מסכת נדה דף מ״ג עמוד א׳

קמ"ל דהאי לא תוך תוכו הוא אלא כגון כלי בתוך התנור ופיו למעלה מפי התנור:

והסיט בו את הטהור טהור כדמפרש טעמא לקמן:

בקומטו של טהור והסיט בו את הזב טמא הטהור שהרי נשא את הזב וזב מטמא במשא דכתיב במשכב (ויקרא ט״ו:י׳) והנושא אותם וק"ו לזב עצמו:

מאי טעמא טהור הניסט בקנה של קומטו של זב טהור:

דכתיב וכל אשר יגע בו הזב וגו' והאי קרא לאו למגע איצטריך דהא כתיב והנוגע בבשר הזב אלא זה הסיטו של זב מכאן למדנו זב שהסיט את הטהור טמא שלא מצינו בכל התורה טומאה המסטת טהרה שתטמא אלא אם כן נשא טהור את הטמא והכא בזב הוא דגלי רחמנא וכתב וידיו דדרשינן הכי היכא דהסיט בו הזב בידיו כלומר בגלוי:

לא שטף במים מילתא אחריתי היא למילף לנטילת ידים לאכילה מהכא. אלמא הסיט זב את הטהור אינו טמא אלא א"כ הסיטו בגלוי בידיו ומדאפקיה בלשון נגיעה ילפינן נמי לכל נגיעות דאין מגע בית הסתרים מטמא אבל טהור שהסיט את הזב דנפקא לן מקרא אחרינא דלא כתיב ביה ידיו טמא אפילו הסיטו בקנה שבקומטו מידי דהוה אנבלה בקומטו שהיא מטמאה במשא דהא מ"מ הרי הוא נושא את הטומאה. ל"א קנה בקומטו של טהור והסיט את הזב להכי טמא שנגע הקנה בגילוי של זב ונטמא הקנה מחמת הזב וחוזר ומטמא את הטהור ואע"ג דטהור קמוט דגילויא גבי זב הוא דבעינן אבל קנה בקומטו של זב והסיט את הטהור טהור הואיל וזב קמוט וגבי זב כתיב וידיו. ושיבוש הוא מפני כמה דברים חדא דקנה פשוטי כלי עץ הוא ואינו מקבל טומאה וא"ת בקנה חלול נהי נמי דמקבל טומאה אפ"ה אין חוזר ומטמא הטהור שהרי אין מגע של זב חוזר ומטמא אדם שאין לך נוגע בטומאה מטמא אדם חוץ מן הנוגע במת ועוד אי טומאת הטהור משום נגיעת קנה היא והרי בקומטו הוא דנגע ובית הסתרים לאו בר מגע הוא דהא אמרינן לעיל שרץ בקומטו טהור ועוד לשון הסיט אמאי נקט ועוד הסיט טהור את הזב מי נפק מהאי קרא וכל אשר יגע בו הזב כתיב והיינו אשר יסיטנו הזב ולא כתיב כל אשר יגע בזב:

כאילו מביא מבול שמחמם את אבריו ומביא לידי קרי וזהו קלקול דור המבול שנאמר (בראשית ו׳:י״ב) כי השחית כל בשר:

במטלית עבה שאינה מחממת:

למימרא דהיסט ונגיעה כידיו פרש"י דמהכא ילפינן לכל נגיעות כגון שרץ ונבלה שנגעו בסתרו של טהור וקשה דאי מזב ילפינן כי היכי דבעינן גלוי הזב ה"נ בעינן שיגע בגלוי של טהור לענין היסט נמי נילף דנבעי שיסיט הטהור בגילוי כדבעינן בגילוי הזב והכא אמרינן דקנה בקומטו של טהור והסיט בו את הזב טמא ואמר נמי דבית הסתרים מטמא במשא אלא נראה לפרש דזב ושרץ ונבלה שנגעו בסתרו של טהור דטהור לאו מזב ילפינן אלא ילפינן מלשון נגיעה דכתיב בכולהו וטהור הנוגע בזב נמי כתיב הנוגע בבשר הזב ולשון נגיעה משמע מאבראי שיגע הטהור בגלוי בטומאה וכן משמע פ"ק דקדושין (דף כה.) דאמר עולא הכל מודים דלשון גלוי הוא אצל שרץ וכי יגע אמר רחמנא והאי בר נגיעה הוא משמע דמלשון נגיעה דכתיב בשרץ הוא דריש דלא מייתי קרא דידיו דכתיב בזב ומיהו רש"י גריס התם אשר יגע בו והיינו קרא דכתיב גבי זב והא דאצטריך הכא למדרש מידיו ולא נפקא ליה מנגיעה דכתיב בזב משום דההיא נגיעה בהיסט מיירי ולא משמע גילוי כמו נגיעה ממש לכך דריש לה מידיו דבעינן גילוי הזב בין בהיסט בין במגע מדאפקיה בלשון נגיעה א"נ מנגיעה דהכא דכתיב גבי ידיו מינה ילפינן לכל נגיעות דהוו מאבראי:

בראויה להזריע ואפי' יצאה בלא הרגשה איירי כדמוכח בסמוך ותימה דא"כ משמע דראוי להזריע אע"פ שאינו יורה כחץ ובשילהי נדרים (דף צא.) וכן ביבמות (דף סה.) אמר איהי קים לה ביורה כחץ משמע דאי אין יורה כחץ אינו ראוי להזריע וי"ל דלהא לישנא דהכא לא מצריך רק שבתחלת עקירת שכבת זרע תהא ראויה להזריע אע"ג דלסוף יציאתה היא בענין שאינו ראוי להזריע א"נ ראוי להזריע הוא אלא שאינה ראוייה להתעבר לפי שאינו יורה כחץ ואינו נכנס לתוך גופה אלא שותת ויוצא לחוץ:

הא טמויי מטמיא פירוש ואפילו נעקרה בלא הרגשה דאם לא כן היינו לישנא קמא:

זבה שנעקרו מימי רגליה וכן בעי מעובדת כוכבים שאל ריב"א מרש"י אמאי לא בעי מזכר זב ועובד כוכבים והשיב דנראה לו לפי שבאשה מתעגלין כל [מימי] רגליה בבת אחת לפתחה מה שאין כן באיש:

איכא בינייהו נעקרה בהרגשה ויצאה שלא בהרגשה מהכא משמע דכל היכא דנעקרה בהרגשהאעפ"י שאינה יורה כחץ ראויה היא להזריע והקשו בתוס' אם כן הא דאמרינן בנדרים (צא..) איהי קים ליה ביורה כחץ איהו לא קם ליה ומה בכך אם אינו יורה כחץ מכל מקום ראויה היא להזריע ותירצו הם ז"ל שהטפה ודאי כשנעקרה בהרגשה ראויה היא להזריע מצד עצמה וטבעה אלא דכיון שאינו יורה כחץ אינה יכולה להזריע מפני שאינו נכנס לתוך גופה וזו היא שאמרו איהי קם לה ולפיכך היא רוצה להתגרש אי נמי שטוענת עליו דמיניה הוא כשאינה מתעברת כדאיתא ביבמות פרק הבא על יבמתו (יבמות סה, א) אבל מכל מקום כיון שהוא מצד עצמה ראויה להזריע מטמא ללישנא קמא אבל ללישנא בתרא בעינן ראויה להזריע ממש והילכך עד שיהא יורה כחץ אינה מטמאה לפי שאינה יכולה להזריע. ובנמוקי הרמב"ן נ"ר דסריס חמה אע"פ שאינו יורה בה כחץ מטמא הוא בביאתו והכא לאו יורה בה ממש כחץ בעינן אלא שיהא מרגיש בעקירתו וביציאתו כיורה החץ שמרגיש דללישנא קמא לא בעינן שיהא מרגיש כלל אלא בעקירתו בלבד וללישנא בתרא בעינן שיהא מרגיש בעקירה ובהנחה וסריס חמה גם כן מרגיש הוא בכל אלא שאינו יורה בה כחץ ולא קים ליה ותדע לך מדאמרינן איהו לא קים לי ביורה כחץ ואם איתא דאינו מרגיש בהנחתו כלל הא ודאי קים ליה שאינו יורה כחץ אלא ודאי משמע דמרגיש הוא בהנחתה אלא שאינו מרגיש אם יורה כחץ אם לאו.

זבה שנעקרו מימי רגליה פרש"י ז"ל בתשובה דלהכי בעי בזבה ולא בזב לפי שבאשה מתעגלים מימי רגליה ולא בזב. ולא ידעתי מהו דהא מימי רגליו דזב מטמאים טומאה חמורה כרוקו ומעיינות הן לפי שהן מתעגלין ויוצאין כרוק כדאיתא לקמן בפרק דם הנדה (נדה נו, א) ולא תימא דאשה דוקא קאמר מדתניא (נה, ב) תשעה משקי הזב הן הזיעה וכו' וחלב שבאשה אבל זובו ורוקר ומימי רגליו מטמאים טומאה חמורה ולא קתני ומימי רגלים שבאשה כדקתני וחלב שבאשה.

א״ב נעקרה בהרגשה ויצא׳ שלא בהרגשה פי׳ דללישנא קמא טהורה דהא ראויה להזריע והקשו בתוס׳ דבהדיא אמרינן בפ׳ הבא על יבמתו ושמעתא בתרייתא דנדרים דיורה כחץ אינו ראוי להזריע ולהוליד ותרצו דכל שכבת זרע שנעקרה בהרגשה אעפ״י שאינו יורה כחץ ראויה היא להזריע מחמת עצמה ומה שאינו מוליד אינו אלא חולשת האיש שאין בו כח להגיע החץ למקומו וללישנא קמא דכל שראויה להזריע מחמת עצמה שפיר קרינא שכבת זרע וטמאה ואידך לישנא סבר דכיון שאינה ראויה להזריע ולהוליד לא מקרי שכבת זרע וטהורה ואיכא למידק דהא ודאי סריס חמה שאינו יורה כחץ מרגיש הוא בין בעקירה ובין ביציאה מדאמרי׳ בפ׳ הבא על יבמתו דאיהי קים לה ביורה כחץ ואיהו לא קים ליה ואם איתא הא קים כשאינו מרגיש עקירתו או יציאתו אלא ודאי כדאמרן ואפ״ה אינו מוליד ולפי׳ התוס׳ אמאי אמרי׳ דאיכא בינייהו שנעקרה בהרגשה ויצאת שלא בהרגשה דהא אפילו ג״כ יצאת בהרגשה בסריס חמה איכא בינייהו וללישנא בתרא טהורה כיון שאינו ראוי להוליד והא ודאי עדיפא ליה למנקט משום כח דלישנא בתרא דהוי כח טהרה ונראין דברי רבינו הגדול ז״ל דאינו יורה כחץ האמור כאן כאותו דיבמות ונדרים דהתם ר״ל שאינו יכול להגיעו למקום תקיעתו אבל מכיר הוא ביציאתו ואלו אינו יורה כחץ האמור כאן היינו כל שאינו מרגיש ביציאתו לחוץ כיורה החץ שמרגיש בו ליציאתו ולפי׳ הוא טהור ללישנא בתרא שהוא סובר דכל שאינו מרגיש ביציאתה אעפ״י שמרגיש בעיקרתה אינה ראויה להזריע אפי׳ מחמת עצמה אבל כל שמרגיש ביציאתה ראויה היא להזריע לדברי הכל וטמאה והיינו דאמרינן דאיכא בינייהו שנעקרה בהרגשה ויציאתה שלא בהרגשה מעתה שכבת זרע דסריס חמה טמאה אף ללישנא בתרא ואעפ״י שאינו יורה כחץ לגמרי להגיע החץ למקומו.

בעי רבא זבה שנעקרה מימי רגליה פרש״י ז״ל דלהכי לא נקטה בזב זכר בכלה סוגין דמיירי בזכרים ונקטה בזבה לפי שמימי רגלי האשה מתעגלין מה שאין כן בזב והקשו עליו דא״כ מימי רגלי הזב יהיו טהורין דהא דומיא דרוק בעינן שמתעגלין והא ליכא למימר דבכולי תלמודא אנו מטמאין מימי רגלי זב ובמקומו נמנו עם שאר משקין ואין הזבה יתירה עליו אלא לענין חלב בלבד וכדאיתא במשניות וגם במתני׳ דלקמן דפ׳ דם הנדה וי״ל שלא נתכוון רש״י ז״ל לומר שמימי רגלי הזב אינם מתעגלין כלל אלא לומר שאינן מתעגלין כל כך דמצי למנקטינהו אבל זבה מצי נקיט להו ולפי׳ נסתפקו בה בלבד וכדמפרש ואזיל כנ״ל.

