מסכת שבועות דף ל״ט עמוד ב׳פרק 6 שבועת הדיינין

הָתָם שֶׁיֵּשׁ בְּיָדָם לְמַחוֹת, וְלֹא מִיחוּ.

מַאי אִיכָּא בֵּין רְשָׁעִים דְּמִשְׁפַּחְתּוֹ לָרְשָׁעִים דְּעָלְמָא; בֵּין צַדִּיקִים דְּמִשְׁפַּחְתּוֹ לְצַדִּיקִים דְּעָלְמָא?

הוּא בִּשְׁאָר עֲבֵירוֹת – בְּדִינֵיהּ; וּרְשָׁעִים דְּמִשְׁפָּחָה – בְּדִין חָמוּר; וּרְשָׁעִים דְּעָלְמָא – בְּדִין הַקַּל; צַדִּיקֵי דְּהָכָא וְהָכָא – פְּטִירִי.

גַּבֵּי שְׁבוּעָה, הוּא וּרְשָׁעִים דְּמִשְׁפָּחָה – כְּדִינֵיהּ; וּרְשָׁעִים דְּעָלְמָא – בְּדִין חָמוּר; וְצַדִּיקֵי דְּהָכָא וְהָכָא – בְּדִין הַקַּל.

אִם אָמַר ״אֵינִי נִשְׁבָּע״ – פּוֹטְרִין אוֹתוֹ מִיָּד, וְאִם אָמַר ״הֲרֵינִי נִשְׁבָּע״ – הָעוֹמְדִים שָׁם אוֹמְרִים זֶה לָזֶה: ״סוּרוּ נָא מֵעַל אׇהֳלֵי הָאֲנָשִׁים הָרְשָׁעִים הָאֵלֶּה״. בִּשְׁלָמָא הָהוּא דְּקָא מִשְׁתְּבַע – קָאֵי בְּאִיסּוּרָא; אֶלָּא הָהוּא דְּקָא מַשְׁבַּע לֵיהּ – אַמַּאי?

הָהוּא מִיבְּעֵי לֵיהּ לְכִדְתַנְיָא, רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן טַרְפוֹן אוֹמֵר: ״שְׁבֻעַת ה׳ תִּהְיֶה בֵּין שְׁנֵיהֶם״ – מְלַמֵּד שֶׁחָלָה שְׁבוּעָה עַל שְׁנֵיהֶם.

וּכְשֶׁמַּשְׁבִּיעִין אוֹתוֹ, אוֹמְרִים לוֹ: הֱוֵי יוֹדֵעַ שֶׁלֹּא עַל דַּעְתְּךָ וְכוּ׳. לְמָה לִי לְמֵימְרָא לֵיהּ הָכִי? מִשּׁוּם קַנְיָא דְּרָבָא.

הַטַּעֲנָה שְׁתֵּי כֶּסֶף. אָמַר רַב: כְּפִירַת טַעֲנָה שְׁתֵּי כֶּסֶף. וּשְׁמוּאֵל אָמַר: טַעֲנָה עַצְמָהּ שְׁתֵּי כֶּסֶף; אֲפִילּוּ לֹא כָּפַר אֶלָּא בִּפְרוּטָה, וְלֹא הוֹדָה אֶלָּא בִּפְרוּטָה – חַיָּיב.

אָמַר רָבָא: דַּיְקָא מַתְנִיתִין כְּוָתֵיהּ דְּרַב, וּקְרָאֵי כְּוָתֵיהּ דִּשְׁמוּאֵל. דַּיְקָא מַתְנִיתִין כְּוָתֵיהּ דְּרַב – דְּקָתָנֵי הַטַּעֲנָה שְׁתֵּי כֶּסֶף וְהַהוֹדָאָה שָׁוֶה פְּרוּטָה, וְאִילּוּ כְּפִירַת טַעֲנָה פְּרוּטָה לָא קָתָנֵי. וּתְנַן נָמֵי הַהוֹדָאָה בִּפְרוּטָה, וְאִילּוּ כְּפִירָה בִּפְרוּטָה לָא קָתָנֵי.

וּקְרָאֵי כְּוָתֵיהּ דִּשְׁמוּאֵל – דִּכְתִיב: ״כִּי יִתֵּן אִישׁ אֶל רֵעֵהוּ כֶּסֶף אוֹ כֵלִים לִשְׁמוֹר״ – מָה ״כֵּלִים״ שְׁנַיִם, אַף ״כֶּסֶף״ שְׁנַיִם; מָה כֶּסֶף דָּבָר חָשׁוּב, אַף כׇּל דָּבָר חָשׁוּב; וְקָאָמַר רַחֲמָנָא: ״כִּי הוּא זֶה״.

וְרַב – הָהוּא מִיבְּעֵי לֵיהּ לְהוֹדָאָה בְּמִקְצָת הַטַּעֲנָה. וּשְׁמוּאֵל – כְּתִיב ״הוּא״ וּכְתִיב ״זֶה״, דְּאִי כְּפַר בְּמִקְצָת וְאוֹדִי בְּמִקְצָת – חַיָּיב.

וְרַב – חַד לְהוֹדָאָה בְּמִקְצָת הַטַּעֲנָה, וְחַד לְהוֹדָאָה מִמִּין הַטַּעֲנָה. וּשְׁמוּאֵל – לָאו מִמֵּילָא שָׁמְעַתְּ מִינֵּיהּ דְּחָסְרָה לַהּ טַעֲנָה?

אֶלָּא אָמַר לְךָ רַב: ״כֶּסֶף״ כִּי אֲתָא מֵעִיקָּרָא – לִכְפִירָה הוּא דַּאֲתָא; דְּאִם כֵּן, לִכְתּוֹב רַחֲמָנָא: ״כִּי יִתֵּן אִישׁ אֶל רֵעֵהוּ כֵּלִים לִשְׁמוֹר״ – וַאֲנָא אָמֵינָא: מָה כֵּלִים שְׁנַיִם, אַף כֹּל שְׁנַיִם; ״כֶּסֶף״ דִּכְתַב רַחֲמָנָא לְמָה לִי? אִם אֵינוֹ עִנְיָן לְטַעֲנָה, תְּנֵהוּ עִנְיָן לִכְפִירָה.

וּשְׁמוּאֵל אָמַר לָךְ: אִי כְּתַב רַחֲמָנָא ״כֵּלִים״ וְלָא כְּתַב ״כֶּסֶף״, הֲוָה אָמֵינָא: מַאי כֵּלִים שְׁנַיִם, אַף כֹּל שְׁנַיִם – אֲבָל דָּבָר חָשׁוּב לָא בָּעֵינַן; קָא מַשְׁמַע לַן.

תְּנַן: ״שְׁתֵּי כֶּסֶף יֵשׁ לִי בְּיָדְךָ״, ״אֵין לְךָ בְּיָדִי אֶלָּא פְּרוּטָה״ – פָּטוּר. מַאי טַעְמָא? לָאו מִשּׁוּם דְּחָסְרָה לָהּ טַעֲנָה – וּתְיוּבְתָּא דִּשְׁמוּאֵל?

אָמַר לְךָ שְׁמוּאֵל: מִי סָבְרַתְּ שָׁוֶה קָתָנֵי?! דַּוְקָא קָתָנֵי – מַה שֶּׁטְּעָנוֹ לֹא הוֹדָה לוֹ, וּמַה שֶּׁהוֹדָה לוֹ לֹא טְעָנוֹ.

אִי הָכִי, אֵימָא סֵיפָא: ״שְׁתֵּי כֶּסֶף וּפְרוּטָה יֵשׁ לִי בְּיָדְךָ״, ״אֵין לְךָ בְּיָדִי אֶלָּא פְּרוּטָה״ – חַיָּיב. אִי אָמְרַתְּ בִּשְׁלָמָא שָׁוֶה – מִשּׁוּם הָכִי חַיָּיב; אֶלָּא אִי אָמְרַתְּ דַּוְקָא – אַמַּאי חַיָּיב? מַה שֶּׁטְּעָנוֹ לֹא הוֹדָה לוֹ, וּמָה שֶׁהוֹדָה לוֹ לֹא טְעָנוֹ!

מִידֵּי הוּא טַעְמָא – אֶלָּא לִשְׁמוּאֵל; הָאָמַר רַב נַחְמָן, אָמַר שְׁמוּאֵל: טְעָנוֹ חִטִּין וּשְׂעוֹרִין וְהוֹדָה לוֹ בְּאֶחָד מֵהֶן – חַיָּיב.

הָכִי נָמֵי מִסְתַּבְּרָא – מִדְּקָתָנֵי סֵיפָא: ״לִיטְרָא זָהָב יֵשׁ לִי בְּיָדְךָ״, ״אֵין לְךָ בְּיָדִי אֶלָּא לִיטְרָא כֶּסֶף״ – פָּטוּר. אִי אָמְרַתְּ בִּשְׁלָמָא דַּוְקָא קָתָנֵי – מִשּׁוּם הָכִי פָּטוּר; אֶלָּא אִי אָמְרַתְּ שָׁוֶה – אַמַּאי פָּטוּר? לִיטְרָא טוּבָא הָוֵי!

אֶלָּא מִדְּסֵיפָא דַּוְקָא, רֵישָׁא נָמֵי דַּוְקָא.

לֵימָא תֶּיהְוֵי תְּיוּבְתָּא דְּרַב? אָמַר לְךָ רַב: כּוּלַּהּ מַתְנִיתִין – שָׁוֶה, וְלִיטְרָא זָהָב שָׁאנֵי.