מסכת נדה דף ל״ט עמוד א׳

ישבה לה ולא בדקה אכל נשים קאי ולאו לעיל מהדר:

טמאה דאורח בזמנו בא:

במחבא מחמת ליסטין או כרכום:

ימי הזב ימי ספירו:

ושומרת יום כיון שנפתח מעיינה וראתה היום אע"ג דבתוך י"א היא הויא למחר בחזקת טמאה:

גמ' לומר שאינה צריכה בדיקה שחרית וערבית ומשעברו צריכה לבדוק כדאיתא בפ"ק (לעיל נדה דף יא.):

והא מדקתני סיפא ישבה דמשמע דיעבד מכלל כו'. והאי דפריך כן דס"ד דהאי ישבה אתוך י"א קאי:

לימי נדה לימים שראויין לנדה כגון אחר י"א שבין נדה לנדה:

לא צריכא לר"מ ומועיל מה שהיא בחזקת טהרה שמותרת לשמש כל זמן שלא גירשה א"נ אינו חייב לגרשה עד שעברו י"א יום:

והיולדת כולן מטמאות מעת לעת אע"ג דמעוברת דיה שעתה היינו בשאר דם שרואה כשהיא מעוברת ולא בראיית דם לידה שרואה מחמת פתיחת הקבר וי"מ דהכא כרבי יוסי דבעי ג' עונות א"נ כגון שקודם כבר ראתה פעם אחת וקסבר דבשני מטמאה מעת לעת ולית ליה דיין שעתן כל ימי עיבורן ואשמעינן אע"ג דראייה שניה זו מחמת אונס לידה ראתה אפ"ה מטמא מעת לעת הקשה הר"ר יעקב מאורלייני"ש דהכא תני דזבה ושומרת יום מטמאה מעת לעת ואפ"ה מפרש רב יהודה לעיל דכל י"א יום אינה צריכה בדיקה ובפ"ק (לעיל נדה דף יא.) אמרי' דאשה שיש לה וסת וד' נשים ואשה שעברו עליה ג' עונות דיין שעתן ותנא התם אע"פ שאמרו דיין שעתן צריכות להיות בודקות וי"ל דיש לה וסת איכא למימר כיון דאורח בזמנו בא צריכה בדיקה בשעת וסתה ואהנך נמי איכא למימר דצריכה בדיקה שלא תשתכח תורת בדיקה מהן בתולת דמים כשתראה ומעוברת ומניקה לכשיעברו ימי עיבורה ומניקותה לפי שהורגלו זמן מרובה בלא בדיקה וזקנה אע"ג דלא אתיא תו לידי בדיקה וליכא למיגזר בה מידי מ"מ גזר לה אטו אחריני אבל תוך י"א יום אינה צריכה בדיקה דזמן מועט הוא ולא תשתכח תורת בדיקה דאחר י"א יום תבדוק וכן זמן מועט יש משבדקה:

רב הונא בר חייא אמר שמואל לומר שאינה קובעת וסת בימי זיבתה ולא מיבעיא בימי ספירת זיבה ממש דאינה קובעת אלא משמע דאפי' בימים הראוים לזיבה אע"ג דאינה זבה ומעיינה סתום אינה קובעת כגון שרואה פעם אחת תוך י"א יום ופליג ארבי יוחנן ור"ל דאמרי בסמוך אשה קובעת לה וסת תוך ימי זיבתה ממש דהיינו באמצע ספירת זיבתה דומיא דתוך ימי נדותה וכ"ש דקובעת בימים הראויים לזיבה וקי"ל כרבי יוחנן לגבי שמואל כדאמר פרק מי שהוציאוהו (עירובין דף מז:):

מקבע לא קבעה ע"י ראייה זו של תוך ימי זיבה לא קבעה וסתה שתצטרך לעוקרו על ידי שלש פעמים כאילו קבעה וסת בימי נדה אבל מהו שתחוש ע"י קביעות של ימי נדה לאסור פעם רביעי אפי' בא הוסת בימי זיבה ואהא מייתי שפיר דחיישינן:

רב חסדא אמר לא צריכה לר' מאיר דאמר אשה שאין לה וסת אסורה לשמש. כלומר ומועיל לה מה שהיא בחזקת טהרה דמותרת לשמש כל י"א יום כל זמן שלא גירשה אי נמי אינו חייב לגרשה עד שיעברו י"א יום אבל מ"מ לאחר אחד עשר יום חייב לגרשה שמא תקלקלנו בימי נדה כדמפרש ואזיל.

והיולדת כולן מטמאות מעת לעת וא"ת והא מעוברת דיה שעתה. י"ל דאתיא כר' יוסי דאמר מעוברת שעברו עליה ג' עונות והכא כשלא פסק ג' עונות בימי עבורה א"נ כשראתה כבר פעם אחרת וכמ"ד בפ"ק (יא.) דבשניה טמאה מעת לעת ודלא כמ"ד התם דיין כל ימי עבורן דיין כל ימי מניקתן.

לומר שאין אשה קובעת וסת בתוך ימי זיבתה יש מי שפירש דר"ל ור' יוחנן פליגי אהא דשמואל דאינהו סבור דאשה קובעת וסת בימי זיבתה ובימי נדתה בלחוד הוא דפליגי כדאיתא לקמן בסמוך ובפרק קמא במכלתי' וקי"ל כר' יוחנן לגבי שמואל וזו היא סברתן של רבותינו בעלי התוספות ז"ל. ויש מי שפירש דהא דשמואל לא שייכא כלל בדר' יוחנן ור"ל דהכא מיירי בימי זיבתה ממש וכל שכן בימי נדתה ממש שאינה קובעת כלומר כגון שראתה פתח נדתה באחד בחדש ופסקה ואח"כ ראתה ברביעי בחדש דאינה קובעת וסת בכל אותן ז' ימי נדה וכן נמי אינה קובעת עד שיעברו עליה שמונה עשר יום, והא דקתני י"א ולא קתני י"ח יום משום דבאחד עשר לא קבעה לעולם אבל לימים הראויין לנדה קבעה אבל בימי נדה עצמן לא קבעה וכדאמרינן בפרק קמא דמכלתי' דתנן חוץ מן הנדה. וימי זיבה דקא מודו בהו בין ר"ל בין ר' יוחנן דקבעה בהן וסת היינו כגון דחזיתיה ממעין סתום כגון דחזאי תרתי קמיתא בתמניא בירחא והשתא חזאי בריש ירחא ובתמניא בירחא דאמרינן כיון דתרתי קמייתא חזנהו ממעין סתום אמרינן האי דחזאי בריש ירחא והוה ליה בתמניא בירחא בתוך ימי זיבתה אפילו הכי קבעה לה וסת דהאי דחזאי בריש ירחא דמים יתירי הוא דאיתוספו בה והיינו כסבריה דרב הונא דלקמן. אבל לרב פפא מיירי כגון דחזאי בריש ירחא ובתמניא בירחא ובריש ירחא ובתמניא בירחא והשתא חזאי בתמניא בירחא, ובריש ירחא לא חזאי דכיון דעקרה דרישי ירחא וחזאי בתמניא בירחא כדמעיקרא איגלי מילתא דתמניא בירחא עיקר והנך תרתי ראיות קמייתא דרישי ירחי תוספות דמים הוו ובכי האי גוונא הוא דאמרי ר' יוחנן ור"ל דקובעות וסת בתוך ימי זיבתה וזה עיקר דלא נעשה ר' יוחנן ור"ל ושמואל חולקים בכדי כיון דאפשר לקיים דברי שניהם ומ"מ עכשו לעולם קובעת מכיון שהחמירו בנות ישראל על עצמן להיות' כטועות ואין מונין לעולם ואין משגיחין לימי נדה ולימי זיבה אלא לעולם קובעת בין במרחקת ראיותיה בין במקרבת.

מיקבע לא קבעה פרש"י ז"ל לא קבעה דתבעי ג' פעמים לעקרו מיחש מהו שתחוש כגון שהיתה רגילה לראות מט"ו לט"ו דהיינו תוך עשר קודם ראיה שמא תראה. והקשו בתוספות דא"כ מאי קא דייק לה רב פפא מדתנן היתה למודה לראות ליום ט"ו ושינתה ליום עשרים זה וזה אסורים ואמר רב יהודה אמר שמואל לא שאנו אלא ט"ו לטבילתה שהן עשרים ושנים לראיתה וכו' דכי אתו הדרי עשרים ותרתי קיימו לה בתוך ימי זיבתה וקתני זה וזה אוסרים אלמא חיישא כשוסתה בא בתוך ימי זיבתה דהא לא דמו דלעולם אימא לך דאין וסת חדש נקבע בתוך ימי זיבה ואפילו למיחש ליה אבל אם כבר קבעה וסתה בימי נדה כי הכא אע"ג דהשתא אתי ההוא וסת ביומי זיבה ודאי חיישינן. ותירצו הם דשמא התלמוד כך היה סובר דאם איתא דחיישינן לוסת הנקבע כל שבא בתוך ימי זיבה, אפילו וסת החדש הנקבע עכשיו בתוך ימי זיבה חיישינן ליה והביאו ראיה מדתנן לקמן בפרק בתרא אם יש לה וסת דייה שעתה וארואה בתוך י"א יום קאי ופריך התם לשמואל דאמר הכא אין אשה קובעת וסת בתוך ימי זיבתה אלמא משמע ליה לשמואל דאינה קובעת וסת בימי זיבה הכא נמי לא ינהגו בו כלל גם דיני וסת גמור שהיה לה כבר בימי זיבה להיותה דייה שעתה. ויש מפרשים מיחש מהו שתחוש אם בא וסתה הקבוע בתוך ימי זיבתה כההיא ממש דרב פפא כגון שהיתה למודה ג' פעמים להיות רואה בריש ירחא וברביעית ראתה בעשרין בירחא וקא בעי תלמודא כשהגיע לריש ירחא דהוה ליה בתוך ימי זיבה אם תהיה אסורה לשמש אפילו קודם הראיה משום דשמא תראה כעין שהיתה למודה לראות בכל ר"ח והשתא הוי ממש כעין ראיה דרב פפא ואע"ג דקא מוכח לקמן דכדלקמן נקטא וא"כ הכא נמי דלא היה לה למנות השלשים יום אלא לאחר הראיה קודם שתחוש מכל מקום י"ל דהתם שאני שלא ראתה ביום ט"ו שהיתה רגילה לראות ושינתה ליום עשרים להכי אינה מונה אלא עשרים מאותו יום שראתה בו אבל הכא שמהרה ראייתה ולא עקרה יום שהיתה רגילה לראות בו אז ודאי אמרינן דכשתגיע לריש ירחא שהוא זמנה הקבוע שתהיה אסורה לשמש כל אותו יום משום דחיישינן שמא תראה. וכן דעת רבותינו בעלי התוס' ז"ל.

אלמא מריש ירחא מנינן הקשו בתוס' דילמא להכי קרי לה לשלישי תוך ימי נדה משום דשתי ראיות ראשונות היו פתחי נדה. ועוד מאי קא מדמה דהיכי הוה שייך למימר הכא כדמעיקרא נקטה והוה חשיבה כאלו ראתה בריש ירחא מאחר דאכתי לא קבעה לה וסת בריש ירחא דלא חזאי בריש ירחא אלא תרי זימני. ופירשו הם ז"ל דמיירי הכא כגון דחזאי תלתא זימני בריש ירחא וחמשה בירחא אלא שלא חש התלמוד להאריך ודכותה אמרינן בפ"ק קפצה וראתה קפצה וראתה ולא נקט לה תלתא זימני. ולפי זה הא דנקט והשתא דחזאי בחמשה בירחא ובריש ירחא לא חזאי לא נקט משום דהוי השתא קביעות וסת בפעם שלישית זו אלא לומר דייה שעתה בראייה זו כמ"ד בפ"ק דלא אמרינן דייה שעתה אלא בשעת וסתה. והשתא מוכיח תלמודא דמדאמרה שכשראתה פעם רביעית בחמשה בירחא דייה שעתה א"כ אמרינן רואין כאלו ראתה בריש ירחא דאי לאו הכי לא הוה אמר דייה שעתה דחשבינן לה כאלו שנתה וסתה. והרמב"ן נ"ר ג"כ הקשה לרב פפא דהא רב פפא גופיה נמי אית ליה נדה ופתחה מעשרים וחמשה מנינן ולא לפי חשבון הראוי. ותי' דה"ק ליה והא הכא דמעשרין וחמש לריש ירחא קמאיתא לא הפליגה אלא כ"ה יום ואף על פי כן כיון דאנו רואין עכשו שהפליגה שלשים יום מנינן מריש ירחא לריש ירחא ולא מנינן מה' בירחא לריש ירחא ונאמר עיקר הוסת לראשון מריש ירחא לריש ירחא הוא, דאיכא ל' יום, ובשני הויא ליה עיקרו של וסת מה' לירחא לחמשה בירחא דהא ודאי השתא בהפלגת שלשים חזאי וקבעה לה וסת להפלגת ל' וראיות דחמשה בירחא קמא מיפסקא ליה ולא מנינן מינייהו אלמא דמנין הראוי כדמעיקרא נקטה והתם נמי כיון שכבר קבעה לה וסתה ואנו צריכין לחוש לו מעשרים ותרתין לעשרים ותרתין מעיקרא וסת ראשון מנינן, ואין ראיה שבאמצע מפסקת. ופריק רב הונא בריה דרב יהושע דלא אמרינן הכי אלא ברואה מעיקרא ממעין סתום ועכשו קרבה בתוך כך דאפילו בימי נדה אמרינן תוספת דמים הואי וכ"ש בימי זיבה. דכיון דקמאיתא ממעין סתום והפליגה שתים ועכשו נמי ראתה יש לנו לומר תוספת דמים הואי אבל לחוש אינה חוששת אלא למנין ראיות, וה"ה ודאי דה"ל לתרוצי שאני התם דכיון דחזאי שתא בה' בירחא בלא ראש ירחא אמרינן דה' בירחא עיקר ודרישי ירחי תוספת, ואעפ"כ לחוש אין חוששין אלא בהפלגות ולא למנין הראוי אלא מיסתבר ליה דקביעות ראיות קמאיתא לא אמרינן תוספת דמים הוו וגם זה הפירוש אינו מחוור ומכל מקום הני רישי ירחי דנקט לאו דוקא אלא הפלגות שוות הן דאילו בווסת החדש ודאי למנין הראוי חוששת דהא לאו בהפלגות שוות חזאי מעיקרא אלא ביומי דחדש הוא דהשוותה ראיותיה וכדבעינן לברורי קמן בפרק האשה (סד, א). ושמעינן מינה לרב הונא דאינה מונה עשרין ותרין אלא מעשרין ושבעה ואי חזאי בעשרין ושנים חזר הוסת הראשון למקומו ונעקר החדש לגמרי אבל אם לא ראתה בכ"ב שחששה לו, חוששת לסוף ה' ימים דהוו להו עשרין ושבעה מעשרין ושבעה דשנתה בו תחלה והיינו דתרנגולתא. וכן כתב הרמב"ם ז"ל ולא כן פסק הראב"ד ז"ל בספרו בעלי הנפש עכ"ל הרמב"ן ז"ל.

מתיבי הנדה והזבה וכו׳ והיולדת כלן מטמאות מעת לעת איכא דקשיא ליה יולדת היאך מטמאה מעת לעת והלא מסולקת דמים היא משעת עבורה דתנן המעוברת דייה שעתה בראיה ראשונה לכל הפחות ויש מתרצים דהכא לר׳ יוסי דבעי הפסק ג׳ עונות אף במעוברת וכגון שלא הפסיקה אי נמי אפי׳ לרבנן וכגון שראתה בתוך עבורה פעם א׳ דהשתא הוייא לה ראיה שניה וכמאן דסבר דבראיה שניה מטמאה למפרע כדאי׳ בפ״ק והנכון בעיני שלא אמ׳ דייה שעתא בכיוצא בזו שהיא רואה מחמת מקרה של לידה דכיון שהלידה גורמת וחיילותיה היאך אפשר לומר בה דייה שעתה והא אין אנו יודעין אימתי התחיל הגורם.

רב הונא בר חייא אמר שמואל לומר שאין אשה קובעת וסת בימי זיבתה. דעת קצת רז״ל דהא פליגא אדריש לקיש ור׳ יוחנן דאמר לקמן וכן בפ״ק דאשה קובעת וסת בימי זיבה וזה דעת רוב בעלי תוס׳ ז״ל דלשמואל אף במעין סתום אינה קובעת וסת אבל דעת רבי׳ כדברי האומר דלא פליגי ר״ל ור״י במעין סתום כדאסיק׳ הכי והתם בוסת נדתה וכדשמואל במעין פתוח דחזיא מט״ו לט״ו יום א״נ בריש ירחא ותמניא בירחא והדר בתמניא דירחא וכן נראה עיקר.

זה וזה אסורין פרש״י ז״ל אין צ״ל ט״ו שעבר שאסור שהרי הוא יום וסתה ועדין לא עקרתו ג׳ פעמים ויש לה לחוש שמא תראה וקי״ל דחייב אדם לפרוש מאשתו סמוך לוסתה ואין צריך לומר יום עשרים זה שראתה בו שהרי נדה היא אלא אף כשיחזור יום עשרים שאסורה לשמש שמא קובעת וסת מעשרים לעשרים שהרי שנתה פעם א׳ ליום עשרים ונאסר יום כ':

אמר שמואל לא שנו וכו' פי׳ דליום ט״ו הוי וסת קבוע אלא ט״ו לטבילתה וכ׳ ע״כ ואע״ג דרבותא דמתני׳ היינו איסור כ׳ כדפרש״י ז״ל גופיה שפיר איכא לומר דלא שנו קאי אעיקר וסת של ט״ו וכן משמע לשון הגמ׳ ובמקצת פי׳ לא שנו דאיכא רבותא באיסור יום עשרים אעפ״י שנקבע לה וסת ביום ט״ו אלא בשקבעתו ביום ט״ו לטבילתה אבל קבעתו בט״ו לראייתה אין כאן וסת וכיון דכן פשיטא דאסורה בזה ובזה.

מקבע לא קבעה מיחש מהו דניחוש פרש״י ז״ל דברים כפשוטן מקבע לא קבעה וסת בימי זיבתה דתבעי ג׳ זמני למעקרה ומיהו מהו דניחוש ליה אם היתה רגילה לראות מט״ו לט״ו דהיינו תוך ימי זוב מי בעיא למיחש ליה שלא תשמש ליום ט״ו קודם ראיה שמא תראה והקשו בתוס׳ דא״כ מאי פשיט ליה רב פפא ממתני׳ דהיתה למודה וכו׳ ומאי דקאמר עלה שמואל דאדרבה כבר פי׳ שמואל דמתני׳ בשקבעה וסת בימי נדתה כראוי במעין סתום וכיון דכן אע״ג דהשתא אתיא ליה במי זיבה ראויה היא שתחוש לו אבל לוסת הקבוע בימי זיבה דלאו קביעות היא לעולם אימא לך דלא חיישא ליה כלל ולכך פי׳ דבעין בעין פשיטותא דפשטנא ממתני׳ באשה שקבעה וסת בימי נדה כגון שראתה ג׳ זמני בריש ירחא וברביעית שנתה וראתה בב׳ בירחא דכי מטא ריש ירחא שהוא זמן וסתה הקבוע אתו לה בימי זיבתה אם אסורה לשמש עונה קודם הראיה שמא תראה ובעיא לרב פפא כסברת דליה דלקמן דס״ל דמנינא כדמעיקרא נקטה א״נ דאפי׳ למסקנא דלקמן דמנינא כדלקמן נקטה הכא אין לה למנקט מיום עשרים שראתה דכי אמרינן הכי הני מילי במתני׳ שדלגה ולא ראתה ביום ט״ו ושנוי ראייתה היה לאחר ולכך אינה מונה אלא מיום שראתה אבל בזו ששאלנו שהיה שנוי וסתה להקדים ולא מקרה יום שהיתה רגילה לראות בו דכ״ע כדמעיקרא נקטה הילכך אעפ״י שיום שלושים שלה הוא מתוך זיבה חיישא לה או דילמא לא חיישא ופשיט ממתני׳ ולדברי שמואל ואין פי׳ זה מחוור לי חדא דעיקר השאלה חסר מן הספר דלישנא דמהו שתחוש ליה לא משמע אלא על וסת הקבוע בימי זיבה ואנו מפרשי׳ לפי׳ זה מהו שתחוש לדם זוב אם קבעתו בימי נדה ועוד דכיון דהא ידע רב פפא דברי שמואל ועליה קאי מה נסתפק מתחלה ומאי אשתיק דהא ודאי הן דברי שמואל ממש לכך הנראה נכון כדברי רש״י ז״ל ודקאמרת היכי פשיט מוסת הקבוע בימי נדה יש לומר דמ״מ בדברי משנתינו ודברי שמואל דעלה איכא אחריתי לגריעותא שכבר שינתה וסתה ודלגה אותו ולא ראתה בו ועכ״ז אנו חוששין אף כשיבא בימי זיבה וכיון דכן לא קליש מינה ווסת הקבוע בימי זיבה שלא שינתא אותו כלל והיא תוספת שיטתה ורגילה בו לענין לחוש לה מיהת וגם בתוס׳ מצאתי שתרצו כן לדעת רש״י ז״ל אלא שלא בררו הדבר כל הצורך והביאו ראיה לזה מפרקא בתרא במכילתין ושם אפרש ראיה שלהם בע״ה.

המשנה הששית והכונה בה בענין החלק השלישי והוא שאמר כל אחד עשר יום ר"ל אותם שבין נדה לנדה הרי הם בחזקת טהרה וטרחו בה בגמ' למאי הלכתא ופי' באחד מן הדרכים שבה לענין בדיקה לומר שאם טבלה בהן ונעשית טהורה אינה צריכה בדיקה בכל יום שחרית וערבית אפילו לכתחלה מפני שכבר נסתלקו דמיה בימי נדותה ומה שאמרו אחריה ישבה לה ולא בדקה שגגה ונאנסה והזידה ולא בדקה הרי זו טהורה דמשמע דלכתחלה מיהא צריכה בדיקה בכל יום ויום פירושו בימי נדותה ר"ל בימים הראויים שתבא בהם לידי נדה והם אחר שעברו אחד עשר ימי נדה שבזו צריכה בדיקה שחרית וערבית ולפירוש זה משנתנו לטהרות נאמרה שכל לביתה אינה צריכה בדיקה אלא לטהרות ולענין ימי זיבה אין הלכה כמשנתנו לשטה זו אלא צריכה בדיקה שחרית וערבית שהרי אף הנשים שדיין שעתן צריכה בדיקה שחרית וערבית כמו שהתבאר בפרק ראשון הגיע שעת וסתה ולא בדקה טמאה שמן הסתם ראתה ולא הרגישה ואף זו אין הלכה כן שהרי הלכה וסתות דרבנן אלא שאם ראתה אחר כן טמאה משעת הוסת וזו היא טומאת וסתות כמו שביארנו בפרק שני ר' מאיר אומר אם היתה במחבוא ר"ל מחמת פחד לסטים או מחמת סבה אחרת שמתיראה המנו והגיע שעת וסתה ולא בדקה טהורה שחרדה מסלקת את הדמים ולענין פסק אי אתה צריך לה שהרי אף בלא סבת פחד ובהלה אתה מטהרה כמו שכתבנו שהוסתות דרבנן ומ"מ אם בדקה אח"כ ומצאה טמא אתה מטמאה למפרע משעת הוסת כמו שכתבנו ואין מקילין בה מחמת סלוק דמים שבסבת החרדה אבל הזב והזבה ר"ל בשבעת ימי ספירתן וכן שומרת יום כנגד יום הרי אלו בחזקת טומאה וצריכים לבדוק זב וזבה בכל יום ושומרת יום כנגד יום ביום השמור ואם לא בדקו טמאות מן הסתם ואף זו בזב וזבה אין הלכה כן אלא כל שבדקו עצמן ראשון ושביעי ומצאו טהור אע"פ ששאר הימים לא בדקו טהורים ולא עוד אלא אף בבדיקת ראשון לשבעה שאחר יום ההפסקה או ביום אחרון דיין כמו שכתבנו בפרק ראשון וכמו שיתבאר בפרק אחרון אלא שלכתחלה צריכין בדיקה בכל יום ויום אבל בשומרת יום כנגד יום כל שלא בדקה ביום השמור טמאה מן הסתם הואיל ואין כאן יום של בדיקה:

זהו ביאור המשנה ופסק שלה למה שפירשוה בגמ' לענין בדיקה והוא הנאות בה לענין פירוש אלא שבגמ' פירשוה בדרכים אחרים שאף אנו צריכין בהן לענין פסק כמו שנבאר ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:

אשה שאין לה וסת על איזה צד אסורה לשמש ויוציא ולא יחזור ועל איזה צד מותרת ביארנו הדין בסוף פרק ראשון ומ"מ כל שאסורה לשמש לא סוף דבר בימים הראויים לנדות שדמיה מצויין אלא אף בימים הראויים לזיבה כן ואין אומרין תשמש בהן הואיל ואין הדמים מצויין שמא מתוכם יבא לקלקלה בימי נדתה:

ולענין ביאור סוגיא פירשו משנתנו לומר שאחד עשר יום דחזקת טהרה לאשה שאין לה וסת ולדעת ר' מאיר שאמר שאשה שאין לה וסת אסורה לשמש ושאלו בה א"כ היאך אמרו בה יוציא ולא יחזיר עולמית ותירצו בה שמא יבא לקלקלה בימי נדה וראוי לשאול א"כ מה הועיל בה כשהיא בחזקת טהרה אלא שאפשר לפרש שהועיל שכל זמן שלא גירשה מותרת לשמש כל זמן שלא גירשה או שאינו חייב לגרשה עד שיעברו אחד עשר יום אבל לאחר שיעברו אחד עשר יום חייב לגרשה שמא תקלקלנו בימי נדה ומה שראוי בזה לענין פסק כבר התבאר בסוף פרק ראשון:

כל הנשים שאמרו שמטמאות למפרע מעת לעת ומפקידה לפקידה לענין טהרות לא סוף דבר כשראת בזמן הראוי לנדות שדמיה מצויין אלא אף בזמן הראוי לימי זיבה בין ביום ראשון שבהן שצריכה לשמור בו יום כנגד יום בין שטבלה ליום שמורה וראת בין בראיה שביום שלישי הגורמת לזיבה גדולה וכן היולדת שראת דם בפתיחת הקבר מטמאה מעת לעת ואע"פ שהמעוברת דיה שעתה כל שהגיע ללידה מטמאה מעת לעת כך נראה לי ויש מעמידים אותה שלא כהלכה ולדעת ר' יוסי שמזקיק בה שיעברו עליה שלש עונות משהוכר עוברה וזו כשלא עברו עליה שלש עונות בימי עבורה בלא ראיה ועקר הדברים כמו שכתבנו וזו של לידה מיהא דוקא בימי נדה שאם בימי זיבה אין לך קושי גדול מולד:

כבר ביארנו בפרק ראשון על איזה צד אשה קובעת וסת בימי זיבות ונדות ועל איזה צד אינה קובעת ומ"מ לענין ביאור פירשו בסוגיא משנתנו לענין קביעות וסת כלומר כל אחד עשר בחזקת טהרה שלא להיות הוסת נקבע בהם לענין שתצטרך לעקירתו שלשה פעמים או לטמאה משעת הוסת לכשתבדוק ותמצא טמא או להיות דייה שעתה והריני מעירך בביאור סוגיא זו דרך קצרה והוא שאמרו רב הונא אמר לומר שאין אשה קובעת וסת בימי זיבתה כלומר שאם ראתה שלשה פעמים מחמשה עשר לחמשה עשר שנמצאת יום ראייתה שמיני לאחד עשר יום שאחר הנדות והוא זמן זיבה אין זה קביעות וסת והוא הדין לכל ימי זיבה שהם מתחלת שמיני לראיית הנדות עד שמנה עשר אבל בימי נדתה קובעת כגון שרואה מעשרים לעשרים שהרי יום עשרים יום שני לזמן הנדה ואמר רב יוסף לא שמיעא לי הא שמעתא ואמר ליה אביי את אמריתה ניהלן ואהא אמריתה ניהלן היתה למודה לראות לחמשה עשר ושנתה ליום עשרים זה וזה אסורים ר"ל לא סוף דבר חמשה עשר שעבר ויום עשרים דהשתא דהני ודאי פשיטא דאסורי שהרי יום חמשה עשר היתה ממתנת בו לראות וחייב אדם לפרוש בעונת הוסת ויום עשרים שהרי נדה היא אלא לאחר טהרתה חוששת מכאן ולהבא ליום חמשה עשר וליום עשרים ומדקאמר למודה אלמא קבעה לה וסת ואמר רב יהודה עלה לא שנו אלא חמשה עשר לטבילתה שהוא יום עשרים ושנים לראייתה ונמצא זמן נדה ואשה קובעת וסת בימי נדה ושנתה לעשרים לטבילתה שהוא עשרים ושבעה לראייתה וחוששת ליום עשרים ושנים משום דאורח בזמנו בא וליום עשרים ושבעה דאפילו בחדא זימנא חוששת כדאיתא בסוף פרק האשה אבל חמשה עשר לראייתה הואיל וזמן זיבה אין כאן קביעות וסת ושאלו בה מקבע לא קבעא מיחש מיהא אמרו דניחוש לוסת שקבעתו שלשה פעמים בימי זיבה להצטרך בדיקה כל אותו היום ולפרוש כל אותו היום כשאר הוסתות שחושש אף בוסת שאינו קבוע וכמו שאמרו בפרק האשה לא אמרן אלא למיקבע אבל למיחש אפילו בחדא זימנא חיישא והכא נמי מהו דתיחוש ליום הוסת אע"פ שקביעותו בימי זיבה דלא גרע מוסת שאינו קבוע ובאו לבררה מזו שהזכרנו היתה למודה לראות לחמשה עשר יום ושנתה ליום עשרים חוששת לשניהם ואמר רב יהודה לא שאנו אלא חמשה עשר לטבילתה שהם עשרים ושנים לראייתה ושנתה לעשרים שהם עשרים ושבעה לראייתה וחוששת ליום שנים ועשרים הבא וליום שבעה ועשרים הבא והרי יום עשרים ושנים הבא בימי זיבה הוא כמו שנבאר והמשל בזה חשוב כל החדשים משלשים שלשים יום כדי להקל בחשבון ואשה זו היתה למודה לראות מעשרים ושנים לעשרים ושנים וקבעה וסתה בכך ותציע שראתה ברביעי באדר ונמצא יום עשרים וחמשה באדר עשרים ושנים לראייתה והוא בימי נדה ושנתה עכשו וסתה ולא ראתה עד עשרים ושבעה לראייתה והוא אחד בניסן ואמר שזה וזה אסורים ר"ל יום עשרים ושנים ויום עשרים ושבעה הבאים ומ"מ סבירא ליה שעשרים ושנים מעשרים ושנים אנו מונים ר"ל שלא נמנה עשרים ושנים לאחד בניסן שהוא יום ראייה המחדשת אלא מעשרים וחמשה באדר שהוא יום הוסת ונמצא יום עשרים ושנים זה האסור הוא יום שבעה עשר בניסן ועשרים ושנים זה שהוא שבעה עשר בניסן בימי זיבה הוא שאע"פ שאם תמנה שבעה עשר בניסן מרביעי באדר תמצא ששבעה עשר בניסן בימי נדה הוא ורביעי הוא לשבעת ימי נדה מ"מ נדה ופתחה מעשרים ושבעה מנינן שהוא יום אחד בניסן שמאחר ששנת לאותו היום ודאי פתח נדה מנינן מאותו היום והוה ליה שבעה עשר בניסן עשירי לזיבה ואעפ"כ חוששת בו וגדולי קדמונינו מקשין בה ומה ראיה מכאן שזו בדין הוא שתחוש מפני שקביעות וסתה היה בימי נדה ואע"ג דכי הדרי ואתו עשרים ושנים דאותו וסת קיימא בימי זיבה לפי פתחה של עכשו מ"מ קביעות וסת המביאתה לחששא זו היה מעשרים ושנים לעשרים ושנים של ימי נדה וכל שקבעה וסתה בימי נדה אע"ג דהשתא אתי ההוא וסת בימי זיבה חיישא אבל מ"מ אין וסת חדש נקבע בימי זיבה אף לחוש לו אלא שגדולי הדורות תירצו דקל וחומר הוא ומה במקום שקבעה וסת לימי נדה ולא ראתה בימי זיבה אלא פעם אחת אמרת דחיישא אע"ג דימי זיבה יש בהן סלוק דמים כל שכן אם קבעה וסת בימי זיבה שראוי לה לחוש שהרי נפקע ממנה דין סלוק דמים ובתוספות מתרצים שכל שאין חוששין לקבוע בימי זיבה אין חוששין לקבוע בימי נדה אחר שנזדמן עכשו בימי זיבה וכמו שאמרו בפרק אחרון ברואה בתוך אחד עשר יום שאם יש לה וסת דיה שעתה והקשו ממנה לשמואל דאמר אין אשה קובעת וסת בימי זיבתה אלמא דכל דסבירא ליה שאינה קובעת וסת בימי זיבה אף אין נוהגין בה ר"ל בזמן הזיבה דין הוסת הקדום להיות דייה שעתה:

בפרש"י ד"ה אלא שהיתה כו' דבחדא זימנא הוא דעקר לה כו' עכ"ל משמע מפירושו דחדא זימנא מיהא בעי עקירה והיינו לפירושו דבכה"ג חיישינן לה לרב פפא אבל לרב הונא בריה דר' יהושע דלא חיישינן לה עקירה חדא זימנא ודאי נמי דלא בעי ודו"ק:

בגמ' רב חסדא אמר לא נצרכא אלא לר"מ צריך להתיישב דבין לשנויי דרב חסדא ובין לשנויי דרבא וחייא בר רב לא א"ש סיפא דמתניתין דקתני אבל הזב והזבה ושומרת יום הרי אלו בחזקת טומאה דלדידהו דלא הוי דבר והפוכו עם הרישא דקתני כל י"א יום בחזקת טהרה דהסיפא ע"כ לא מתוקמא אלא לענין בדיקה והרישא אוקמינהו אינהו לענין מילי אחריתי למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה וק"ל ויש ליישב הסיפא ג"כ על פי דרכם שיהא מעין הרישא בדוחק קצת אבל אין להאריך:

שם אמר שמואל לא שנו אלא חמשה עשר לטבילתה כו' כלל זה יהא בידך בשיטה זו האשה שרואה דם מתחלת לספור שבעת ימי נדה ואחר שבעת ימי נדה י"א ימי זיבה אם נעשית בהן זבה אפילו בסופה מתחלת לספור שבעת נקיים ואפילו סתרה מספרה כמה פעמים ונמשך ימים רבים אינה חוזרת לענין שבעת ימי נדה עד אחר כלות ז' נקיים ואם לא ראתה בתוך הי"א יום מתחלת אחר כך למנות ז' ימי נדה אם תראה בהן הרי טוב ואם לא תראה בהן בכל השבעה ימים הז' ימים שאחריהם אין להם דין י"א שאחר ימי הנדה אלא בכל פעם שתראה אפילו ימים רבים אחר :