מסכת נדה דף נ״ט עמוד ב׳

מתני' האשה:

אם עומדת מפרש בגמרא:

צרכיהן מי רגלים:

ר' יוסי מטהר דהא אפי' באשה גרידתא מטהר דליכא אלא חד ספק ספק בא מן המקור ספק בא ממקום מי רגלים וכ"ש הכא דדלמא מאיש אתו. ובגמרא פרכינן השתא בחד ספק מטהר בתרי ספקי מיבעיא:

גמ' במזנקת מקלחת דכיון דנפק בקילוח כי אורחא לא דחיקא ולא הדור מי רגלים למקור ואין דרך דם מקור לצאת עם מי רגלים אבל שותתת איידי דאוקמה אנפשה הוא ואיכא למימר הדור כאילו עומדת אבל עומדת אי אפשר לה לזנק:

מזנקת נהי נמי דלא הדור למקור מיהו מאן לימא לן דבהדי מי רגלים אתא דנימא ודאי לאו ממקור הוא מדאתא בהדי מי רגלים אלא ממקום מי רגלים ומכה יש בה:

דלמא בתר דתמו מיא אתא דם ממקור ולא מחמת מי רגלים:

וכן אורי ליה לקלא שם אדם שהוצרך לדבר:

האשה מאי שנא עומדת דאמר הדור מי רגלים למקור ואייתי דם. פרש"י בריש פירקין דלעיל דאיידי דדחיק לה עלמא דמעומד השתינה ולא יכלה לעצור הדור מי רגלים למקור ואייתי דם יושבת נמי לימא הדור מי רגלים למקור דס"ד השתא בשותתת דהשתא נמי דחיק לה עלמא ומשני במזנקת מקלחת כיון דנפיק כי אורחיה לא דחיק לה ולא הדור מי רגלים למקור דאין דרך לדם מקור לצאת עם מי רגלים אבל שותתת איידי דמוקמה אנפשה איכא למימר הדור כאילו עומדת אבל עומדת אי אפשר לה לזנק ופריך מזנקת נמי נהי דלא הדור למקור מיהו מאן לימא לן דבהדי מי רגלים אתא דנימא ודאי לאו ממקור הוא דאתא כיון דאתו בהדי מי רגלים אלא ממקום מי רגלים באו ומכה יש בה דלמא בתר דתמו מיא אתא דם ממקור ולא ממי רגלים ע"כ לשון רש"י וקשה על מה שפי' דעומדת אי אפשר לה לזנק א"כ אמאי נקט כלל עומדת לא ליתני אלא יושבת וליפלוג בין מזנקת לשותתת ויש ליישב פ"ה דנקט עומדת משום דפסיקא ליה דלעולם שותתת היא אי נמי משום ר' יוסי נקט לה דאפי' בעומדת שאין רחמה נפתח מטהר ועוד יש לומר דעומדת שפיר אפשר לה לזנק והמקשה היה סבור דמתניתין איירי בכל ענין בין בשתיתה בין בזנוק ולהכי פריך מאי שנא עומדת דטמאה משום חדא ריעותא דאין רחמה נפתח אע"ג דמזנקת יושבת נמי תהא טמאה היכא דשותתת ומשני דכולה איירי דווקא במזנקת והא דלא מפליג ביושבת גופה וליתני דטמאה בשותתת משום דבעי לאשמועינן דעומדת טמאה היא אפי' מזנקת ועוד י"ל דהמקשה סבר דאיירי מתני' בשותתת דבמזנקת אפי' עומדת טהורה דליכא למימר הדור הואיל ומזנקת ולהכי פריך יושבת כיון דשותתת ואיכא חדא לריעותא ומשני דאיירי במזנקת ואפילו הכי עומדת טמאה דאיכא למימר הדור כו' ובעינן תרתי לטיבותא:

דלמא בתר דתמו מיא פירוש אפילו במזנקת דלמא בתר שהניחה מלזנק ושותתת הדור למקור ואתי דם אבל על פי' הקונטרס דפי' דלאחר שכלו מי רגלים אתא דם כי אורחא קשה דאם כן בשעה שמזנקת נמי לפרוך דילמא בא דם כדרכו כשאר אשה שהיא רואה אלא ודאי פשיטא ליה מדלא חזאי קודם עשיית צרכיה או אחר כך אם כן הדם לאו ממילא אתא אלא על ידי מי רגלים שחזרו למקור ואתא דם ושמא בשעת זינוק אי אפשר לדם לבא כדרכו שמחמת הזינוק נסתם המעיין של דם:

וכן אורי ליה רבי אבא לקלא נראה דקלא שם חכם אבל ל"ג לקולא דמה לו להזכירו:

מדלא קאמר ר' מאיר ור' יוסי מטהרין וא"ת אדרבה מדלא קאמר רבי מאיר ורבי שמעון מטמאין שמע מינה שרבי מאיר מטהר וי"ל דלא הוה מצי למיתני הכי דהא מסיק דחזקת דמים מן האשה ומהא מסיק לקמן דר' שמעון מטמא אפילו באיש ואשה יושבים ורבי מאיר מטהר אפילו באשה יושבת:

(לעיל) יושבת מה לי אמר ר"ש מדלא קאמר ר"מ ור' שמעון מטמאים ליכא למפשט דלרבי יוחנן מטהר ר"מ בספק ספקא ומיהו מרישא ה"מ למפשט מדלא קאמר ר' מאיר ור"ש אומרים עומדת טמאה יושבת טהורה אלא דעדיפא מייתי מברייתא:

מזנקת נמי דילמא בתר דתמו מיא אתא דם מסתברא דלר' מאיר דוקא קאמר דכיון דאיהו חייש אפילו בא בשעת צרכיה ניחוש נמי כל היכא דאיכא למיחש. אבל לר' יוסי כיון דבשעת צרכיה אתא דם, חזקה עם המים בא ואפילו נמצא על שפת הספל.

כיון דאמר ר' שמעון חזקת דמים מן האשה לא שנא עומדת ולא שנא יושבת. וא"ת א"כ בעיא קמיתא דבעי יושבת מה לי א"ר שמעון לפשטה ממתני' ואמאי שבקה ופשט מבריתא, י"ל דבריתא ניחא ליה דמפרשא בהדיא ביושבת. ואי נמי אי לאו בריתא הוה אמינא דכל כהאי לא אמרינן חזקה אבל השתא דמיתניא בריתא שמעינן דבכל ענין אמרינן חזקת דמים מן האשה.

אמר רב בנכרית הרואה פי' לאו רואה ממש בעידן שאלה קאמר דאם כן מאי שנא נכרית אלא הרואה דרגילה לראות ולא ראתה. והא דאמרינן דומיא דנדה קאמר מה נדה דקא חזיא אף נכרית דקא חזיא, לאו דומיא דנדה ממש קאמר כדאמרן אלא מדמו' להו כל היכא דאיכא לדמויינהו והיינו נכרית שכבר ראתה כנדה שרואה עכשו.

פרק תשיעי האשה שהיא עושה מינקת נמי דילמא בתר דתמו מיא אתיא דם. מסתברא דלר״ש דוקא קאמר דכיון דאיהו האיש אפי׳ בא בשעת צרכים ניחוש נמי כל היכא דאיכא למיחש אבל לר׳ יוסי כיון דבשעת צרכים אתא דם חזקה עם המים בא ואפי׳ נמצא על שפת הספל כיון דאמר רב שמעון חזקת דמים מן האשה לא שנא עומדת ל״ש יושבת וא״ת א״כ בעיא קמיתא דבעי יושבת מה לי א״ר שמעון לפשטה ממתני׳ ואמאי שבקה ופשט מבריתא י״ל דבריתא ניחא ליה דמפרשה בהדיא ביושבת וא״נ לאו בריתא הוה אמינא דכל כי האי לא אמרינן חזקה אבל השתא דמתניא בריתא שמעינן דבכל ענין אמרי׳ חזקת דמים מן האשה.

אמר רב בנכרית הרואה פי׳ לאו רואה ממש בעינן שאלה קאמר דא״כ מאי שנא נכרית אלא הרואה הרגילה לראות קאמר ולאפוקי ראויה לראות ולא שראת'.

הפרק התשיעי בע"ה:

האשה שהיא עושה צרכיה וכו' כבר ביארנו בפתיחת המסכתא שהחלק השני שבה הוא לבאר עניני הוסתות ושהחלק הרביעי הוא לבאר ענין הכתמים וזה הפרק אמנם יסוד ענינו לבאר קצת אלו החלקים ורבו יסוב על שלשה חלקים הראשון לבאר בקצת דמים שהיא רואה מגופה אלא שאינה יודעת אם מן המקור אם לאו כגון שעשתה צרכיה ונמצא דם בספל מה הוא דינה וזהו בכלל הכתמים שכל שאינו נאסר אלא מן הספק בכלל כתם הוא השני על איזה צד תולה אשה כתמה בחברתה ובשאין בכתם במה לתלות שהוא טמא על איזה צד נטמאו נשים הרבה בטומאת אחת ועל איזה צד היא טמאה וחברותיה טהורות השלישי בענין דיני הוסתות בקביעותם ועקירתן ושאר דינין שבהן זהו שרש הפרק דרך כלל אלא שיתגלגלו בו קצת דברים שלא מן הכונה כמו שיתבאר:

והמשנה הראשונה ממנו ענינה לבאר החלק הראשון והוא שאמר האשה שהיא עושה צרכיה ר"ל שמטלת מי רגליה וראתה דם עם מי רגלים ר' מאיר אומר אם עומדת טמאה ר"ל שדם המקור אינו מקלח אלא שותת ויורד וכשהיא משתנת מעומד אף היא אי אפשר לה לקלח והדם שותת ויורד ואע"פ שדם זה עם מי רגלים בא והיה לנו לומר שמשביל מי רגלים בא ומתוך שחין או מכה שבמקום מ"מ הואיל ויוצא לו שלא בקילוח כדרך דם המקור אפשר שמתוך שמי רגליה יוצאים בדוחק מתוך עמידתה חוזרים לאחוריהם למקור ובחזירתם יוצא דם מן המקור עמהם אבל יושבת טהורה ובתנאים שנבאר עכשו מפני שכשהיא יושבת אפשר שהיא מקלחת ואפשר שלא תקלח אלא שתשתין בנחת וכל שמקלחת אין מי רגלים יוצאין בדוחק עד שנחוש לחזרתם לאחוריהם למקור ומתוך כך אמר ר' מאיר יושבת טהורה ובתנאי שתזנק שאם לא תזנק אלא שתשתין בנחת אף בזו אפשר שיחזרו לאחוריהם למקור ויביאו דם עמהם ועדין יש לחוש שמא בסוף ההשתנה יצא הדם מן המקור ולא בא עם מי רגלים ומתוך כך פירשוה לדעתו ביושבת על שפת הספל ומזנקת לתוך הספל וא"ת שבסוף ההשתנה יצא הדם הואיל ואין המקור יוצא בקלוח לא היה נמצא בתוך הכלי אלא בשפתו שהיא עומדת עליו ר' יוסי אומר בין כך ובין כך טהורה ר"ל בין עומדת בין יושבת בין מקלחת בין שאינה מקלחת אפילו עומדת בשפת הכלי שכל דם שיצא עם המים משביל המים בא ואין דם טמא באשה אלא היוצא מן המקור והלכה כר' יוסי:

איש ואשה שעשו צרכיהם בתוך הספל ונמצא דם על המים ר' יוסי מטהר ופירשו בגמרא שבזו אף ר' מאיר מטהר אפילו בעמידה שהרי ספק ספיקא הוא ספק מן האיש ספק מן האשה ואם מן האשה שמא לא מן המקור בא אלא עם מי רגלים ור' שמעון הוא שמטמא מפני שאינו לדעתו אלא ספק אחד שחזקת הדם מן האשה הוא ולא מן האיש שאין דרכו של איש להוציא דם ואין צריך לומר שבזו הלכה כר' יוסי שאף בראשונה ולא הוצרכה אלא שלדעת ר' יוסי שמטהר אף לכתחלה כן ר"ל שלכתחלה מתירין אותה לבעלה וליגע בטהרות אפילו בראשונה וכל שכן בשניה וכן הלכה וגדולי הדורות חוככים לפסוק כר' מאיר ומפני שבעד שאינו בדוק והניחתו בקופצא שר' מטמא כמו שהתבאר בפרק כל היד אמרו שם ר' כר' מאיר ונמצא שר' ור' חייא ור' שמעון כלם חלוקים על ר' יוסי והאיך אנו פוסקים כמותו ועוד שבמשנתנו ר' מאיר מכריע הוא שהרי ר' שמעון מטמא בין עומדת בין יושבת ור' יוסי מטהר בשתיהן ור' מאיר מכריע לטמא בעומדת ולטהר ביושבת ומ"מ רוב פוסקים כתבוה כדברינו וכן הדין שמאחר שבתלמוד פסקוה להדיא בסוגיא זו כר' יוסי אנו אין לנו לחלוק והדברים פשוטים:

זהו ביאור המשנה ופסק שלה ולא נתחדש עליה בגמרא דבר שלא ביארנוהו:

המשנה השניה והכונה בה להתחיל בבאור החלק השני והוא שאמר השאילה חלוקה לנכרית או לנדה הרי זו תולה בה כבר ביארנו שכל שדברו בענינים אלו בחלוק פירושו בחלוק הבדוק לה שכל שאינו בדוק לה אלא שלקחתו במקרה ולבשתו בלא בדיקה אין חוששין לכתם שלו אלא אומרין שמקודם לכן היה שם ואמרו עכשו שאם בדקה חלוקה ולבשתו ואח"כ הפשיטתו והשאלתו לנכרית או לנדה והחזירוהו ולא בדקה ואח"כ לבשתו היא בלא בדיקה ונמצא עליו כתם תולה בה ופירשוה בגמרא דוקא בנכרית הרואה ולא רואה ממש בשעת השאלה קאמר שאם כן מאי שנא נכרית אפילו בישראלית כן וכדקאמר או לנדה אלא שהגיעה זמנה לראות וראתה ונכרית דומיא דנדה מה נדה דקא חזיא ר"ל שכבר ראתה אף נכרית כן הא נכרית שלא ראתה אע"פ שהגיע זמנה לראות אינה תולה וכן הלכה:

שלש נשים שלבשו חלוק אחד ר"ל שהיה החלוק בדוק ולבשוהו על סמך בדיקה זו שלש נשים זו אחר זו ונמצא עליו כתם כלן טמאות אחר שלא היתה בדיקה בין ראשונה לשניה ובין שניה לשלישית שהרי אין מקום לתלות בזו יותר מחברתה אלא שכתבו גדולי המפרשים שאם נתעסקה אחת מהן בדמים תולה היא בהן והן תולות בה ומשנתנו בשאין להן במה לתלות ודוקא בששלשתן על מדרגה אחת לענין ראיה כגון שלשתן ילדות או שלשתן זקנות או שלשתן מעוברות או שלשתן שאינן מעוברות אבל אחת זקנה ואחת ילדה תולה זקנה בילדה וכן כל כיוצא בזה ומשנתנו בששלשתן שוות וכן דוקא בשלא בדקה אחת מהן את עצמה כשיעור ותיס של מציאה שאלו בדקה עצמה בשיעור זה ומצאה טהור אע"פ שלא היתה הבדיקה כשיעור ותיס של לבישה תולה באחרות להקל והיא טהורה וחברותיה טמאות וכן אם בדקו השתים את עצמן בשיעור זה ומצאו טהור שתיהן טהורות והשלישית טמאה הא אם בדקו שלשתן בשיעור זה ומצאו טהור כלן טמאות שאלמלא כן דם זה מהיכן יצא ודבר זה אתה למד משלש נשים שהיו ישנות במטה אחת כמו שהתבאר במשנה השלישית ויש חולק לומר שאפילו בדקה עצמה לאחר ותיס של מציאה ומצאה טהור תולה באחרות וכמו שהתבאר שם וכן יש חוככים לומר בהפך שכל שבזו אחר זו אע"פ שבדקה עצמה ומצאה טהור אף זו טמאה שהדבר קרוב לתלות בה יותר מחברותיה אבל אם בדקה אחת מהן את עצמה ומצאה טמאה אע"פ שיש לדון ולומר שיהו אחרות תולות בה ושתהא היא טמאה וחברותיה טהורות כל שבדקה עצמה בשיעור ותיס של מציאה על הדרך שאמרו בשלש נשים שהיו ישנות במטה אינו כן מפני שבמטה ששלשתן במטה אחת ובעוד שהן ישנות בדקה אחת את עצמה כשיעור ותיס של מציאה ומצאה טמאה ראוי לומר שתציל על חברותיה אבל חלוק שלובשת אותו בזו אחר זו ואח"כ נמצא הכתם אע"פ שבדקה אחת מן הראשונות כשיעור ותיס של מציאה ומצאה טמא אינה מצלת על של אחריה שהרי פשטה אותו זה כמה ואין בדיקה זו סמוכה למציאת הכתם אבל האחרונה מצלת על שלפניה ודוקא בבדקה בעוד שהיא לובשתו או כשיעור ותיס של הפשטה ומציאה הא כל שלאחר כן כלן טמאות וכן כתבו גדולי המפרשים ומה שאמר אח"כ או שישבו על ספסל אחד הוא בדרך זה גם כן שהוא ספסל קטן ויושבות בזו אחר זו ואלו היתה מטה בענין זה כך הוא הדין אלא שדבר בהוה אלא שבספסל אע"פ שישבו שלשתן בבת אחת שלשתן עירות אין מטמאין אלא אותה שנמצא תחתיה שהרי בריא לה שלא נשמטה למקום חברתה אלא שאם נמצא ביניהן כלם טמאות וכן צריך שתדע שזו של ספסל פירושו גם כן בספסל הבדוק ופירושו בספסל המקבל טומאה והוא שאמר אח"כ ישבה על ספסל של אבן או על האצטבא שבמרחץ ר"ל שאינו מקבל טומאה ונמצא עליו כתם אע"פ שאין לה במה לתלות טהורה לדעת ר' נחמיה ומפני שהוא סובר שכל שאינו מקבל טומאה אינו מקבל כתמים ר"ל לא גזרו על כתם הנמצא בהם ופירשו בגמרא שאפילו ישבה בגבו של כלי חרס ונמצא עליו כתם טהורה ואין גוזרין גבו אטו תוכו וכן אם ישבה במטלניות שאין בהן שלש על שלש שאין מקבלות טומאה אחר שאינן ראויות אף לעניים אע"פ שמינן מיהא מקבל טומאה אין בו טומאת כתמים שהלכה כר' נחמיה וגדולי המפרשים לא פסקו כמותו וממעשה הנזכר בפרק הרואה כתם בההיא אתתא דאשתכח דמא בי משתיתא ואין בה ראיה של הכרח כלל כמו שכתבנו שם:

זהו ביאור המשנה ופסק שלה על הדרך שכתבנו ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:

האשה פרק תשיעי

תוס' בד"ה מ"ש עומדת כו' ועי"ל דהמקשה סבר דאיירי מתני' בשותתת כו' עכ"ל להאי פירושא היה סבר המקשה דאיירי מתני' בשותתת דוקא משום דבמזנקת אפי' בעומדת לא הוי חדא לריעותא דלא הדור מי רגלים כלל למקור במזנקת אבל יושבת בשותתת הוי חדא לריעותא והמתרץ השיב לו דעומדת אפי' מזנקת הוי חדא לריעותא משום דאיכא למימר הדור כו':

בפרש"י בד"ה בחד ספיקא מיבעיא כו' לאשמועינן כו' בסיפא ר"מ כו' עכ"ל ר"ל לאשמועינן רבותא דר"מ מטמא אפי' בגונא דסיפא באיש ואשה עומדין אבל בסיפא גופא ודאי דלא ה"מ למתני ר"מ ור"ש מטמאין דר"ש מטמא אפי' באיש ואשה יושבין ור"מ מטהר אפי' באשה יושבת כמו שכתבו התוספות:

ד"ה מ"ש עומדת וכו׳ ועי"ל דבעומדת שפיר אפשר לזנקו והמקשה היה סבור דמתני' איירי בכל ענין וכו'. הא דאצרכו התוס' לפרש דברי המקשה לפי פירושם יותר מלפי' רש"י משום דהשתא דסבירא ליה לתוספות דבעומדת נמי שייך שפיר זינוק אם כן מאי ס"ד דמקשה דפריך יושבת נמי מי רגלים הדור למקור ואייתי דם פשיטא דיתרץ לו דמתני׳ איירי במזנקת כיון דאפי' בעומדת אפשר לזנק דבשלמא לפרש"י דפי׳ דבעומדת א״א לזנק י"ל דס"ד דמקשה כיון דבעומרת ע"כ איירי בשותתת דהא אי אפשר לה לזנק ה׳׳ה דיושבת איירי בשותתת דומיא דעומדת לכך פריך שפיר אבל לפי פירוש התוספות קשיא מאי ס"ד דמקשה לכך הוצרכו התוס' לפרש דברי המקשה: