דף ביאור
מסכת שבועות דף כ״ג עמוד א׳
דף זה מרכז את הביאור על יחידת המקור: פירושי המפרשים כלשונם, המקורות שהטקסט מצטט, החכמים הנזכרים בו וקישורים ישירים חזרה לטקסט.
לטקסט המלא במקורמסכת שבועות דף כ״ג עמוד א׳
מסכת שבועות דף כ״ג עמוד א׳. נוסח הדפוס המלא של עמוד זה — 18 קטעים ממוספרים, כ־343 מילים — יחד עם פירושי המפרשים שנדפסו על הדף.
רש"י
גמ' ודלמא על ידי אניגרון שהוא מין מאכל כדתניא בתוספתא דביצה הביאו לפניו אניגרון ואכסיגרון ועליהן פלפלין שחוקים ורגילין לתת לתוכן יין כדתניא בתוספתא דדמאי או תרומת יין לתוך אניגרון ואכסיגרון:
מיא דסילקא תבשיל של תרדין:
מיא דכולהו שלקי שלקות של ירק:
מידי דמשכר כלומר דרך שכרות:
דלמא ושכר דקרא לאו איין קאי אלא דבילה קעילית קאמר שהיא משכרת קעילית על שם מקומה:
אף אנן נמי תנינא דשתיה בכלל אכילה:
מתני' נמי דיקא דשתיה בכלל אכילה:
ודלמא למיפטר נפשיה מאחרנייתא קאמר אמאי קתני חייב על כל אחת ואחת דלמא האי דפריש להו לאו לאפושי בשבועות קאתי אלא למיפטר נפשיה בשבועה מדברים אחרים דאי אמר לא אוכל סתם היה נאסר בכל האוכלים:
ועוד 3 קטעי פירוש על דף זה.
Rashi on Shevuot 23a · Sefaria
תוספות
והא תירוש חמרא הוא והדאמר הנודר מן התירוש אסור בכל מיני מתיקה ומותר ביין בפרק בתרא דיומא (דף עו: ושם) פריך לה ומשני בנדרים הלך אחר לשון בני אדם:
גמר שכר שכר מנזיר וא"ת לר' יהודה דמחייב באכל דבילה קעילית ונכנס למקדש ולא גמר שכר שכר מנזיר מנ"ל דשתיה בכלל אכילה וי"ל דנפקא ליה מסברא דקאמר לעיל אי נמי גבי מקדש דוקא לא גמר שכר שכר לפי שהכתוב תלה בטירוף הדעת כדכתיב (ויקרא י) להבדיל ולהורות ולפיכך סברא הוא קצת לרבות שאר משכרים אבל לענין מעשר יליף שפיר מנזיר וכן משמע קצת דאליבא דתנא דמחייב באכל דבילה קעילית דהיינו רבי יהודה מסיק דגמר שכר שכר מנזיר והשתא נמי לא תיקשה אדגמר שכר שכר מנזיר לילף ממקדש דהתם שאני דסברא הוא כדפרישית אבל אין לפרש לחומרא מקשי' דהא כי ילפינן נמי מנזיר ע"כ דבילה קעילית נקחת בכסף מעשר דהא פרי מפרי וגידולי קרקע הוא ועי"ל דר' יהודה יליף דשתיה בכלל אכילה כדיליף בירושלמי מדכתיב וכל דם לא תאכלו ואי בשקרש והתניא (תוספתא פ"ב דטהרות) דם שקרש אינו לא אוכל ולא משקה אלא כמו שהוא והתורה קראה אותו אכילה:
שכר מנזיר וא"ת אמאי לא משני הכא לא מצית אמרת דשכר היינו דבילה קעילית דמיין אגב קנקנו נפקא כדאמר בפ' בכל מערבין (עירובין דף כז: ושם) דאי כתב רחמנא בשכר ה"א דבילה קעילית אין יין אגב קנקנו לא כתב רחמנא יין אגב קנקנו משמע כ"ש דבילה קעילית ואייתר קרא דבשכר לתמד משהחמיץ וע"ק דהיכי דריש התם מבבקר אגב עורו ומבצאן אגב גיזתיה ומביין אגב קנקן ומבשכר תמד משהחמיץ והא צריכי לפרש כדדרש התם מה הפרט מפורש פרי מפרי כו' וממה נפשך צריך תרי פרטי דאי כתב רחמנא בקר ה"א בעלי חיים אין גדולי קרקע לא ואי כתב ביין ה"א גדולי קרקע אין בעלי חיים לא דהכי מצרכינן בפ"ק דקדושין (דף יז.) גבי הענקה וי"ל דהתם מייתור דביתי"ן קדריש דה"מ למיכתב בקר וצאן יין ושכר ומדכתב ד' פרטי שמא שום דבר יש דלא הוה סגי בב' פרטי והכא דריש שכר גופיה דאיצטריך דאתי לפרט דלא הוה דבילה קעילית ואם תאמר והיכי הוה בעי התם למדרש בי"ת דבשכר לדבילה קעילית ומה צריך ריבוי תיפוק ליה מכלל ופרט וכלל דהוי פרי מפרי וגידולי קרקע ועוד היכי מ"ל דהיינו דבילה קעילית הא משמע הכא דאי לאו שכר שכר הוה דרשינן שכר גופיה לדבילה קעילית וי"ל דהתם איירי בדבילה מעורבת במים ואפ"ה חשיב טפי מתמד שהחמיץ והכא בדבילה שאינה מעורבת וא"ת למה לי הכא ג"ש דשכר שכר תיפוק ליה דשתיה בכלל אכילה מדמרבינן התם תמד משהחמיץ ואמר רחמנא ואכלת וי"ל דכיון דמריבוי דביתי"ן נפקא מ"ל דאכיל ליה ע"י אניגרון דלא בעינן מידי דמשכר אי נמי ואכלת לא קאי אריבויא תדע דלא קאי אקנקן ועור וגיזות וא"ת דלמא מיירי ביין קרוש ולהכי כתב ואכלת ויש לומר דדלמא לא חזי לאכילה אלא שורין אותו במים ושותין:
מי איצטריך לאשמועינן אכל ועשה מלאכה כו' וא"ת ודלמא היא גופה אתא לאשמועינן דשתיה לאו בכלל אכילה וי"ל דא"כ ה"ל למיתני שבועה שלא אוכל ושתה פטור אבל השתא ליכא למידק מינה דאין שתיה בכלל אכילה דאפי' הוה בכלל אכילה אינו חייב אלא אחת כמו אכל ואכל בהעלם אחד:
כגון דאמר שלא אשתה ושלא אוכל וא"ת א"כ מאי איריא אכל ושתה אפי' שתה תרי זימני נמי דמיגו דחיילא שבועה בתרייתא אאכילה חיילא נמי אשתיה דכה"ג אמר לקמן (שבועות דף כד:) גבי שבועה שלא אוכל תאנים וחזר ואמר שלא אוכל תאנים וענבים ויש לומר דחד מתרי פירכי נקט אי נמי כיון דאמר שבועה שלא אשתה ברישא גלי אדעתיה דכי אישתבע בתר הכי אאכילה גרידתא אישתבע ולבסוף מסיק אפי' אמר שבועה שלא אוכל תחלה גלי אדעתיה:
אכילה בכלל שתיה לא אמרי' וא"ת לתנא דלעיל דמרבה דבילה קעילית ויליף לה בכריתות (דף יג: ושם) משכר לרבות שאר משכרין ואמר רחמנא אל תשת אלמא אכילה בכלל שתיה וי"ל כיון דאכילה היא עיקר סברא הוא דאל תשת משום שאר משכרין דמשקים כתביה א"נ שכר לא איירי אלא במשקין המשכרין כמו דבש וחלב ולהכי כתיב אל תשת ודבילה קעילית מרבינן מסברא מידי דהוי אהנך:
דלמא למיפטר נפשיה מאחרנייתא קא מיכוין וא"ת הא לא בעי למפטר נפשיה מאחרנייתא דאפי' אמר שבועה שלא אוכל סתם כיון שאין בלבו לאסור עצמו אלא באלו המינים לא מיתסר באחריני אע"ג דבעלמא דברים שבלב אינן דברים היינו היכא דבלב סותר מה שמוציא בפיו אבל היכא דאין סותר הויין דברים וכן משמע קצת לקמן ויש לומר דמ"מ מצוה לגלות לעולם דלמיפטר נפשיה מאחריני קבעי:
Tosafot on Shevuot 23a · Sefaria
רבנו חננאל
מיכן ששתיה בכלל אכילה ודחינן ודלמא זו האכילה אכילה ע"י אניגרון כלומר בתבשיל כגון ציקי קדירה. אגיגרון מיא דסליקא.
אכסיגרון מיא דכולהו סילקי והיין מתבשל עמהן. ואתינן למיפשטה מהא דכתיב ונתתה הכסף בכל אשר תאוה נפשך וגו' ואימא דבילה קעילית.
דתניא אכל דבילה קעילית ושתה דבש וחלב ונכנס למקדש ועבד חייב אלא אתיא שכר שכר מנזיר דכתיב ביה מיין ושכר יזיר חומץ ייק וחומץ שכר לא ישתה.
מה להלן שתיית יין אף כאן שתיית יין ואתא רבא לפרושה הא דר' חייא ממתני' ודחי ליה אביי מסיפא דקתני שבועה שלא אוכל ושלא אשתה ואכל ושתה חייב שתים.
(איתא) [כיון דאמר שלא אוכל אתסר] ליה באכילה ושתיה כי הדר אמר שלא אשתה מי חיילא שבועה אחריתי עליה. אילו אמר שלא אשתה שלא אשתה ושתה מי חייב תרתי. ופריק רבא מתני' כגון דאמר שלא אשתה (שלא אשתה) והדר אמר לא אוכל דכיון דאקדמיה לשתיה קמי אכילה לא אמרי' אכילה בכלל שתיה היא כו'.
ואסיקנא אלא לעולם כדקתני' וסיפא כגון דאמר שבועה שלא אוכל והדר אמר שבועה שלא אשתה דכיון דהדר אמר שלא אשתה גלי דעתיה דהא לא אוכל דנשבע עליה אכילה גרידא היא:
א"ר אשי אף אנן נמי תנינא שבועה שלא אוכל ואכל אוכלין שאינן ראויין כו' ולא עמדה: שבועה שלא אוכל פת חטים פת שעורין פת כוסמין ואכל חייב על כל אחת ואחת. ואקשינן ודלמא האי דפריש פת חטים פת שעורין ופת כוסמין למיפטר נפשיה מפת דוחן ופת שיפון ופת שבולת שועל וכיוצא בו. ודחי' א"כ הוה ליה (לתנא) לומר פת חטים ושעורין וכוסמין פת פת למה לי. ודחי אי לא תנא בכל אתר ואתר הוה אמינא היכא דתני פת הוא פת ממש. והיכא דלא תני פת אינו אסור אלא לכוס אבל הוא עשוי פת שרי כו'.
Rabbeinu Chananel on Shevuot 23a · Sefaria
רשב"א
הא דאמרינן על יד אנגרון. ה"ה דהוה מצי למימר ששרה פתו ביין, אלא חדא מנייהו נקט.
הא דאמרינן התם דאמר שלא אשתה והדר אמר לא אוכל. איכא למידק לדעת רש"י ז"ל שכתב למטה (כד, א ד"ה ה"ג) גבי לא אוכל ואכל נבלות וטרפות דאפילו באומר סתם שלא אוכל מיקרי כולל, אם כן הכא באוכל ושותה ליחייב תלת, חדא אאכילה ושתים אשתיה, כשחזר ואמר שלא אוכל הרי הוא אסור בשתיה, והרי כולל דברים המותרים לו כגון אכילה עם דברים האסורים לו דהיינו שתיה ולחייב אשתיה תרתי, ואלו במניתין תנן אכל ושתה חייב שתים, ואם תאמר כיון דאמר שלא אשתה והדר אמר שלא אוכל גלי דעתיה דהא אכילה דאמר אכילה גרידתא היא, כדאמרינן בסמוך, לא היא דההיא סברא אכתי לא ידעינן לה, ויש לומר דדילמא חייב שתים דקתי לאו שתים בלבד קאמר, אלא משום דקתני ברישא דאינו חייב אלא אחת דשתיה בכלל אכילה היא קתני הכא שתים כלומר על האכילה ועל השתיה, ומיהו על השתיה חייב שתים, וא"נ האי תנא דהא מתניתין לית ליה איסור כולל, וחוזרני בי דאפילו אכל ושתה אינו חייב אלא אחת.
הא דאמר אכילה בכלל שתיה ליתא. יש מי שהקשה והכתיב (ויקרא, ט) יין ושכר ומרבינן מיניה (כריתות יג, ב) דבלה קעילית, וי"ל בלשון תורה איתא לאכילה בכלל שתיה בלשון בני אדם ליתא ובשבועות הלך אחר לשון בני אדם.
איכא מאן דגריס ודילמא אפילו לכוס. ואין גירסא זו מחוורת בעיני, דודאי כי אמר שלא אוכל חטים ושעורים לכוס אסור ולאפות מותר וכדאיתא בהדיא בנדרים (נג, ב) אלא אפילו לא גרסינן אלא דווקא ודילמא לכוס, ואפילו גירסא זו מגומגמת בעיני דודאי לכוס דוקא הוא ומאי דילמא דקאמר, ומתוך הדחק יש לי לפרש דהכי קאמר דילמא משום דאיהו לאסור עצמו באפוי ממש קאתי (ולאסור) [ולא לאסור] על עצמו חטים ושעורים וכוסמין בעי' ואלו אמר חטים ושעורים וכוסמין לא היה אסור בפת אלא לכוס חטים ושעורים בעי'.
Rashba on Shevuot 23a · Sefaria
ריטב"א
תירוש חמרא הוא פירוש בלשון תורה דאלו בלשון בני אדם כבר שנינו הנודר מן התירוש אסור בכל מיני מתיקה כדאיתא במסכת נדרים:
דאמר רבא אניגרון מייא דסלקא פירוש ומברכין עליו בורא פרי האדמה כמייא דסלקי וש"מ דאניגרון עיקר ומש"ה קרי ליה אכילה. ודלמא דבילה קעילית וכו' אכל והא דלא פריך ודלמא יין קרוש הבא משניר אכל משום דההוא אין דרך לאוכלו אלא שממחין אותו במים ושותין אותו:
גמר שכר שכר מנזיר וא"ת והא מ"ד אכל דבילה קעילית חייב לא יליף שכר שכר מנזיר י"ל ה"מ לגבי מקדש אבל לגבי הא דמעשר יליף ג"ש דשכר שכר מנזיר או משום האי דמעשר מופנה ולא מההוא דמקדש או משום דשאני מקדש דבטירוף הדעת תלא רחמנא כדכתיב ולהורות את בני ישראל והיינו נמי טעמא דהכא ילפינן שכר שכר מנזיר ולא ילפינן שכר שכר ממקדש. איצטריך לאשמועינן אכל ועשה מלאכה וא"ת ודלמא הא גופה קמ"ל שאין שתייה בכלל אכילה ולהכי קתני אכל ושתה אינו חייב אלא אחת ואפילו בשתי העלמות וי"ל דאם כן טפי הוה ליה למתני שבועה שלא אוכל ושתה פטור:
שאמר שלא אשתה ושל אוכל וא"ת לרש"י ז"ל דאמר דשבועה סתם שלא אוכל חלה בכולל על הדברים המותרים ודברים האסורים ה"נ כיון דשתייה בכלל אכילה כי הדר משתבע שלא אוכל מגו דחיילא אאכילה שלא מושבע עליה חיילה אשתיה והוו שתי שבועות על השתיה ואם שתה ושתה אפי' בהעלם א' יהא חייב שתים דהשתא לא הוה ידעינן אכתי דכל היכא שאמר אשתה כי קאמר שאוכל אין דעתו על השתיה דבסמוך הוא דמתרצינן בה קושיא ותירצו דכי לא הוה ידעינן הכי היינו במי שנשבע בתחלה שלא יאכל אבל בנשבע בתחלה שלא אשתה פשיטא לן דכי הדר אמר שלא אוכל אין דעתו על השתיה שכבר אסרה בפירוש:
דשתייה בכלל אכילה יש מסתפקין אם הוא כן לענין הנשבע שיאכל ושתה שהוא פטור ולפום פשטה דשמעתה משמע דל"ש בין מקרא בין מסברא דאמרינן לעיל וכן דעת הרא"ה ז"ל. אכילה בכלל שתייה לא אמרינן וא"ת והכתיב יין ושכר אל תשת ואמרינן שאם אכל דבילה קעילית חייב וי"ל דשאני התם דאל תשת אינו לשון שתיה ממש אלא כאלו אמר אל תשתכר דהא לטירוף דעת קפיד רחמנא ומשום יין וכיוצא בו דמשתכר נקט אל תשת:
ודלמא למיפטר נפשיה וכו' פירוש רש"י ז"ל דאלו אמר חטים ולא אמר פת היה מותר בפת ואסור לכוס ועכשיו שאמר פת הדבר בהפך שאסור בפת ומותר לכוס ויפה כיון וכן מוכח בפי' בפרק הנודר מן המבושל מעתה ל"ג בסמוך ודלמ' פת חטים לאכול שעורין וכוסמין אפילו לכוס אלא ה"ג שעורין וכוסמין לכוס ומאן דגריס אפילו טועה:
Ritva on Shevuot 23a · Sefaria
מאירי
שבועה שלא אוכל ואכל אוכלין שאין ראויין או שבועה שלא אשתה ושתה משקין שאין ראויים פטור ולמטה יתבארו דינין אלו בכדי הצורך בע"ה:
זה שאמרו בסוגיא זו ודילמא לכוס וכו' גדולי הרבנים מפרשי' שמשמעו שלא יהא כוסס חטים אבל הפת יאכל ולמדת מדבריהם שהנשבע על החטים אסור לכוס ומותר [באפוי] אבל גאוני ספרד מפרשי' שמשמעו שאפי' לכוס אסור ונראה מדבריהם שהאומר שבועה שלא אוכל חטים אסור בהם ובכל מה שנעשה מהם ומ"מ במסכת נדרים אמרו שהנודר בחטים אסור בהם בין חיים בין מבושלים ואם אמ' חטה שאני טועם אסור באפוי ומותר לכוס ואם [אמ'] חטים שאני טועם אסור לכוס ומותר באפוי ואם אמ' חטה חטים שאני טועם אסור בין באפוי בין לכוס בין בפת ושם יתרחבו הדברים בע"ה:
מדקדוקי סוגיא זו יראה שאם נשבע ואמ' חטים פירושו לכוס אבל על הפת מותר לדעת גדולי הרבנים וכמו שיראה ממס' נדרים נ"ג ב' או אף לכוס לדעת הגאונים ואם אמר פת חטים ושעורים וכוסמין ביאור שעורים וכוסמין מיהא לכוס כל אחד לפי שטתו ואם אמ' פת של שעורים ושל חטים ושל שעורים פירושו פת המעורב מכלן ואם אמ' שלא אוכל פת חטים וכן של שעורים וכן של כוסמין אינו חייב אלא אחת וכלן מצטרפות לכזית וא"כ משנתנו דוקא כשאמ' פת פת לחלק:
Meiri on Shevuot 23a · Sefaria
מהרש"א — חידושי הלכות
תוס' בד"ה גמר שכר כו' והשתא נמי לא תקשי אדגמר שכר שכר מנזיר לילף ממקדש כו' עכ"ל יש לדקדק בדבריהם דלעיל שכתבו וא"ת לר"י כו' ולא גמר שכר שכר מנזיר מנ"ל דשתיה בכלל אכילה כו' ניחא דהכי קא קשיא להו כיון דלית ליה ג"ש א"כ שכר משמע שפיר דבילה קעילית ונהי דלגבי מקדש משמע נמי שאר משקים המשכרים היינו דכתיב תשת כמ"ש התוס' לקמן אבל גבי מעשר דכתיב ואכלת אימא דלא משמע אלא דבילה קעילית ולא יין המשכר דשתיה לאו בכלל אכילה היא אבל הכא מאי קשיא להו אדגמר ג"ש מנזיר נילף ממקדש אם נפרש נמי כדלעיל דהיינו דנילף ממקדש דמשכר משמע דבילה קעילית ונהי דבמקדש שאר משקים נמי בכלל מדכתיב תשת אבל במעשר דכתיב ואכלת אימא דלא משמע אלא דבילה קעילית ולא יין המשכר אם כן הוא מאי קאמרי אבל אין לפרש לחומרא מקשינן כו' ר"ל דאין לפרש לחומרא נילף מנזיר לאסור דבילה קעילית במעשר אף לפי סברא זו הא אדרבה איכא קולא למילף מנזיר להתיר ביין דאי נילף ממקדש לא הוי משמע ואכלת דבמעשר אלא דבילה קעילית ויש לומר דהכי קאמרי דנילף ממקדש וכמו דבמקדש שכר משמע נמי שאר משקים המשכרים הכי נמי אימא במעשר כל שאר משקים משמעות דשכר ומיהו לא תילף מיניה בעלמא דשתיה בכלל אכילה הוא אלא הא דכתיב ואכלת משום דבילה קעילית כתביה דה"נ גבי מקדש שכר דכתיב ביה משמע נמי דבילה קעילית וכתב תשת משום שאר משקים כמ"ש התוס' לקמן דמש"ה לא נילף מהתם דאכילה בכלל שתיה אבל אם תיליף ג"ש מנזיר דשכר לא משמע רק יין המשכר וא"כ ע"כ שתיה בכלל אכילה ותו לא מידי ודו"ק:
בד"ה שכר מנזיר כו' וא"ת והיכי הוה בעי התם למדרש בי"ת כו' ת"ל מכלל ופרט וכלל דהוה פרי כו' עכ"ל אבל אהך דהכא דבעי לאוקמא שכר גופיה לדבילה קעילית ל"ק כיון דאיהו גופיה הוה הפרט ובעינן כל הד' פרטי לשום דרשא כמ"ש מהרש"ל דאגוף הפרט דהכא לא קשה הא כ"ש הוא מיין ע"ג קנקן ודו"ק:
בא"ד ועוד היכי מצי למימר דהיינו דבילה קעילית הא משמע הכא דאי לאו כו' עכ"ל וכה"ג הקשו התוס' בפרק בכל מערבין ע"ש וכתב אבן ל"ב בכוונת דברי התוס' דהכא והתם בכלל שיטת מדאיצטריך והכא הקשו התוס' דלא איצטריך יין אגב קנקנו דודאי דבית דבשכר לתמד שהחמיץ אתי דמדאיצטריך ג"ש לשכר שכר כי היכי דלא נימא דשכר גופיה דדבילה קעילית משמע דבי"ת בשכר לתמד שהחמיץ קאתי ואם כן תו לא איצטריך יין אגב קנקן והתם הקשו התוס' דלא איצטריך ג"ש דשכר שכר כו' ולכאורה נראה דיש להקשות ע"ז הכלל ולומר דנימא לבתר שכתב קרא יין אגב קנקן ובי"ת בשכר לתמד שהחמיץ שכר גופיה אפשר דהוי דבילה קעילית ומש"ה איצטריך ג"ש וכן נמי כו' ויש לתרץ ולומר דכיון דאי לאו ג"ש הוה אמרינן דשכר גופיה לדבילה קעילית והבי"ת לתמד כו' עכ"ל ועוד האריך ע"ש וא"א שאם זו היה כוונת דברי התוס' מכח מדאיצטריך היה עיקר חסר מדבריהם אבל הנראה בכוונתם דה"ק דהיכי מ"ל התם דההוא רבויא דבי"ת אתי לדבילה קעילית ואם כן גריעה דבילה קעילית מהני פרטי דכתיבי בהדיא בקרא דכל הנהו התם קנקן ועור וגיזה דמרבינן מביתין גריעי מפרטי ואי לאו ריבוי דביתין לא הוה גמרינן להו מפרטי והכא משמע דדבילה קעילית עדיפא דהא אי לאו ג"ש דשכר שכר הוה מוקמינן שכר גופיה לדבילה קעילית וכן תפרש דברי התוספות דהתם וק"ל:
בד"ה מי איצטריך כו' וא"ת ודלמא היא גופה אתא כו' ויש לומר דאם כן כו' אבל השתא ליכא למידק כו' עכ"ל דהיא גופה ע"כ לא אתי התנא לאשמועינן בין להך גיסא דשתיה לאו בכלל אכילה היא ובין לאידך גיסא דשתיה בכלל אכילה היא בין הכי ובין הכי אינו חייב אלא אחת אלא ע"כ דהתנא לא אתי לאשמועינן היא גופיה אלא דפסיקא ליה לתנא היא גופיה אי להך גיסא אי להך גיסא והשתא ע"כ אית לן למימר דפסיקא ליה להך גיסא דשתיה בכלל אכילה ואשמועינן דאכל ושתה בהעלם אחד אינו חייב אלא אחת כמו אכל ואכל ולא נימא אע"ג דשתיה בכלל אכילה היא יתחייב שתים משום דאכילה ושתיה ב' מינים הן אבל אי הוה פסיקא ליה לאידך גיסא דשתיה לאו בכלל אכילה לא הוה איצטריך ליה לאשמועינן דאינו חייב אלא אחת דאכל ועשה מלאכה מי איצטריך כו' ואבן ל"ב האריך בזה לאין צורך וק"ל:
Chidushei Halachot on Shevuot 23a · Sefaria
גליון הש"ס
תוס' ד"ה גמר וכו' והתניא דם שקרש עי' חולין דף קכ ע"א ומנחות דף כא ע"א דהקפה דם ואכלו חייב. וצע"ג. אח"כ ראיתי דבירושלמי פריך עלה כן והתניא הקפה את הדם ואכלו אם יש בו כזית חייב (מה עביד ליה ר' יונה היינו בההיא ברייתא שהביא דאינו לא אוכל ולא משקה) אינו אוכל לטמא טומאת אוכלין אינו משקה לטמא ט"מ (וא"כ אינו ראיה דשתיה בכלל אכילה) חזר ר' יונה ופתר מהכא ונתתה בכל אשר תאוה וכו'. הרי הירושלמי עצמו חזר מזה הראיה דבאמת יש לאוקמי בקרש וצע"ג:
ד"ה כגון וכו' אפי' שתה תרי זימני לא ידעתי דלמ"ל דשתה ב' זימני אף בשתה חד זימנא לחייב ב' דהא עבר משום שני שבועות וצ"ע. גם לשיטתייהו דף כד ע"א ד"ה אלא דדוקא במפרש תאנים וענבים אבל בלא אוכל סתם אין תאנים בכלל כיון דאסורים לו מכבר מקרו אוכלין שאין ראוים וכמו דאין נבילות בכלל אלא במפרש. אם כן ליתא לקושייתם דהכא דנהי דשתיה בכלל אכילה מ"מ כיון דכבר נאסר בשתיה מכח שבועתו הראשונה מקרי אין ראוין. ובהכרח לדחוק דקושייתם לשיטת רש"י דלקמן:
ד"ה כגון וכו' אפי' שתה תרי זימני לא ידעתי דלמ"ל דשתה ב' זימני אף בשתה חד זימנא לחייב ב' דהא עבר משום שני שבועות וצ"ע. גם לשיטתייהו דף כד ע"א ד"ה אלא דדוקא במפרש תאנים וענבים אבל בלא אוכל סתם אין תאנים בכלל כיון דאסורים לו מכבר מקרו אוכלין שאין ראוים וכמו דאין נבילות בכלל אלא במפרש. אם כן ליתא לקושייתם דהכא דנהי דשתיה בכלל אכילה מ"מ כיון דכבר נאסר בשתיה מכח שבועתו הראשונה מקרי אין ראוין. ובהכרח לדחוק דקושייתם לשיטת רש"י דלקמן:
Gilyon HaShas on Shevuot 23a · Sefaria
מה תמצאו כאן
יחידת טקסט מלאה של מסכת שבועות, דף כ״ג, עמוד א׳, בהיקף של כ־343 מילים ב־18 קטעים. מספור הקטעים מאפשר לחזור לשורה מדויקת, והפירושים מובאים כלשונם מן המקור הנדפס.
המשך הרצף
מקורות מקבילים
שיעורים וכלי לימוד
מפת קטע אחר קטע של כל 18 הקטעים בדף: מילות הפתיחה, המהלכים הנמצאים בטקסט עצמו וקישור חזרה לאותו קטע במקור.
- קטע 15 מילים
נפתחת ב״וְתִירוֹשׁ חַמְרָא הוּא, וּכְתִיב: ״וְאָכַלְתָּ״.…״
- קטע 217 מילים
נפתחת ב״וְדִלְמָא עַל יְדֵי אֲנִיגְרוֹן? דְּאָמַר רַבָּה בַּר…״
- קטע 322 מילים
נפתחת ב״אֶלָּא אָמַר רַב אַחָא בַּר יַעֲקֹב, מֵהָכָא:…״
- קטע 46 מילים
נפתחת ב״וְדִלְמָא הָכָא נָמֵי עַל יְדֵי אֲנִיגְרוֹן?…״
- קטע 54 מילים
נפתחת ב״״שֵׁכָר״ כְּתִיב, מִידֵּי דִּמְשַׁכַּר.…״
- קטע 615 מילים
נפתחת ב״וְדִלְמָא דְּבֵילָה קְעִילִית? דְּתַנְיָא: אָכַל דְּבֵילָה קְעִילִית…״
- קטע 710 מילים
נפתחת ב״אֶלָּא גָּמַר ״שֵׁכָר״–״שֵׁכָר״ מִנָּזִיר; מָה לְהַלָּן יַיִן,…״
- קטע 851 מילים
נפתחת ב״אָמַר רָבָא, אַף אֲנַן נָמֵי תְּנֵינָא: ״שְׁבוּעָה…״
- קטע 944 מילים
נפתחת ב״אֲמַר לֵיהּ אַבָּיֵי: אֶלָּא מַאי, שְׁתִיָּה בִּכְלַל…״
- קטע 1018 מילים
נפתחת ב״אֲמַר לֵיהּ: הָתָם דְּאָמַר ״שֶׁלֹּא אֶשְׁתֶּה״, וַהֲדַר…״
- קטע 1144 מילים
נפתחת ב״אֲבָל אָמַר שְׁבוּעָה ״שֶׁלֹּא אוֹכַל וְשֶׁלֹּא אֶשְׁתֶּה״,…״
- קטע 1222 מילים
נפתחת ב״אֶלָּא לְעוֹלָם כִּדְקָתָנֵי; וְשָׁאנֵי הָכָא, כֵּיוָן דְּאָמַר…״
- קטע 1331 מילים
נפתחת ב״אָמַר רַב אָשֵׁי, מַתְנִיתִין נָמֵי דַּיְקָא: ״שְׁבוּעָה…״
- קטע 149 מילים
נפתחת ב״דִּלְמָא דְּאָמַר תַּרְתֵּי: ״שְׁבוּעָה שֶׁלֹּא אוֹכַל״, ״שְׁבוּעָה…״
- קטע 1512 מילים
נפתחת ב״שְׁבוּעָה שֶׁלֹּא אוֹכַל, וְאָכַל פַּת חִטִּין כּוּ׳.…״
- קטע 168 מילים
נפתחת ב״הֲוָה לֵיהּ לְמֵימַר ״חִטִּין וּשְׂעוֹרִין וְכוּסְּמִין״. וְדִלְמָא…״
- קטע 1716 מילים
נפתחת ב״דַּהֲוָה לֵיהּ לְמֵימַר ״פַּת חִטִּין וּשְׂעוֹרִין וְכוּסְּמִין״.…״
- קטע 189 מילים
נפתחת ב״דַּהֲוָה לֵיהּ לְמֵימַר ״פַּת חִטִּין וְשֶׁל שְׂעוֹרִין…״
חכמים הנזכרים בדף
- רב אחא · אמוראים · דור רביעי לאמוראים
מהעיר לוד היה דיין בעירו.
מקור: מסכת שבועות דף כ״ג עמוד א׳ · קטע 3 — “אֶלָּא אָמַר רַב אַחָא בַּר יַעֲקֹב, מֵהָכָא: ״וְנָתַתָּה הַכֶּסֶף…”
- אביי [הכהן] · אמוראים · דור רביעי לאמוראים
דור רביעי לאמוראים ונקרא שמו נחמני על שם סבו.
מקור: מסכת שבועות דף כ״ג עמוד א׳ · קטע 9 — “אֲמַר לֵיהּ אַבָּיֵי: אֶלָּא מַאי, שְׁתִיָּה בִּכְלַל אֲכִילָה?! אֵימָא…”
לשון המקור
וְתִירוֹשׁ חַמְרָא הוּא, וּכְתִיב: ״וְאָכַלְתָּ״.
וְדִלְמָא עַל יְדֵי אֲנִיגְרוֹן? דְּאָמַר רַבָּה בַּר שְׁמוּאֵל: אֲנִיגְרוֹן – מַיָּא דְּסִילְקֵי, אַכְּסִיגְרוֹן – מַיָּא דְּכוּלְּהוּ סִילְקִי.
אֶלָּא אָמַר רַב אַחָא בַּר יַעֲקֹב, מֵהָכָא: ״וְנָתַתָּה הַכֶּסֶף בְּכֹל אֲשֶׁר תְּאַוֶּה נַפְשְׁךָ, בַּבָּקָר וּבַצֹּאן וּבַיַּיִן וּבַשֵּׁכָר״; יַיִן חַמְרָא הוּא, וּכְתִיב: ״וְאָכַלְתָּ״.
וְדִלְמָא הָכָא נָמֵי עַל יְדֵי אֲנִיגְרוֹן?
״שֵׁכָר״ כְּתִיב, מִידֵּי דִּמְשַׁכַּר.
וְדִלְמָא דְּבֵילָה קְעִילִית? דְּתַנְיָא: אָכַל דְּבֵילָה קְעִילִית וְשָׁתָה דְּבַשׁ וְחָלָב, וְנִכְנַס לַמִּקְדָּשׁ וְעָבַד – חַיָּיב.
אֶלָּא גָּמַר ״שֵׁכָר״–״שֵׁכָר״ מִנָּזִיר; מָה לְהַלָּן יַיִן, אַף כָּאן יַיִן.
אָמַר רָבָא, אַף אֲנַן נָמֵי תְּנֵינָא: ״שְׁבוּעָה שֶׁלֹּא אוֹכַל״, וְאָכַל וְשָׁתָה – אֵינוֹ חַיָּיב אֶלָּא אַחַת. אִי אָמְרַתְּ בִּשְׁלָמָא שְׁתִיָּה בִּכְלַל אֲכִילָה, אִיצְטְרִיךְ לֵיהּ לְתַנָּא לְאַשְׁמוֹעִינַן דְּאֵינוֹ חַיָּיב אֶלָּא אַחַת. אֶלָּא אִי אָמְרַתְּ שְׁתִיָּה לָאו בִּכְלַל אֲכִילָה, ״שְׁבוּעָה שֶׁלֹּא אוֹכַל״, וְאָכַל וְעָשָׂה מְלָאכָה – מִי אִיצְטְרִיךְ לְאַשְׁמוֹעִינַן דְּאֵינוֹ חַיָּיב אֶלָּא אַחַת?!
אֲמַר לֵיהּ אַבָּיֵי: אֶלָּא מַאי, שְׁתִיָּה בִּכְלַל אֲכִילָה?! אֵימָא סֵיפָא: ״שְׁבוּעָה שֶׁלֹּא אוֹכַל וְשֶׁלֹּא אֶשְׁתֶּה״, וְאָכַל וְשָׁתָה – חַיָּיב שְׁתַּיִם. כֵּיוָן דְּאָמַר ״שֶׁלֹּא אוֹכַל״ – אִיתְּסַר לֵיהּ בִּשְׁתִיָּה; כִּי אָמַר ״שֶׁלֹּא אֶשְׁתֶּה״ – אַמַּאי חַיָּיב? אִילּוּ אָמַר ״שֶׁלֹּא אֶשְׁתֶּה״ תְּרֵי זִימְנֵי, מִי מִיחַיַּיב תַּרְתֵּי?!
אֲמַר לֵיהּ: הָתָם דְּאָמַר ״שֶׁלֹּא אֶשְׁתֶּה״, וַהֲדַר אָמַר ״שֶׁלֹּא אוֹכַל״; דִּשְׁתִיָּה בִּכְלַל אֲכִילָה אִיתַהּ, אֲכִילָה בִּכְלָל שְׁתִיָּה לֵיתַהּ.
אֲבָל אָמַר שְׁבוּעָה ״שֶׁלֹּא אוֹכַל וְשֶׁלֹּא אֶשְׁתֶּה״, וְאָכַל וְשָׁתָה, מַאי – אֵינוֹ חַיָּיב אֶלָּא אַחַת? אִי הָכִי, אַדְּתָנֵי רֵישָׁא: ״שְׁבוּעָה שֶׁלֹּא אוֹכַל״ וְאָכַל וְשָׁתָה אֵינוֹ חַיָּיב אֶלָּא אַחַת; לִיתְנֵי: ״שְׁבוּעָה שֶׁלֹּא אוֹכַל וְשֶׁלֹּא אֶשְׁתֶּה״ אֵינוֹ חַיָּיב אֶלָּא אַחַת – וְכׇל שֶׁכֵּן ״שֶׁלֹּא אוֹכַל״ לְחוֹדֵיהּ!
אֶלָּא לְעוֹלָם כִּדְקָתָנֵי; וְשָׁאנֵי הָכָא, כֵּיוָן דְּאָמַר ״שֶׁלֹּא אוֹכַל״ וַהֲדַר אָמַר ״שֶׁלֹּא אֶשְׁתֶּה״ – גַּלִּי אַדַּעְתֵּיהּ דְּהָךְ אֲכִילָה דְּאָמַר, אֲכִילָה גְּרֵידְתָּא הִיא.
אָמַר רַב אָשֵׁי, מַתְנִיתִין נָמֵי דַּיְקָא: ״שְׁבוּעָה שֶׁלֹּא אוֹכַל״, וְאָכַל אֳוכָלִין שֶׁאֵין רְאוּיִן לַאֲכִילָה, וְשָׁתָה מַשְׁקִין שֶׁאֵין רְאוּיִן לִשְׁתִיָּה – פָּטוּר. הָא רְאוּיִן – חַיָּיב; וְאַמַּאי? הָא ״שְׁבוּעָה שֶׁלֹּא אוֹכַל״ קָאָמַר!
דִּלְמָא דְּאָמַר תַּרְתֵּי: ״שְׁבוּעָה שֶׁלֹּא אוֹכַל״, ״שְׁבוּעָה שֶׁלֹּא אֶשְׁתֶּה״.
שְׁבוּעָה שֶׁלֹּא אוֹכַל, וְאָכַל פַּת חִטִּין כּוּ׳. וְדִלְמָא לְמִיפְטַר נַפְשֵׁיהּ מֵאַחְרָנְיָיתָא קָאָתֵי?
הֲוָה לֵיהּ לְמֵימַר ״חִטִּין וּשְׂעוֹרִין וְכוּסְּמִין״. וְדִלְמָא לָכוֹס?
דַּהֲוָה לֵיהּ לְמֵימַר ״פַּת חִטִּין וּשְׂעוֹרִין וְכוּסְּמִין״. וְדִלְמָא ״פַּת חִטִּין״ – לֶאֱכוֹל, ״שְׂעוֹרִין וְכוּסְּמִין״ – לָכוֹס?
דַּהֲוָה לֵיהּ לְמֵימַר ״פַּת חִטִּין וְשֶׁל שְׂעוֹרִין וְשֶׁל כּוּסְּמִין״.