מסכת שבועות דף י״ח עמוד ב׳

ואנן במקדש תנן והוה ליה למיתני נמי בנדה בהדה:

ומשני משום דלא דמו דהא ארוכה דהכא פטור כקצרה דהתם וקצרה דהכא חייב כארוכה דהתם:

אלמא בשלא סמוך לוסתה קאי מתני' דאי בסמוך לוסתה ושגג ביכולני לבעול הוה ליה שוגג בין אכניסה בין אפרישה דהוה ליה לאסוקי אדעתיה שמא תאמר נטמאתי ואי משמש באבר מת בעריות חייב כי פריש באבר מת נמי ניחייב שאין כאן אונס:

והאמר אביי לעיל אמתני' חייב שתים ולא מצינן לאוקמיה אלא בסמוך לוסתה ובתלמיד חכם לזו ואין תלמיד חכם לזו כדאוקימנא לעיל:

כי איתמר דאביי דחייב שתים בעלמא איתמר ולאו אמתני' דאילו מתני' דכיון דמפליג בין פירש באבר מת לפירש בקושי בשלא סמוך לוסתה עסקינן והלכך פירש באבר מת פטור דאנוס הוא פירש בקושי חייב שהיה לו לפרוש בהנאה מועטת ודאמר אביי לעיל חייב שתים בעלמא איתמר מילתא באפי נפשה והכי איתמר המשמש עם הטהורה בסמוך לוסתה ושגג ביכולני לבעול ואמרה לו נטמאתי חייב שתים ואין חילוק בין פירש בקושי לפירש מת דמשמש מת בעריות נמי חייב וזה בתחלתו נמי שוגג בשתיהן ובתלמיד חכם לזו ולא לזו כדאוקימנא דלא הוו שני זיתי חלב בהעלם אחד:

שקל קלא פיסת רגבים:

פתק ביה זרק בו:

קרב אליך עמוד בעצמך ליצני הדור היו אומרים לנביא עמוד בעצמך אל תגע בי שלא אטמאך שאתה קדוש ואני טמא קדשתיך טמאתיך כמו (חגי ב) הן ישא איש בשר קדש וכמו (דברים כב) פן תקדש:

אלמא שלא בסמוך לוסתה עסקינן פירש בקונטרס דאי בסמוך לוסתה כיון דמשמש מת חייב כי פירש באבר מת נמי חייב משמע מתוך פירושו דחייב שתים אפי' כי פירש באבר מת ולהכי אע"ג דחייב אכניסה מיחייב נמי אפרישה וכן פירש בסמוך גבי כי איתמר דאביי בעלמא איתמר דפירש מילתא באפי נפשה היא והכי איתמר המשמש עם הטהורה בסמוך לוסתה ושגג ביכולני לבעול ואמרה לו נטמאתי חייב ב' ואין חילוק בין פירש בקושי לפירש מת ונראה שכן דעתו דכיון דבא עליה סמוך לוסתה מתחלה שגג בשתיהן אכניסה ואפרישה וכשאמרה לו נטמאתי הוי ידיעה בין שגגת כניסה לשגגת פרישה ששעת פרישה חשיבה שגגה אע"פ שיודע בשעת פרישה שהוא עכשיו בועל נדה כיון שע"י כניסה באה לו וקשיא דהא משמע לעיל דלא משכחת חייב ב' אלא בתלמיד חכם לזו ולא לזו ולהאי פירוש משכחת לה בתלמיד חכם לשניהן וכגון שפירש מת וי"ל דהא דאוקים בתלמיד חכם לזו ולא לזו משום דסבר משמש מת פטור ולא מיחייב שתים אלא בפירש מיד ומה שהזכיר כאן בקונטרס ובתלמיד חכם לזו ולא לזו כדאוקימנא משום פירש בקושי פירש כן אבל קשיא דבמסכת שבת שילהי פרק הזורק (שבת דף קב.) גבי ההיא דתנן זה הכלל כל חייבי חטאות אינן חייבין עד שתהא תחלתן וסופן שגגה מוכח דאם זרק אבן ונזכר לאחר שיצאה מידו פטור ואף על גב שמתחלה יצאה מידו בשוגג ולא היה יכול להחזירה עוד ונראה לפרש דדייק מדקרי ליה אביי אנוס מכלל דבשלא סמוך לוסתה עסקינן דאי בסמוך לוסתה לא שייך למיקרייה אנוס כיון שפשע בשעת כניסה ולא מיפטר אלא משום דהויא חדא שגגה שהכל בא על ידי שגגה ראשונה ואם תאמר מי דחקו לאביי לאוקומה מתני' שלא בשעת וסתה ולפטור לגמרי היכא דפירש מת לוקמה בסמוך לוסתה ולוקי פטור דמתני אפרישה ויש לומר דלישנא דמתניתין משמע ליה דפטור לגמרי בשלא פירש מיד:

אמר קרא ותהי נדתה עליו מעליו דריש אבל מותהי לא דריש דהא איצטריך לכדדריש בהחולץ (יבמות דף מט:) דאפי' בשעת נדתה קדושין תופסין בה:

לא תעשה מנ"ל דלא מיחייב חטאת אא"כ יש בה לאו מידי דהוה אפסח ומילה:

א"ל לא דמו להדדי ארוכה דמקדש חייב דשהי וארוכה דנדה פטור דבעי למשהי עד שימות האבר. קצרה דמקדש פטור דלא שהה. קצרה דנדה חייב דלא שהה ויצא בהנאה מרובה. ואקשינן וכי אביי בלא סמוך לוסתה מוקים לה למתני' דקתני הכא אנוס הוא. והא הוא דאמר חייב שתים ומשום דהוא סמוך לוסתה.

ופרקינן כי אתמר דאביי בעלמא אתמר כגון דסבר שהיא אשתו ובא עליה ונמצאת אחותו. על זה אמר אביי אע"ג דכי אנוס הוא אין לפרוש מיד בהנאה מרובה אלא עד שימות אברו כדי שתהיה הנאתו מעוטה:

ת"ר והזרתם את בני ישראל מיכן אמרו אזהרה לבני ישראל שיפרשו מנשותיהן סמוך לווסתן. וכמה אמר רבה עונה. ופירש משמיה דר' יוחנן בסוף מסכת דע"ז בענין כדרך שאמרו בטהרות כך אמרו ביין נסך. וכמה או יום או לילה. ואסיקנא לעולם י"ב שעה וזה השמועה בנדה פרק תינוקת שלא הגיע זמנה לראות וניסת.

וכן שאינו פורש מאשתו עונה סמוך לווסתה אפילו הויין לו בנים כבני אהרן מתים.

וכל הפורש מאשתו כמו שאמרנו הויין לו בנים זכרים כו' ר' יהושע בן לוי אומר הויין לו בנים הראוין להוראה כו'. משמיה דר' יוחנן רמאו כל המבדין על היין במוצאי שבת הויין לו בנים זכרים כו'. ר' יהושע אומר בנים הראויין להוראה. שנאמר להבדיל ולהורות:

א"ר אלעזר כל המקדש עצמו בשעת תשמיש הויין לו בנים זכרים שנאמר והתקדשתם והייתם קדושים וכתיב בתריה אשה כי תזריע וילדה זכר: מתני' ר' אליעזר אומר השרץ ונעלם ממנו כו'.

מאי בינייהו אמר חזקיה שרץ ונבלה איכא בינייהו.

פי' ר' אליעזר דייק מדכתיב או בנבלת שרץ טמא ונעלם ממנו בעינן עד דידע במה נטמא או בשרץ או בנבלה ואח"כ נעלם ממנו ובכך יתחייב. ור' עקיבא דייק מדכתיב לכל טומאתו אשר יטמא בה ונעלם ממנו. כיון דידע דאיטמי בטומאה בעולם חייב. ורמינן עלה איני והתני ר' אליעזר מה נפשך אשתו נדה בעל חייב אחותו בעל חייב חלב אכל חייב נותר אכל חייב כו' כדתנינן בכריתות פ"ד. הנה לר' אליעזר לא בעי לידע במה חטא. ופרקי' שאני התם דכתיב או הודע אליו חטאתו אשר חטא בה כל דהו אבל הכא מכדי כתיב או נפש אשר תגע בכל דבר טמא וגו'.

משום דלא דמי ארוכה וקצרה דהכא לארוכה וקצרה דהתם כלומר דאדרבה איפכא הוי הכא דארוכה פטור וקצרה חייב, ק"ל ומה בכך, מכל מקום איכא הכא ארכה וקצרה ואיפכא מארוכה וקצרה דמקדש, וכדאשכחן בשיהוי התם שיהוי חייב והכא שיהוי פטור, ונראה לי דבמקדש נמי לא גמירי הלכה אלא בארכה לחיוב, והילכך בנדה דאיפכא ליתא.

כי אתמר דאביי בעלמא אתמר פירש רש"י ז"ל: כי איתמר דאביי דחייב שתים בעלמא ולא אמתניתין דאלו אמתניתין כיון דמפליג בין פירש בקושי לפרש מת בשלא סמוך לוסתה עסקינן הילכך פירש מת פטור דאנוס הוא, פירש בקושי חייב דהוה לאפרושי בהנאה מועטת, והא דאמר לעיל חייב שתים, בעלמא איתמר ומילתא באפי נפשה היא, והכי איתמר המשמש עם הטהורה בסמוך לוסתה ושגג ביכולתי לבעול ואמרה לו נטמאתי חייב שתים, ואין חילוק בין פירש בקושי לפירש מת, ובת"ח לזו ואין ת"ח לזו כדאוקימנא לעיל דלא הוו שני זיתי חלב בהעלם אחד, וכן פירש גם הרב ר' יוסף הלוי. אבל ר"ח ז"ל פירש: כי אתמר דאביי דהכא בעלמא איתמר, כגון דסבר שהיא אשתו ונמצא אחותו, ועלה אמר אביי דאנוס הוא ופירש הוא בהנאה מועטת, והרב ר' יוסף הלוי ז"ל הקשה עליו חדא, דקא מוקי הא דקאמר אביי אנוס הוא בעלמא ולא אמאי דקאמר רבה, וסתמ' אמתניתין דקאמר רבה זאת אומרת השיב לו אביי משמש מתחייב והכא שאני משום דאנוס הוא, ועוד דההיא דאמר אביי חייב שתים אמתניתין קאי, וא"כ ע"כ בסמוך לוסתה הוא וכדאוקימנא לעיל, וכיון שכן [ממילא] שמעין דמשמש מת בעריות פטור דהא לאו אנוס הוא ואפ"ה קאמר לא פירש מיד פטור.

[הכא מכדי כתיב בכל דבר טמא או בנבלת שרץ טמא למה לי שמע מינה בעינן עד דידע]. דאיצטריך דסלקא דעתך אמינא שרץ דוקא בעי ר"א דמתידע ליה אי בשרץ נגע אי בנבלה נגע משום דשמן אינה שוה ושיעור' אינו שוה, דשרץ מטמא בכעדשה ונבלה אינו מטמא אלא בכזית, אבל נבלת חיה ונבלת בהמה דשיעור' שוה ושמן שוה אימא לא בעי ר"א דידע אי בנבלת חיה נגע אי בנבלת בהמה נגע, קמ"ל או בנבלת חיה טמא או בנבלת בהמה טמאה עד דידע אי בנבלת בהמה נגע אי בנבלת חיה נגע, וכתב הרמב"ן ז"ל דודאי ר"א לא בעי דידע אי בנבלת חיה נגע אי בנבלת בהמה נגע, דכיון דידע דבנבלה נגע ודאי סגי ליה, דאי לא תימא הכי לאשמועינן ר"א בנבלה דבעינן עד דידע אי בנבלת חיה נגע אי בנבלת בהמה נגע, ואנא ידענא דכל שכן לשרץ מקל וחומר, ומה נבלת בהמה וחיה דשמן שוה ושיעורן שוה בעי דידע בהי מינייהו נגע שרץ ונבלה דשיעורן אינו שוה לא כל שכן דבעי ר"א דידע אי בשרץ נגע אי בנבלה נגע, אלא ודאי כדאמרן. וא"ת אם כן חיה למה לי, בשלמא בהמה אתיא לכדר' אלא חיה למה לי. וי"ל דחיה אתיא להך דרשא דאמרינן בספרא (ויקרא ה, ב, ב) דתניא יכול נגע באוכלין ומשקין וכלי חרס טמאים ונכנס למקדש יהא חייב ת"ל בהמה, ומאי דנקט בהמה לאו דוקא אלא חיה, דחיה אתיא להך דרשא, והשתא לא קשה ולא מידי.

ארוכה דהכא קצרה דהתם ארוכה דהתם קצרה דהכא וא"ת מ"מ ליתני איפכא בקצרה חייב בארוכה פטור וי"ל דכיון דלא מיתני ליה באידך דמקדש לא בעי לבלבל לישניה כדי שלא יטעו בו התלמידים להפך אותה ומסתייה דקתני פתריה דדינא שאם פירש מיד דוקא חייב כנ"ל. ומי אמר אביי אנוס הוא אלמא בשלא סמוך לוסתה קאמר פי' דאלו בשעת ווסתה אינו אונס אלא שוגג לומר יכולני לבעול וכיון דאביי אתא לפרושי מתני' מכלל דמתני' איירי שלא בשעת ווסתה ולא צרכינן דהא אמר אביי לעיל חייב שתים דקס"ד דההיא נמי אמרה אביי והא פריש תלמודא לעיל דלא משכחת דחייב שתים אלא בסמוך לוסתה דבהא אפשר להתחייב על הכניסה דבשלא בשעת ווסתה לעולם אינו חייב אלא על הפרישה לבד ופרקינן כי אתמר דאביי בעלמא איתמר פי' רש"י ז"ל דההיא דאביי דלעיל לא אמתני' אמרה אלא בעלמא אמרה במשמש עם הטהורה בשעת ווסתה דקאמר דמשכחת בה שתים ובת"ח לזו ואין ת"ת לזו כדאוקימנא לעיל ומיהו חייב הוא על הפרישה בין שפי' חי ובין שפי' מת כיון דמשמש מת בעריות דעלמא חייב וכדאסיקנא הכא דפירש מת אינו נפטר אלא מחמת אונס דשלא בשעת ווסתה ותירץ דהא בסוגיא דלעיל כדפי' ההיא דאפירש להדיא שקלינן וטרינן דלא מחייב על הפרישה אלא שפירש חי והיינו דבת"ח פטור לפי שהוא מזיד על הפרישה שהי"ל שלא לפרוש חי והוא דוחק גדול ועוד דע"כ א"א בשום פנים לחייב שתים כשפירש מת דשתי זיתי חלב בהעלם א' הם כדנפקא השתא ויש שהיו אומרים דסוגיין דלעיל דרבה היא דס"ל הכא דמשמש מת בעריות בעלמא נמי פטור ואליבא דנפשיה הוא דפריש לה אבל לאביי כל שהוא חייב שתים אפי' בפירש מת הוא חייב כדברי רש"י ז"ל וזה דרך הרב בעל המאור ז"ל זקנו של מורי הרא"ה ז"ל ויותר נראין דברי המפרשים ז"ל דלאביי נמי אמאי חייב שתים אלא כשפירש חי וטעמא דמילתא דכל שפירש מת שא"א בדרך אחרת כאוכל שני זיתי חלב בהעלם אחד הוא דהא כשהיתה לו העלמה בכניסה כסבור שיכול לבעול כדאוקימנא בת"ח לזו היא גרמה לו איסור העלמה ב' לפרוש מת עכ"פ אע"ג דהויה ליה בנתים ידיעת חטא כי כשאמרה לו נטמאתי יודע הוא שחטא בכניסה שבא עליה סמוך לווסתה דהא בת"ח לזו עסקינן מ"מ אין ידיעה זו מתחלקת לחייבו על הפרישה כשפירש מת אע"ג שאינו ת"ח בפרישה וסבור שמותר לפרוש בין חי בין מת שאין העלמתו כהלכה שלא ידע שאסור לפרוש גורמת לו פרישה שפירש מת אלא משום דלא אפשר שלא לפרוש מת מיהת ואע"פ שהיה יודע שהוא אסור כך היה עושה וכבר אמרו השב מידיעתו מביא קרבן על שגגתו וזה אינו שב מידיעתו שהרי א"א אבל כשפירש חי אז גרמה לו איסור פרישה העלמתו בהלכות פרישה שלא ידע שהי"ל לפרוש בהנאה מועטת ולא בהנאה מרובה הילכך ידיעת חטא מחלקת לו והוא חייב אחת על הכניסה ואחת על הפרישה להנאה מרובה שהי"ל כשפירש חי וזה פי' ברור וליכא למינדא מניה כלל והוא שיטת רבינו הגדול הרמב"ן ז"ל ותלמידו רבי מורי הרא"ה ז"ל ובמהדורא קמייתא הארכתי בשמועה זו ומ"ש כאן הוא העיקר:

אמר קרא ותהי נדתה עליו פי' מעליו דריש אבל תהי איצטריך לכדאמרינן בסוף החולץ דאפי' בנדתה תהא עד דייהב מייא עלה:

ל"ת מנלן פי' שא"א לחייב קרבן אפי' באיסור כרת אלא כשהוא בל"ת כדפרישנא לעיל ופסח ומילה יוכיחו:

לא תקרב לא תפרוש הוא דכתיב האומרים קרב אליך כלומר פרוש אל עצמך אל תגע בי כי קדשתיך וליצני הדור היו אומרים כן לנביא אל תגע בי כדי שלא אטמאך כדפי' רש"י ז"ל דקדשתיך לשון טומאה כמו ואל כל מאכל היקדש ואחרים פירשו כי קדשתי ממך והוא יותר נכון בפשוטו של מקרא ואיכא דמקשו היאך לוקין על לא תקרב אל הנדה דהא לאו שבכללות הוא כי הוא אזהר' שלא לבא אל הנדה ממש ושלא לפרוש כדאמרי' הכא וגם שלא לקרב אליה סמוך לווסתה למאן דמחייב על הכניסה ולאו מילתא היא דכיון שהכל ענין אזהרה שבנדה לא חשיב לאו שבכללות וגדולה מזו לאו דתעשה מלאכה בשבת שהוא על מלאכות חלוקות ולא חשיב לאו שבכללות כיון שהכל משם מלאכה וזה פשוט מאד ואינו צריך לי פנים:

ת"ר והזרתם את בני ישראל מטומאתם מכאן א"ר יאשיה אזהרה לבני ישראל שיפרשו מנשותיהם סמוך לווסתן וכמה אמר רבא עונה ועונה או יום או לילה שאם רגילה לראות ביום אפילו בסופו אסורה כל היום ואם רגילה לראות בלילה אפילו בסופה אסורה כל הלילה כדמפרש בדוכתה במסכת נדה ואיכא למידק למאן דסבר לעיל דאכניסה מחייב מדאוריית' בסמוך לווסתה וכסבר' דאביי ורבא ואידך אמוראי דלעיל וקי"ל נמי כוותייהו מהא דאמרינן נמי במס' יבמות חייב אדם לפקוד את אשתו כשיוצא לדרך שנאמר ופקדת נוך ולא תחטא ואמרינן שלא נצרכה אלא סמוך לווסתה היכי רמינן איסורא דאורייתא משום פקידת אשתו ור"ת ז"ל תירץ דפקידה דהתם אינו ר"ל תשמיש ממש כדפי' רש"י ז"ל אלא ריצוי דברים ולא נהירא לן חדא דלישנא דליפקוד אשתו לא משמע הכי ועוד דכיון דתשמיש אסור למה לא לבשה יצר הרע ויותר היה נראה לומר דלעולם תשמיש ממש ופקידה דהתם נמי מדאורייתא גמירי לה שהכתוב מבטיחו שלא יבא בכך לידי חטא שתראה בשעת תשמיש והיינו דקאמר קרא ופקדת נוך ולא תחטא והכי גמירי לפירושא דההוא קרא ובשם ר"מ הלוי מטוליטולא ז"ל שמעתי שהיה מפ' דסמוך לווסתה דהתם היינו ווסת של טבילה שחייב להמתין עד שתטבול ותפקדנה ווסת ל' זמן מועד הוא והפי' הזה בלשון ווסת מורגל בל' חז"ל ונ"ל שעם מ"ש לעיל הענין מתורץ יפה דסמוך לווסתה האמור בשמעתין דלעיל אינו עונה דהא מהיכי תיתי ועוד דשגגת ת"ח דלעיל היינו משום יכולני לבעול כדאיתא לעיל ומשום עונה שלימה ליכא למימר האי לישנא שכל אדם יכול לבעול ואם בא לה קודם לכן אנוס הוא אלא דודאי דסמוך לווסתה שהזהירה תורה היינו סמיך ממש כגון חצי שעה וכיוצא בו ועונה האמורה בדברי ר' יאשיה מדרבנן היא לעשות גדר וסייג דהא קי"ל ווסתות דרבנן ולא דאורייתא והיאך החמירה תורה לאסור עונה שלימה קודם לכן אלא ודאי כדאמרן והשתא היינו דשרו לה לעינה זו משום פקידת אשתו ומשלך נתנו לך כי הם אמרו והם אמרו דכולה מדרבנן וזו שיטת רבינו הגדול הרמב"ן ז"ל והא דתנן על העלם טומאה הוא דחייב ואינו חייב על העלם מקדש כתבו התוס' בשם ר"ת ז"ל דדוקא קרבן עולה ויורד אינו חייב אבל חייב הוא חטאת קבועה ככל דבר שזדונו כרת שהוקשה כל התורה כולה לע"ז כדאיתא התם בכריתות ודנפקא מכללא נפק ודלא נפק לא נפק וא"ת והא בפ"ק אמרינן דעל שאין בה ידיעה בתחלה שעיר החיצון מכפר אותם והתם ליכא חטאת קבועה שאין השעיר מכפר על מידי דבר קרבן כדכתיבנא התם י"ל דהתם גזירת הכתוב שלא יהא חמור אין בה ידיעה בתחלה טפי מבשיש בה ידיעה בתחלה והקשו עליו התוס' חדא דלישנא דאמרי' אינו חייב על העלם מקדש לגמרי משמע שאינו חייב כלל ופטור נמי קרינן ליה לעיל בפרקין ועוד דלקמן בפ"ב גבי יש אוכל אכילה א' מהדר תלמודא לאשכוחי חטאת קבועה בטמא שאכל את הקדש ולא משכח לה אלא בנשיא וכר"א ואמאי לוקמה בהעלם קודש דכל אדם לר"א ור"ע אלא ודאי דלדידהו פטור לגמרי דהו"ל דבר שהיה בכלל ויצא לידון בדבר חדש שאין אתה יכול להחזירו לכללו עד שיחזירנו הכתוב בפירוש:

עד דידע אי בשרץ איטמא אי בנבלה איטמא פי' הרמב"ן ז"ל דדוקא נקט שרץ ונבילה או דכוותייהו שחלוקין בשמותיהם ושעוריהן אבל בין נבילת בהמה וחיה או בין שרץ לשרץ ליכא קפידא אף לר"א:

מה נפשך אכל חלב וכו' אשתו נדה וכו' מאריך למינקט כל הני איסורי כריתות איסור ביאה ואיסור אכילה ואיסור מלאכה:

מכדי כתיב בכל דבר טמא או וכו' נראין הדברי' דל"ק ליה אלא מאי דכתיב או בנבילת שרץ טמא דאלו נבלת בהמה טמאה וחיה הא ידע דאצטרך לנדר' ובכל דבר טמא הא דריש ליה בסיפרא. כדכתיבנא בפ"ק אבל בנבילת שרץ טמא דלא דריש התם מידי משמע ליה דאייתר למדרש עד דידע אי בשרץ נטמא ואי בנבילה והיינו דמהדרינן דר"ע א"ל דאיידי דאיצטריך למיכתב בהמה וחיה לכדר' כתב נמי נבילת שרץ שלא לצורך כדתנא דבי ר"י וכו' גם כאן נשנית על מה שכתוב בפ' שרצים דמסתיין דלימא קרא אשר תגע בכל דבר טמא ומפ' שרצים ידעינן אי זהו דבר טמא אלא שנשנו כאן שאר הפרטים מפני שנתחדש בהם ג"ש דר' דנפקא לן מיסורא דבהמה וחיה וכדאמרינן התם אקרא אני חיה בהמה למה נאמרה דע"י שניהם אנו לומדים ג"ש מבהמה טמאה וכיון שנתחדש בה נבילת בהמה ונבילת חיה לכדר' נשנית בה נבילת שרץ שלא לצורך ומיהו ר"י סבר דבי ר"י היכא דליכא למידרש דאדרבא תלאו הכתוב טומאה סתם מדכתיב ונעלם ממנו והוא טמא:

זה שביארנו שכל אדם מוזהר לפרוש סמוך לוסתה שיעורו פרישת עונה קודם הוסת וביאור עונה או יום או לילה וראוי לאדם שיקדש את עצמו בשעת תשמיש ויתנהג בעניניו בצניעות יתרה הן בזמן התשמיש שלא ישמש אלא בזמן שהכל ישנים לא ביום כלל ולא בתחלת הלילה ולא בסוף הלילה הן באיכות הענינים ותכונתם ואע"פ שהוא בינו לבינה יבוש מנפשו ויעיר כל כונותיו לטוב וכן כל כיוצא באלו הענינים:

מי שהיו חלב ונותר לפניו אכל אחד מהם ואינו יודע איזה אשתו נדה ואחותו בבית בעל אחת מהן ואינו יודע איזו שבת ויום הכפרים לפניו עשה מלאכה בבין השמשות שביניהן פטור מן הקרבן ואינו מביא חטאת שאינו יודע בעצמו של חטא וכת' אשר חטא עד שיודע לו במה חטא ואשם תלוי אין כאן שהרי ידע בודאי שחטא:

בד"ה אלמא שלא כו' וי"ל דהא דאוקי בת"ח כו' משום דסבר משמש מת פטור כו' עכ"ל ר"ל רבא דמוקים לה הכי אליבא דאביי דאמר חייב ב' היינו משום דסבר לה בהא כרבא דמשמש מת פטור אבל אביי גופיה קושטא הוא דמוקים למלתיה דחייב ב' בת"ח לשניהם וכגון שפירש מת ולא ניחא להו למימר נמי דרבא נקט הכי לעיל משום פירש בקושי כמ"ש התוספות על פרש"י הכא דמשמע להו דהוי בה רב' במאי כו' ומסיק בת"ח לזו ואין ת"ח לזו דהיינו דלא מצי לאשכוחי בע"א ודו"ק:

בא"ד דאי בסמוך כו' ולא מיפטר אלא משום דחדא שגגה היא שהכל בא ע"י כו' עכ"ל נראה דר"ל כיון שאין אתה יכול לחייבו רק על שפשע בשעת כניסה ה"ל כב' זיתים בהעלם א' וכן מפורש דברים הללו בדברי בעל מלחמות ה' לפי שיטת ר"ח ע"ש שהם בעצמם דברי התוס' דהכא אבל קשה מה הוצרכו לזה דהא לפי מה שהביאו התוספות מההיא דפ' הזורק דבעי תחלתן וסופן בשוגג אפי' בדבר שא"א להחזיר א"כ הכי נמי פטור אפרישה כיון שאין סופו שוגג אע"ג שאין בידו להחזיר ועוד דדברים אלו כסותרים לפי מה שהביאו התוספות דאם נזכר לאחר שיצאה מידו פטור והך ידיעה שבינתים מהניא ליה לפוטרו אפילו אין בידו להחזיר והבעל מלחמות הביא מהך דפרק הזורק היפך זה דידיעה שבינתים לא מהניא ליה מפני שאין בידו והיינו כדברי התוס' שכתבו הכא דחדא שגגה היא ואחר העיון שם בסוגיא דס"פ הזורק נראה שזה שכתב בעל המלחמות דלא הוה ידיעה כיון שאין בידו כדברי התוספות הכא בסוף דבריהם מעיקרא הוה בעי למימר התם הכי אבל לא קאי התם הכי אלא כדברי התוס' הראשונים דבעי תחלתן וסופן בשוגג אפילו בדבר שאין בידו והשתא יש ליישב דבריהם דודאי לפי המסקנא דהתם דבעי תחלתן וסופן בשוגג אפי' בדבר שאין בידו לא הוה שייך למקרייה אנוס ולא מיפטר אלא משום דאין סופו שוגג כיון דהוא ידע אלא שכתבו דאפי' למאי דבעי למימר התם מעיקרא דידיעה שבינתיים לא מהניא ליה מפני שאין בידו הרי חדא שגגה היא ואין לחייבו שנים דהוה ליה כב' זיתים בהעלם אחת וכמ"ש בעל מלחמות ה' ודו"ק:

בא"ד מי דחקו לאביי לאוקמא מתני' שלא בשעת וסתה ולפטור כו' עכ"ל ר"ל דמי דחקו לתרוצי מתני' לפי סברתו דהא כי מתוקמא מתניתין בסמוך לוסתה ע"כ דרבא נמי מודה ביה דליכא לאוכוחי ממתני' דמשמש מת פטור דא"נ דמשמש מת חייב הכא פטור אפרישה אי משום דאין סופו שוגג אי משום דחדא שגגה היא כמ"ש מהך דפרק הזורק ויש לדקדק דמאי קשיא להו לאוקמא מתני' בשעת וסתה דאימא דקושטא דה"ק תלמודא כי אתמר דאביי הך דקרי ליה אונס בעלמא אתמר בשלא בסמוך לוסתה והך דאמר אביי דחייב ב' אמתני' אתמר בסמוך לוסתה וכ"כ בעל מלחמות דאיכא לפרושי הכי לפי' ר"ח ושיטת התוס' וי"ל דמשמע להו לבעלי התוספות דזאת אומרת המשמש מת פטור דקאמר רבא אמתני' קאי ואביי עליה קאי לעולם אימא לך כו' וק"ל:

תוס' ד"ה לא וכו' דלא מיחייב חטאת עי' ב"ק דף קה ע"ב תוס' ד"ה מאי וזבחים דף קה ע"א תוס' ד"ה אזהרה:

כָּל הַפּוֹרֵשׁ מֵאִשְׁתּוֹ סָמוּךְ לְוִסְתָּהּ, הַוְיָן לוֹ בָּנִים זְכָרִים (ויקרא יא, מז) (ויקרא יב, ב). נראה לי בס"ד טעם לזה מה שכתב הגאון חיד"א ז"ל במסכת נדה הטעם שהכל שמחין בזכר ואפילו המלאכים והכל עצבין בנקבה מפני כי פתוי הנחש הטיל זוהמא בחוה יותר מאדם ולכן הזכר זוהמתו מועטת שהיא הערלה אשר גם זו תקצץ ותעקר ביום שמיני ללידתו ולכן עצבין בנקבה מפני שזוהמתה מרובה שהיא בדם נדה שהוסת בא תמיד לה עיין שם. ואם כן זה הפורש מאשתו סמוך לוסת של דם נדה שהוא בורח מזוהמת הנחש שהוא דם הנדה דחושש פן יכשל ויטמא בו ח"ו על כן מדה כנגד מדה נותן לו הקדוש ברוך הוא בן זכר שאין בו זוהמא כל כך שגם המעט שבו שהוא הערלה עומד להגזז ביום שמיני ו'כל העומד להגזז כגזוז דמי' (נזיר נא.) דנמצא הזכר הוא כלי טהור.

כָּל הַמַּבְדִּיל עַל הַיַּיִן בְּמוֹצָאֵי שַׁבָּתוֹת, הַוְיָן לוֹ בָּנִים זְכָרִים נראה לי בס"ד אותיות 'יַּיִן' המלוי שלהם כמו אותיות הפשוט שהם גם כן עולין מספר יַּיִן דהוא"ו שבתוך נו"ן אינו יוצא במבטא ולכן זה המבדיל על היין שתוכו דומה לברו יזכה מדה כנגד מדה דהולד היוצא ממנו יהיה זכר כמותו. וְהָא דְּזוֹכָה לְדָבָר זֶה בְּיַיִן שֶׁל הַבְדָּלָה, מפני דיין של הבדלה הוא נתקן לכבוד שבת שהוא בסוג זכר שמשפיע להבדילו מן ימי החול שהם בסוג נקבה שנשפעים מן השבת שהוא זכר כי כל משפיע נקרא זכר וכל נשפע נקבה ולכן זוכה לבנים זכרים שהם משפיעים ולא נקבות שהם נשפעים. ועוד נראה לי בס"ד מספר זָכָר [227] יתר על מספר נְקֵבָה [157] שבעים כמנין יַיִן [70] ולכן המבדיל על היין שמספרו שבעים זוכה לבן זכר שהוא נוסף על נקבה מספר שבעים. ועוד נראה לי בס"ד היין ניתן לזכרים ולא לנקבות כמו אמרו בגמרא דכתובות (כתובות סה.) אין פוסקין יינות לאשה עיין שם ולכן זה שעשה מצוה מן המובחר ביין יזכה לבנים זכרים שהיין יפה להם.

רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי אָמַר בָּנִים רְאוּיִן לְהוֹרָאָה. הכונה שיכונו על האמת לאסוקי שמעתתא אליבא דהילכתא וידוע כי כיון האמת הוא 'סוֹד הֳ' לִירֵאָיו' (תהלים כה, יד) וידוע נכנס יין יצא סוד (סנהדרין לח.) כי יַיִן [70] עולה מספר סוֹד [70] לכן זה דעביד מצוה מן המובחר ביין זוכה להוראה שיכוין על האמת מכח סוֹד הֳ' שעולה מספר יין וזהו נכנס יין לכוס של הבדלה יצא סוד להמבדיל שיכוין על האמת.

כָּל הַמְקַדֵּשׁ אֶת עַצְמוֹ בִּשְׁעַת תַּשְׁמִישׁ, הַוְיָן לוֹ בָּנִים זְכָרִים (ויקרא יא, מד). נראה לי בס"ד דהמקדש עצמו בשעת תשמיש הרי מחליש כח תאותו וממעט אותה וכיון דתאותו מועטת שוהה בפליטת הזרע דאז תהיה אשתו מזרעת תחלה וקיימא לן (נדה לא.) אשה מזרעת תחלה יולדת זכר דכתיב אִשָּׁה כִּי תַזְרִיעַ וְיָלְדָה זָכָר (ויקרא יב, ב).