בוני התלמוד

    דף ביאור

    מסכת שבועות דף ל״ו עמוד ב׳

    דף זה מרכז את הביאור על יחידת המקור: פירושי המפרשים כלשונם, המקורות שהטקסט מצטט, החכמים הנזכרים בו וקישורים ישירים חזרה לטקסט.

    לטקסט המלא במקור
    תלמוד בבלי · מפת הדף

    מסכת שבועות דף ל״ו עמוד ב׳

    מסכת שבועות דף ל״ו עמוד ב׳. נוסח הדפוס המלא של עמוד זה — 19 קטעים ממוספרים, כ־490 מילים — יחד עם פירושי המפרשים שנדפסו על הדף.

    רש"י

    שתויי יין דבמיתה לא שמעינן לה אלא הן מכלל לאו (סנהדרין פג:) דכתיב (ויקרא י׳:ט׳) יין ושכר אל תשת ולא תמותו הא אם תשתו בבואכם אל אהל מועד תמותו:

    פרועי ראש נפקא לן (סנהדרין שם) מדאיתקש לשתויי יין בספר יחזקאל (מד):

    והתנן אלו שבמיתה ולא פליג איש עליה:

    ה"ג אלא לעולם איפוך וכי לית ליה בממונא כלומר אלא כי מפכת לה לא תימא אפילו באיסורא לית ליה אלא ודאי אית ליה ומשום הכי ליכא פלוגתא גבי שתויי יין:

    ושאני סוטה דאיסורא דאית ביה ממונא הוא גביית כתובתה ושבועה דמתני' נמי ע"י ממון באה הלכך ר"מ פוטר כדאפכינן ובלאו איפוך ליכא לתרוצה דא"כ לר"מ שבועה דמתניתין איסורא גרידתא היא דע"כ בהכי איצטריך לן לאוקומיה (והוא השבעת עד אחד שאינו בא לממון) ואי רבנן פטרי בה אלמא לית להו מכלל לאו אתה שומע הן אפילו באיסורא גרידתא א"כ שתויי יין דבמיתה לרבנן מנא להו וכן מצאתי לשון בבלי בספרים ישנים. לא איתמר לא תיפוך משום קושיא דשתויי יין לרבנן:

    מתני' שבועת הפקדון באנשים ובנשים כו' - איידי דתנא בשבועת העדות באנשים ולא בנשים כו' תננהו נמי לכולהו:

    בקרובים שבעל הפקדון קרוב לזה שהפקדון אצלו:

    בפני ב"ד ושלא בפני ב"ד אם מפיו נשבע שהוציא שבועה מפיו או שענה אמן אחר שבועה ואח"כ הודה חייב קרבן דכתיב (ויקרא ה׳:כ״א) וכחש בעמיתו כל דהו:

    ועוד 13 קטעי פירוש על דף זה.

    Rashi on Shevuot 36b · Sefaria

    תוספות

    ה"ג בקונטרס ור"ח אלא לעולם איפוך ובאיסורא אית ליה ובממונא לית ליה ושאני סוטה דאיסורא דאית ביה ממונא הוא ובספרים היה כתוב לא תיפוך והקשה בקונטרס דלרבנן דפטרי מי לית להו דשתויי יין במיתה ונראה לתרץ דהא דפטרי משום דבעינן שם המיוחד ואינהו אאלהים קאי אע"ג דכבר איפליגו איידי דתנא ר' מאיר מחייב תנא נמי וחכמים פוטרין ואם תאמר התינח סוטה דלית ליה לר"מ מכלל לאו אתה שומע הן משום דאית ביה ממונא אבל אכתי תיקשה מכל הנהו קראי דמייתי פ"ג דקדושין (דף סא:) בשלמא לר"מ היינו דכתיב ואם בחקותי וגו' וכן אם תטיב ואם תאבו ואם לא יתחטא משמע דמצריך ר"מ כפילא אף על גב דליכא אלא איסורא גרידא וי"ל דאם בחקותי ואם תטיב ואם תאבו איכא כמה מצות דאית בהו ממונא והוא יתחטא נמי שייך לענין ממון כגון מטמא תרומה אבל קשיא לר"ת דבספ"ק דנדרים (דף יג:) גבי נדר לית ליה לרבי מאיר מכלל לאו אתה שומע הן אע"ג דליכא אלא איסורא ואומר הר"ר י"ט דוקא באיסור חמור הוא דאית ליה לר"מ מכלל לאו אתה שומע הן כגון שתויי יין ופרועי ראש דבמיתה וכן נמי גבי שבועה שלא אוכל לך בפ"ב דנדרים (דף טז.) משמע דאית ליה משום דאיסור חמור הוא דחשיב בפרק בתרא דיומא (דף פו.) חייבי כריתות ולא תשא עמהן ולקמן בריש שבועת הדיינים (שבועות דף לט.) נמי אמרינן נזדעזע כל העולם כשאמר הקב"ה לא תשא וא"ת והלא בקדושין (שם) בעי רבי מאיר תנאי כפול בשבועה גבי אז תנקה מאלתי וי"ל דהתם איכא ממונא דכתיב וכל טוב אדוניו בידו:

    מתני' שבועת הפקדון אשם בכסף שקלים. באשם מעילות כתיב ומיניה ילפינן שאר אשמות:

    Tosafot on Shevuot 36b · Sefaria

    רבנו חננאל

    ואסיקנא לענין איסורא כי הא.

    וכגון פרועי ראש ושתויי יין דכתיב בהו שלא ישתו יין בבאם אל אהל מועד ולא ימותו. מכלל שאם ישתו ויבואו אל אהל מועד ימותו. כי האי גוונא דהיא איסורא. א"ר מאיר מכלל לאו אתה שומע הן. אבל לענין ממונא כגון תנאי בני גד ובני ראובן לא אמר ושאני סוטה דאע"ג דאיסורא היא (כגון) [כיון] דאית ביה ממונא דצריכה להפקיעה כתובתה לא אמר מכלל לאו אתה שומע הן: ירושלמי הא דתנן עובר בלא תעשה מהו ללקות. חברייא אמרין אינו לוקה. א"ר יוסי משום דהוה ליה לאו שאין בו מעשה. גרסינן בכריתות [פרק] אמרו לו אכלת חלב (דף יב:) אמר אביי מודה ר' מאיר שאם [אמרו לו שנים יודע אתה בעדות פלוני והוא אומר לא ידעתי פטור דאי] בעי אמר לא נתכונתי לעדות: תוספתא המשביע נשים קטנים או קרובים ופסולין פטורין:

    הדרן עלך שבועת העדות.

    שבועת הפקדון נוהגת באנשים ובנשים ברחוקים ובקרובים בכשרים ובפסולין בפני ב"ד ושלא בפני ב"ד מפי עצמו ומפי אחרים אינו חייב עד שיכפור בב"ד דברי ר' מאיר וחכמים אומרים בין זה ובין זה כיון שכפר בו חייב. וחייב בין בזדון השבועה בין בשגגת הקרבן. והוא דידע בפקדון דאיתיה גביה וכפר ביה. אבל אם שגג בפקדון [פטור] מומהו חייב על הזדון אשם בכסף שקלים:

    רב אחא ורב שמואל ורב יצחק בעא מיניהו רב כהנא הזיד בשבועת הפקדון והתרו בו מהו.

    Rabbeinu Chananel on Shevuot 36b · Sefaria

    רשב"א

    גירסת הספרים שלנו והיא גירסת רש"י אלא לעולם איפוך וכי לית ליה במונא באיסורא אית ליה ודקא קשיא סוטה ועדים איסורא דאית ביה ממונא הוא. דאף על גב דעדים הנשבעין אינהו לא מפסדי ממונא, מכל מקום כיון דממונא מתפסד בשבועתיהו בממונא הוא, ורבנן ר' חנינה בן גמליאל היא (קידושין סא, א) אבל ר"ח ז"ל גריס לעולם לא תיפוך וכי לית ליה בממונא באיסורא אית ליה, ודקא קשיא סוטה, איסורא דאית ביה ממונא הוא פירוש דעדים איסורא גרידתא חשבינן לה משום דעדים המושבעין אינהו גופייהו לא מפסדי ממונא, אבל סוטה דאיהי גופא מיפסדא כתובה חשבינן בממונא ורבנן דפליגי במתניתין ולית להו מכלל לאו אתה שומע הן לאו ר' חנינא בן גמליאל הוא, אלא ר' יהודה לפי גירסת קצת הספרים, אי נמי חד מהנך תנאי דבני פלוגתיה דר"מ, וסבירא להו דעדים נמי איסורא דאית ביה ממונא הוא וכממונא דמי דעל עסקי ממון הן באין. והרמב"ן ז"ל כתב דהכא אפילו ת"ל דהני רבנן אית להו מכלל לאו אתה שומע הן לאו בלאו מכלל הן פליגי, אלא דסבירא להו דכיון דאמרה תורה (ויקרא ה, א) ושמעה קול אלה לעולם בעינן דשמעי אלה ממש, אבל לא לאלה שאינה נשמעת אלא מבכלל לאו, ויפה פירש. וא"ת היכי קאמרינן הכא דר' מאיר באיסור אית ליה, והא אמרינן בנדרים (יא, א; יג, ב) בלא חולין לא אוכל לך דר' מאיר לית ליה מכלל לאו אתה שומע הן, לא היא דהתם נמי איסורא דאית ביה ממונא הוא דהא אסר חפצא עליה, וכן נמי בגיטין וקידושין אית בהו ממונא דהיינו כתובה ותנאי כתובה, ומ"ה אתקין שמואל בגיטא (גיטין עה, ב) דשמ' אם מתי ואם לא מתי, והריא"ף ז"ל שהשיב בתשובה (סי' לא) דכי בעי תנאי כפול הני מילי בגיטין וקידושין, אבל בדיני ממונות לא בעי, והקשו אחרים עליו דאדרבה עיקר תנאי בני גד ובני ראובן דמיניה יליף ר' מאיר בממון הוא ולא באיסורא, והכי נמי אפילו ר"מ מודה באיסורא וכי לית ליה בממונא הוא דלית ליהולאו קושיא היא לפי שהרב לית ליה כר"מ כלל אפילו בממון, אלא דבגיטין וקידושין חושש שמא יבא ב"ד ויסבור כר' מאיר ויפסול הגט, ומשום חששא זו הוא דאתקין שמואל אם מתי אם לא מתי וכדחשש רב נמי (בגיטין פה, ב) דאתקין בגיטי מיומא דנן ולעולם ולאפוקי מדר' יוסי דאמר זמנו של שטר מוכיח עליו, ולא לאפוקי מיניה ממש לומר דלית הלכתא כותיה, דהא איהו גופיה דפסק כותיה בפ' יש נוחלין (ב"ב קלו, א) גמ' הכותב נכסיו לבנו לאחר מותו, אלא לחוש שלא יבא הדבר לידי קלקול, ואף כן כתב רבנו שמואל ז"ל שם בפרק יש נוחלין, ושם כתבתיה בסיעתא דשמיא.

    מתני' וחייב על זדון השבועה. דילפינן משבועת העדות בגזירה שוה דתחטא תחטא כדאיתא לעיל בפרק שבועת העדות (שבועות לד, א), ואמרינן הכי בהדיא בפרק ארבע מחוסרי כפרה (כריתות ט, א).

    ואינו חייב על שגגתו דאנוס הוא.

    ומהו חייב על זדונו אשם בכסף שקלים דילפינן ממעילה בגזירה שוה ערכך ערכך.

    Rashba on Shevuot 36b · Sefaria

    ריטב"א

    אלא מעתה שתויי יין וכו' פי' דנפקא לן שהן במיתה מדכתיב יין ושכר אל תשת ולא תמותי הא אם תשתי תמותי ופרועי ראש ילפי משתויי יין מדאיתקש בדברי יחזקאל ופרע לא ישלחו ויין לא ישתו:

    ה"ג (והתנן) [והתניא] אלו שבמית' דלא אשכחן מתני' בשום דוכתא וא"ת א"כ מנ"ל דמודה בה ר"מ כיון דלאו סתם מתני' היא וי"ל דקי"ל דההיא ד"ה היא ולהכי אסקינן מינה תיובתא לרב ששת פ' הנחנקין. ה"ג אלא לעולם לא תיפוך ואיסורא לית ליה ושאני סוטה דאיסורא דאית ביה ממונא פי' משום כתובה ותנאי כתובה והיינו טעמא נמי דבעי ר"מ בגיטין וקידושין תנאי כפול ובקונמות נמי הא איכא הפסד ממון דמיתסר בההוא קונם וא"ת עדות נמי דמתני' יש בו ממון וי"ל דכיון דאין הממון לעדים הנשבעים לא חשיב אלא איסורא בלא ממונא כך פי' גי' זו אבל רש"י ז"ל הקשה דא"כ תיקשי אדרבנן ממתני' אמתני' דשתויי יין ופרועי ראש דאלו במתני' פטרי רבנן ואע"ג דהוי איסורא ולא ממונא וכן כתב רבי' יהודאי גאון ז"ל לא מיתמר לא תיפוך משום דקשייא שתויי יין ופרועי ראש לרבנן ונראה שאין למחוק הגי' בכך שהרי י"ל דרבנן דהכא בשיטת ר"מ הם דבעו תנאי כפול בממונא או באיסורא דאית ביה ממונא מיהת וס"ל דעדות נמי איסורא דאית ביה ממונא הוא כיון שעל תביעת ממון היא באה לשבועה אע"פ שאינה ממון אבל בשתויי יין דליכא ממונא באה לשבועה ואע"פ שאין הממון לעדים אבל בשתויי יין דליכא ממונא כלל מודו ורש"י ז"ל גרס וכן הגאונים ז"ל לעולם איפוך וכי לית ליה לר"מ בממונא אבל באיסורא דלית ליה ממונא אית ליה ושאני סוטה ועדים דאיסורא דאית ביה ממונא הוא ע"כ פי' ורבנן דמחייבי במתני' משום דס"ל דאפי' בממונא ממש לא בעי תנאי כפול וכר"ח ב"ג דהתם ואין צורך למחוק הגי' לפי מה שכתבתי ולענין פסק היא ודאי לית ליה הלכתא כר"מ אפילו בממונא וכ"ש באיסורא דלית ביה ממונא והא דאתקין רב בגיטא דש"מ תנאי כפול אם מתי ואם לא מתי לרווחא דמילתא תקין לחוש לדברי ר"מ לכתחלה בדבר שבערוה וכדכתיבנא בדוכתא בס"ד וז"ש רבי' אלפאסי ז"ל בתשובותיו דכי בעינן תנאי כפול ה"מ בגיטין וקידושין אבל בדיני ממונות לא בעינן וכוונתו למ"ש דבממונא לא חיישינן לדר"מ ואף על גב דעיקר ראייתו מתנאי בני גד אבל בגיטין וקידושין חוששין לדבריו וכן תי' דבריו הרמב"ן ז"ל וכענין ההוא כתב רבינו שמואל בפרק יש נוחלין:

    פרק חמישי שבועת הפקדון נוהגת וכו' כולה מתני' מיפרשא ממאי דכתיבנא בפרקין דלעיל והא דקתני סיפא ומהו חייב על זדונו אשם בכסף שקלים בספרא גמר לה בג"ש דערכך ערכך מאשם מעילות דכתיב בה כסף שקלים בשקל הקדש לאשם והתם נמי איכא מאן דגמר כן בג"ש לאשם תלוי דעלמא דאע"ג דודאי חטאת בת דנקא ספיקו כסף שקלים והחמיר הכתוב בספיקו יותר מודאי כדי שישמר אדם בהם והתם איכא מאן דלא גמר ג"ש ואין אדם דן ג"ש מעצמו ומייתי לה לאשם של פקדון שהוא כסף שקלים באשם של מעילות מדכתיב וזאת תורת האשם תורה אחת לכל האשמות ומיהו לא מייתי אשם תלוי מהתם דאיכא למימ' דשאני אשם תלוי שלא יהא ספיקו חמור מן ודאו ואין תורה האשם בא אלא לכל אשמות ודאין ומייתי אשם תלוי מדכתיב ביה ואם נפש וילמד תחתון מן העליון והכי איתא בהדיא בכריתות פ' דם שחיטה וכן כתב רבינו הרמב"ם ז"ל כאן:

    Ritva on Shevuot 36b · Sefaria

    מאירי

    שתויי יין ופרועי ראש שנכנסו במקדש הרי הן במיתה בידי שמים ולענין עבודתם מיהא אם עבדו בשתויי יין חללו ובפרועי הראש לא חללו וכבר ביארנו ענין זה בשני של סנהדרין כ"ב ב':

    ונשלם הפרק תהלה לאל:

    שבועת הפקדון וכו' כבר ביארנו בראש המסכתא ששבועת הפקדון היא הרביעית שבארבעת מיני השבועות וענינה הוא שכל שיש לחברו תביעת ממון עליו באיזה צד וכפר בו ונשבע ואח"כ הודה שדינו לשלם קרן וחומש ולהביא אשם גזילות האמור בסדר ויקרא בפרשת וכחש בעמיתו וכן ביארנו שכל שבועות שהדיינין משביעין על קצת הכפירות הם מכלל שבועה זו וייחדנו על עניני שבועה זו שהיא החלק החמשי שבמסכתא ושכל אלו הפרקים הבאים הם מעניני חלק זה ואמנם זה הפרק בא לבאר עניני שבועת הפקדון לבד מבלי שישגיח למה שהדיינין משביעין כלל ועל זה הצד יחלקו עניני הפרק לשלשה חלקים הראשון במי נוהגת שבועה זו ועל איזה צד חייב בה ומהו חייב בה השני בתכונת השבועה היאך היא ועל איזה צד חייב עליה קרבן אחד לבד ועל איזה צד חייב עליה כמה קרבנות השלישי באיזה ממון יתחייב בדין שבועת הפקדון ובאיזה ממון אינו בדין זה זה שרש הפרק דרך כלל אלא שיתגלגלו בו דברים שלא מן הכונה כמו שיתבאר:

    והמשנה הראשונה ממנו תיוחד לבאר החלק הראשון והוא שאמר שבועת הפקדון נוהגת באנשי' ובנשים ברחוקים ובקרובים בכשרים ובפסולים בפני בית דין ושלא בפני בית דין מפי עצמו ומפי אחרים אינו חייב עד שיכפור בו בבית דין דברי ר' מאיר וחכ"א בין מפי עצמו בין מפי אחרים כיון שכפר בו חייב וחייב על זדון שבועה ועל שגגתה עם זדון הפקדון ואינו חייב על שגגתו ומה הוא חייב על זדונו אשם בכסף שקלים אמר הר"ם פי' שגגתה על הדרך שנתבאר בשבועת העדות והוא שידע שהשבועה אסורה ולא ידע שחייב עליה קרבן ושגגת הפקדון מבואר והוא שלא נזכר שיש לו אצלו הפקדון ואמרה תורה וכחש בעמיתו מורה שהוא יודע בפקדון בשעת השבועה והלכה כחכמים:

    אמר המאירי שבועת הפקדון שנאמר עליה בפרשת ויקרא שכל שאדם תובע לחברו ממון וכפר בו ונשבע ואח"כ הודה שמשלם קרן וחומש לבעלים ומביא אשם בכסף שקלים כדכתי' בערכך כסף שקלים נוהגת באנשים ובנשים ברחוקים ובקרובים בכשרים ובפסולים ומפני שנתמעטו קצתן בשבועת העדות לסבה שכבר הזכרנו ל' א' נגרר אחריה לומר בזו שנוהגת בכלן וכן אמר שהיא נוהגת בין בפני בית דין בין שלא בפני בית דין בין מפי עצמו כגון שנשבע הוא בין מפי אחרים כגון שהשביעו התובע ואע"פ שלא ענה אמן וכן הדין אם השביעוהו בית דין ואח"כ הודה וכן אין צריך שתהא הכפירה בבית דין לדעת חכמים שהלכה כמותם והם דורשים בזו דון מינה ואוקי באתרה כמו שביארנו בפרק עדות נמצא בין שנשבע בין שהושבע בין שקבל בין שלא קבל כל שכפר אחר השבועה באיזה מקום שתהא השבועה או הכפירה חייב כדין שבועת הפקדון ואפי' נשבע בלא תובע כגון שראהו רץ אחריו ואמ' לו מה אתה בא אחרי שבועה שאין לך בידי וכיוצא בזה בין שנשבע לבעל הממון בין לבא בהרשאתו כמו שביארנו בעדות ל"א ב' וחייב על זדון שבועה ועל שגגתה עם זדון הפקדון ופי' זדון השבועה שהוא מזיד בכל ר"ל שיודע שהפקדון בידו ושהשבועה אסורה עד שיתחייב עליה קרבן מפני ששבועת הפקדון לא נאמר בה ונעלם ונעשה בה מזיד כשוגג לענין קרבן וביאור שגגתה עם זדון הפקדון שיודע שהפקדון בידו וכן שהשבועה אסורה אלא שאינו יודע שהוא חייב עליה קרבן ואינו חייב על שגגתו ר"ל אם שגג בפקדון והוא שאינו זוכר הפקדון ושוגג בעקר השבועה ר"ל שאינו יודע שהשבועה לשקר בממון אסורה הרי זה אנוס ופטור מכלום ומהו חייב על זדונה אשם בכסף שקלי' כמו שביארנו:

    זהו ביאור המשנה וכלה על הצד שבארנוה הלכה פסוקה היא ודברים שנכנסו תחתיה בגמ' אלו הן:

    Meiri on Shevuot 36b · Sefaria

    מהרש"א — חידושי הלכות

    בד"ה ה"ג בקונטרס כו' ונראה לתרץ כו' דבעינן שם המיוחד ואינהו אאלהים קאי אע"ג דכבר כו' עכ"ל יש לדקדק בזה דהא גבי שבועה ברישא דמתני' לא פליגי חכמים דמתני' ומחייבין בכינוי וכן במקלל חבירו ועצמו נמי לא פליגי ומחייבין בכינוי אלא דבמברך השם ומקלל אביו הוא דפליגי למפטר בכינוי ממיתה ואם כן בסיפא גבי אלה וקללה בעדות מהיכא תיתי להו לחכמים למפטר בכינוי וי"ל בזה להאי תירוצא לפום הך גירסא דגרסינן לא תיפוך דלית ליה לתלמודא הא דקאמר רבי ינאי לעיל גבי מקלל עצמו וחבירו ודברי הכל אלא לר' מנחם בר יוסי קרא יתירא אתא לרבות כל המקללים אפי' עצמו וחבירו נמי אינו אלא בשם וחכמים דפליגי ופוטרין בכינוי במתני' במקלל אביו ה"נ דפוטרים גבי מקלל עצמו וחבירו דההוא קרא יתירא לכל המקללים אתי דאינו חייב אלא בשם וזה שכתבו התוס' אע"ג דכבר איפליגו דהיינו ברישא גבי מקלל אביו וסמכו חכמים עצמן גבי מקלל עצמו וחבירו אמאי דפליגי כבר גבי מקלל אביו א"כ לא ה"ל למפלג נמי גבי אלה ומקלל דעדות דה"ל למסמך אמאי דפליגי ברישא וע"ז תירצו דפטורא דחכמים לא הוה אצטריך למתני הכא אלא משום חיובא דר"מ אע"ג דבעלמא בעי תנאי כפול גבי ממונא הכא איסורא גרידתא הוא לגבי עדים ולא בעי תנאי כפול אלא מכלל לאו אתה שומע הן כן נראה לי ליישב דבריהם ודו"ק:

    בפרש"י בד"ה בפני ב"ד ושלא כו' ואח"כ הודה חייב קרבן כו' עכ"ל הוצרך לפרש ואח"כ הודה לרבה דבעדים לא מיחייב דהוי כפירת דברים אלא למאי דמסיק תלמודא דביש לו נמי עדים לא הוי כפירת דברים וחייב מצינן לאוקמא מתניתין נמי בהכי וק"ל:

    בא"ד דכתיב וכחש בעמיתו כל דהו עכ"ל מפי' מהרש"ל וצ"ל דרש"י בא לפרש דחייב מפי עצמו אף בלא טענת תובע כו' וזהו שמעינן מוכחש בעמיתו כל דהו כדלעיל (שבועות דף ל"ב) עכ"ל אבל אין לזה מקום כאן ועוד נראה לפרש משום דגבי שבועת עדות קתני דבעי כפירה בב"ד והכא בשבועת הפקדון לא קתני ליה וקאמר דהיינו מדכתיב וכחש כל דהו כפירה אפי' שלא בב"ד ודו"ק:

    Chidushei Halachot on Shevuot 36b · Sefaria

    גליון הש"ס

    גמ' דאיסורא דאית ביה ממונא הוא עי' לעיל דף לג ע"ב ובתוס' שם ד"ה אואין:

    Gilyon HaShas on Shevuot 36b · Sefaria

    מה תמצאו כאן

    יחידת טקסט מלאה של מסכת שבועות, דף ל״ו, עמוד ב׳, בהיקף של כ־490 מילים ב־19 קטעים. מספור הקטעים מאפשר לחזור לשורה מדויקת, והפירושים מובאים כלשונם מן המקור הנדפס.

    מפת קטע אחר קטע של כל 19 הקטעים בדף: מילות הפתיחה, המהלכים הנמצאים בטקסט עצמו וקישור חזרה לאותו קטע במקור.

    1. קטע 17 מילים

      נפתחת ב״אֶלָּא אֵיפוֹךְ – אֲפִילּוּ בְּאִיסּוּרָא לֵית לֵיהּ.…״

    2. קטע 228 מילים

      נפתחת ב״מַתְקֵיף לֵיהּ רָבִינָא: וּבְאִיסּוּרָא לֵית לֵיהּ?! אֶלָּא…״

    3. קטע 318 מילים

      נפתחת ב״אֶלָּא לְעוֹלָם תֵּיפוֹךְ; כִּי לֵית לֵיהּ –…״

    4. קטע 44 מילים

      נפתחת ב״הֲדַרַן עֲלָךְ שְׁבוּעַת הָעֵדוּת…״

    5. קטע 510 מילים

      נפתחת ב״מַתְנִי׳ שְׁבוּעַת הַפִּקָּדוֹן נוֹהֶגֶת בַּאֲנָשִׁים וּבְנָשִׁים, בִּרְחוֹקִים…״

    6. קטע 622 מילים

      נפתחת ב״בִּפְנֵי בֵּית דִּין וְשֶׁלֹּא בִּפְנֵי בֵּית דִּין…״

    7. קטע 713 מילים

      נפתחת ב״וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: בֵּין מִפִּי עַצְמוֹ בֵּין מִפִּי…״

    8. קטע 821 מילים

      נפתחת ב״וְחַיָּיב עַל זְדוֹן הַשְּׁבוּעָה, וְעַל שִׁגְגָתָהּ עִם…״

    9. קטע 929 מילים

      נפתחת ב״שְׁבוּעַת הַפִּקָּדוֹן כֵּיצַד? אָמַר לוֹ: ״תֵּן לִי…״

    10. קטע 1029 מילים

      נפתחת ב״הִשְׁבִּיעַ עָלָיו חָמֵשׁ פְּעָמִים, בֵּין בִּפְנֵי בֵּית…״

    11. קטע 1152 מילים

      נפתחת ב״הָיוּ חֲמִשָּׁה תּוֹבְעִים אוֹתוֹ – אָמְרוּ לוֹ:…״

    12. קטע 1234 מילים

      נפתחת ב״״תֵּן לִי פִּקָּדוֹן וּתְשׂוּמֶת יָד גָּזֵל וַאֲבֵידָה…״

    13. קטע 1344 מילים

      נפתחת ב״״תֵּן לִי חִטִּין וּשְׂעוֹרִין וְכוּסְּמִין שֶׁיֵּשׁ לִי…״

    14. קטע 1442 מילים

      נפתחת ב״״אָנַסְתָּ וּפִיתִּיתָ אֶת בִּתִּי״, וְהוּא אוֹמֵר: ״לֹא…״

    15. קטע 1525 מילים

      נפתחת ב״״גָּנַבְתָּ אֶת שׁוֹרִי״, וְהוּא אוֹמֵר ״לֹא גָּנַבְתִּי״;…״

    16. קטע 1628 מילים

      נפתחת ב״״הֵמִית שׁוֹרְךָ אֶת שׁוֹרִי״, וְהוּא אוֹמֵר ״לֹא…״

    17. קטע 1742 מילים

      נפתחת ב״אָמַר לוֹ: ״חָבַלְתָּ בִּי וְעָשִׂיתָ בִּי חַבּוּרָה״,…״

    18. קטע 1816 מילים

      נפתחת ב״זֶה הַכְּלָל: כׇּל הַמְשַׁלֵּם עַל פִּי עַצְמוֹ…״

    19. קטע 1926 מילים

      נפתחת ב״גְּמָ׳ רַב אַחָא בַּר הוּנָא וְרַב שְׁמוּאֵל…״

    חכמים הנזכרים בדף

    לשון המקור

    אֶלָּא אֵיפוֹךְ – אֲפִילּוּ בְּאִיסּוּרָא לֵית לֵיהּ.

    מַתְקֵיף לֵיהּ רָבִינָא: וּבְאִיסּוּרָא לֵית לֵיהּ?! אֶלָּא מֵעַתָּה, שְׁתוּיֵי יַיִן וּפְרוּעֵי רֹאשׁ – דִּבְמִיתָה; הָכִי נָמֵי דְּלֵית לֵיהּ לְרַבִּי מֵאִיר?! וְהָתְנַן: אֵלּוּ שֶׁבְּמִיתָה – שְׁתוּיֵי יַיִן וּפְרוּעֵי רֹאשׁ!

    אֶלָּא לְעוֹלָם תֵּיפוֹךְ; כִּי לֵית לֵיהּ – בְּמָמוֹנָא, בְּאִיסּוּרָא אִית לֵיהּ; וְשָׁאנֵי סוֹטָה דְּאִיסּוּרָא דְּאִית בֵּיהּ מָמוֹנָא הוּא.

    הֲדַרַן עֲלָךְ שְׁבוּעַת הָעֵדוּת

    מַתְנִי׳ שְׁבוּעַת הַפִּקָּדוֹן נוֹהֶגֶת בַּאֲנָשִׁים וּבְנָשִׁים, בִּרְחוֹקִים וּבִקְרוֹבִים, בִּכְשֵׁרִים וּבִפְסוּלִים;

    בִּפְנֵי בֵּית דִּין וְשֶׁלֹּא בִּפְנֵי בֵּית דִּין – מִפִּי עַצְמוֹ; וּמִפִּי אֲחֵרִים – אֵינוֹ חַיָּיב עַד שֶׁיִּכְפְּרֶנּוּ בְּבֵית דִּין. דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר.

    וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: בֵּין מִפִּי עַצְמוֹ בֵּין מִפִּי אֲחֵרִים – כֵּיוָן שֶׁכָּפַר בּוֹ חַיָּיב.

    וְחַיָּיב עַל זְדוֹן הַשְּׁבוּעָה, וְעַל שִׁגְגָתָהּ עִם זְדוֹן הַפִּקָּדוֹן; וְאֵינוֹ חַיָּיב עַל שִׁגְגָתָהּ גְּרֵידְתָּא. וּמָה חַיָּיב עַל זְדוֹנָהּ? אָשָׁם בְּכֶסֶף שְׁקָלִים.

    שְׁבוּעַת הַפִּקָּדוֹן כֵּיצַד? אָמַר לוֹ: ״תֵּן לִי פִּקְדוֹנִי שֶׁיֵּשׁ לִי בְּיָדְךָ״, ״שְׁבוּעָה שֶׁאֵין לְךָ בְּיָדִי״; אוֹ שֶׁאָמַר לוֹ: ״אֵין לְךָ בְּיָדִי״, ״מַשְׁבִּיעֲךָ אֲנִי״, וְאָמַר ״אָמֵן״ – הֲרֵי זֶה חַיָּיב.

    הִשְׁבִּיעַ עָלָיו חָמֵשׁ פְּעָמִים, בֵּין בִּפְנֵי בֵּית דִּין וּבֵין שֶׁלֹּא בִּפְנֵי בֵּית דִּין, וְכָפַר – חַיָּיב עַל כׇּל אַחַת וְאַחַת. אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן: מָה טַעַם? מִפְּנֵי שֶׁיָּכוֹל לַחֲזוֹר וּלְהוֹדוֹת.

    הָיוּ חֲמִשָּׁה תּוֹבְעִים אוֹתוֹ – אָמְרוּ לוֹ: ״תֵּן לָנוּ פִּקָּדוֹן שֶׁיֵּשׁ לָנוּ בְּיָדְךָ״; ״שְׁבוּעָה שֶׁאֵין לָכֶם בְּיָדִי״ – אֵינוֹ חַיָּיב אֶלָּא אַחַת. ״שְׁבוּעָה שֶׁאֵין לְךָ בְּיָדִי, וְלֹא לְךָ וְלֹא לָךְ״ – חַיָּיב עַל כׇּל אַחַת וְאַחַת. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: עַד שֶׁיֹּאמַר שְׁבוּעָה בָּאַחֲרוֹנָה. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: עַד שֶׁיֹּאמַר שְׁבוּעָה לְכׇל אֶחָד וְאֶחָד.

    ״תֵּן לִי פִּקָּדוֹן וּתְשׂוּמֶת יָד גָּזֵל וַאֲבֵידָה שֶׁיֵּשׁ לִי בְּיָדְךָ״; ״שְׁבוּעָה שֶׁאֵין לְךָ בְּיָדִי״ – אֵינוֹ חַיָּיב אֶלָּא אַחַת, ״שְׁבוּעָה שֶׁאֵין לְךָ בְּיָדִי פִּקָּדוֹן וּתְשׂוּמֶת יָד וְגָזֵל וַאֲבֵידָה״ – חַיָּיב עַל כׇּל אַחַת וְאַחַת.

    ״תֵּן לִי חִטִּין וּשְׂעוֹרִין וְכוּסְּמִין שֶׁיֵּשׁ לִי בְּיָדְךָ״; ״שְׁבוּעָה שֶׁאֵין לְךָ בְּיָדִי״ – אֵינוֹ חַיָּיב אֶלָּא אַחַת, ״שְׁבוּעָה שֶׁאֵין לְךָ בְּיָדִי חִטִּין וּשְׂעוֹרִין וְכוּסְּמִין״ – חַיָּיב עַל כׇּל אַחַת וְאַחַת. רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: אֲפִילּוּ אָמַר ״חִטָּה וּשְׂעוֹרָה וְכוּסֶּמֶת״ – חַיָּיב עַל כׇּל אַחַת וְאַחַת.

    ״אָנַסְתָּ וּפִיתִּיתָ אֶת בִּתִּי״, וְהוּא אוֹמֵר: ״לֹא אָנַסְתִּי וְלֹא פִּיתִּיתִי״; ״מַשְׁבִּיעֲךָ אֲנִי״, וְאָמַר: ״אָמֵן״ – חַיָּיב. רַבִּי שִׁמְעוֹן פּוֹטֵר, שֶׁאֵינוֹ מְשַׁלֵּם קְנָס עַל פִּי עַצְמוֹ. אָמְרוּ לוֹ: אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ מְשַׁלֵּם קְנָס עַל פִּי עַצְמוֹ, מְשַׁלֵּם בּשֶׁת וּפְגָם עַל פִּי עַצְמוֹ.

    ״גָּנַבְתָּ אֶת שׁוֹרִי״, וְהוּא אוֹמֵר ״לֹא גָּנַבְתִּי״; ״מַשְׁבִּיעֲךָ אֲנִי״, וְאָמַר ״אָמֵן״ – חַיָּיב. ״גָּנַבְתִּי, אֲבָל לֹא טָבַחְתִּי וְלֹא מָכַרְתִּי״; ״מַשְׁבִּיעֲךָ אֲנִי״, וְאָמַר ״אָמֵן״ – פָּטוּר.

    ״הֵמִית שׁוֹרְךָ אֶת שׁוֹרִי״, וְהוּא אוֹמֵר ״לֹא הֵמִית״; ״מַשְׁבִּיעֲךָ אֲנִי״, וְאָמַר ״אָמֵן״ – חַיָּיב. ״הֵמִית שׁוֹרְךָ אֶת עַבְדִּי״, וְהוּא אוֹמֵר ״לֹא הֵמִית״; ״מַשְׁבִּיעֲךָ אֲנִי״, וְאָמַר ״אָמֵן״ – פָּטוּר.

    אָמַר לוֹ: ״חָבַלְתָּ בִּי וְעָשִׂיתָ בִּי חַבּוּרָה״, וְהוּא אוֹמֵר: ״לֹא חָבַלְתִּי וְלֹא עָשִׂיתִי בְּךָ חַבּוּרָה״; ״מַשְׁבִּיעֲךָ אֲנִי״, וְאָמַר ״אָמֵן״ – חַיָּיב. אָמַר לוֹ עַבְדּוֹ: ״הִפַּלְתָּ אֶת שִׁינִּי וְסִימִּיתָ אֶת עֵינִי״, וְהוּא אוֹמֵר: ״לֹא הִפַּלְתִּי וְלֹא סִימִּיתִי״; ״מַשְׁבִּיעֲךָ אֲנִי״, וְאָמַר ״אָמֵן״ – פָּטוּר.

    זֶה הַכְּלָל: כׇּל הַמְשַׁלֵּם עַל פִּי עַצְמוֹ – חַיָּיב, וְשֶׁאֵינוֹ מְשַׁלֵּם עַל פִּי עַצְמוֹ – פָּטוּר.

    גְּמָ׳ רַב אַחָא בַּר הוּנָא וְרַב שְׁמוּאֵל בְּרֵיהּ דְּרַבָּה בַּר בַּר חָנָה וְרַב יִצְחָק בְּרֵיהּ דְּרַב יְהוּדָה, תְּנוֹ שְׁבוּעוֹת בֵּי רַבָּה. פְּגַע בְּהוּ רַב כָּהֲנָא, אָמַר