מסכת נדה דף נ״ה עמוד א׳

אי מה משא נדה חמור לטמא אבן מסמא אבן גדולה המושמה על הכלים ונדה נשאת עליה מטמאה בגדים שתחת האבן כדאמר בתורת כהנים אף משא דמה חמור לטמא באבן מסמא דיש מטמא במשא ואינו מטמא באבן מסמא במסכת שבת בפרק רבי עקיבא (שבת דף פב:) דאמרינן במשא כולי עלמא לא פליגי דמטמא כי פליגי באבן מסמא דאין משאו אלא בדבר הראוי לינשא אבל גדולה אינה מטלטלת להיות הטומאה נישאת עליה וגבי זב הוא דרבייה קרא:

והנושא אותם במשכב הזב כתיב ומשכב הזב הנישא על אבן מסמא מטמא כלים שתחתיה כדמפרש בתורת כהנים וכתיב אותם למעוטי דמה:

לאחרים לזב:

לכל טומאות הפורשות לא שנא לח ולא שנא יבש:

דמפרך אפרוכי שיבש יותר מדאי לר' יוחנן טהור דדומיא דעצם בעינן ועצם לא מיפרך:

דאקמח לשון טחינה כקמח:

חוץ מן השינים והא שינים דומיא דעצם הן וטהורין וקשיא לתרוייהו:

שינים לא נבראו עמו שגדלין לאחר זמן:

אבן מסמא פ"ה אבן המונחת על גבי יתדות וזב יושב עליה וכלי תחת האבן וטמא מוכל אשר יהיה תחתיו וקשה דבת"כ מפיק אבן מסמא מוכל המשכב וקרא דוכל אשר יהיה תחתיו מוקי בפרק בנות כותים (לעיל נדה לג.) לעליונו של זב ובת"כ מוקי לה במרכב ועוד דאי מוכל אשר יהיה תחתיו נפקא אם כן אפילו כלים שאינן ראויים למשכב ומושב נמי ובתורת כהנים מוכח בהדיא דכלים שאינם ראויין למשכב ומושב אין להם אפילו טומאה קלה ועוד אמאי נקט אבן אפילו דף על גבי יתדות נמי ועוד מדקרי ליה מסמא משמע לשון שימה ומפרש רבינו תם ורבינו שמואל דאבן מסמא היינו אבן גדולה שהיא כבדה בגדים תחתיה וכבדה כל כך עד שאין ניכר כובד הזב היושב עליה ועל הבגדים ואין בה אלא טומאה קלה כדפי' לעיל והשתא אתי שפיר דמייתי בפ' בתרא (לקמן נדה סט:) והיתיאת אבן חדא ושומת על פום גובא שצריכה שימה ואתויי לפי שאינה קלה לטלטל אך קשה דבת"כ מרבה אבן מסמא מוכל המשכב מטעם משכב ומושב ובכל הש"ס משמע דהוה מטעם משא ובשמעתין ממעט לה מוהנושא אותם וכן לקמן בפרק בתרא (נדה דף סט:) תנן הזב והזבה מטמאין במשא עד שימוק הבשר ומפרש בגמרא מאי משא אבן מסמא ובשבת פרק רבי עקיבא (שבת דף פב:) קאמר כי פליגי באבן מסמא ובמתניתין קתני היסט ובתוספתא דכלים תניא אין טומאה לכלי חרס אלא מאוירו ובהסיטו על גבי אבן מסמא והיסט היינו משא כדאמרינן בהעור והרוטב (חולין קכד:) אטו נושא לאו מסיט הוא ועוד אי היסט מטעם משכב ומושב הא אמר בפרק ר"ע (שבת פד.) דמדרס כלי חרס טהור וי"ל דמה שקרא בכל הש"ס משא היינו כגון שיד הטהור או רגלו תחת האבן והזב או דם הנדה על האבן דנראה דהטהור נשא את הזב או את הדם אבל כלים תחת האבן והזב יושב עליה הוי מטעם משכב ומושב והא דתנן במסכת זבים (פ"ה מ"ב) כיצד אצבעו של זב תחת הנדבך והטהור מלמעלה כו' נראה דהיינו היסטו על גבי אבן מסמא דתוספתא וכגון שהנדבך דוחק אצבעו של זב דאי לאו הכי הוי כאילו היה אויר בין אצבעו לנדבך דאין כאן טומאה כלל:

אף מדוה נמי מטמא באבן מסמא ואם תאמר כיון דממעטינן מדוה מהיא לטמא משכב ומושב ממעטינן נמי מאבן מסמא דהא מכח משכב ומושב הוי טומאה לאבן מסמא כדתנן בת"כ מנין לרבות עשר מצעות זו על גב זו ועל גביהן אבן מסמא תלמוד לומר כל המשכב ואור"י דאבן מסמא נפקא לן משום דרשא דלא מטמא אלא אוכלין ומשקין ולהכי איצטריך למעוטי מדוה אף מאבן מסמא שהיא טומאה קלה:

מיתיבי בשר המת שהופרך טהור וא"ת ולימא ר' יוסי היא דאמר במתני' בשר שיבש טהור וי"ל דלא אתיא כרבי יוסי מדקתני הופרך ולא קתני שיבש:

חוץ מן השינים פ"ה וקשה לתרוייהו וקשה דא"כ תקשה ליה קרא דאו בעצם אלא נראה דלר"ל לחוד פריך ופשיטא דשינים אינם בכלל עצם:

אלא אמר רב אדא אינו חוזר בו ממה שאמר אלא מפרש והולך מעט מעט:

שמא יעשה שטיחין וא"ת והלא מת אסור בהנאה דגמרינן (ע"ז דף כט:) שם שם מעגלה ערופה וי"ל דטומאה חמירא להו טפי כדאמר בפרק ב' דיומא (דף כג.) ללמדך שקשה עליהם טומאת כלי יותר משפיכות דמים ועוד נראה דעור אינו בכלל בשר ליאסר בהנאה דהא עגלה ערופה נמי לא נפקא אלא מדכתיב בה כפרה כקדשים ועוד קדשים מותרין בהנאה לאחר זריקה שהוא זמן כפרה וניחא השתא דאיצטריך בשור הנסקל לא יאכל להנאת עורו דלא אתי מבשרו:

בשר נעשה מקומו צלקת ואין גזעו מחליף הקשה רשב"ם דאמר בסוף העור והרוטב (חולין קכח:) דבשר מן החי אינו מטמא באהל מה מת אינו עושה חליפין אף כל כו' ובשר עושה חליפין ותירץ דאין הכל אחד דגזעו מחליף משמע חוזר לגמרי וזה אינו עושה בבשר אבל עושה חליפין משמע שגדל קצת ולא לגמרי וזהו אף בבשר וא"ת כיון דמעצם ילפינן נימא בהאי לישנא מה עצם שאינו עושה חליפין ונמעט אפילו בשר וי"ל דשמא גם עצם מתחזק או גדל מעט אחר שחסר:

שעיר המשתלח יוכיח ואם תאמר ולימא דם הנדה יוכיח שגורם משכב ומושב לנדה ודמה אמעיט לעיל מינייהו וי"ל דאין זה יוכיח כיון שיש לו לדם טומאת משא כמו נדה וה"נ ליהוי זוב כמו דם הנדה אבל שעיר המשתלח אין לו שום טומאה כלל:

אי מה היא מטמא באבן מסמא אף דמה מטמא באבן מסמא פירשו בתוספות בשם רש"י ז"ל אבן מונחת על גבי יתדות וזב יושב עליה וכלים תחת האבן ונפקא לן דטמאין מדכתיב וכל אשר יהיה תחתיו יטמא כלומר כל אשר יהיה תחתיו של זב. והקשו עליו חדא דקרא דוכל אשר יהיה תחתיו מוקמינן ליה בפ' בנות הכותיים (לג,.) לעליונו של זב, וכל אשר יהיה הזב תחתיו קאמר, ועוד דבת"כ (פרשת מצורע פר' ג') דרשינן אבן מסמא מוכל המשכב כדתניא מנין לרבות עשר מצעות זו על גב זו על גבי אבן מסמא תלמוד לומר וכל המשכב. ועוד אי מוכל אשר יהיה תחתיו אפילו שאר כלים שאינן ראויים למשכב ומושב נמי ובמסכת עירובין פרק בכל מערבין אמרינן דלא כדאמרינן התם כל שהזב נשא עליו טהור חוץ מן הראוי למשכב ומושב והאדם. ועוד מאי שנא אבן מסמא דנקט ליתני דף ועוד מאי שנא אבן מסמא דמשמע אבן גדולה שאינה מטלטלת כדאיתא בפרק תינוקת לקמן (נדה סט,.) דאמרינן אבן מוסמא כדכתיב והיתיאת אבן חדא ושומת על פום גובא. ורשב"ם ור"ת ז"ל פירוש שהאבן גדולה מונחת ממש על הבגדים והיא כבדה כל כך שכשהזהב נשען עליה אינו מכביד על הבגדים והיינו אבן מוסמא נקט. ומיהו לעיקר שמעתא קשיא דבעלמא משמע דאבן מסמאמרבינא ליה מדין משכב וכדאיתא בת"כ דדרשינן ליה מוכל המשכב, ואלו הכא משמע דהוי כעין טומאת משא מדמעטינן ליה מוהנושא אותם. ובפרק תינוקת נמי משמע הכין דתנן התם הזב והזבה והמצורע שמתו מטמאין במשא עד שימוק הבשר ואסיקנא בגמ' מאי במשא באבן מסמא דכתיב והיתיאת אבן חדא ושומת וכו' אלמא אבן מסמא היינו משא ובשבת פרק ר' עקיבא (פב,.) אמרינן כי פליגי באבן מסמא ובמתני' תנן הן והיסיטן אלמא מדין היסט הוא. ובתוספתא דמסכת כלים שנינו אין טומאה לכלי חרס אלא מאוירו ומהסיטו על גבי אבן מוסמא והיסט היינו משא כדאמרינן בפרק העור והרוטב (חולין קכד, ב) אטו נושא לאו מסיט הוא. ועל כרחין אית לן למימר הכין דאי הסט מדין מדרס הוא הא אמרינן בפרק ר' עקיבא דמדרס כלי חרס טהור. ועוד איכא למידק אשמעתא דהא ממעטינן דם הנדה מתורת משכב ומושב מדכתיב אשר היא יושבת עליו היא ולא דמה ואם איתא דאבן מסמא מדין משכב מרבינן לה מאי קא מקשה תו אי מה היא מטמאה לאבן מוסמא אף דמה מטמאה באבן מסמא, והא מיעטתייה בר לדמה ממשכב ומושבמשום הכי פי' בתוס' דתרי גווני אבן מסמא נינהו חד כגון שידו או רגלו של זב למטה מן האבן והאבן נתונה עליו וכלים על האבן דהאי משום משא הזב דהיינו היסטו שלא מצינו לו חבר בכל התורה כלה והיינו דאמרינן בשמעת' דממעטי' ליה מן והנושא אותם. וא"ת והלא והנושא אותם אדרבה משמע שהטהור נושא משא הזב או משכב ומושב של זב. י"ל דסמיך אמאי דאמרינן בפרק בנות הכותיים לפי מקצת הנוסחאות הנושא אותם קרי ביה הנשא דמשמע שהוא נשא על הזב או על משכבו ומושבו והיינו נמי כל הנך דאמרן דמרבינן לה לאבן מסמא מתורת משא ודרשינן ליה מוכל הנושא אותם אבל ההיא דבת"כ הוי איפכא כגון שמשכב ומושב תחת האבן והזב יושב על האבן וההוא דרשינן ליה מוכל המשכב.

שמא יעשה עורות אביו ואמו שטיחין וא"ת והלא מת אסור בהנאה דגמרי שם שם מעגלה ערופה וא"כ בלאו הכי בדילי מיניה. וי"ל דטומאה חמירא להו טפי כדאמרינן בפ"ב דיומא (כג,.) ללמדך שקשה להם טומאת כלים יותר משפיכות דמים.

שעיר המשתלח יוכיח וא"ת למה לי שעיר המשתלח לומ' דם הנדה יוכיח שגורם טומאת משכב ומושב לאחרים והוא עצמו אינו עושה משכב ומושב וי"ל משום דדם הנדה מיהא כיון שהוא גורם טומאת מגע ומשא לאשה הוא עצמו נמי מטמא במגע ובמשא, וא"כ בזב נמי ליהוי הכין שיטמא במגע ובמשא כדרך שהוא גורם לאחרים, אי נמי י"ל דניחא ליה טפי לאיתויי משעיר המשתלח משום שהוא גורם טומאה לאחרים והוא עצמו טהור מכלום.

אי מה היא מטמא׳ באבן וסמא כבר פירשתיו בארוכה בס״ד בפ׳ ר׳ עקיבא לדעת רש״י והתוס׳ ושמעינן מהכא דאבן מסמא לא לענין משכבות ומושבות בלחוד רבייה רחמנא אלא אף לענין טומאת משא שאם אדם נושא כזית נבלה על גבי אנן מוסמא אעפ״י שאינו מכביד עליו כלל טמא כדין נושא נבלה דאי לא תימא הכי מאי אמרינן השתא והלא כבר מיעטנא דם הנדה מדין מושכבות ומושבות והאיך נאמר שיטמא באבן מסמא אלא ודאי כדאמרן וכן מוכיח מהא דאמרינן לקמן בפ׳ תינוקת הזב והזבה והיולדת והמצורע מטמאין במשא עד שימוק הבשר ופרישנא עלה בגמ׳ מאי משא אבן מוסמא וכן בפ׳ ר׳ עקיבא שנחלקו בע״ז אם מטמאה במשא אמרינן עלה בגמ׳ במשא דכ״ע לא פליגי כי פליגי באבן מוסמא ואם איתא אבן מוסמא מאן דכר שמיה ועוד דע״ז לאו בר מושכב ומושב הוא אלא ודאי כדאמרן וכן יש אבן מוסמא לענין הסטו של זב מדאמרינן בתוספתא דאשכחן במגלת סתרים לרבי׳ נסים ז״ל אין טומאה לכלי חרס אלא מאוירו ובהסט הזב על גבי מוסמא כלו׳ שאם הזב נושא טהרות או כלי חרס על אבן מוסמא הוא מטמא אותן בהסט ואעפ״י שאינן מכבידין עליו כלל ואע״ג דבספרי נפקא לן אבן מוסמא מיתורא דבכל המשכב אשר ישכב עליו כדאיתא התם ובפי׳ ר״י ז״ל קים להו לרבנן דה״ה לשאר טמאות המטמאין דאיתא אפי׳ באבן מוסמא או דנפקא להו מדכתיב בפרשת זבין והנושא אותם בתר משכבות ומושבות וכדאמרינן הכא אמר ר׳ אשי אמר קרא והנושא אות׳ וילפינן מינה דררשי׳ הנושא הנושא כדאית׳ בפ׳ בנות כותים א״נ דאפי׳ הסטו של זב מדין משא הוא אלא שהמשא הוא בטהור נושא טמא ואלו הסטו של זב שלא מצינו לו חבר הוא בטמא נושא טהור ואף משא נמי פעמים נקרא בלשון הסט כאותה שאמר כל המסיט והניסט טהור וכן במס׳ שבת בפרק ר״ע ומעתה היינו דפרכינן הכא אי מההיא מטמאה באבן מסמא כלו׳ דבטומאת משא שלו ופרקי׳ אמר רב אשי הנושא אותם מיעוטא הוא אותם דהיינו זב ומשכבותיו ולאדם הנדה והוי יודע שכשם שהמשכב מטמא תחת אבן מסמא כך חוזר ומטמא למה שעל אבן מסמא והיינו דאמרי׳ בספרא והיושב על הכלי אשר ישב עליו הזב יטמא מנין לעשרה מושבות זו על גב זו ואפי׳ על גבי אבן מסמא ת״ל והיושב מקום שהוא יושב ומטמא הטהור יושב ומטמא וזהו שנינו במ׳ כלים פ׳ ראשון אבות טומאות השרץ ושכבת זרע וטמא מת למעלה מהן נבלה למעלה מהן בועל נדה למעלה מהן זובו של זב רוקו ושכבת זרעו ומימי רגליו למעלה מהן מרכב שהוא מטמא תחת אבן מוסמא ע״כ והא ודאי לומר שהוא מטמא מתחת אבן מוסמא טהרות ואדם וכלים שעל גבי האבן שאלו לטמא משכבות שתחת האבן שהמרכב עליה הא אמרינן בסיפרא שאין מושכב ומושב עושה משכב ומושב ועוד מה למעלה מהן שהרי בועל נדה מטמא משכב ומושב שתחת אבן מסמא כדאיתא בהדיא בתורת כהנים אלא ודאי כדאמרן נמצא שאבן מסמא נתרבתה בין לטמא בין ליטמא גבי משכבות ומושבות וגבי טומאת משא דגבי משא הוא לטמא וגבי הסט ליטמא.

שמא יעשה עורות אביו ואמו שטיחין פירש״י ז״ל ובתוס׳ מרדעת לחמור והקשו בתוס׳ היאך אפשר לו לעשות כן והלא עור המת אסור בהנאה אפי׳ שערו שאנו מטמא אסור כדאיתא בערכין וכ״ש עורו ותירצו דשפיר בדיליה משום טומאה דחמירא להו טומאה כדאמרינן בפ״ב דיומא ללמדך שקשה להם טומאת כלי יותר משפיכות דמים ומיהו עדין קשה והלא רשע שבגוים אינו עושה כן וכ״ש ישראל לכך הנכון כמו שפי׳ מורי הרב הר״א הלוי בשם רבו הרמב״ן ז״ל דשטיחין היינו שעשה מהן דבר חשוב ומעובד יפה לשטחן על גבי הכותל להתאבל עליהם ימים רבים או שיזכור מעשיהם הטובים והיינו דנקט לשון שטיחין ולשון אביו ואמו.

שעיר המשתלח יוכיח וא״ת ולימא דם הנדה יוכיח שגורם לאחרים משכב ומושב ואינו מטמא משכב ומושב וי״ל דשאני התם דלאו בר משכב ומושב הוא ולגבי משא דשייך הרי הוא מטמא לכך נקט שעיר המשתלח שמטמא לאחרים במגע ובמשא והוא טהור.

טומאת משכב ומושב שיחדנוה לזב וזבה ונדה ויולדת או אף למצורע לדעת קצת פירושה שכל שאחד מאלו יושב או שוכב עליו מכלים הראויים למשכב ומושב נעשה אב הטומאה אף אותו שלא נגע בו כגון עשר מצעות זו על גב זו וישב או שכב על העליון שאף התחתון טמא ולא סוף דבר באלו שמכל מקום ישיבתו בעליון מכבדת על אותן שתחתיו ומנידתן בהכבדתו אלא אף באבן מושמא ואבן מושמא ענין טומאתה ברוב מקומות שהוזכרה בה בתלמוד מתורת משכב ומושב וכן בתורת כהנים הביאוה מוכל המשכב אלא שלמדנו ממנה ריבותא לדין עשר מצעות שאע"פ שאין ישיבת הזב עליה מכבדת על מה שתחתיה נטמא הכל מתורת משכב ומושב וביאור ענינה פירשו בה גדולי הרבנים שהיא אבן מונחת על גבי יתדות וכלים תחתיה וכשהזב יושב על האבן ניטמא כל מה שתחתיו מכלים הראויים למשכב ומושב אע"פ שלא הכביד הזב על האבן עד שתכביד האבן על הכלים בישיבתו שהרי מונחת היא על גבי יתדות וכן אע"פ שאין הזב נוגע בדבר המקבל טומאה שהרי כלי אבנים אין מקבלים טומאה כלל אף מדברי סופרים ויש מבינים מדבריהם אפילו לא היה עליון שבכלים נוגע באבן ומפני שראו לגדולי הרבנים שהביאוה מוכל אשר יהיה תחתיו וכן ממה שפירשוה במונחת על גבי יתדות ואם היה הדבר צריך מגע היה להם לפרשה במונחת על המצעות שהרי אף בזו לא היתה ישיבתו מכבדת עד שתניד את הכלים שתחתיה שהרי אבן מושמא פירושו אבן גדולה שאינה מיטלטלת וזהו לשון מושמא כלומר שהרבה בני אדם צריכים בטלטולה להניחה במקום שרוצים להעמידה וכמו שהביאוה בפרק תינוקת מדכתיב והייתית אבן חדא ושומת על פום גובא ומ"מ אין בה הכרח שהרי אף הם חזרו וכתבו אע"פ שלא הכבידה על הכלים בישיבתו כלומר שנוגעת היא בהם אלא שאינה מכבדת שכל שהיא כגון זו הדבר בטוח שלא להכביד על מה שתחתיה והוא הדין לשלא ביתדות אלא שמונחת על הכלים וממשאם היא כבידה כל כך שלא תהא ישיבתו מכבדת ומה שהביאוה מוכל אשר יהיה תחתיו אשגר לישן הוא שהרי מקרא כבר העמידוהו בפרק רביעי לעליונו של זב ופירשו בו וכל אשר יהיה הזב תחתיו ועוד שמקרא זה יוכיח שכל כלים במשמע אף אותן שאין ראויין למשכב ומושב ובהדיא אמרו כל שהזב נישא עליו טהור חוץ מן הראוי למשכב ומושב והאדם כמו שביארנו בשלישי של עירובין וכן שבתורת כהנים הביאוה מכל המשכב ואם כן דוקא בשעליונו של כלים נוגעת באבן זהו ביאור הענין ברוב מקומות שבתלמוד וכן ביארנוה במסכת שבת פרק ר' עקיבא:

ומ"מ בסוגיא זו אתה צריך לדקדק שהרי הוצרכנו בה ללמוד שאע"פ שהנדה מטמאה באבן מושמא אין דמה מטמא בה ומה הוצרכנו לכך והרי מיעטנוה מכל משכב ומושב ועוד שבסוגיא זו מיעטנו את דמה מטומאת אבן מושמא מדכתיב במשכב הזב והנושא אותם אלמא אבן מושמא טומאת משא היא ואף בפרק אחרון יראה כן שאמרו שם הזב והזבה והנדה והיולדת והמצורע שמתו מטמאין במשא ופירשוה בגמרא באבן מושמא אלמא אבן מושמא תורת משא עליה ובתוספתא של מסכת כלים אמרו אין טומאה לכלי חרס אלא מאוירו ומהיסטו על גב אבן מושמא והיסט הינו משא וכמו שאמרו במסכת חלין פרק רוטב קכ"ד ב' אטו נושא לאו מסיט הוא וכן שעל כרחך יש לך לומר כן שאם אתה מפרש היסט מתורת מדרס הרי בפרק ר' עקיבא אמרו מדרס כלי חרס טהור וכן פירשוה שם מתורת היסט כמו שאמרו הן והיסיטן ומתוך דברים אלו פירשו בתוספות ששני דינין נכללו באבן מושמא האחד הוא שפירשנוהו והוא מדין משכב ומושב והשני הוא שהזב או ידו ורגלו תחת האבן וכלים על האבן וזהו מטמא מדין משא הזב או היסטו ואף הוא נעשה אב הטומאה לטמא אדם וכלים כל שנגע בו אבל אם לא נגע בו לא נעשה אלא ראשון לטומאה וזו היא הקרויה טומאת מדף וזו היא שהוצרכנו למעטה מדם הנדה ואע"פ שמעטנוה מוהנושא אותם שמשמעו שהזב הוא הנושא קרי ביה הנישא וכדאיתא בפרק בנות הכותיים בקצת נסחאות והוא שביארנו במסכת שבת פרק ר' עקיבא שטומאת משא חלוקה לשני פנים אחת כללית לרוב טמאות והוא כשהטהור נושא את הטמא ואחת פרטית לטמאות חמורות והוא כשהטמא נושא את הטהור ר"ל שהטהור נישא עליו וזו אינה אלא בזב וחבריו וכל שישנו במשא זה ישנו בדין אבן מושמא ומי שאינו בזה אינו בטומאת אבן מושמא וזו שבפרק אחרון אף היא בדרך זה והוא שהמת אינו עושה משכב ומושב ואמרו בזב ומצורע וחבריהם שמתו שלא נפקעה מהם במיתתם טומאת אבן מושמא וזה שקראוה טומאת משא ר"ל אם נישא אותו המת על הכלים שניטמאו כלן אף התחתון שביניהם ואע"פ שהיה אהל שאינו מקבל טומאה מפסיק ביניהם כגון אבן זו ובלבד שתגע האבן בבגדים והמת באבן על הדרך שביארנו ומ"מ מגדולי זקנינו פירשוה במשא גמור ובאבן המיטלטלת וזהו שהביאו עליה והייתית אבן חדא כלומר שהיתה קלה בכדי לטלטלה ולנשאה וכגון שהיה המת תחת האבן וקשור בה והוא נושא את האבן שטמא אע"פ שהאבן טהורה ומ"מ אף לדעת זה מתורת נישא עליו הוא:

אע"פ שביארנו בבשר המת היבש שמטמאה בכזית מ"מ אם נפרך עד שנעשה כעפר אינו מטמא בכזית אלא שאם הוא כן מחמת שהרקיב מעצמו יש לו טומאת מלא תרווד רקב המבוארת במקומה אבל אם פירכה הוא או שנשרף ונעשה כקמח או כעפר טהור מכלום:

כל שבמת טמא חוץ מן השנים והצפורן והשער שאין מטמאין במת אלא מה שנברא עמו ואין גזעו מחליף יצאו שינים שאע"פ שאין גזען מחליף שאף שן החלב אם נשבר השן ונשאר השרש אינה חוזרת מ"מ לא נברא עמו יצאו שער וצפורן שאע"פ שנבראו עמו גזען מחליף ובשעת חיבורן הכל טמא ולא סוף דבר במגע אלא אף באהל ר"ל שאם היה המת חוץ לבית ושערו בתוך הבית ניטמא כל מה שבבית כאלו גופו של מת בתוכו ואע"פ שאף הבשר גזעו מחליף בשר מ"מ נעשה מקומו צלקת ר"ל שרישומו ניכר בחריץ או גומא הנשארת לשם ואין כלה חוזרת אבל שער וצפורן חוזרין הן מכל וכל:

אף העור אין גזעו מחליף כל כך והוא שאמרו בגלודה ר"ל שניטל עורה שלא נשאר בה מקצת עור טרפה דלא הדרה ובריא אלא שמקצת עור מגין עליה שלא למות ומעתה אף עור האדם טמא מן התורה כבשרו והוא בכלל אותן שעורותיהן כבשרן להיות טמאין טומאת הבשר בעצמה כגון עור חזיר של ישוב לטומאת נבלה ועור האנקה לטומאת שרץ ושאר הנזכרים במשנה על הדרך שביארנו ענינם במסכת חולין פרק רוטב ומ"מ עור אדם שעיבדו ביטלו מתורת בשר וטהור לגמרי ככל העורות ולא סוף דבר בעיבוד גמור אלא אף כשהילך בהן ברגליו בכדי שיעור עיבוד והוא שיעור ד' מילין ומ"מ בעור אדם אפילו עיבדו לגמרי נשארה בו טומאת סופרים גזרה שמא ירגיל עצמו לעבד עורות אדם להשתמש בהם והוא שאמר וגזרה שמא יעשה עורות אביו ואמו שטיחין ר"ל מרדעת לחמור ואע"פ שהמת אסור בהנאה ומתוך איסור הנאה שבו היה ראוי לומר מבדל בדילי אינשי מיניה ואין לחוש לעשית שטיחין מ"מ טומאה חמירא להו לאינשי וכמו שאמרו בשני של יומא כ"ג ב' שקשה להם טומאת כלי יותר משפיכות דמים:

כשם שביארנו בנדה שהיא מטמאה משכב ומושב אבל דמה אע"פ שהוא אב הטומאה אינו עושה משכב ומושב כך הדין בזובו של זב שאע"פ שהזב עושה משכב ומושב זובו אינו מטמא מה שתחתיו מדין משכב ומושב אלא שהוא אב הטומאה לטמא אדם ובגדים בכל שהוא במגע ובמשא ודוקא ראיה שניה שהראשונה לא נעשה בה זב לא לעשות הוא משכב ומושב ולא להיות זובו מטמא במשא אלא במגע כדין קרי שאינו מטמא אלא במגע ואף במגע אינו מטמא בגדים בשעת מגעו וכן השרץ מטמא במגע ולא במשא ואף במגעו אינו מטמא בגדים אבל הנבלה מטמאה במשא אדם ובגדים שעליו ומטמא אדם וכלים במגע אבל אינה מטמאה אדם במגע לטמא בגדים שעליו בלא מגע אבל בראיה שניה נעשה זב לטומאה לספירת שבעה ולביאת מים חיים אבל אינו חייב בקרבן וכשראה שלש נעשת זב אף לקרבן ואפילו ראה שלישית באונס הואיל וכבר נזקק לטומאה ולמדת שאין בודקין אם ראה מחמת אונס אם לאו אלא בראייה שניה מהשלישית אף באונס מטמאה כנדה או כזבה ובראשונה אף מחמת אונס יש בה טומאת קרי אלא שמ"מ בודקין בה למנות שלישי לקרבן כמו שהתבאר במקומו:

תד"ה אבן מסמא פ"ה אבן המונחת ע"ג יתידות כו' עכ"ל כך פרש"י בפ' ר"ע וכן דברי התוס' שם:

בא"ד ובמתני' קתני משא ובתוספתא כו' עכ"ל כצ"ל:

גמ' אבל במשא לא מידי דהוה אשרץ כו' והא דלא קאמר מ"ד אשכבת זרע משום דאיכא ש"ז דמטמא אף במשא דהיינו ש"ז דזב וק"ל:

בתוס' ד"ה אף מדוה וכו' ואור"י דאבן מסמא נפקא לן משום דרשא דלא מטמא אלא אוכלין ומשקין וכו'. ר"ל וכיון דבנדה גופה לא מטמא אבן מסמא כ"א אוכלין ומשקין יכול להיות ג"כ דמדוה נמי מטמא באבן מסמא אוכלין ומשקין כנדה עצמה דהא אע"ג דמעטינן מדוה מלטמא משכב ומושב היינו מטומאה חמורה שאין המשכב נעשה אב הטומאה לטמא אדם אבל מ"מ נעשה ראשון לטמא אוכלין ומשקין וא"כ נימא נמי דמדוה מטמא באבן מסמא לטמא אוכלין ומשקין. :

בגמ' אמר רב אדא בר אהבה דומיא דעצם וכו' האי שנויא קאי נמי אר"ל אע"ג דר"ל יליף לה לעיל מלכל טומאתו צ"ל דדריש נמי דומיא דעצם ואצטריך תרוייהו דלכל טומאתו אצטריך לרבויה אפילו היכי דאפרוך אפרוכי וקרא דאו בעצם אדם אצטריך למעט שינים והשער והצפורן וק"ל:

בתוס' ד"ה חוץ מן השינים וכו' וקשה תקשה ליה קרא וכו' דאי בעצם וכו'. ר"ל ממ"נ מכח מה מקשה אר' יוחנן אי מכח האי דדריש אדם דומיא דעצם הא מהאי דרשא לא משתמע מיניה שינים דהא לא קאמר אלא אדם דומיא דעצם דהיינו בשר אבל שינים לא מקרי אדם ולא שייך בהו לומר אדם דומיא דעצם ואי לאו מכח דרשא דאדם דומיא דעצם מקשה אלא משום דס"ד דמקשה דשינים הן בכלל עצם דעצם מקרי א"כ בלא רבי יוחנן תקשה ליה קרא וכו' דוק נ"ל: