה דורש תחלת הפסוק בלבד, ואינו תולה סרחונו באיזבל, והראו לו מן השמים במראה החלום כאלו אחאב בעצמו בא אצלו ומדבר עמו כך. והשתא יש להקשות בזה עוד קושיא אחרת, שהקשיתי מן הגמרא דיומא (דף קג:) בעובדא דרבי מאיר ורבי יהודה ורבי יוסי דנתארחו בערב שבת אצל אחד ששמו כידור, ור' מאיר בדיק בשמא ולא הפקיד כיסו אצלו, והלך והטמינו בבית הקברות ונזדמן זה בקבר אביו של אותו האיש, ובא אצל בנו בחלום בליל שבת והגיד לו, שיש כיס ממון בקברו שיבא ויקחהו, עיין שם, נמצא דידע והרגיש, הנה גם בזה יש לומר על דרך האמור, דלעולם אביו של אותו האיש נעשה עפר ולא ידע ולא הרגיש, אך השטן נדמה בחלום אותו האיש בדמות אביו ודבר עמו כך.

אֲפִלּוּ בְּשָׁעָה שֶׁשָּׁלוֹם עַל יִשְׂרָאֵל, יוֹלִיכֵם ה' אֶת פֹּעֲלֵי הָאָוֶן נראה לי בס"ד כי ידוע שזכיות כל העולם נתנים בכף אחת והעונות של כולם בכף שנית, ואם יהיה רוב זכיות אז הוא שלום על ישראל, כי נדונים על הרוב, ואם להפך אז יהיה להפך חס וחלילה, ואלו המספרים אחר מטתן של תלמידי חכמים, כל כך שנואין הם לפני הקב"ה שאפילו בשעה ששלום על ישראל מחמת כי הנכתבים בספר זכיות הם רוב מאותם הנכתבים בספר החובות, עם כל זה יסלק את אלו שהיו נכתבים בספר זכיות, ויוליכם את פועלי און הנכתבים בספר החובות, ואף על פי שיגיע פסידא רבה מזה לישראל, שאז ימעטו הנכתבים בספר זכיות ואין שלום חס וחלילה:

נָפַק, דַּק וְאַשְׁכַּח תְּלָתָא וְהַמְּזַלְזֵל בִּנְטִילַת יָדַיִם. ונראה לי בס"ד מה שהקדים מזלזל בנטילת ידים משום דחמירא, שהעובר על דברי חכמים חייב מיתה בידי שמים וגם יש בזה זלזול חכמים שתיקנו מצוה זו, והוא מעין עון המספר אחרי מטתן, והא דנקיט מגיס דעתו באחרונה, אף על גב דסדר מועד הוא קודם סדר נזיקין ששם מסכת עדיות, וגם גוף המעשה דחוני המעגל קדים בזמן להנך, נראה לי בס"ד משום דאין דבר זה נכנס בכלל הכ"ד דברים בשופי אלא בדוחק, יען כי ר' יהושע בן לוי אמר על כבוד הרב, וזה הענין הוא כבוד שמים, אלא דדמיא קצת, לכך נקיט לה באחרונה.

חַד אִשְׁתָּעִי מִלְּתָא בַּתְרֵיהּ דְּמַר שְׁמוּאֵל, וְנָפַל קַנְיָא מִטְּלָלָא וּבַזְעָא לְאַרְנְקָא דְּמוֹחֵיהּ. נראה לי להורות שנענש בשביל כבוד התורה שנמשלה לקנה, לכך אמרו רבותינו ז"ל (ברכות נו:) 'הרואה קנה בחלום יצפה לחכמה', שנאמר (משלי ד, ה) קְנֵה חָכְמָה קְנֵה בִינָה, גם נפל מטללא כי הצדיק מגין על העולם כגג המגין על הבית, ונקרע קרום של מוח, מפני כי דבר על החכם שקנה חכמה, ומשכן החכמה במוח, כמו שכתוב בפתיחת אליהו זכור לטוב מוחא חכמה.

כָּל הַמְּסַפֵּר אַחַר מִטָּתָן שֶׁל תַּלְמִידֵי חֲכָמִים, נוֹפֵל בַּגֵּיהִנּוֹם נראה לי בס"ד מדה כנגד מדה, שהתורה נמשלה לאש, ונמשלה למים, וגיהנם חציה אש, וחציה מים, והרשעים נדונים בה חצי שנה באש, וחצי שנה במים כנזכר בדברי חכמינו ז"ל, לכך המספר אחרי מטתן של תלמידי חכמים שעוסקים בתורה שהיא אש ומים יפול בגיהנם. אי נמי דאיתא באותיות דרבי עקיבה גיהנם נשלמה בארבעים יום, ומהלך שלה מ' יום, ולכן לכבוד התורה שנתנה בארבעים יום יפול בגיהנם, שנשלמה בארבעים, ומהלכה ארבעים.

לְאַחֲזוּקֵי לֵיה טִיבוּתָא לְמֹשֶׁה לאחזוקי ליה טיבותא למשה. קשא והלא הקב"ה קיים שבועתו ונתן, ולמה יחזיקו טיבותא למשה רבינו ע"ה ומה דאמרי אינשי חמרא למאריה וטיבותא לשקייה, זה לא שייך למימר הכא, דהעולם כך אומרים אבל אין שורת הדין מחייבת כך וכאן משמע דשורת הדין כך הוא. ונראה לי בס"ד כי הקב"ה נשבע ליתן הארץ אחר שיעברו ת' שנה, והם יצאו ברד"ו, ואחד מן הטעמים ליציאתם קודם הזמן הוא בזכותו של משה רבינו ע"ה, ולכך יחזיקו לו טובה.