הזב מטמא במשא שהרי נאמר במשכבו והנושא אותם וכל שכן גופו והיסט בכלל משא מעתה אם ראש קנה בקומטו של טהור והסיט בו הטהור את הזב ניטמא הטהור שהרי נשא הטהור את הזב בהסיטו והואיל וטומאת בית הסתרים מטמאה במשא כך המסיט בבית הסתרים טמא אבל אם היה ראש קנה בתוך קומטו של זב והסיט בו הזב את הטהור לא ניטמא שלא מצינו בכל הטמאות טומאת המסטת זב וטהור ותטמאנו אלא בזב וחביריו ולא נאמרה בהם אלא כשהסיטו ממקום גלוי שלהן דכתוב וכל אשר יגע בו וידיו לא שטף במים ופסוק זה לא במגע הזב הוצרך שהרי כתוב במקום אחר והנוגע בבשר הזב ולא בא אלא ללמד היסטו אע"פ שלא נשאו הואיל ונדנדו ואנו סומכין וידיו עם מה שלפניו ומפרשין וידיו לא שטף במים על נטילת ידים ולמדנו מכאן על הסיטו שאינו אלא בכעין ידיו שהן גלויות ר"ל שיהא ההיסט יוצא ממקום גלוי ומסיט במקום גלוי:

י"מ בסוגייא זו קנה בקומטו של טהור והסיט בו את הזב טמא מפני שנגע הקנה ר"ל בגלויו של זב וניטמא הקנה וטימאתו אבל קנה בקומטו של זב לא ניטמא הקנה ואין זה נכון שהרי דבר למד מענינו ובהדיא מוכיח בסוגיא זו שלענין היסט נאמרה ועוד שהרי הקנה פשוטי כלי עץ הוא והיאך מקבל טומאה וא"ת בקנה חלול ופקק בראשו ובקנה של זיתים שאלו קנים ממש אף כשיש פקק בראשן אין מקבלין טומאה כדאיתא בשבת פרק כלים מ"מ הרי מגע הזב עושהו ראשון ואינו מטמא אדם אף בחבורין וכמו שהתבאר באחרון של זבים במשנת הנוגע בזב או שהזב נוגע בו אלא שהדבר ברור כמו שפירשנו:

כל שראה שכבת זרע ולא הרגיש בה כל גופו אלא שראה בלא קושי ובלא תאוה אינו מטמא אבל אם הרגיש בעקירתו אע"פ שלא הרגיש ביציאתו טמא וזהו כלישנא קמא וכן פסקוה גדולי המחברים ונראה הטעם מפני שהוא ממוצע בין לשון אמצעי ללשון אחרון שלפי לשון אמצעי אפילו נעקר בהרגשה אע"פ שלא יצא בהרגשה טהור וללשון אחרון כל שראה שכבת זרע אפילו בלא שום הרגש טמא ונמצא לשון ראשון ממוצע ביניהם ומ"מ גדולי המפרשים פסקוה כלשון שלישי ונראין הדברים כדברי גדולי המחברים ומטעם שכתבנו:

היה מהרהר ולא ראה בחלום ששמש מטתו אלא שמצא בשרו חם על ידי הרהור טהור אבל אם ראה ששמש מטתו בחלום ומצא בשרו חם אע"פ שלא מצא שכבת זרע טמא אי אפשר שלא ראה בהרגש הואיל ומצא בשרו חם על ידי הרהור ותשמיש שבחלומו אלא שהיה דבר מועט ונתקנח מאיליו בבשרו או בכליו:

בעל קרי שטבל ולא הטיל מים קודם טבילתו לכשיטיל מים טמא מפני שצחצוחי זיבה יוצאין בהטלת מים ופירשוה במסכת חולין כ"ד ב' דוקא בזקן אבל בילד הואיל ויורה כחץ בחוזק כבר יצא כלו ועד כמה הוא ילד לענין זה כל שעומד על רגלו אחת ונועל מנעלו או חולצה וכבר ביארנו למעלה שאף האשה ששמשה מטתה ולא כבדה את הבית ר"ל שלא נתקנחה קודם טבילתה הרי היא בטומאתה לענין טהרות:

קרויו של גוי טהור לגמרי שלא אסרו אלא על זיבתו כמו שהתבאר:

גר שמל ולא טבל שעדיין הוא גוי גמור ונתחמם עד שנעקר קרויו וירד וטבל קודם שיצא ואחר טבילתו יצא הרי זה ספק אם דנין אותו בקירויו של גוי אחר שנעקר בגיותו או שמא דנין אותו אחר יציאה ומתוך כך מחמירין בה מספק:

מי רגלים של זב וזבה טמאים כמו שהתבאר נעקרו מי רגלים שלהם אחר ספירה קודם טבילה ואח"כ ירדו וטבלו ואחר הטבילה יצאו הדבר ספק שמא בתר עקירה אזלינן ומעיינות זבים הם או שמא לא נאמר כן אלא בשכבת זרע שאי אפשר לו לעכבו אבל מי רגלים שאפשר לעכבן בתר יציאה דיינינן להן וכשם שהוא ספק בזבה ישראלית כך הוא ספק בנכרית שנעקרו מי רגליה וירדה וטבלה לשום נדות אם הולכין אחר עקירה להחמיר אע"פ שעיקר זיבתה מדברי סופרים או שמא מקילין בה אחר שזיבתה מדברי סופרים לדונה אחר יציאה ומתוך כך מחמירין בכלן:

תד"ה למימרא דהיסט כו' א"נ מנגיעה דהכא דכתיב גבי ידיו מינה ילפינן כו' עכ"ל ויש לדקדק לפי שיטתם דלא ילפינן אפילו בנגיעה גילוי דזב וגילוי דטהור מהדדי אם כן השתא מנלן למילף מהאי קרא היסט דהא אצטריך כל אשר יגע בו הזב למגע הזב בגילוי דמנוגע בבשר הזב דמיירי במגע הטהור בגילוי ליכא למילף מגע הזב בגילוי וידיו אצטריך לכל הנגיעות דהוו מאבראי וצ"ל מרבויא דכל אשר יגע דריש ליה היסט ודו"ק:

גמ' עובד כוכבים שהרהר וירד כו' אבל הכא דלקולא לא כו' דלא ניזיל בתר עקירה שהיה בגיותו אלא בתר היציאה אזלינן לחומרא אע"ג שהיציאה היה שלא בהרגשה שרינן העקירה בתרה שהיה בהרגשה והוי כאילו היה גם העקירה ביהדות ועוד מצינו לפרושי דמיירי הכא שהיה גם היציאה בהרגשה ודו"ק:

בגמ' אמר אביי מנא אמינא לה דתניא יכול תהא נבלת בהמה טמאה וכו'. וראייתו של אביי מדמסיק בברייתא זו דנבלת בהמה טמאה לא מטמאה בבית הבליעה ואם איתא דבית הבליעה הוי בית הסתרים א"כ כשבולע נבלת בהמה טמאה ליטמא מטעם שנושא ומסיט בבליעתו את הנבלה דהא נבלת בהמה טמאה מטמאה במשא אלא ש"מ מקום בית הבליעה בלוע הוי:

[בא"ד] א"כ מה ת"ל והאוכל ר"ל קרא אחרינא דכתיב בפר' שמיני גבי נבילת בהמה טהורה והאוכל מנבלתה יכבס בגדיו וגו':

בתוס' ד"ה שהוציא ולד ראשו כו' ועוד יש לחלק בין לידה לדם נדה כנ"ל להגיה ולמחוק דם לידה משום דהא דם לידה ודם נדה דין אחר להם ושניהם מטמאין מבפנים כדפריך לעיל אי בימי נדה נדה או בימי זיבה זיבה כו':

ד"ה מת"ל והאוכל וכו' וי"ל התם לא כתיב נושא בהדיא וכו' ר"ל דהתם מזה הכתוב עצמו דכתיב ומזה מי הנדה גו' ילפינן נושא דבנגיעה ליכא כיבוס בגדים אבל הכא בלאו האי קרא דוהאוכל כתיב בהדיא גבי נבלת בהמה דין נוגע ודין נושא:

בא"ד א"כ לא נכתוב נוגע כלל ר"ל לא נכתוב נוגע בהדיא בפני עצמו ונילף ליה מהאי קרא דוהאוכל דהוה מוקמינן ליה בנוגע כיון דלא הוי כתיב ביה כבוס בגדים:

בא"ד ושמא לשום דרשא אצטריך כצ"ל:

תוס' ד"ה למימרא דהסיט כו' א"ג מנגיעה דהכא דכתיב גבי ידיו מינה ילפינן וכו'. ר"ל אבל היסט ומשא כשהטהור מסיט הזב לא ילפינן מיניה דהא לא כתיב נגיעה:

ד"ה בראויה להזריע וי"ל דלהאי לישנא וכו' אף ע"ג דלסוף יציאתה הוא בענין שאינו ראוי להזריע וכו' כצ"ל:

גמ' אמר שמואל כל ש"ז וכו' עי' לעיל יד ע"א תד"ה רוכבי:

שם דלא מזרעא הא טמויי מטמיא ע' לקמן נו ע"א תד"ה ש"ז:

רש"י ד"ה לא שטף וכו' למילף לנטילת ידים וכו' חולין קו ע"א וע' בתוס' שם ד"ה מצוה וצ"ע וע' רש"י קדושין כה ע"א ד"ה לענין טומאה: