מסכת סנהדרין דף צ״א עמוד א׳

אמרה ליה ברתיה דקיסר לרבן גמליאל שבקיה:

שני יוצרים וכו' משל הוא אלו היו שני יוצרים בעירנו אחד יוצר כלים מן המים וכו':

אמרה לו א"כ הקב"ה אם מן המים הוא מצייר דמטפה סרוחה שהיא כמים הוא מוליד:

מן העפר לא כל שכן שבידו:

דבי רבי ישמעאל תנא קל וחומר מכלי זכוכית וזו היא תשובה שהשיבה לאביה:

מה כלי זכוכית שעמלן ברוח של אדם שכשהוא עושה אותו יש לו שפופרת ונופח לתוכה וכן נשמע מפי האומנין:

יש להם תקנה להתיכן ולחזור ולעשות מהן כלי והא דאמרינן בחגיגה (דף טו.) ונוחין לאבדם ככלי זכוכית לא שאין להם תקנה אלא שנפסדין לשעתן ואין מתקיימין:

עכשיו שיש מים והכי נמי הקב"ה יוצר את האדם מטפה קטנה שאין בה ממש וכ"ש שיכול לבראתו מן העפר אי נמי כל העולם כולו יצר מתוהו:

רש"י ד"ה חלזון וכו' שיצא מן הים. עיין בלשון רש"י מנחות דף מד ע"א ד"ה ועולה:

אָמְרָה לֵיהּ בְּרַתֵּיהּ שַׁבְקֵיהּ, וַאֲנָא מְהַדַּרְנָא לֵיהּ. יש להקשות למה הכניסה עצמה בדבר זה וכי אוהבת היא את רבן גמליאל שרוצה להיות לו למגן וצינה? ונראה לי בס"ד חששה שמא ישיב תשובה שיוצא ממנה קוץ מכאיב לאומות העולם שלא יחיו, על כן כיון שמצאה תשובה שאינה נוגעת להם רצתה לאומרה. ומה שאמר 'אַמְרִיתוּ דְּשַׁכְבֵי חַיֵּי' לשון אַמְרִיתוּ צריך הבנה ועוד למה האריך כל כך לימא שכבי הוו עפרא ואיך חיי? ונראה לי שתי קושיות הקשה לו חדא 'אַמְרִיתוּ דְּשַׁכְבֵי חַיֵּי' שאתם קורים את המתים בשם שכבי דנמצא אתם אומרים שהם נשארים בקבר בגוף שלם כאדם שוכב על מטתו, ואיך יתכן? והא חזינן דהוו עפרא ולא נשאר גוף כלל! ועוד קושיא אחרת על אמונת התחיה איך יתכן שיחיו ד'עַפְרָא מִי חַיֵּי'? ברם הא קשיא אם זה מודה במה שנאמר בתורה, מאי קשיא ליה והלא כתיב בתורה וַיִּיצֶר הֳ' אֱלֹקִים אֶת הָאָדָם עָפָר מִן הָאֲדָמָה (בראשית ב, ז) נמצא העפר נעשה בריה של אדם וכאשר עשה באדם הראשון כן יעשה בתחיית המתים, ומאי קשיא ליה עפרא מי חיי? כיון דהוה מן העפר בריה, כל שכן שיהיה בריה מן העפר דתחילתו היה בריה! ואם אינו מודה בתורה למה עושה קושייתו על מה שאומרים בפה בתחייה יעשה הקושיא על מה שנאמר בתורה 'וַיִּיצֶר הֳ' אֱלֹקִים אֶת הָאָדָם עָפָר מִן הָאֲדָמָה' איך העפר יהיה בריה של אדם? ונראה לי בס"ד דהוא מודה בכל מה שאמר בתורה בבריאת העולם והאדם בששת ימי בראשית אך משום דכתיב אֵין כָּל חָדָשׁ תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ (קהלת א, ט) מקשה 'עַפְרָא מִי חַיֵּי'? דאם חיי הוה ליה בריאה מחודשת! והשיבה דאין כאן קושיא ד'אֵין כָּל חָדָשׁ' דכל שיש דוגמתו בעולם אין זה בכלל 'אֵין כָּל חָדָשׁ' וכמו שאמרו בגמרא שטען אותו תלמיד על מה שאמר עתידה ארץ ישראל להוציא גלוסקאות וכלי מילת ועתידה אשה לילד בכל יום דאין כל חדש וכו' והשיב לו רבן גמליאל אראיך דוגמתם בעולם והם כמהין ובר קורא ותרנגולת (שבת ל:), וכן כאן יש דוגמה דמצינו שיש בריה נוצרת מן המים וכל שכן שתהיה נוצרת מן העפר וכיון דאיכא דוגמה אין כאן 'חָדָשׁ תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ'.

אָמַר לֵיהּ אִם אַתָּה עוֹשֶׂה כֵּן, רוֹפֵא אֻמָּן תִּקָּרֵא, וְשָׂכָר הַרְבֵּה תִּטֹּל. נראה לי בס"ד על דרך מה שאמר הכתוב יִתֵּן לְמַכֵּהוּ לֶחִי יִשְׂבַּע בְּחֶרְפָּה (איכה ג, ל) וכתבו המפרשים ז"ל הכונה שלפעמים ימצא פוגע עכו"ם בישראל וסוטרו על לחייו, הנה כל זה נעשה לטובת ישראל והיינו שהיה באותו ישראל חלק רע הראוי לאותו עכו"ם והיה באותו עכו"ם חלק טוב שהוא ראוי לאותו ישראל ובאותה הכאה שסוטרו על לחייו יוצא אותו חלק הרע מישראל ונכנס בעכו"ם ויוצא חלק הטוב מן עכו"ם ונכנס באותו ישראל. וזהו שנאמר יִתֵּן הישראל לְמַכֵּהוּ זה העכו"ם לֶחִי לסוטרו אז אותו העכו"ם יִשְׂבַּע בְּחֶרְפָּה שיקבל חלק הרע מישראל ויוצא ממנו חלק טוב ונמצא הוא שבע בחרפה הוא הרע וכנזכר בגורי האר"י ז"ל. וכן כאן אותו המין אמר דברים להלעיג ואך גְבִיהָה השיא דברי המין לענין אחר שהוא דבר טוב והגון ונכון והוא אחר שאמר לו 'בָּעִיטְנָא בָּךְ וּפַשִׁיטְנָא לְעַקְמוּתָךְ' אמר לו גביהה אם זאת הבעיטה תועיל שתפשיט בה עקמימותי שהם הסיגים של הנפש על דרך שאמר הכתוב 'יִתֵּן לְמַכֵּהוּ לֶחִי יִשְׂבַּע בְּחֶרְפָּה' הנה בודאי 'רוֹפֵא אֻמָּן תִּקָּרֵא' כי דרך הרופאים להסיר החולי מן האדם במשך כמה ימים לאט לאט ואם יזדמן רופא שיסיר החולי בשעה אחת לזה קורין אותו 'רוֹפֵא אֻמָּן' וכן האדם מסיר חולי הנפש מתיכו לאט לאט על ידי מצות ומעשים טובים במשך ימים רבים ואתה אם תסיר על ידי הבעיטה עקמימות הנפש בשעה אחת קלה תקרא 'רוֹפֵא אֻמָּן' ולכן אף על פי שאתה בועט בי ומצער אותי 'שָׂכָר הַרְבֵּה תִּטֹּל' ממני.

כְּשֶׁבָּאוּ בְּנֵי אַפְרִיקָא לָדוּן עִם יִשְׁרָאֵל לִפְנֵי אֲלֶכְּסַנְדְּרוֹס מוֹקְדוֹן.. אָמַר לָהֶם: אַף אֲנִי לֹא אָבִיא לָכֶם רְאָיָה אֶלָּא מִן הַתּוֹרָה, שֶׁנֶּאֱמַר: "וַיֹּאמֶר: אָרוּר כְּנָעַן, עֶבֶד עֲבָדִים יִהְיֶה לְאֶחָיו" (בראשית ט, כה). קשא כיון דהם יודעים מה שכתוב בתורה והביא טענה מן התורה שכתוב בה 'אֶרֶץ כְּנַעַן לִגְבֻלֹתֶיהָ' (במדבר לד, ב) איך לא ידע מה שכתוב בתורה 'עֶבֶד עֲבָדִים יִהְיֶה לְאֶחָיו'? ונראה לי בס"ד דחשבו שלא ישיבו להם תשובה זו ד'עֶבֶד עֲבָדִים יִהְיֶה לְאֶחָיו' מפני כי בדבר זה יפלו בחמתו של אלכסנדרוס מוקדון שהוא מן יֶפֶת דאז אומר להם איך לקחתם הכל לעצמכם כיון דכתיב 'עֶבֶד עֲבָדִים יִהְיֶה לְאֶחָיו' שהם שם ויפת, ואם כן חציים הוא לבני יפת! אמנם באמת גְבִיהָה נרגש בזה הטענה של המלך ועשה לה תקנה בתשובתו דאחר אומרו 'עֶבֶד לְמִי וּנְכָסִים לְמִי' אמר 'וְלֹא עוֹד אֶלָּא שֶׁהֲרֵי כַּמָּה שָׁנִים שֶׁלֹּא עָבַדְתּוּנוּ' כונתו בזה למצוא מקום לפני אלכסנדרוס שיגבה ממנו חלקו של יפת והיינו לומר לו אנחנו לקחנו מה שלקחנו בעבור חלקינו מן קרקע דוקא ואתה יש לך לגבות עכשיו חלק יפת הממון שהרויח כל אותם שנים שלא עבדונו וגם ארצם החדשה של עתה שהיא אפריקה שהיא יקרה מאד תהיה שלך וגם גופים שלהם יהיו עבדים לך לדורות עולם כי אנחנו לא נקח מהם עוד כלום, ולכן כששמעו דברים אלו הבינו הנפקותא שיוצאה מהדברים האלה וברחו תכף שלא יפגע בהם המלך.

שׁוּב פַּעַם אַחַת בָּאוּ בְּנֵי מִצְרַיִם לָדוּן עִם יִשְׁרָאֵל לִפְנֵי אֲלֶכְּסַנְדְרוֹס מוֹקְדוֹן (שמות יב, לו). הא דבאו אחר בני כנען ולא באו קודם, נראה לי בס"ד הטעם דחשבו שישיבו להם וכי אבותינו לקחו מכם קרקע שהיא בעין עתה? הן לא לקחו אלא מטלטלין וכבר אבדו, ולמה אנחנו חייבים לשלם בעד אבותינו שהיו קודם אלף שנה ויותר? ולאו בעלי דברים דידן אתם וכל אחד יתחייב על מה שלקח הוא בעצמו! אך כשראו שבאו בני כנען לתבוע על ארצם והשיב להם גְבִיהָה שהרי כמה שנים שלא עבדתונו נמצא תובע ממון שאינו בעין וממה שנתחייבו דורות הראשונים אז אמרו גם אנחנו נעשה תביעה ממה שלקחו דורות הראשונים ולא מצו אמרי לן לאו בעלי דברים דידן אתם. והא דלא הביא להם תשובה מן הכתוב בברית בין הבתרים 'וְאַחֲרֵי כֵן יֵצְאוּ בִּרְכֻשׁ גָּדוֹל' (בראשית טו, יד) דמוכח שדבר זה היה גזור מאת השם יתברך שיקחו את ממונם מפני שהיו משיבין דלא אמר להדיה שיקחו ממון מצרים שהיו מעבידים אלא בשורה בשר להם שיצאו ברכוש גדול שהיו מתעשרים שם מן מלאכות ומשא ומתן. אי נמי זה קאי על הרכוש שלקחו בתורת שאלה שיצאו מלאים כסף וזהב אך הוא על מנת להחזיר כאשר היה כן ביניהם התנאי שנתנו להם בתורת שאלה על מנת להחזיר ולא אמר שיקחו אותו לעצמם לגמרי.

וְשׁוּב פַּעַם אַחַת בָּאוּ בְּנֵי יִשְׁמָעֵאל וּבְנֵי קְטוּרָה לָדוּן עִם יִשְׁרָאֵל לִפְנֵי אֲלֶכְּסַנְדְּרוֹס מוֹקְדוֹן (בראשית כה, יב). נראה לי בס"ד גם אלו עשו בכונה לבא אחר בני מצרים משום דמקמי הכי חשבו שישיבו להם על טענתם דעל אברהם אבינו ע"ה היה שטר חוב של שעבוד זרעו בארץ לא להם (בראשית טו, יג) וגם היה לו קרקע של ארץ כנען ומי שפרע שטר חוב אשר על אביו ירש קרקע של אביו ולכן כיון שישראל לבדם גלו ופרעו השטר חוב בדין הוא הם לבדם ירשו את הארץ שהנחיל אברהם אבינו. אך אחר שראו מה שתבעו בני מצרים הרכוש והשיב להם שלקחו הרכוש בשכר עבודה נמצא הם לא נשתעבדו בשביל פרעון השטר חוב אלא עבדו לטובת עצמן בעבור שכרם אז נתעוררו גם הם. ומה שאמר, שֶׁנֶּאֱמַר 'וַיִּתֵּן אַבְרָהָם אֶת כָּל אֲשֶׁר לוֹ לְיִצְחָק וְלִבְנֵי הַפִּילַגְשִׁים אֲשֶׁר לְאַבְרָהָם נָתַן אַבְרָהָם מַתָּנֹת' (בראשית כה, ה) קשא למה הביא סיום הכתוב ודי להביא 'וַיִּתֵּן אַבְרָהָם אֶת כָּל אֲשֶׁר לוֹ לְיִצְחָק'? ונראה לי בס"ד שלא יאמרו כיון דלא שייר כלום ליורשיו עשאו ליצחק אפטרופוס וצריך שיחלקו כולם בירושה לכך הביא להם גם סוף הפסוק שנתן להם מתנות דנמצא שייר ונתן לשאר יורשיו וסילק אותם מן הירושה.

מַאי "מַתָּנוֹת"? אָמַר רַבִּי יִרְמְיָה בַּר אַבָּא מְלַמֵּד, שֶׁמָּסַר לָהֶם שֵׁם טֻמְאָה (בראשית כה, ה). קשא מה שאלה זו מַאי 'מַתָּנוֹת', ממון נתן להם יהיה מה שיהיה! ועוד מנא ליה לומר שם טומאה נתן להם? ונראה לי בס"ד דהרא"ם ז"ל הקשה והלא אברהם אבינו ע"ה קיים כל התורה ואפילו ערובי תבשילין ואיך העביר נחלה מבני קטורה ונתן הכל ליצחק? ומה שתירץ בזה כבר הקשו המפרשים ז"ל על תירוץ שלו עיין שם. ונראה דהגמרא קשיא לה קושית הרא"ם ז"ל דאין להעביר נחלה? ומוכרח לומר שנתן מתנות של אבנים טובות ומרגליות יקרי הערך שהם כנגד חלקם המגיע להם בנכסיו ולכן מאי מתנות אלו שיהיה להם ערך גדול ששוים כנגד כל חלקם המגיע להם בעזבון של אברהם אבינו? ומתרץ שמסר להם שם טומאה שהיא דבר סגליי לנצח בו במלחמה וכיוצא ועשה לו ערך כנגד חלקם המגיע להם מעזבון שלו. דידוע שאם ראובן הניח לשני בניו אלף זהובים וקמיע מומחה ואחד מהם לקח האלף זהובים ואחד לקח הקמיע אין בזה דין אונאה דדבר סגליי אין לו שומה וזה כיון שקבל עליו כנגד אלף זהובים אינו יכול לחזור בו. וכן כאן עשה ערך לשם טומאה שהוא סגליי כנגד כל חלקם המגיע להם בעזבון שלו ונמצא שלא העביר אחסנתיה ובעל כרחו צריך אתה לפרש המתנות באופן זה שמסר להם שם טומאה ולא נימא שמסר להם אבנים טובות ומרגליות דאם כן מה הרויח יצחק אבינו ע"ה בזה? אך באופן זה יבא נכון כי אצל יצחק אבינו ע"ה אינו שוה שם טומאה כלום ואינו רוצה בו והם תאבים לו ורוצים בו. ונראה נרמז שם טומאה בתיבת 'מַתָּנוֹת' שהיא אותיות 'נות מת' דהטומאה קרויה מת ואותו השם הוא נוה שלה.

אָמַר לֵיהּ אַנְטוֹנִינוֹס לְרַבִּי גּוּף וּנְשָׁמָה יְכוֹלִין לִפְטֹר עַצְמָן מִן הַדִּין. כֵּיצַד? גּוּף אוֹמֵר: נְשָׁמָה חָטְאָה, שֶׁמִּיּוֹם שֶׁפֵּרְשָׁה מִמֶּנִּי, הֲרֵינִי מֻטָּל כְּאֶבֶן דּוּמָם בַּקֶּבֶר. קשה איך כל אחד מטיל האשמה על שכנגדו ואינו מרגיש שזו הטענה שהוא פוטר עצמו על ידה ומניח האשמה על שכנגדו הנה זה שכנגדו יש לו גם כן לטעון זו הטענה ממש להשיב האשמה עליו ולפטור עצמו? ועוד קשא איך כל אחד יאמר טענה של שקר לפטור עצמו לפני אלקי אמת היודע תעלומות לב! ועוד קשא אומרו שהקדוש ברוך הוא מביא הנשמה וזורקה בגוף למאי הוצרכה הרכבה זו בפועל? די להשיב לגוף בעת שחטאת לא היית אבן דומם ולנשמה ישיב לא היית פורחת באויר! ונראה לי בס"ד יש עושה מעשה בידים להדיה ועם כל זה אין המעשה והפועל מתייחסת אליו אלא לאחר שהיה מכריח אותו לעשות אותה מעשה דרך משל החרב הוא ההורג את האדם אך ההריגה תתייחס לאדם התופס החרב והורג בו יען כי החרב אף על פי שהוא ההורג הנה הוא אנוס שאם לא היה האדם תופסו בידו וחותך בו לא היה הורג ונמצא אף על פי שפעולת ההריגה היתה על ידי שניהם יד האדם והחרב עם כל זה אין אומרים החרב הרג את האדם אלא אומרים אדם זה הרג את האדם. ועל דרך זה היתה טענת הגוף אף על פי שהמעשה של החטא נעשית בצירוף שנינו עם כל זה צריך לייחס החטא לנשמה והוא נחשב אנוס וטוען לדמות עצמו לחרב והנשמה לאדם לאוחז החרב והנשמה עושה סברה להפך לדמות עצמה לחרב ואת הגוף לאדם האוחז החרב והורג כי כל אחד עושה סברה להיות הוא יש לו דין אנוס כאונס החרב. על כן עושה השם יתברך כך שזורק הנשמה בגוף ומחברם יחד וכיון דהוא אחר מיתה אין להם יצר לחטוא כלל והשתא נסתרה טענת כל אחד ואחד דמה שטען הגוף אף על פי שהפעולה נעשית בחיבור שניהם עם כל זה הוא דומה לחרב דאנוס הוא וכפוף לנשמה ובעל כרחו הוא עושה הנה בעתה הוא גם כן מחובר עם הנשמה ולמה אינה אונסת אותו לחטוא. וכן טענת הנשמה לומר היא דומה לחרב דאנוסה שהגוף אנס אותה שהיא כפופה לו הנה עתה למה אינו אונס אותה? אלא ודאי כל מה שעשו בראשונה קודם המיתה כל אחד מכח יצר שלו ורצונו הוא היצר שלו ואין אחד כפוף לשני, דעתה שאין להם יצר לא לגוף ולא לנשמה אין חוטאין ולכן שוים הם בחשבון ושותפים בחטא שאין אחד מהם אנוס מן השני וכל אחד חטא מצד יצרו הרע שהיה בקרבו.