מסכת נדה דף כ״ו עמוד ב׳

תנורי בנות נערות קטנות עושין תנורין לשחוק:

תחלתו ארבעה תנור בן ד' טפחים מקבל טומאה אם נגמרה מלאכתו:

ושיריו ד' נטמא תנור גדול ושברו ונשתיירו ד' טפחים עדיין טמא:

ה"ג תחלתו כל שהוא משתגמר מלאכתו ושיריו ברובו ומקשה בהעור והרוטב רובו דטפח למאי חזי ומשני האי ושיריו אגדול קאי וה"ק שירי גדול ברובו ומותבינן בגדול והא קאמר שיריו ד' ומשנינן ההוא בתנור בר ז' דד' הוי רובו והא בתנור בר ט':

בפלוגתא כגון הכא דלר"מ לא הוי שיעורא בטפח:

לא אמרו טפח אלא בין תנור ולכותל דהתם יותר מטפח עומדת ליקצץ מפני שמעכב את התנור מלקרבו לכותל ודוחקת את הכותל הילכך יותר מטפח עומדת לינטל היא אבל לצד הבית אפי' גדולה הרבה יד הוא לתנור:

בדכתיבן ששיעורו מפורש מן התורה:

דיה לקורה לגבי מבוי:

אבל בקטן תחלתו כל שהוא וא"ת וגדול שאין לו ד' טפחים אמאי טהור והלא אף בקטן טפי טמא וי"ל דגדול וקטן היינו ברוחב והרוחב הרבה צריך גובה ד' להחזיק חומו אבל קטן שהוא צר די בגובה טפח:

תחלתו כל שהוא משתגמר מלאכתו שיריו ברובו במשניות גרסינן תחלתו כל שהוא שיריו ברובו משתגמר מלאכתו ואיזהו גמר מלאכתו וכו' ודרך הש"ס שמהפך פעמים מסדר המשנה לפי הצורך משום דבפ' העור והרוטב (חולין דף קכד.) בעי רובו דטפח למאי חזי ומשני אגדול תני ליה בסוף ופריך והא שיריו ד' קאמר ומשני לא קשיא הא בתנור בר ט' הא בתנור בר ז' ומפרש התם רש"י דבתנור ט' סגי בארבעה אע"ג דלא הוי רובא ותנור ז' אע"ג דלא הוי ד' סגי ברובא וקשה לר"ת לא יהיה סופו חמור מתחלתו דהא תחלתו ד' ונראה כפירש"י שפירש כאן דתנור בר ז' וד' הוי רובא ותנור בר תשעה ברובא וקשה דלמה ליה למנקט בר ט' הוה ליה למנקט בר ח' ושיריו ברובו ולפרש"י דהתם ניחא דנקט ט' אע"ג דהוי ד' מיעוטא ומה שהקשה ר"ת לא קשה מידי דהעושה כלי חרס אינו עושה אלא דבר חשוב אבל כלי שנתמעט כל זמן שראוי אינו מתבטל כמו גרדומי ציצית דבשירים סגי וכן משמע מדפריך שיריו טפח למאי חזי משמע דאי הוה חזי הוה ניחא ליה אע"ג דבציר מתחלתו:

כל שהוא טפח פר"ת בלא יחפור (ב"ב דף יט) דפעמים כל שהוא בציר מטפח ופעמים טפי מטפח:

בפלוגתא לא קמיירי ואע"ג דפליגי בדופן סוכה דר"ש אומר דרביעית טפח מ"מ טפח לדופן אחד צריך לכ"ע אבל לתנור אע"ג דבין התנור ולכותל לכ"ע טפח מ"מ בסתם תנור פליגי והא דפרש"י דכירה מקום שפיתת קדרה אחת לא דק דבפ' כירה (שבת דף לח:) אמר דכירה זהו מקום שפיתת ב' קדרות:

את אמרת שמעתתיה דרב כלומר כוונת מעצמך ומתחלה שכחת ולכך שתק ולפ"ה שפי' בתמיה צריך לומר דמתחלה לא חש להשיבו:

ילדה ואח"כ הפילה שליא אפי' עד י' ימים אין חוששין לולד אחר אע"ג דאמר לקמן דנשתהא הולד שלשה חדשים מ"מ לא שכיח וכל כמה דלא חזינן לא חיישינן:

המפלת חיה ועוף כו' דוקא נקט חיה ועוף דאי בתחלה ולד ואח"כ שליא עד ג' ימים תולין ואין חוששין לולד אחר ולכאורה נראה הטעם דחיה ועוף אין דרכן של נשים להפיל ולכך איכא לספוקי שהשליא אינה מהם וקשה דבפרק בהמה המקשה (חולין דף עז:) אהא דתנן שליא שיצתה מקצתה אסורה באכילה ומסיק אר"א לא שנו אלא שאינה קשורה בולד פי' שיש לה ולד אחר וכיון דאינה קשורה בו חוששין לולד אחר בשליא ולכך אסורה ומייתי תניא נמי הכי מהך דהמפלת חיה ועוף והיכי מייתי הא אדרבה משמע הכא דוקא חיה ועוף דלאו אורחיה אבל נפל דאורחיה תולין כל שלשה ימים ובבן קיימא אפי' כמה ימים וי"ל דאין הדבר תלוי באורחיה ולא אורחיה אלא קים ליה להש"ס דאמר צורת אדם רגילה השליא להתעכב אבל לאחר בהמה חיה ועוף אינה רגילה להפרד השליא מן הולד אפי' במעי הבהמה כמו במעי האשה וא"ת וכי אינה קשורה בולד אמאי קאמר ר"א דאסורה באכילה הא אמרינן הכא דלא הוי אלא ספק ולא ודאי ולד אחר מדקתני הריני מטיל עליה חומר שני ולדות שמא נימוח שפיר של שליא זו וא"כ הוי ספק ספקא דלמא אין כאן ולד אחר ואפי' איכא שמא לא יצא לא ראשו ולא רובו ובפ"ק דב"ק (דף יא.) גבי שליא שיצתה מקצתה ביום ראשון משמע דספק ספקא שרי דפריך מאי קמ"'ל דאין מקצת שליא בלא ולד תנינא שליא שיצתה מקצתה אסורה פי' ואם יש מקצת שליא בלא ולד הוה ליה ספק ספקא ושרי וי"ל דברייתא דקתני שמא איירי בשליא שאחר הולד ור"א איירי בשליא שיצתה קודם הולד דודאי יש שם ולד אחר כשאינה קשורה בו כדאמרינן בשמעתין לא אמרו תולין השליא בולד אלא בשליא שבאה אחר הולד והתם מייתי ראיה דבאינה קשורה חוששין לולד אחר לאפוקי מדר' יוחנן דהתם אי נמי אפילו בספק ספקא אסרה ר"א דגזרינן מקצתה אטו רובה או אטו אין עמה ולד אחר דיטעו העולם ויסברו הא דשרינן מה שבפנים לאו משום ספק ספקא אלא משום כל בבהמה וגזרת הכתוב הוא דאפי' יצא רובו שרי מיעוטו שבפנים כיון דחזו דשרינן ביצתה מקצתה ואפשר דיצא הראש באותו מקצת והוי כיוצא רובו ולא יעלו על לבם דמשום ספק ספקא שרי:

והאמר רב אין הולד מתעכב אחר חבירו ולא כלום יש מי שפירש דרב סבירא ליה דאין אשה מתעברת וחוזרת ומתעברת דא"כ אמאי לא משתהה. ולית ליה הא דתניא בכתובות (לט) וביבמות פרק ראשון (יב) שלש נשים משמשות במוך וכן נמי לית ליה הא דאמרינן לקמן מעשה היה ונשתהה ולד אחר חבירו שלשים ושלשה, ומעשה דיהודה וחזקיה בני חביבי דרב, הוו יתבי בהדי' בבית המדרש, ובקי בהן היה, והיאך אפשר דלא ידע בהו, ואי איהו אמר דלא היו דברים מעולם, מאן גברא דמסהיד בהו. לכך פירש הרמב"ן נ"ר דהיינו טעמיה דרב דקסבר דכל שמתעברת וחוזרת ומתעברת אי אפשר דלא הוה חד מינייהו סנדל והיינו ברייתות דשלש נשים משמשות במוך וכשהאשה מתעברת תאומים טפה אחד היתה ונתחלקה לשני ולדות ופעמים נגמרה אחד מהן לשבעה ואחד לתשעה והיינו מעשה דחזקיה ויהודה. אבל כששניהם נגמרים בחדש אחד אי אפשר להתעכב האחד אחר חבירו ולא כלום אלא אם כן האחד נפל והאחד נמוק ויוצאה שליא בלא ולד והיינו דרב יהודה דאמר גל ג' תולים את השליא בולד מכאן ואילך תולין בולד אחר ואוקימנא בנפלים אבל בבן קימא אי אפשר שיהא האחד נמוק והאחד חי ולית ליה לרב תפורו שמעתתא דלקמן (נדה כז) דאמרינן עשרים וארבעה לולד דבחד ירחא אי אפשר. הרמב"ן נ"ר.

הכי אמר רב אין תולין את השליא אלא בבן קימא פרש"י ז"ל בן קימא הראוי לבריית נשמה לאפוקי ושטו אטום וכיוצא בו. והא דחזייה שמואל לרב יהודה בישוה הוה טעמא להאי פירושא משום דשמעא מרב ולא אמרה ניהליה דתלמידיה דשמואל נמי הוה. ונ"ל שהזקיקו לרש"י ז"ל לפרש כן דאלו בבן קיימא ממש כלומר ולד חי קאמר אבל בנפלים אין תולין משוינן ליה לרב יהודה טועה גמור ולא הוי ליה לשמואל למחזייה רישות בלבד אלא דלקשי ליה מדברי חביריו שהעידו בהפך ורב יהודה נמי לא הוה שתיק אלא הוה אמר להו מאי דשמע איהו בהפך מרב רבו. ועוד דהא משמע ודאי דרב יהודה הוה קאים תמן וכי קאמרינן שיילינהו לכולהו תלמידי דרב משמע דאף רב יהודה הודה בכך. ועוד דרב יצחק בר שמואל בר מרתא אמר דהכי אמר רב בפירוש פילה נפל ואח"כהפילה שיליא כל שלשה ימים תולין את השיליא בולד ולא סגיא דלא משוי להו לרב יהודה ורב יצחק טועין ושמואל דחזייה לרב יהודה בישות מאי חזית דסמיך אסהדותיה דהני ולא סמיך אסהדותיה דרב יהודה ורב יצחק ורב יהודה תלמיד מובהק דרב הוה ובקי ומדקדק בשמועותיו הוה דאפילו ספיקי דגברי גריס כדאמרינן בפרק קמא דחולין (יח, ב) ושאר המפרשים פירשוה בבן קימא ממש כלומר ולד חי וטעמא דמילתא משום דולד חי מבזע בזע שיליא ונפיק ונשארה שיליא עדיין בפנים אבל בנפל היאך יצא נפל ותשאר השיליא. וכן כתוב בשאלתות דרב אחא גאון זצ"ל. ועוד אמרו שבירושלמי מפורש שאין השיליא פורשת מן הולד עד שיגמר ולפיכך אין תולין אותה בנפל והיינו דחזא ביה ברב יהודה בישות דאיהו אמר משמיה דרב דכל ג' ימים תולין את השיליא בנפל וכלהו תלמידי דרב אסהידו משמיה דרב דאין תולין אותה בנפל כלל ואפילו יצאה ביומו.

הא דתניא המפלת מין בהמה חיה ועוף ושיליא עמהם וכו'. יש מי שפירשה כר' מאיר דחשיב הני כולד גמור והילכך לא מטמא לה אלא משום זכר ונקבה אבל לא משום נדה דאלו לרבנן תשב לזכר ולנקבה ולנדה הוי ליה למתני דדילמא שיליא זו מהני הות ואמן טמאה נדה. ויש מי שפירש בהפך כלומר דכרבנן היא דאי ר' מאיר היאך אתה מטיל עליה מהמת שיליא זו חומר שני ולדות והלא אם אלו יש ביניהם נקבה אין אתה מטיל עליה מחמת שיליא זו חומר כלל, דתיפוק ליה משום נקבה דאית בהו, ואפילו אם הוא זכר אין אתה מטיל עליה מחמת שליא זו. אלא חומר ולד אחד, דחומר הזכר אין אתה מטיל עליה אלא ודאי רבנן היא והכי קתני הריני מטיל על השיליא חומר שני ולדות ונמצאת יושבת מחמת השיליא לזכר ולנקבה וכן נמי תשב לנדה מחמת מין בהמה וחיה שהפילה שאינו ולד ושמא שיליא זו מהן היתה אלא שלא הוצרך לפ' אלא חומר שאתה מטיל על השיליא ולומר שאין אתה תולה אותה באלו וכיון שאין אתה תולה אותה באלו אלא מספקא לן אם מאלו אם מולד אחר וכדקתני שאני אומר שמא נימוח שפיר של שיליא זו דאלמא ספיקא משוינן ליה מסתמא יושבת היא אף לנדה. וא"ת כיון דיש שיליא במינן של אלו אפילו בזמן שאינה קשורה עמהן מפני מה אין תולין אותה באלו כמו שתולין אותה בולד מעליא י"ל דהכי קים להו לרבנן דאין דרכה של שילית בהמה חיה ועוף להתעכב אחר הולד כלום לא שנא בהמה במעי אשה ל"ש בהמה במעי בהמה וכדמשמע נמי בפרק בהמה המקשה (חולין עז, ב) גבי שיליא שיצאתה מקצתה אסורה באכילה לא שאנו אלא שאינה קשורה בולד אבל קשורה בולד אין חוששין לולד אחר אלמה אפילו כשנולדה במעי בהמה אמרינן נמי דאין תולין אותה בולד אלא בזמן שהיא קשורה עמה. והשתא דאתית להכי נראה לי דהכא נמי אפילו לרבנן לא תשב לנדה דכיון שאינה קשורה בולד אף היא אינה מהן אלא נימוח שפיר של שיליא זו ומשום דתנא שמא נימוח שיליא של שפיר זו תני נמי שמא נימוח שפיר של שליא זו ולא שמא הוא אלא ודאי כנ"ל.

בפלוגתא לא קמיירי ואע״ג דהוי פלוגתא דיחידאה דלית הלכתא כותיה לא אמר טפח אלא מן התנור ולכותל פי׳ הנכון לפי שמעכב התנור מלסמוך לכותל ודוחק את הבית ועומד ליקצץ אבל לצד האחר אפי׳ הוא ארוכה הרבה הוי יד דחזיא להניח שם ככרות.

הכי תניא בת״כ אמר רב יהודה והלא האבן יוצא כל שהוא חבור ולא אמר טפח אלא מן התנור ולכותל ע״כ ופי׳ כל שהוא ואפי׳ ארוך הרבה דאי בפחות מטפח וכל שהוא ממש היכי חזיא להיות יד וכ״ת דכל היכא דבצירא טובא הויא כגופו של תנור הא ליתא דסבר התם משום יד נקט לה דקתני לכם לכל צרכיכם לרבות את הידות מכאן אמר אבן היוצא מן התנור טפח וכו׳ ויש פי׳ אחרים אבל זהו הנכון וזו שיטת רש״י ז״ל.

בדכתיבין קמיירי וה״ה דיכול למימר כדקאמ׳ בסמוך בקדשים לא קמיירי אלא דהשתא סגי ליה בהא וכן דרך התלמוד.

והא אמר רב אין הולד מתעכב אחר חברו כלום י״מ דס״ל דאין אשה מעוברת חוזרת ומתעברת דא״כ אמאי לא למשתהה ולית ליה לרב ג׳ נשים משמשות במוך ולית ליה נמי הא דאמר לקמן מעשה ונשתהא ולד אחר חברו וכו׳ ולא מעשה דיהודה וחזקיה בני ר׳ חייא ורבי׳ הגדול הקשה עליה דהא מתני׳ דג׳ נשים להלכתא ולדה נקטי׳ לה בכל דוכתא ועוד האיך אפשר דלית ליה ההיא דיהודה וחזקיה וכי שקורי משקר תלמודא לק׳ למימר דרב לא ידע ליה דהא בני חביבה הוו ויתבי קמי בבי מדרשא ובקי בהן אלא ודאי מודה רב דאשה חוזרת ומתעברת ומיהו כי אתמר אחד מהם סנלד כדאיתא התם ובהא לא איירי הכא וכן כשהאשה מתעברת תאומים בעיבור א׳ פעמים שזה נגמר בשביעי וזה בתשיעי ובכי הא שניהם מתקיימים וכמעשה דיהודה וחזקיה אבל כששניהם נגמרים בחדש אחד אם שניהם בני קיימא אין א׳ מתעכב אחר חברו כלום וכל שהוא מתעכב אינו מפני שהא׳ נפל והא׳ נמוק ויוצא שליא בלא ולד והיינו דרב יהודה דאמר כל ג׳ ימים תולין את השליה כלה מכאן ואילך חוששין לולד אחר ואוקמ׳ בנפלים אבל בבן קיימא א״א שיהא זה קיים וזה נמוק אלא שניהם קיימים ואין משתהה א׳ מהם אחר חברו אליבא דרב ולית ליה הפוכי שמעתא דלקמן דאמר כ״ד לולד דב״ח ירחא א״א.

אשתיק א״ל וכו׳ פי׳ אשתיק ר׳ יצחק ובתר הכי א״ל איהו גופיה דילמא כאן בנפילם וכו'.

א״ל רב יוסף את מפרשת שמעתא דרב מנפשך א״ל רב יצחק בפי׳ אמר וכו׳. והוא דא״ל רב יצחק בלשון דילמא משום דהך בריתא שמע בפי׳ מרב ואידך דלעיל לא שמע אלא חדא ומשמע ליה מסברא דהכי מתרצין באידך בריתא דשמע מרב.

הכי אמר רב אין תולין את השליה אלא בבן קיימא פי׳ הראשונים כפשוטה בבן קיימא ממש כלו׳ ולד חי וכ״כ בשאלתות רב אחאי גאון ז״ל ונסתייעו מן הירושלמי דאמר שם מפורש שאין השליה פורשת מן הולד עד שגמרי ולפי׳ אין תולין אותה בנפלי׳ וטעם דמילתא משום דבשלמא ולד חי בטלה לשליה ונפיק ליה אלא בנפל היאך יצא ותשאר השליה ומאי דחזייא שמואל לרב יהודה בישות היינו משום דאיהו אמר בכל ג׳ ימים תולין את השליה בנפל כדאיתא לעיל והא כל תלמידיה דרב אמרו משמי׳ דרב דלא כותיה דאפי׳ ביומו אין תולין את השליה בו ולפום גמ׳ דילן זה הפי׳ ק׳ הא רב יצחק בר שמואל דאסהיד דשמע בפי׳ מרב דתולין את השליה בנפל והיכי משוינין ליה טועה גמור מדלא מפ׳ ליה ותלמודא ורב יהודה נמי היכי טעה ולא עוד אלא דשתק הכא כדאמ׳ תלמידי׳ דרב דלא כותיה. ועוד דאמאי סמך רב יוסף אאידך טפי מההיא דרב יהודה דהוה תלמיד מובהק מרב דאפי׳ ספקא דגברי גריס כדאיתא בפ״ק דחולין לכך נראה יותר כפרש״י ז״ל שפי׳ בן קיימא הראוי לברית נשמה לאפוקי ושטו אטום וכיוצא בו וחזייא שמואל לרב יהודה בישות משום דאיהו תלמיד מובהק דרב ולא אמר ניהליה מעולם ובההיא דאמר בעלמא שמעת מילי דבר נפחא ולא אמר לי ואעפ״י שהירושלמי אינו הולך בשיטה זו אנו אין לנו אלא מה שמוכיח תלמוד שלנו.

המפלת מין בהמה חיה ועוף ושליה עמהם וכו׳ עד הריני מטיל עליה חומר שני ולדות. לכאורה כר״מ רהטא והיינו דלא קתני שתשב לנדה משום שמא אין כאן ולד כלל אלא ודאי ר״מ היא דס״ל דמשום בהמה וחיה ועוף הויא יולדת ודאי ואית לה טוהר ודאי לכל הפחות אלא דספק שליה זו מטיל עליה חומר שני ולדות דלא ידעינן אם היא זכר או נקבה ומיהו ק׳ דא״כ היאך מטיל עליה מחמת שליה חומר ב׳ ולדות דהא אם בהמה חיה ועוף שהפילה נקבה הם אין כאן שום חומר מחמת שליה ואם זכר הן אין כאן מחמת שליה אלא חומר טומאה דנקבה בלחוד ואם הם ספק בר משליה נמי איכא חומר ב׳ ולדות אלא ודאי רבנן היא דלא חיישי לנפל בהמה חיה ועוף כלל ובדין הוא דלימא שתשב לנדה אלא משום דקתני שמא נמוחה וכ׳ הא אדילך דכליא ספקא הוא והיא הנותנת לומר דשמא אין כאן ולד בשליה זו כלל ותשב לנדה ומה שלא תלד השליה באלו שהוא תוך ג׳ ימים משום דקים לה לרבנן משום שאין דרך שלית בהמה חיה ועוף להתערב אחריהן כלום ואפילו במעי בהמה וכ״ש במעי אשה. ודעת מורי נר״ו דמהאי טעם נמי אינה יושבת לנדה דהא ודאי אין שליה זו של אלו כיון שאינה קשורה בהן ובודאי נמוח שפיר של שליה זו ואיידי דקתני שמא נימוחה שלא קתני שמא נימוחה שליה קתני שמא נימוחה שפיר אבל לא שמא הוא אלא ודאי.

תנור תחלתו ארבעה ר"ל שכל שיש בו ארבעה טפחים מקבל טומאה וכן שיריו ארבעה ר"ל שאם הוא גדול מארבעה ונטמא כל שנשתיירו בו ארבעה הרי הוא בטומאתו הא אם נתץ עד פחות מארבעה טהור ותנור קטן תחלתו טפח שכן הנערות עושין אותן לשחוק בשיעור זה ומנהג הבנות עושהו כלי ושיריו ברובו ויש פוסקין בה דרך אחרת מכח שמועות שבפרק העור והרוטב וזו נראית יותר:

מסגרתו של שלחן המקדש טפח ועובי הכפורת טפח ושיעור קורת המבוי טפח כמו שהתבאר כל אחד מהם במקומו הראוי לו:

כל שהפילה נפל ואחר זמן יצאה שיליא כל שיצאה תוך שלשה לנפל תולין אותה באותה נפל ואין חוששין לה לולד אחר משלשה ימים ואילך חוששין לה לולד אחר ומ"מ אם ילדה בן קיימא אפילו יצאה לאחר עשרה ימים אין חוששין לולד אחר שאין ולד מתעכב אחר חברו וכשאמרו תולין דוקא שיצא הולד תחלה ואח"כ שיליא אבל יצאה שיליא תחלה חוששין לולד אחר ואף בהפילה נפל לא אמרו תולין את השליא בולד אלא כשראוי להיות בן קיימא אבל אם אינו ראוי לכך כגון גוף אטום וחבריו אין תולין וחוששין לולד אחר ולמדת במה שאמרו אין תולין שיליא אלא בבן קיימא שפירושו ראוי להיות בן קיימא וי"מ בן קיימא ממש ר"ל ולד חי ומשום דולד חי מבזע בזע ונפיק ושיליא נשארת בפנים אבל הנפל אין תולין בו שיליא כלל אפילו יצאה ביומו וכן כתבוה בשאלתות ואף בתלמוד המערב אמרו שאין השיליא פורשת מן הולד עד שיגמור ולפיכך אין תולין אותה בנפל ולשטה זו זה שאמרנו כל שלשה ימים תולין אותה בולד ופירשנוה בנפל דחויה היא:

זה שאמרו כאן בשם רב אין ולד מתעכב אחר חברו י"מ הטעם משום דסבירא ליה לרב אין אשה מתעברת וחוזרת ומתעברת שאם כן אף הוא משתהא אחר חברו ומה שאמרו במעוברת שמשמשת במוך שלא תעשה עוברה סנדל הם מפרשים אותה לדעתו על שטה הראשונה שכתבנו למעלה וכן אינו סובר מה שאמרו למטה מעשה היה ונשתהא ולד אחר חברו שלשה חדשים ואין צורך בכך שאף כשתאמר אשה מתעברת וחוזרת ומתעברת אי אפשר שלא יהא אחד מהם סנדל ומ"מ כל שמתעברת תאומים טפה אחת היא שמתחלקת לשתים וכל ששניהם נגמרים כאחד אין זה מתעבר אחר חברו כלום אא"כ האחד נפל או נימוח שבזו אפשר להתעכב עד שלשה ימים לדעת רב יצחק אבל בבני קיימא לא וכל שהם משתהים זה אחר זה אינו אלא שאין שניהם נגמרים כאחד אלא זה בשביעי וזה בתשיעי ועל זו אמרו ביהודה וחזקיה שנשתהא ולד אחר חברו שלשה חדשים מפני שזה נגמר לתחלת שבעה וזה לסוף תשעה וכן אפשר בשני חדשים כגון זה לסוף שבעה וזה לסוף תשעה וכן אפשר בפחות משלשים כגון זה מתחלת שבעה וזה לסוף שבעה ועל זו אמרו עשרים וארבעה מפני שהחדש תשעה ועשרים יום ולא חשש לחלק יום לתשעה ועשרים לשנים ולדעת האומר שאף יולדת לתשעה יולדת למקוטעים ואין הכרח שתשלים את התשיעי אפשר שישתהא ולד אחר חברו שלשים וארבעה ימים כגון שנגמרה צורת האחד לסוף שבעה ואחד לתחלת תשעה:

המפלת עורב ושליא עמו חוששין בשליא זו לולד ולא סוף דבר בעורב שאין תולין את השליא אלא בדבר שיש במינו שליא אלא אף בבהמה וחיה שיצאה שליא עמהם חוששין בה לולד אחר שאין דרך שלית בהמה וחיה להתעכב אחר הולד ומ"מ אם היתה שליא קשורה בהן אין חוששין בה לולד אחר אפילו בהפילה דמות עוף:

בד"ה תחלתו כל שהוא כו' משום דבפרק העור והרוטב בעי רובו טפח למאי חזי תני ליה בסוף ומשני כו' עכ"ל כוונתם למדנו מדבריהם בפרק העור והרוטב משום דבעי התם לפרש הא דשיריו ברובו ומש"ה מייתי ליה לבסוף לאורויי לן דמשתגמר מלאכתו לא קאי אשיריו ברובו אלא אשני תנורים גדול וקטן השנוים בה קאי ומ"ש הכא עוד ומשני אגדול ופריך כו' מלתא באנפי נפשיה הוא שהביאו סוגיא דהתם בב' הפירושים של רש"י להכריע ביניהם ומהרש"ל הגיה והיפך דבריהם ומשני אגדול תניא ליה בסוף כו' עכ"ל ופי' מה שפי' לפי הגהתו ואין צורך כי כוונת התוס' הוא כמו שפירשנו מדברי התוס' דשם:

בד"ה המפלת חיה כו' וי"ל דברייתא דקתני שמא כו' והתם מייתי ראיה דבאינה קשורה חוששין לולד אחר לאפוקי מדר"י כו' עכ"ל יש לדקדק דאכתי כיון דבברייתא לא מצינו בהדיא כדר"א דמפליג בין שליא שאחר הולד ובין שליא שיצתה קודם הולד א"כ נימא דהברייתא לא הוי לאפוקי מדר"י אלא דבכל גוונא חוששין ושפיר שרי ר' יוחנן משום ס"ס וי"ל דאלישנא דקאר"י דשרי משום דאין חוששין כו' דודאי תולין בולד שעמו קאמר לאפוקי דהא בברייתא קתני דחוששין:

בגמ' ומי אמר רב הכי והאמר רב אין הולד מתעכב אחר חברו כלום. ר"ל אם כן אפי' לאחר ג' ימים תולין את השליא בולד משום דאם איתא דולד אחר הוא לא היה מתעכב אחר הולד הראשון כלום:

בתוס' ד"ה אבל בקטן וכו' וי"ל דגדול וקטן היינו ברוחב והרוחב צריך גובה ד' וכו'. ר"ל דגדול וקטן קאי ארוחב וד' טפחים קאי אגובה וחא"ש דרוחב הרבה דהיינו גדול צריך גובה ארבע טפחים וכו':

ד"ה תחלתו כל שהוא וכו' עד ודרך הגמרא שמהפך פעמים וכו' תני ליה לבסוף וכו'. לשון התוס' מגומגם דכך היה ראוי להיות דבפרק העור והרוטב בעי וכו' ומשני אגדול ולכך תני ליה לבסוף ור"ל משום דלפי גירסת המשנה דתני ושיריו ברובו אחר בבא דאבל בקטן תחלתו כל שהוא משמע דשיריו ברובו קאי אקטן שתחלתו כל שהוא פירוש טפח ולכך בעי שם רובו של טפח למאי חזי ומשני דהאי ושיריו ברובו לא קאי אקטן כמשמעות סדר המשנה אלא אגדול קאי ולכך נקטה הגמרא הכי לפי מאי דמסיק התם דשיריו ברובו קאי אגרול ולכך תני ליה לבסוף כדי שלא תטעה לומר דקאי אקטן ודו"ק נ"ל:

בא"ד כמו גרדומי ציצית דכשרים וכן משמע וכו' כצ"ל וכן מצאתי בספרים ישנים: