מסכת נדה דף ז׳ עמוד א׳

וחלתה תלויה כשעשאה בטהרה משום ספק הנולד לה ראשון:

באיזה ספק אמרו כלומר באיזה ספק הוצרכו לומר חלתה תלויה:

בספק חלה בספק טומאה הנוהגת בחלה ואינה נוהגת בחולין כגון נשען כדמפרש בסמוך דטהור לבני הכנסת ואסור לתרומה ואיצטריך לאשמועינן דאע"ג דלא נהגא בחולין גרידא הכא כיון דטבולין לחלה נהגא בהן:

מאי ספק חלה כלומר מאי קאמר:

שלא תאמר בהוכחות שנינו בספק טומאה מוכחת:

כגון שני שבילין אחד טמא ואחד טהור ספק הלך בטמא ספק הלך בטהור והא ספקא היא דמהניא בחולין הטבולין לחלה אבל טומאה שאינה מוכחת לא דהא לא איצטריך לאשמועינן דאפילו לחולין גרידא נמי מהני לאוכל חולין בטהרה הלכך מהניא נמי הכא:

אלא אפילו בנשען דהוי ספק טומאה שאינה מוכחת הואיל ותנן לקמן דמהניא לתרומה מהניא נמי לחולין הטבולין לחלה:

פורקין משאוי:

שלא תאמר בהוכחות שנינו פירש"י כגון שני שבילים ספק הלך בטהור ולדבריו צריך לומר שבאו לשאול בבת אחת דאי בזה אחר זה טהורין ונראה לפרש כי ההיא דתניא בתוספתא דטהרות (פ"ו) ב' שבילין אחד טמא ואחד טהור והלך באחד מהם ועשה טהרות והלך בשני ועשה טהרות אלו ואלו מוכיחים פירוש מוכיחים לטומאה דאיזה מהם נטהר ומשום לישנא דמוכיחים קאמר הכא בהוכחות שנינו:

וכולן טהורים לבני הכנסת פרש"י דקאי אמשאן כבד ואין נראה דבמשאן כבד נראה דטמא אף לחולין דאי אפשר שלא יסוט זה את זה אלא אמשאן קל קאי וכן משמע במס' זבין (פ"ג מ"ב) דקתני התם משאן קל טהורין לבני הכנסת וטמאין לתרומה והא דקתני הכא כולן טהורין לבני הכנסת אכל ענינא דטהרה דהתם קאי וא"ת דהכא קרי ליה בני הכנסת לחברים האוכלין חולין בטהרה ובפרק פסולי המוקדשין (בכורות לו:) גבי מומי בכור קאמר דהתרתם על פי ג' בני הכנסת והתם אפילו ג' הדיוטות כשרים וי"ל דהכא נמי מזכיר בני הכנסת לגריעותא כלומר שאינם אוכלין תרומה:

ומקפת וקורא לה שם הכא משמע דאפילו בשעת קריאת שם צריך הקפה וקשה דאמר בסוטה פרק כשם (דף ל.) רבי אליעזר אומר חלה ניטלת מן המוקף מן הטהור על הטמא כיצד ב' עיסות אחת טמאה ואחת טהורה נוטל שיעור חלה מעיסה שלא הורמה חלתה ונותן פחות מכביצה מעיסה טהורה באמצע בין שיעור חלה לעיסה טמאה כדי ליטול מן המוקף והתניא כביצה ומשני הך ברייתא סברה חולין הטבולין לחלה לאו כחלה דמו ולהכי לא אתי כביצה דהוי שני ומטמא לשיעור חלה והשתא מ"מ קשה כשיקרא לה שם חלה יהיה שלישי אלא משמע דבשעת קריאת שם ירחיק מעט שיעור חלה שלא יגע בכביצה וחשיב שפיר מוקף כיון דלפני קריאת שם היתה מחוברת וי"ל דהתם מיירי כשיש הרבה מעיסה טהורה ולא שיעור חלה גרידא כדקתני ב' עיסות אחת טהורה ואחת טמאה ורוצה להפריש קצת מן הטהורה כדי לתקן עצמה ואף הטמאה הלכך כיון דחולין הטבולין לחלה לאו כחלה דמו לאו האי ביצה דהוא שני מטמא העיסה הטהורה וכי יפריש ממנה חלה ויקיף לה אין בכך כלום [ועי"ל דאפילו [בלא] מוקף אפשר שיועיל צירוף סל ובפרק כשם דבעי ר' אליעזר נגיעה משום דמקפיד על נגיעותו משום טומאה אין מועיל צירוף כלי וכן משמע קצת בירושלמי דאמר במסכת חלה בפ"ב דבר שהוא מקפיד על [חברו] אין הבית מצטרף (נראה במקום בית גרסינן כלי) אינו מקפיד על תערובותו הכלי מצטרף עיסה טהורה ועיסה טמאה עשו אותם כדבר שמקפיד על תערובתו. גי':] והא דפסקינן לקמן כר' אליעזר דאמר הסל מצרפן לחלה ולא בעי נגיעה היינו להתחייב בחלה אם לש פחות מכשיעור דהכי תנא במסכת חלה (פ"ב מ"ד) העושה עיסתו קביים ונגעו זה בזה פטורין מן החלה עד שישוכו ר"א אומר אף הרודה ונותן לסל הסל מצרפן וכן משמע באלו עוברין (פסחים מח:) והשתא אתי שפיר דר"א גופיה מצריך נגיעה בשעת קריאת שם בפרק כשם (סוטה דף ל.) ונכון בפסח להגיע כל המצות (בסל) כשמפרישין אחת על כולן דאין הסל מצרפן לכך ואע"ג דאמרינן בפ"ק דביצה (דף ט.) ובבכורות בפרק עד כמה (בכורות דף כז.) אמרינן תרומת חוצה לארץ אוכל והולך ואח"כ מפריש אע"ג דאין מוקף למה שאכל כבר היינו בעיסה שנילושה יחד והיתה כבר מחוברת הקילו בתרומת חוצה לארץ וצ"ע אי חשוב מוקף בנגיעה גרידא בלא צירוף הכלי או בלא נשיכה דנותן פחות מכביצה באמצע מצינן למימר דהיינו נשיכה:

והאי טבול יום כיון דודאי לא מטמא חולין לא גזרו עליו משום חולין הטבולין. ותימה דהכא משמע דאין שני פוסל בחולין הטבולין לחלה ובברייתא נמי קתני ובשלישי טהור בחולין משמע דכ"ש דאין שני פוסל בחולין שנעשו על טהרת תרומה כדאמר בסמוך דמשמע דקילי מחולין הטבולין לחלה ובפרק שני דחולין (דף לג:) אמרינן דשלישי נוהג בחולין שנעשו על טהרת תרומה ובפרק כשם (סוטה דף ל.) שהבאתי לעיל מוכח דשני עושה שלישי בחולין הטבולין לחלה למ"ד כחלה דמו וי"ל דטבול יום קיל טפי דאין צריך רק הערב שמש והא דתניא בברייתא דשלישי טהור בחולין היינו שלישי דטבול יום אי נמי ה"פ כיון דשלישי טהור בחולין דעלמא לא גזרו חכמים בחולין הטבולין לחלה ליטמא מטבול יום ולכך פריך מיניה טפי אנשען ולא פריך מיניה אכל שלישי דנוהג בחולין הטבולין לחלה משום דנשען נמי טומאה קלישא הוא ומטמא אפילו משא קל כדפרישית לעיל:

הנח מעת לעת דרבנן אע"ג דנשען נמי דרבנן טומאת מעת לעת קיל טפי שאין שום ספק טומאה בשעה שעוסקת בטהרות:

וחלתה תלויה פירוש אסיפא קאי והוצרך לומר כן משום מאי דמפרש ואזיל מפני שזה ספק חלה בלחוד שהוא מותר לבני הכנסת וכמפרש ואזיל שלא תאמר בהוכחות פי׳ שלא תאמר שאין דין זה אלא בספק שקול שיש בו הוכחה לטומאה כמו לטהרה כמו ב׳ שבילין ברה״י.

אלא בנשען פירש שספקו קל וחומרא דרבנן היא שחששו שמא נשענו זה על זה ולאו אדעתייהו ואעפ״י שאין זה מצוי.

ומנחתה בכפישה או באנחותא פי׳ פשוטי כלי עור שאין מקבלין טומאה דלהוי ליה הכירה ולא תגע בהו לאחר קריאת שם.

ומקפת פירוש מקפת ממש שהיו נושכות זו בזו וכדמפרש ואזיל והכי איתא נמי במסכת סוטה פ׳ כשם ואע״ג דבמוקף בתרומה ומעשרות סגי לן שיהא בבית במקום המשתמר שאני חלה דכתיב ראשית עריסותיכם ולא חשיב ראשית עריסה אלא כשהכל ביחד בעיסה אחד.

בחולין שנעשו על וכו' וקס״ד דחולין הנעשים על טהרת תרומה לא גריעי מחולין הטבולין לחלה ולתרומה ופרקינ׳ דשאני התם דכתיבא בהו תרומה משא״כ בחולין שנעשו על טהרת תרומה.

ואב״א הנח מעת לעת דרבנן פי׳ דהא קיל משאר ספקות דרבנן כההיא דלעיל משום דמעת לעת אינו אלא סיג בעלמא משא״כ בספר חלה דלעיל דהוי נמי דרבנן כדאיתא לעיל.

עיסה שנולד בה ספק טומאה של תורה עד שלא גלגלה שלא בא עדין לכלל חיוב חלה תעשה אפילו בטומאה שמותר לגרום טומאה לחלין שבארץ ישראל משגלגלה הואיל וכבר באה לידי חיוב חלה והרי הן חלין הטבולים לחלה ודינן כחלה לענין זה ואסור לגרום לה טומאה ודאית שאע"פ שאף ספיקה אוסרתה מלאכול מ"מ אסור לגרום לה טומאה ודאית שנאמר משמרת תרומותי אחת טהורה ואחת טמאה שמרה ואע"פ שבחבית תרומה שנולד בה ספק אמרו יניחנה במקום התורפה מ"מ צריך להזהר שלא יטמאוה בידים ושלא לגרום גרמא קרובה לכך והנחה במקום מגולה חששא רחוקה היא והילכך תעשה בטהרה ר"ל בכלים טהורים ומפרישה ותולין בה לא נאכלת ולא נשרפת שכל שודאו מטמא את החלין מן התורה גזרו על ספיקו בחלין הטבולין לחלה ולא סוף דבר בספק טומאה שאף חלין טמאין בה והיא הרמוזה כאן בהוכחות כגון שני שבילין אחד טמא ואחד טהור ואינו יודע באיזה מהם הלך שברשות היחיד ספיקו טמא אף בחלין שיש כאן הוכח לטומאה או שהלכו שנים אחד בזו ואחד בזו ובאו לישאל בבת אחת שמטמאין אותן אף לחלין ואף ברשות הרבים שהדבר מוכיח שטומאה כאן וי"מ בה שהלכו שנים אחד בזו ואחד בזו ועשו שניהם טהרות והניחום זו בצד זו שיש כאן הוכח טומאה על כל פנים שהרי נגעו אלו באלו וטמאום אע"פ שלא נודע איזו מהם טמאה טומאה עיקרית ומטמאין אותן אף בבאו זה אחר זה אלא אף בטומאה שאינה מטמאה את החלין הואיל וספק טומאה מן התורה היא כגון זב וטהור שהיו פורקין את החמור או טוענין שאם המשא כבד טמאין שמא דחפו זה את זה ונשען הזב על הטהור וטמאו בהסיט לתרומה אבל לא לבית הכניסה ר"ל לאוכלי חליהן בטהרה ולדעת הפוסקין כן אלא שיש פוסקין בה שאף לחלין טמא וכדתנן סתמא הנוגע בזב או שהזב מסיטו טמא וכן נראה דעת גדולי המחברים הא טומאה דרבנן אין ספיקה מטמאה חלין הטבולים לחלה כמו שביארנו במעת לעת ואף של תורה במקום שאינו מטמא חלין כגון טומאה שניה אינו מטמא חלין הטבולין לחלה מעתה טבולת יום לשה את העיסה וקוצה ממנה חלה אלא שאינה קורא לה שם עדין שהרי חלה כתרומה ושני עושה שלישי בתרומה אלא מפרישתה ומניחתה בכפיפה או באנחוריתא שהם כלי גללים ואבנים או שאין להם בית קבול שאין מקבלין טומאה ולא משום טהרה שהרי אף שאר כלים אין מקבלין טומאה מטבול יום אלא שיהא לה בהם היכר שלא תגע בה אחר קריאת השם ואח"כ מקפת אותו כלי אצל העיסה וקורא לה שם וצרך הקפה מפני שדין חלין כדין תרומה לתרום מן המוקף ואע"פ שאמרו בתלמוד המערב אויר הבית מצרפן כבר פירשוה שם בשאינו מקפיד על תערובתו וזו מקפדת על תערובתה היא הואיל ובאה לקרות לה שם ובחמישי של סוטה ל' א' אמרו חלה נטלת מן הטהורה על הטמאה כיצד שתי עיסות אחת טמאה ואחת טהורה נוטל כדי חלת שתיהן מעיסה אחת שלא הורמה חלתה ונותנה בין שתי העיסות וסומכה לטהורה ונוטל פחות מכביצה מן הטמאה שהרי פחות מכביצה אינו מטמא וסומכה לה כדי לתרום מן המוקף ומפני שאף זו מקפיד על תערובתן הוא ומ"מ זו של טבולת יום יכולה היא לסמכה לעיסת החלין שהרי אינה מטמאה את החלין ומנחת את החלה קודם שיקרא לה שם סמוך לעיסה וקורא לה שם ונוטלת עיסתה ואינה נוגעת בחלה ואף זו של סוטה יש פוסקין כחכמים שאסרו לעשות כן מפני שהוא מטמא אותו פחות מכביצה וכן כתבוה גדולי המפרשים וכן נראה מסוגיא זו שלא הזכירוה באותם שהלכה כר' אליעזר ושמא תאמר ואחר שכל שמקפיד על תערובתו צריך סמיכה ממנו היאך התירו בבדיקת חבית להפריש ממנה על האחרות כתבו בתוספות שדבר לח כל שהכלים סמוכים הוו להו כנגיעת גוף בגוף ביבש וי"מ אותה בתרומת דמאי שאינה צריכה מוקף וי"מ שאף בודאי לא נאמרה אלא בנטילה מן הטהור על הטמא אבל טהור על הטהור אינו צריך מוקף בנגיעת גוף בגוף וכבר ביארנו מזה במסכת חלה פרק ראשון:

תד"ה נולד לה ספק כו' ולרבא דשרי לגרום טומאה כו' צריך לתרץ אההיא דפ' ר"י כתירוץ הראשון כו' עכ"ל מזה נראה שמה שמקשה לפ"ה מן התוספתא אינו מדברי התוס' דהכא והוא גליון ומדברי התוס' דפרק ר"י הוא ע"ש וכמו שכתב מהרש"ל דאל"כ תקשי להו נמי הכא לרבא כך מן התוספתא וק"ל:

בא"ד א"נ כמו שתירץ ר"ת שם דהתם בגיטין ליכא כ"א חשדא כו' עכ"ל גם לתירוץ זה אהך דשמעתין לרבא נמי איכא למימר דשרי משום דליכא הפסד כהן ומדברי התוס' דפ' ר"י נראה דעיקר קושייתם לתרץ דהכא כיון דכבר נולד להן ספק טומאה וא"א להיות טהור לגמרי לא אסרו לגרום טומאה לחולין שבא"י משא"כ בההיא דפ' ר"י דליכא ספק טומאה ואסור לגרום להם טומאה כיון שאפשר שיהיו טהורים לגמרי ואהא קאי תירוץ ר"ת אההיא דגיטין בפשיטות טפי וע"ש:

בד"ה שלא תאמר בהוכחות שנינו פרש"י כגון ב' שבילין ספק הלך בטהור כו' עכ"ל משמע להו לפרש"י דלא מיירי באיש א' שהלך בשביל א' כנראה מלשונו ספק הלך בטמא כו' דא"כ לא הוה ספק מוכחות ובכה"ג פשיטא דהוה טהור דהא אפי' בשנים בבאו זא"ז טהור כמו ששנינו במס' טהרות אבל לפרש"י איירי בב' אנשים שהלך כ"א בשביל אחד ובכל אחד קאמר דספק הלך בטהור ספק כו' ואהא קאמרי ולדבריו צריך לומר שבאו לשאול בבת אחת כו' ונראה לפרש כי ההיא דתניא בתוספתא כו' ומיירי באיש א' שהלך בב' השבילין בטהרות דהוו אלו כו' ואין להקשות כיון דהוא הלך בב' השבילין ונטמא בודאי הרי גם טהרות שניים נטמאו ודאי ממנו די"ל כגון שהזה ושנה וטבל אחר שהלך בשביל הראשון דכה"ג איתא בסדר המשנה במס' טהרות מיהו בתוספתא שלפנינו איתא הגירסא והלך חבירו ועשה טהרות אלו ואלו מוכחות וכ"ה בפי' הר"ש בסדר טהרות והיינו כפרש"י:

בד"ה ומקפתו קורא כו' ונכון בפסח כו' אחת על כולן דאז הסל מצרפן ואע"פ דאמרינן בפ"ק דביצה כו' הקילו בתרומת חו"ל עכ"ל ר"ל דנכון בפסח לעשות כן משום דכל אחת ואחת נילושה בפני עצמה דבנילושה יחד א"צ היקף בסל ועיין בתוס' פ"ק דביצה וההיא דהכא דמקפת וקורא לה שם אף בנילושה יחד מיירי בחלת א"י ואין לתרץ נמי בקושייתם דלעיל בההיא דפ' כשם דשפיר חשיב מוקף כיון דלפני קריאת שם היתה מחוברת משום דאיירי נמי בח"ל דלא צריך הקפה בחלת חו"ל בשעת קריאת שם דדחוק לאוקמא ההיא דהתם דתני בכביצה דאיירי דוקא בחלת חו"ל כיון דסתמא קתני ובההיא דפ"ק דביצה ופ' עד כמה קאמר בהדיא תרומת חו"ל אוכל והולך כו' ודו"ק:

ע'"א תד"ה שלא תאמר בהוכחות שנינו פרש"י כגון ב' שבילין וכו' התוס' סוברים שרש"י ר"ל שני שבילין ושני בני אדם וכל אחד הלך באחד מהן ועשה טהרות ואין ידוע איזה מהן הלך בטמא ואיזה מהן הלך בטהור והתוספות מפרשים שני שבילין ואדם אחד שהלך בשתיהן ואחר כל אחד עשה טהרות כל שני הטהרות טמאים דאיזה מהן נטהר:

ד"ה וכולן טהורין לבני הכנסת פרש"י דקאי אמשאן כבד וכו' פירוש הא דקאמר וכולן משום דקאי אפילו אמשאן כבד:

ד"ה ומקפת וקורא לה שם הכא משמע דאפילו בשעת קריאת שם צריך הקפה כצ"ל:

בא"ד נוטל שיעור חלה מעיסה שלא הורמה ר"ל שנוטל שיעור חלה על העיסה הטמאה מאותה עיסה הטהורה קודם שהורמה חלתה ממנה דאם הורמה ממנה כבר חלתה א"כ לא היה אפשר להפריש ממנה על הטמא משום דהוה ליה מן הפטור על החיוב:

בא"ד וי"ל דהתם מיירי כשיש הרבה מעיסה טהורה וכו' ר"ל דהתם לא מיירי שאין בכל העיסה הטהורה אלא כשיעור חלה מעיסה הטמאה ומקיפה ומפריש כל העיסה הטהורה לחלה על הטמאה ע"י קריאת השם אלא מיירי שהעיסה הטהורה גדולה יותר ויותר ומקיפה ע"י כביצה באמצע וקוצה ומפריש חלה מן הטהורה עצמה ועל עיסה הטמאה ביחד ונעשה חלה כשעת הפרשה וקציצה וק"ל:

בא"ד והא דפסקינן לקמן כר"א וכו' היינו להתחייב בחלה וכו' פירוש ונוטל ומפריש על ידי קציצה קצת מהאחת על כולן אבל בשיש בעיסה שיעור חלה אלא שרוצה להפריש כל העיסה האחרת על זו ע"י קריאת השם וע"י הקפה אז גם לר"א בעי נגיעה:

בא"ד ונכון בפסח להגיע כל המצות כשמפרישין אחת על כולן וכו' פירוש צריך שיגעו כל המצות זו את זו כשמפריש אחת על כולן בהקפה ע"י קריאת השם שאין הסל מצרפן לענין הקפה אפילו לרבי אליעזר כדלעיל:

גמ' ומניחתה בכפישה ע"ל עא ע"ב במתני' דלא קתני להא וצ"ע: