מסכת נדה דף מ״ו עמוד א׳

וטעמא דחשיבי להו שערות דלאחר זמן הוא דגמרו למלתיה בין בשערות בין בשנים הא תוך הזמן חשבינן להו שומא דקטן הוא ולא מצית לרבויי מאיש:

בן ט' שנים שהביא שערות שומא ואפי' לר' יוסי ברבי יהודה ומבן ט' ועד בן י"ב ויום אחד פלוגתא:

שומא ורוא"ה בלע"ז. ודרכה ליגדל שער בה:

הא י"ג גופיה סימן ואפי' לרבנן והדר תני כו':

מאי לאו תנאי היא ואליבא דרבנן י"ג הוי תוך זמן לתינוק כדקתני במתני':

ורישא דמשוית י"ג סימן:

רבי היא דאמר בתנוקת הויא י"ג לאחר זמן:

וסיפא דמשמע שומא:

בן ט' שנים שהביא ב' שערות שומא אי ל"ג ויום אחד אתי שפיר דאתיא אף כרבי יוסי ואי גרסינן ויום אחד מיירי באין עודן בו בשנת י"ג דמודה רבי יוסי בנשרו:

קטנה כל י"ב שנה ממאנת להך לישנא אין להוכיח דתוך זמן כלפני זמן דהא ממאנת היינו דבדקו ולא אשכחו או כמו שמעמיד במסקנא דלא בדקו אבל היכא דאיכא שערות מצינו למימר דהוי כלאחר זמן ואינה ממאנת ומ"מ נראה דהלכה דתוך זמן כלפני זמן דמ"ד כלאחר זמן איתותב לעיל ור"נ דאמר לעיל נמי כתנאי דחי ליה הש"ס וגם בלישנא קמא פסיק רבא בהדיא דתוך זמן כלפני זמן:

אבל לחליצה בעיא בדיקה תימה דרבא סבר הכא דאינה חולצת עד שתהא גדולה ובפ' התקבל (גיטין דף סה.) אמר רבא ג' מדות בקטן הגיע לעונת נדרים נדרו נדר וכנגדו בקטנה חולצת משמע דקטנה בהגעת לעונת נדרים דידה חולצת דהיינו בת י"א ויום אחד ואפי' מיירי התם בהביאה הא אמר הכא דתוך זמן כלפני זמן ורשב"ם פירש כנגדו בקטנה היינו בת י"ב שנה ויום אחד דהוי עונת נדרים דקטן ולא נהירא ומפרש ר"ת דהתם רבא אליבא דר' יוסי דקאמר קטנה חולצת וקמ"ל דדוקא כשהגיעה לעונת נדרים וכן משמע בפרק מצות חליצה (יבמות דף קה:) דאמר מדברי ר' יוסי נלמד קטנה חולצת בפעוטות כבת שית וכבת שבע דאז היא בת כוונה לחליצה ורבא אמר עד שתגיע לעונת נדרים פירוש לרבי יוסי והילכתא עד שתביא ב' שערות וכל זה מדברי רבא ועוד י"ל דהתם בפ' התקבל (גיטין דף סה.) גרסינן רבה דהא קאמר התם ולמכור בנכסי אביו עד שיהא בן כ' שנה ואילו רבא אית ליה בפרק מי שמת (ב"ב דף קנה.) דלמכור בנכסי אביו עד שיהא בן י"ח וכן צריך להיות שם בספרים ולא כספרים דגרסי התם איפכא כדמוכח סוגיא דהתם:

הא דתניא בן תשע שנים ויום אחד שומא מבן ט' שנים ויום אחד עד י"ב שנה שומא. פי' משום הכי חלקן לשתי בבות משום דר' יוסי מודה בקמיתא ופליג בבתרייתא דהיינו מבן ט' שנים ויום א' ועד בן י"ב שנה. וק"ל דהיא גופה קשיא דברישא דהיינו בן תשע שנים ויום אחד מודה ר' יוסי דהוי שומא אלמא שנת עשרה גופה שומא והדר תני דמבן ט' ויום אחד עד י"ב סימן לר' יוסי אלמא שנת עשר גופה סימן. ומשום הכי נראה דלא גרסינן ויום אחד אלא הכי קאמר בן ט' שנים שהביא שתי שערות שומא מבן ט' שנים ויום אחד עד בן י"ב שנים ויום אחד שומא ר' יוסי ב"ר יהודה אומר סימן. ובתוס' דוחקים להעמיד גירסת הספרים ואומרים דבן ט' ויום אחד מיירי בשאין עודן בו דמודה ביה ר' יוסי ומבן ט' ויום אחד עד י"ב ויום אחד מיירי בעודן בו דפליגי. ואינו מחוור בעיני כלל חדא דבחד גוונא מיירי כולה בריתא ועוד דאי רישא בשאין עודן בו מ"ש בן ט' ויום א' דוקא אפילו בן י"ב שנה ואין עודן בו שומא אפילו לר' יוסי ב"ר יהודה.

הא ד אמר ר' יוסי ב"ר יהודה דמבן ט' ויום אחד עד י"ב שנה ויום א' סימן. לאו למימרא דהוי גדול עד י"ג ויום אחד דבבן ט' ליכא מאן דפליג אע"ג דהביאה שתי שערות שיהא גדול דעד כאן לא פליגי אמוראי אלא בתוך זמן הא קודם לכן פשיטא לכולי עלמא אלא פלוגתייהו דר' יוסי ורבנן בשהביא ב' שערות קודם לכן לכשיגיע לכלל שנותיו אי הוו סימנים אי לא דרבנן סברי דלא הוו סימנים אלא אותן שבאו לאחר שהגיע לכלל שנותיו הא קודם לכן שומא בעלמא נינהו ואפילו עודן בו אינו גדול עד שיולדו בו סימנין אחרים ור' יוסי ב"ר יהודה סבר סימנים עשויים הם לבא קודם זמן גדלות והוא שישארו עד זמן גדלות והיינו דר' כרוספדאי א"ר שבתאי.

אלא לעולם דלא בדקן כלומר הא דרבא בדלא בדקן ואפילו הכי לענין חליצה חוששים שמא לא באו. ולא שייכא הא דרבא בפלוגתא דרב כהנא ורב פפי דאינהו פליגי בדבדקן ולא אשכחו ולענין מיאון. ואיפשר דרבא בההיא ס"ל כמ"ד חוששים להחמיר דכיון דבדקן ולא אשכחן ס"ל כמאן דאמר אין חוששין, וכי קאמר רבא חזקה למיאון כלומר להחמיר ולא להקל. וא"ת א"כ מאי חזקה לימא אינה ממאנת שמא הביאה סימנים. י"ל דנפקא מינה לעלמא היכא דבדקו לאחר הפרק דסמכינן בה אנשים משום חזקה דרבא אבל תוך הפרק דליכא חזקה דרבא לא סמכינן אנשים כדאיתא לקמן בר"פ בא סימן אי נמי נפקא מינה להכא דהיכא דמיאנה ולא ידעינן אי הביאה אי לא הביאה מסתמא לא צריכה ב"ד למטרח ולבדוק דחזקה הביאה הא אלו חשש בעלמא הוא, צריכי למטרח.

הא דמשמע הכא דקטנה שהגיעה לעונת הנדרים אינה חולצת לרבא עד שתגיע לכלל שנותיה ותביא שתי שערות. איכא למידק דביבמות פרק ב"ש ובגיטין פרק התקבל אמר רבא דכל שהגיעה לעונת הנדרים חולצת ושם הארכתי בסייעתא דשמייא.

אמר רב דימי מנהרדעא חוששין שמא נשרו איכא למידק דהא אמרינן בודקין לגיטין ולקדושין ולחליצה ולמיאונין ואיתא בבבא בתרא פרק מי שמת (בבא בתרא קנו, א) ואי חיישינן שמא נשרו בדיקה זו למה. ותירץ רבינו אלפסי ז"ל דנפקא מינה להיכא דקדיש תוך זמן ולא בעל לאחר זמן דהוה ליה ספיקא דרבנן כדאיתא הכא דלא חיישינן בכי האי גונא. וי"מ דבודקין למיאונין לאו למימרא דבדיקה צריך אלא כדאתמר עלה התם בבבא בתרא למיאונים לאפוקי מדר' יהודה דאמר עד שירבה שחור על הלבן קמ"ל בודקין ומכי אתיא שתי שערות לא ממאנת בין שהביאה אותו בין דבדיקה בין בחזקה. וי"מ דבודקים למיאונין ונפקא מינה להיכא דלא ידעינן אם הגיעה לכלל שנותיה אם לא ואפ"ה אם הביאה סימנים חוששים לה שמא הגיעה לכלל שנותיה שאין תולין אותה בשומא מן הספק ואין תולין להקל ואפילו לא בעל לאחר זמן וכן נמי לכל שאר הספקות מטילין אותן לחומרין כדין הספקות, אבל תוך זמן לא, פי' דלא אמרינן כי גדלה גדלי קידושין בהדה. ופלוגתא דאמוראי היא ביבמות (קט, ב).

מתיב רב הונא בר' יהודה לסיועיה לרב הונא כלומר מתיב למאן דאמר תוך זמן כלפני זמן מדמחייב ליה בריתא קרבן אלמא כגדול חשבי ליה לגבי הא מיהא.

אימור לאיסור בל יחל כלומר איסורא בעלמא איכא אבל מילקא לא לקי.

תיובתא איכא למידק דהא בפ׳ בא סימן איפליגו תנאי בתוך הפרק וסובר ר׳ יהודה דתוך הפרק כלאחר הפרק וכיון שכן היכי אסיקנא לר׳ יוחנן ובר זוגיה בתיובתא ולא אמר תנאי היא. תירוץ ר״ת ז״ל דתוך הפרק האמור שם אינו תוך הזמן האמור כאן שהוא שנת י״ב לנקבה ושנת י״ג לזכר אליבא דר׳ אלא לאותו יום שלאחר י״ב או י״ג קורא תוך הפרק דמ״ס התם דאותו יום כלאחר היום לגדלות ומ״ס דלפני היום לקטנות ומיהו רש״י ז״ל פי׳ שם דתוך הפרק היינו תוך זמן שאמר כאן וכן דעת הגאונים ז״ל ולדבריהם י״ל בעיקר קושיין דסוגיין דהכא לא שמיע להו מתני׳ דהתם וטובא איכא בתלמודא רבותא וכן תירצו בתוס'.

ה״ג בן ט׳ שהביא ב׳ שערות שומא מבן ט׳ שנים ויום א׳ עד שנים עשרה שנים ויום א׳ שומא ר׳ יוסי בר יהודה אומר סימן ומשום דמודה ר״י ברישא פלגינהו בתרי בבי דלא נימא דפליגי בתרוייהו וזה ברור.

ויש נוסחא דגרסי ברישא בן ט׳ שנים ויום א׳ וקשה לגרסא זו דא״כ לרישא אחרי כן תשע שנים ויום א׳ שומא ואפי׳ לר׳ יוסי דהא מודה בה וא״כ היכי קתני בסיפא דמבן תשע שנים ויום א׳ ולמעלה סימן וליכא למימר דרישא מיירי כשאין עידן בו ומש״ה מודה בה ר׳ יוסי וסיפא מיירי במודן בו ומש״ה פליג ר׳ יוסי חדא דכלה בריתא בחדא גוונא מיירי ועוד דבאין עודן בו אפילו היו בה שנת י״ב עצמה הוו שומא ואפילו לר׳ יוסי למאי דקי״ל דתוך זמן כלפני זמן כדפרישי׳ וכמפרש בסמוך אלא ודאי אין לנו אלא הגירסא הראשונה והיא גרס׳ רבינו נר״ו ולפי גרסא ראשונה יש לדחוק בן תשע שנים ויום אחד שהביא לפנינו ב׳ שערות ביומו עצמו הרי הם שומא אבל אם לא הביאם אלא אחרי כן עד י״ב ויום א׳ רבנן סברי דהני נמי שומא ור׳ יוסי בר יהודה סבר סימן.

א״ר כרוספדאי ברי דר׳ שבתאי והוא שעודן בו פי׳ שלא אמר ר״י בר יהודה שיהא סימן לגדלות אלא לאחר שהגדיל ויש לו שערות אלו שאם אינם בו האי ודאי קטן הוא ואין צ״ל דכל זמן שלא הגיע לכל שני גדלות קטן הוא גם למפרע ואעפ״י שעודן בו לאחר גדלות והא פשיטא ואפי׳ בעודן בו ולאחר גדלות אין הלכה כר״י בר יהודה.

אמר רבא הלכתא תוך זמן כלפני זמן פי׳ לכל עונשין בין בעלמא בין בנדרים דהא אסוגייא דלעיל קיימי דפליגי בכלהו כדפרשי׳ לעיל ופליגא דרב הונא דלקמן דאמר הקדיש ואכל לוקה והיינו דאמרי עלה לקמן מתיב רב הונא בר יהודה לרבא ולסיועיה לרב הונא.

רב יהודה בר שמואל מתני לה להא דרבא בהך לישנא אמר רבא כל שנת י״ב ממאנת והולכת. פי׳ וסתמא קאמר ואפי׳ הביאה שערות והיינו. משום דתוך זמן כלפני זמן.

הא גופא קשיא וכו' הלשון הזה זר הוא קצת דהא ודאי היא גופא לא קשיא דשפיר מתרצא ממילא בטעמא דמספקא ליה אי לאו דקשיא עליה אידך דרבא ולא הוה ליה למקשי אלא מדרבא לרבא למאי דקס״ד דאידך דרבא אף לחליצה אלא דניחא לן לברורה הא דרבא אגב אורחין.

אלא לעולם דלא בדקה ולענין חליצה חיישינן פי׳ דקמייתא דרבא מיירי סתמא היכא דלא בדק׳ ולא ידעינן אם הביאה ב׳ שערות אם לא ואשמועינן דלענין חליצה חיישינן שמא קטנה היא ולא תחלוץ וכי איתמר אידך דרבא דחזקה הביאה סימנין לענין מיאון איתמר ולחומרא ולאפוקי מאידך דרבא בתריתא דלא נימא דלענין חליצה איתמרא כדהוה ס״ד מעיקרא איתמרא הא דרבא קמייתא והיכא דבדק׳ ולא אשכחן לא איירי רבא אם חוששין שמא נשרו לענין מיאון או לא לא איירי רבא ואפשר דבההיא נמי לחומרא וחוששין שמא נשרו ולא תמאן או אפשר דההיא חששא רחוקה היא ולא חיישי לה וממאנת והקשו בתוס׳ למאי דפרישנא דכי איתמר אידך דרבא למיאון בלחוד איתמר ולחומרא מאי חזקה דקאמר לימא אינה ממאנת שמא הביא סימנין ותירצו דנ״מ להיכא שכבר מיאנה דלא צריכי ב״ד למטרח למבדקה ואי ליכא חזקה היו צריכין למטרח ולבדקה שמא לא הביאה סימנין א״נ נ״מ לעלמא היכא דבדקן לאחר הפרק דסמכינן על בדיקת נשים משום האי חזקה דרבא משא״כ תוך הפרק וכדאיתא בפרק בא סימן. ואיכא למידק דהכא אמר רבא שאינה חולצת עד שתהא גדולה בשנים ודסימנין ואלו במס׳ גיטין בפ׳ התקבל אמר רבא ג׳ מדות בקטנה עד הגיע לעונת הנדרים נדריהן נדר והקדשן הקדש וכשנגדן בקטנה חולצת דאלמא חולצת בעונת הנדרים דהיינו שנת י״ב וכי תימא דההוא כשהביאה סימנין הא ס״ל לרבא תוך זמן כלפני זמן. ור״ת היה מתרץ דהתם רבה גרסינן שדרכו לעשות מדות כדאמר בפ׳ המצניע ג׳ מדות בכלי חרס ותדע דהתם אמר רבא ולמכור בנכסי אביו עד שיהא בן עשרים ואלו בפ׳ מי שמת אמר רבא אמר רב נחמן מבן י״ח שנה אלא ודאי דההוא דגיטין רבה ואין זה מחוור דבכלהו נוסחי אשכחן רבא וגם הוא עושה מדות בפ׳ השוחט ג׳ מדות בסכין וההיא דפ׳ מי שמת משמיה דר״נ אמר לה וליה לא ס״ל. תו ק״ל דביבמות פ׳ מצות חליצה גבי ההיא דר׳ יוסי דאמר איש כתוב בפרשה אבל אשה בין גדולה בין קטנה אמרינן עלה א״ר אמי מדברי ר׳ יוסי נלמוד דקטנה חולצת בפעוטות רבא אמר עד שתגיע לעונת נדרים ויש מתרצים דההיא משמיה דר׳ יוסי קאמר ליה והיינו דאמר עלה התם והלכתא עד שתביא ב׳ שערות ואליבא דרבא אמר לה וכההיא דאמ׳ בפ״ב דפסחים גבי סכיני דפסחא א״ר אשי לדידי חדדתא עבדין לי והלכתא אידי ואידי ברותחין ועדין קשה ההיא דפ׳ התקבל דכיון דאיהו כרבנן ס״ל היכי פסק במדותיו כר׳ יוסי ודלא כהלכתא ולא עוד אלא שכל הגאונים ז״ל קבעוה הלכה לכך דכי קאמר וכנגדן בקטנה חולצת כנגד הפרק דזכר קאמר שהיא שנת י״ג ובקטנה דמעיקרא קאמר דהשתא ודאי גדולה היא.

קטנה שהשיאוה אמה ואחיה כל שתים עשרה שנה ממאנת והולכת שאפילו הביאה שתי שערות אינן כלום כמו שביארנו משם ואילך ר"ל שהשלימה שתים עשרה ונעשה גדולה אינה ממאנת ואפילו נבדקה ולא נמצאו בה שערות שהלכה חוששין שמא נשרו לחומרא ולענין חליצה מיהא כל שהגיעה לכלל שנותיה ולא נבדקה אם סמני גדלות נכרין בה מלמעלה חולצת בלא בדיקה לשיטתנו כמו שביארנו ביבמות פרק מצות חליצה הא כל שאין סמני גדלות ניכרין בה מלמעלה צריכה בדיקה שלא אמרו חזקה כל שהגיעה לכלל שנותיה הביאה סימנין אלא למיאון ולהחמיר והילכך בודקין אותה ואם לא נמצאו בה אינה חולצת שאין חוששין לנשירה להקל ושמא תאמר אחר שלא נאמרה חזקה אלא למיאון ולהחמיר מהו שאמר אינה צריכה בדיקה היה לו לומר אינה ממאנת שמא הביאה ונשרו אפשר שהוזכר בה לשון זה להוראה אחרת שאם נבדקה על ידי נשים אחר הפרק ומצאו בה סימנין סומכין על עדותם משום חזקה זו וכן אם מיאנה שאין מיאוניה כלום ואין בית דין צריכין לטרוח בבדיקה הא מ"מ כל חליצה צריכה בדיקה ומה שיש לפקפק בשמועה זו במה שנראה ממנה שאף בהגיעה לעונת נדרים אינה חולצת ובפרק התקבל ס"ה א' בשמועה שלש מדות אמרו בשנה של עונת נדרים כנגדם בקטנה חולצת כבר ביארנוה שם וכן הקשו עוד בה ממה שאמרו בתשיעי של בתרא בודקין לגטין ולקדושין לחליצה ולמיאונין ואחר שלמיאון חוששין לשמא נשרו בדיקה למיאון למה לי אי בתוך זמן הא קיימא לן כלפני זמן ואפילו הביאה שומא נינהו וממאנת ואי לאחר זמן למה לי בדיקה והרי חוששין שמא נשרו שחזקה הביאה סימנין וגדולי הפוסקים מתרצין בה במה שאמר רב דימי עליו שלא נאמר חשש נשירה למיאון להחמיר אלא בקדש תוך זמן ובעל לאחר זמן שהוא ספק תורה אבל כל שלא בעל אחר זמן שאינן אלא נישואין דרבנן אין חוששין לנשירה ועל זה אמרו בודקין למיאון וכל שנבדקה ולא נמצאו ממאנת אף לכתחלה או שמא אף כשתמצא לומר שלא נתירוה לכתחלה למאן כל שמיאנה ונבדקה ולא נמצאו מתירין אותה להנשא לכתחלה אחר שלא נבעלה תוך זמן וגדולי הדורות מפרשין בה שאע"פ שהלכה שלא אמרו חשש נשירה אלא בספק תורה וכדברי רב דימי מ"מ יש צדדין שבודקין אף בספק תורה וכגון שמיאנה ונתקדשה לאחר מיד ובודקין אותה ואם הביאה סימנין קדושי ראשון מעליא ושל שני אינן כלום שהרי ודאי בשעת קדושין היו שם הואיל ובעל לאחר זמן ואם לא הביאה מחמירין בה וצריכה גט משניהם וי"מ שלא נאמר בודקין למיאונין אלא לשאין ידוע אם הגיעה לכלל שנים אם לאו שבודקין אותה ואם נמצאו אין תולין אותן בשומא מספק שאין תולין להקל וכן בכל הספקות ושמא תאמר חשש נשירה גופא היאך היא והרי אפשר לעמוד על בוריו של דבר שאם אין שם גומות אפילו הביאה שערות אינו כלום וכמו שאמרו שערות שאמרנו צריך שיהא בעקרן גומות ואם יש שם גומות גדולה היא שהרי אין גומא בלא שער וודאי נישר פירשוה בשיש שם גומא אחת ואין גומא אחת בלא שער סימן ומ"מ יש לחוש לנשרו שהרי שתי שערות בגומא אחת סימן כמו שיתבאר או שמא חשש נשירה אף בלא גומות היא שיש לחוש גם כן שמא גומא היתה שם ונסתמה:

גמ' י"ג גופא סימן והדר תני בן י"ג ויום אחד כו' דליכא למימר דהא די"ג גופא סימן היינו בעודן בו והא דקתני דאינו סימן באין עודן בו דהא בסיפא דקתני בן י"ג ויום אחד הוי סימן ליכא לאשכוחי אלא בעודן בו וה"ל למתני רבותא בכה"ג אפילו בי"ג גופא ודו"ק:

שם אלא למ"ד אין חוששין מאי איכא למימר כו' יש לדקדק מאי קושיא ואימא הא דאמר רבא לא תמאן דחוששין שמא נשרו היינו בבעל דהוי ספיקא דאורייתא כדקאמר רב דימי וההיא דאין חוששין בלא בעל לאחר זמן דליכא ספיקא דאורייתא וליכא למימר דא"כ מ"ט דמ"ד חוששין בלא בעל כיון דלא הוי אלא ספיקא דרבנן דהא ע"כ בלא בעל פליגי דלקמן בר"פ בא סימן מוכח דהא אהני לן חזקה דרבא אלא בבדקו ולא אשכחו ומשום חזקה אמרינן שמא נשרו כיון שבעל והוי ספיקא דאורייתא כמ"ש התוספות שם ונראה דקושטא הכי הוא למאי דמסיק רב דימי והלכתא חוששין שמא נשרו בבעל מצינן לאוקמא נמי הא דרבא בבדקו ולא אשכחו ומשום דחוששין שמא נשרו בבעל:

שם והא חוששין כו' פרש"י והא חוששין קאמר ולא ודאי נשרו וחיישינן לחומרא משמע כו' עכ"ל ולפירושו ה"מ למידק הכי אהא דאין חוששין לחומרא משמע אבל לפי מה שפירשו התוספות בההיא דחיישינן שמא חוץ לחומה לנו דמצינו לשון חוששין לקולא נראה דה"נ הכא לא מלשון חוששין קדייק [ליה] אלא מסברא קאמר הכי והא חוששין בעלמא קאמר דהא ליכא ודאי שנשרו אלא ספק והשתא א"ש דלא הוה מצי למידק הכי אההיא דאין חוששין וק"ל:

שם מתיב רב הונא בר יהודה לרבא לסיועי לרב הונא כו' ובגמרות ישנות מלת לרבא אינו וכן נראה ופירוש מתיב רב הונא ב"י להני אמוראי דלקמן דס"ל דאחרים שאכלו לוקין אבל הקטן אינו לוקה ולסיוע לרב הונא דס"ל דאף הקטן לוקה ומלת לרבא הגיהו לפי מה שהבינו המתיב קאי לרבא דלעיל דקאמר הלכתא דתוך הזמן כלפני זמן והכא קתני הקטן לוקה בתוך הזמן ולאו מלתא היא דרבא דקאמר בתוך הזמן כלפני הזמן היינו לשאר עונשין אבל אלאו דלא יחל מצי סבר נמי כרב הונא דלוקה אע"ג דבמלתא אחריתא לאו בר עונשין הוא כפרש"י ודו"ק:

גמ' אבל מעיקרא לא ע' לקמן נב ע"ב תד"ה הלכה: