מסכת נדה דף מ״ג עמוד ב׳

וירדה וטבלה לשם יהודית אם תמצי לומר בזבה נעקרו מימי רגליה וירדה וטבלה אזלינן בתר עקירה ה"מ בישראל דטומאתו מדאורייתא:

לח מטמא דהחתים משמע לח שהיבש אינו חותם פי האמה דנפיל:

רר משמע לח כמו (שמוא"ל א כא) ויורד רירו:

בזובו חדא זאת תהיה טומאתו בזובו חדא רר תרי את זובו תלת לקרבן:

או החתים לח:

מזובו טומאתו היא מקצת זובו אית ביה טומאת זיבה:

שתים וקראו טמא כי יהיה זב מבשרו חדא זובו טמא תרי טמא:

שלש וקראו טמא זאת תהיה טומאתו בזובו חדא רר בשרו את זובו תרי או החתים בשרו מזובו תלת טומאתו היא:

את זובו תלת לא דריש אתין אי נמי אתי לדרשא אחריתי:

עד שיצא מבשרו ובפרק בנות כותים (לעיל נדה דף לה.) דדריש מבשרו ולא מחמת אונסו תרתי שמעת מינה וא"ת ול"ל קרא עד שיצא מבשרו מהיכא תיתי שיטמא בפנים כבחוץ דאי מנדה וזבה הא בריש בנות כותים (נדה דף לב:) מצריך קרא לרבות קטן לזב ולנדה ולזבה ולא ילפינן מהדדי וי"ל דהוה ילפינן מנדה וזבה ופולטת במה הצד לר"ש נמי י"ל כיון דגלי לן קרא ששוין הן זב וזבה לענין קטנים גם לענין פנים כבחוץ היינו משוין אותם אי לאו מבשרו:

והתנן האברים אין להם שעור וא"ת וכי' לא ידע דאבר שלם דוקא קאמר וי"ל דפריך אמאי דמשני דשום שכבת זרע קתני דשום שרץ נמי אשכחן כגון אברים ומשני דלאו היינו כל שהוא דאי חסר ליה טהור:

מנין לרבות נוגע בשכבת זרע ת"ל או איש מוהבגד אשר יהיה עליו שכבת זרע לא מצי למילף דבגד חמור מאדם דנושא הנבלה מטמא בגדים בחבורו ולא אדם כדאמר בפ"ק דבבא בתרא (דף ט:) וא"ת מ"ט דריש מאו איש דשרץ ושביק או איש דכתיב בש"ז גופיה וי"ל דמסתבר ליה טפי לרבות נוגע מקרא דנוגע ולא מההיא דש"ז דמיירי ברואה וא"ת ול"ל יתורא דאו איש תיפוק ליה מדאיתקש ש"ז לשרץ דמהאי טעמא ילפינן בשרץ בגד ועור משכבת זרע בפ' במה אשה (שבת דף סד.) ובפרק כיצד הרגל (ב"ק דף כה:) וי"ל דאי לאו או איש הוה אמינא דלא הוקשה אלא מ"ש בפירוש כגון נוגע דשרץ לרואה דש"ז ומצי למימר דרב פפא דמרבה נוגע מאו איש דשרץ הא דאמר התם דאיתקש אהדדי היינו משום דקרא דשרץ איירי בש"ז ומאו איש דשרץ נמי לא הוה מוקמינן לנוגע בש"ז אי לאו דאסמכינהו בהדיא:

ומטמא בנגעים משום דבנגעים כתיב (ויקרא י״ג:כ״ט) איש או אשה ובטומאת מת נמי כתיב (במדבר י״ט:כ׳) ואיש אשר יטמא ולא יתחטא איצטריך קרא בהו לרבויי אבל לענין זוקק ליבום ופוטר מן היבום ומאכיל תרומה לא כתיב איש ולא איצטריך קרא אלא למעוטי עובר:

הוא דאמר כר׳ נתן וק״ל גנובה למה לי לימא הלכה כר׳ נתן י״ל דדילמא לא מפרסמה הא דר׳ נתן או דילמא אינה דמסיק לה בטמא דתנא אחרינא ומיהת מעיקרא ס״ד דלהכי נקטה סתם לומר שהיה לדברי הכל.

מ״ט דר׳ ישמעאל וא״ת והא פירשה שמואל דאוקמינא כותיה וי״ל דהא סוגיא אמתניתא אמרוה בבי מדרשא אלא שרב אשי הביאה כאן.

מבעי ליה עד שתצא טומאתו לחוץ וכו׳ וא״ת ולר׳ ישמעאל הא מנא ליה י״ל דתרווייהו ש״מ דמניינא שמעינן מינה שתים וקרא טמא ומדכתיב בשרו ואמר נמי זובו משמע ליה אידך ורבנן סברי דכולי קרא להא הוא דאתא.

מאי לאו לנגוע פי׳ אפי׳ לנוגע מדקתני לה סתמא ופרקינן לרואה דוקא.

ת״ש חומר בשרץ וכו' אע״ג דלא אלימ׳ ממתני׳ דאוקימנא ברואה קס״ד דהכא ליכא למימר הכי מטעמא דפריך בסמוך דהא דומיא דשרץ קתני ושרץ לאו מטמא במשהו לפום פשיטא משמע דהא לכ״ע מקשיא לה אבל י״ל דלא קשיא אבל לפום האי פרוקא דאוקימ׳ ברואה דוקא דלהאי פירושא הכי קתני חומר בשכבת זרע שמטמא לפעמים במשהו מה שאין כן בשרץ שאינו במשהו לעולם ולהכי קשיא הא דהאברים אבל למאי דס״ד דמשמע לן מתני׳ ברואה נמי לא קשיא דהא איכא למימר דה״ק חומר לעולם בשכבת זרע מה שאין כן בשרץ שאינו במשהו לעולם אבל לפעמים שאף הוא במשהו כנ״ל.

ואב״א דתני כרב פפא פי׳ דמפיק ליה מאו דשרץ פי׳ דהאי משמע להו דמיותר ואתי לדרשא לפי שהוא בראש פסוק מה שאין כן בשל שכבת זרע שהוא באמצע פסוק ואצטריך לחלק אי נמי אפשר דאצטריך להו או דשכבת זרע למילתא אחריתי אי נמי דעקר דרשא לדידהו מאו דשכבת זרע הוא אלא דנקטיה לי׳ אדשרץ לאשמועינן כן דמיירי בנוגע כנ״ל.

דם הנדה והזבה והיולדת מטמאין בכל שהוא בין לרואה עצמה בין במגע של אחרים וכן זובו של זב מטמא בכל שהוא בין לרואה בין לנוגע ואינו צריך חתימת פי האמה אלא שדם הנדה והזבה והיולדת מטמא לח ויבש וזובו של זב ורוקו ושכבת זרעו אינו מטמא אלא כל זמן שהוא לח ואלו שהזכרנו כל שהן מטמאין טומאתן במשהו ומטמאין במשא ובמגע ומטמאין משכב ומושב לעשות על ידן אב הטומאה ומ"מ ראיה ראשונה של זב אינה בדין זיבה שאינו מטמא במשא אלא אדם וכלים במגע וכלי חרס באויר וכן ששיעורו לרואה בכל שהו ולנוגע בכעדשה עד שיראה פעם שניה ונעשה בה זב לטומאה ואינו נעשה זב לקרבן עד ראיה שלישית כמו שהתבאר וזיבה וקרי שניהם שוים שלא לטמא עד שתצא טומאתן לחוץ כמו שביארנו במשנתנו:

ולענין ביאור מה שאמרו כאן זובו טמא לימד על הזוב שהוא טמא פירושו במשא שאם במגע לא הוצרך לכך שאף הקרי מטמא במגע:

שכבת זרע טימאתו חלוקה בין גוי לישראל שקירויו של גוי טהור כמו שביארנו וכן טומאתו חלוקה בין גדול לקטן ר"ל שאין שכבת זרע מטמאה אלא מבן תשע ולמעלה שהוא ראוי לביאה אבל שאר הטמאות שאין... טומאתן חלוקה בין גדולים בין קטנים:

אע"פ שביארנו בשרץ ששיעור טומאתו בכעדשה ובמת ובנבלה שטומאתן בכזית כל שהוא אבר שלם כבריתו בשר וגיד ועצמות ושיהא עליו בשר כדי להעלות ארוכה אין לו שיעור אלא מטמא באי זה שיעור וכל שחסר ממנו כלום יצא מכלל אבר וחוזר לשיעורו וכל שאתה מזכיר שרץ בתלמוד פירושו אחד משמנה שרצים המטמאים כמו שהוזכרו בתורה ועכבר שהוזכר ביניהם פירושו בשל יבשה אבל עכבר של ים אינו מטמא השורץ על הארץ כתוב וכן הדין בשאר:

המשנה השלישית והכונה בה לבאר ענין החלק השלישי והוא שאמר תינוקת בת יום אחד מטמאה בנדה אם ראתה וכן בת עשרה לזיבה אם ראתה שלשה ימים רצופים אחר שבעת הימים ופירוש דברים אלו לענין טהרות הא לענין ביאה אינו כלום שאין ביאתה ביאה לחייב את בועלה ואף אינו משום בועל נדה להיותו כנדה אלא משום נוגע לבד שהוא ולד הטומאה אלא לענין טהרות נאמרה שכך דרשו רבותינו ואשה כי יזוב וכו' ואשה לרבות תינוקת בת יום אחד וכן תינוק בן יום אחד מטמא בזיבה ואע"פ שקירויו טהור עד שתהא ביאתו ביאה בזיבה מיהא מטמא אם ראה שתים דכתוב איש מ"מ לרבות תינוק בן יום אחד ומטמא בנגעים דכתוב אדם כי יהיה בעור בשרו ולא כתיב איש אלא אדם שהוא שם המין כלומר אדם כל דהו ומטמא במת ר"ל שאם נכנס באהל המת טמא וצריך הזאה שלישי ושביעי דכתוב ועל הנפשות אשר היו שם נפש כל דהו ואין צריך לומר שאם נגע במת שטמא שאף בשרץ ונבלה כן וכן אין צריך לומר שאם מת שהוא מטמא באהל שאף בנפל כן אפילו לא נתקשרו אבריו בגידין וזוקק ליבום ר"ל שאם נולד לזה שמת אח ביום מיתתו זוקק את אשתו ליבום אחר שנולד בעוד שהיה זה עדין חי שנמצא עמו בעולמו וכן פוטר את אמו מן היבום כל שנולד הן בחיי הבעל הן לאחר מיתתו ואפילו מת בתוך שלשים יום אחר שמכל מקום חיה אחר מיתת האב שעה אחת ומ"מ אינו פוטר מן החליצה אלא אם חיה אחר הבעל שלשים יום הא כל שמת תוך שלשים יום חולצת ולא מתיבמת אבל העובר אינו פוטרתה אף מן היבום ומאכיל בתרומות ר"ל בת ישראל הנשאת לכהן ומת בעלה כל שנולד לה בן או בת מאכילין אותה אף ביומן כל זמן שהולד חי אבל עובר אינו מאכילה ופוסל בתרומה אי אפשר לפרש שאם היא כהנת ונשאת לישראל שאלו היה לה ולד ממנו היתה חוזרת לתרומה שיהא תינוק בן יום אחד פוסלה שהרי זו אף העובר פוסלה שהרי אמרו ושבה אל בית אביה פרט לשומרת יבם כנעוריה פרט למעוברת אלא שפוסל עבדי אביו ופירשו הענין בגמ' כגון שהיו לאביו שתי נשים אחת כשרה ואחת פסולה ויש לו בנים מן הכשירה ומת ונולד ביום מיתתו בן לפסולה והוא חלל והרי הוא יורש גם כן ויש לו חלק בעבדים ונפסלו העבדים מתוך חלקו של זה הא עובר מיהא אינו פוסל את העבדים ואוכלים בשביל האחרים עד שיולד חלל זה שאין קנין לעובר והוא הדין אם אין לו אלא אשה אחת והיא פסולה שאם נשארה מעוברת העבדים אוכלים בשביל המשפחה עד שיולד זה שהרי אמרו ביבמות פרק אלמנה אין לו בנים אוכלים בשביל המשפחה אלא ריבותא אשמעינן שאע"פ שיש לו בנים מן הכשרה אין אוכלים מפני חלקו של חלל וכן פירשוה גדולי הדורות:

ונוחל ומנחיל ר"ל נוחל מן האם אם נולד הוא ביום מיתתה להנחיל לאחיו מן האב לכשימות אבל עובר לא דקיימא לן בעוברה שמתה איהו מית ברישא ואין הבן יורש את אמו כשהוא בקבר להנחיל לאחים מן האב ואע"פ שהזכירו באחד שפרכס שלשה פרכוסין אחר מיתת אמו אין זה אלא כזנב הלטאה שמפרכסת בלא שום חיות ומ"מ דוקא במתה מתוך חולי הא בידי אדם היא מתה ברישא ולא עוד אלא שאפשר לו לחיות שהרי בן פקועה ששחטו את אמו נאמר עליו אפילו חורש בשדה וכו' וכן ביושבת על המשבר בשבת ומתה אמרו בערכין שמביאין סכין אפילו דרך רשות הרבים וקורעין את כריסה ומוציאין הולד שמא ימצא חי ומפני שהיושבת על המשבר כנהרגה דמיא וכן פי' עוד בגמ' נוחל ומנחיל שממעט בחלק בכורה כלומר שאם היו שם שני בנים בכור ופשוט ונולד זה השלישי ביום שמת האב הואיל ונולד בעוד שהוא חי כשימות זה הבן חולקים השנים בחלקו בשוה אבל אם לא נולד בחייו אלא לאחר מיתת האב כל שימות בכור נוטל בנכסיו חלק בכורה דנכסי האב קרינא ביה בשעת מיתת האב והוא שאמרו בן שנולד לאחר מיתת אביו אינו ממעט בחלק בכורה וכן אם הבכור עצמו נולד לאחר מיתת אביו כגון שילדה אשתו תאומים שהיוצא ראשון בכור או שהניח שתי נשים מעוברות שהנולד ראשון בכור אינו נוטל חלק בכורה דיכיר בעינן הא כל שנולד בחייו אפילו היה הוא גוסס יכיר קרינא ביה וההורגו חייב דכתוב כל נפש ופירושו כשיצא מכלל נפל כגון שנתברר שכלו חדשיו והרי הוא לאביו ולאמו כחתן שלם להתאבל עליו ואף זו דוקא כשיצא מכלל נפל כגון שנתברר שכלו חדשיו הא ספק כל שלשים יום בחזקת נפל ואין ההורגו נהרג ואין מתאבלים עליו אפילו מת ביום שלשים עצמו:

זהו ביאור המשנה וכלה על הצד שביארנוה הלכה פסוקה היא ולא נתחדש עליה בגמרא דבר שלא ביארנוהו:

תוס' בד"ה עד שיצא מבשרו כו' ילפינן מנדה וזבה ופולטת במה הצד כו' עכ"ל דאם תפרוך כדפרכינן בריש פרק בנות כותים מה לנדה וזבה שכן מטמאין באונס פולטת תוכיח דלא שייך בה פליטה באונס מה לפולטת דמשום פולטת הזהיר רחמנא בסיני אל תגשו אל אשה שלשת ימים זבה ונדה יוכיחו מה להצד השוה שכן מטמאין ומיטמאין בפנים כבחוץ אף אני אבי הזב כו' וק"ל:

ד"ה עד שיצא מבשרו כו' וי"ל דהוה ילפינן מנדה ומזבה ופולטת במה הצד. ר"ל דכי פרכת מה לנדה ולזבה שכן מטמאות באונס פולטת תוכיח מה לפולטת שכן החמיר רחמנא בבעלי קריין בסיני נדה וזבה יוכיחו אבל יש לתמוה דא"כ לפי זה צריך לומר דפולטת אינה מטמאה באונס וזה לא נמצא בשום מקום אדרבה הסברא נותנת דמטמאה באונס כמו שכבת זרע דבעל קרי דכל עצמו מחמת אונס חימוד בא כדלעיל פרק בנות כותים (נדה דף ל"ה) וצ"ע:

ד"ה מנין לרבות נוגע וכו' ומצי למימר דרב פפא דמרבה נוגע מאו איש דשרץ. נ"ל דהאי ומצי למימר הוי כמו א"נ ושנויא אחרינא הוא ור"ל דתרוייהו בעינן דאי לאו קרא דאו איש לא הוי מקשינן ש"ז לשרץ ואי לאו נמי דאסמכינהו קרא בהדיא לא הוה מוקמינן או איש לנוגע בש"ז וק"ל:

גמ' לימד על הזוב שהוא טמא לעיל לד ע"ב: