מסכת סנהדרין דף ע״ז עמוד א׳

נזקין עשה בו אונס כרצון היכא דעביד בידים ואפי' ישן כדיליף בב"ק (דף כו:) פצע תחת פצע לחייב על השוגג כמזיד וכו':

רב אחא פוטר דגרמא בעלמא הוא דשמשא קטליה:

מות יומת המכה וכו' סיפיה דקרא דלעיל או באיבה דרבינן מצמצם וכתיב רוצח הוא מיעוטא למעוטי נזקין:

כפתו ומת ברעב דבשעה שכפתו אין כאן דבר הריגה והרעב בא מאליו והולך וחזק לאחר זמן כל שעה ולא דמי לצמצם במים ובאור דההורג מזומן:

סוף חמה לבא פטור כלומר אם לא היתה שם חמה בשעה שכפתו אבל סוף לבא כאן וזה לא יכול לעמוד וסופו למות פטור שלא היה ההורג מזומן להריגה וגרמא הוא ואין דינו מסור לבית דין אלא לשמים:

כפתו לפני ארי פטור דאי נמי לא היה כפות לא היה יכול להציל עצמו מן הארי. בכולהו גרסינן אמר רבא:

הני אזלי והני אתו ולא מת על ידי יתושים הראשונים שהיו מוכנים שם שכמה כתות עברו עליו:

כפה עליו גיגית ומת בהבלא:

בנזקין לא חייב לן מצמצם משמע דמחייבי טפי ברוצח מבנזקין ואם כן מדפטרינן לקמן ברוצח תריס כ"ש בנזקין וכן משמע בשלהי כיצד הרגל (ב"ק דף כז: ושם) דפטרינן זרק כלי מראש הגג והיו תחתיו כרים וכסתות אפילו קידם וסילקן וא"ת הא אמרינן בריש הכונס (בבא קמא דף נה: ושם) הפורץ גדר בפני בהמת חבירו פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים ופריך היכי דמי אי בכותל בריא בדיני אדם נמי ליחייב ומאי קושיא הא דמיא לתריס דפטור ונראה לפרש דאכותל קאי ולהכי פריך בדיני אדם נמי ליחייב אכותל ויש ספרים שכתוב בהדיא אכותל ותדע דתנן התם הוציאוה ליסטים הליסטים חייבין ומוקמינן בגמרא דהכישוה במקל ש"מ דבלאו הכשה לא מיחייבי אע"פ שפרצוה לסטים ומיהו יש לדחות דמתניתין להתחייב בנזקיה איירי אבל אאבידה דבהמה מיחייבי וא"ת למאי דפרישית דקאי אכותל לישני דפטור מדיני אדם קאי אבהמה וי"ל דלא שייך למיתני פטור מדיני אדם אם היה שום חיוב (לא) בבהמה (ולא) [או] בכותל אבל כשמתרץ בכותל רעוע אע"ג דאין דומה שיתחייב בדיני שמים אכותל שהוא רעוע כ"כ שיכול ליפול ברוח מצויה או אפי' ברוח שאינה מצויה מ"מ שייך למיתני חייב בדיני שמים כיון שיש דבר שהוא חייב בו כגון הבהמה והשתא אתי שפיר דנקט בפני בהמת חבירו ולא נקט הפורץ גדר של חבירו דמשום בהמה נקט לה ומיהו בסוף הסוגיא דקאמר מהו דתימא כיון דלמיסתר קאי מאי עבד משמע דחיוב דיני שמים קאי נמי אכותל ומצי לפרש דה"ק כלומר למיסתר ולמיפל קאי אי נמי הכי קאמר כיון דלמיסתר קאי שהבעלים מצווין לסותרו שלא יפול על בני אדם סד"א דכל הקודם במצוה זכה ואין לו להניח מלסתור בשביל בהמת חבירו ובדיני שמים נמי לא מחייב קמ"ל אי נמי חייב בדיני שמים קאי נמי אכותל שנהנה הוא בה עד שיזדמנו לו פועלים לתקן:

כפתו ומת ברעב אפי' היה רעב כבר בשעה שכפתו כיון דאם לא היה מתחזק עליו הרעב לא היה מת הוה ליה סוף רעב לבא דלא דמי לכפתו בחמה שכבר נפלה עליו חמה שראוי למות בה:

סוף חמה לבא כו' דלא רבי רחמנא מצמצם אלא במקום שהתחיל בו ההיזק כבר ומיהו אם כפתו בפנים והביאו במקום שסוף חמה לבא וסוף צנה לבא נראה דחייב למ"ד אשו משום חציו דלענין מיתה נמי מחייבין באשו משום חציו כדמוכח בכיצד הרגל (שם דף כב. ושם) ואין חילוק בין מקרב האש אצל הדבר למקרב הדבר אצל האש כדמוכח בריש הכונס (בבא קמא דף נו. ושם) דפריך אי דמטא ניהליה ברוח מצויה בדיני אדם נמי ליחייב וההיא דאשקיל עליה בידקא דמיא דבסמוך אפילו כפתו והביאו שם ואח"כ אשקיל פטור דדמיא לזרק חץ ותריס בידו דאפילו הוא קידם וסילקו פטור וא"ת וההיא דהשיך בו את הנחש דפטור למ"ד מעצמו מקיא אמאי פטור לפי מה שפירש בפרק כיצד הרגל (שם ד' כג: ושם) בשמעתא דפי פרה ששם ידו לתוך פי הנחש והשיך ליחייב משום אשו דודאי הנחש יקיא את הארס וי"ל דשאני התם שעדיין אין הארס בעולם ומיהו קשה ההיא דזרק צרור למעלה דבסמוך דמשמע דאי לא אזלא לצדדין אלא לתחת פטור אמאי ליחייב מידי דהוה אאבנו וסכינו ומשאו שהניחן בראש גגו ונפלו ברוח מצויה דחייב משום אשו אי בהדי דאזלי קא מזקי כדאיתא בפ"ק דב"ק (ד' ו.) ושמא אינו מצוי כאן שתפול לתחת ממש ולא תיזיל כלל לצדדין ומיהו זה ודאי קשה דמשמע דלצדדין נמי לא מיחייב אלא משום כחו דפריך אי כחו הוא תיזיל לעיל ודוחק לומר כח כחוש הוא וצריך לומר דהיינו למ"ד אשו משום ממונו והא דתנן בפ"ב דחולין (דף לא.) נפלה סכין מידו ושחט שחיטתו פסולה ודייק טעמא דנפלה הא הפילה הוא כשירה כמאן כרבי נתן דלא בעי כוונה קשה נפלה נמי ליהוי כי הפילה למ"ד אשו משום חציו אם לא נחלק בשחיטה ולא מסתבר לחלק כיון דאפילו מיתה גמרינן מממון אלא נראה דאתיא ההיא סוגיא כמ"ד אשו משום ממונו ומיהו קשה דאי לתחת לאו כחו הוא מאי שנא מהא דתנן באלו הן הגולין (מכות דף ז.) היה מושך במעגילה ונפלה עליו והרגתו פטור משום דשלא כדרך ירידתו הוא והשתא תיפוק ליה דלאו כחו הוא וי"ל דשאני התם דמתוך שמושך למעלה נופל יותר למרחוק עוד יש לפרש דבכל הני דסוף חמה וצנה וארי לבא וזרק צרור למעלה ונפל לתחת אפילו כפתו והביאו שם פטור. דדמי לכח כחו ואש נמי שלא המיתה אלא ברוח מצויה פטור ממיתה אלא דלענין ממון חייב נזק שלם ולא דמי לחצי נזק צרורות אע"ג דכח כחו הוא דהא אשו נמי חייב משום ממונו כדמוכח בפרק כיצד הרגל (ב"ק דף כג. ושם) דמאן דאית ליה משום חציו אית ליה נמי משום ממונו:

כפתו לפני ארי פטור אין חילוק בין יתושין לארי אלא משום דסתם ארי עדיין לא התחיל לחבול בו שאם קפץ כבר עליו הארי לא היה יכול להתעסק לכפותו אבל סתם יתושין כבר התחילו ליפול עליו ואע"ג דהני אזלי והני אתו קסבר לא שנא:

כפה עליו גיגית כו' לא דמי לסוף חמה לבא לסוף צינה לבא דהתם ליכא חמה וצינה כלל ולא מתחיל ביה בשעתיה ולא דמי נמי לכפתו בחמה וצינה דהתם כבר אתו עליה מקודם חמה וצינה שיש בהן כדי להמית אבל הכא ליכא אלא הולך ומתחזק עליו ודמי לכפתו ברעב שכבר יש רעב מעט ותמיד מתחזק ואם תאמר מאי שנא פרע מעזיבה מתריס ובידקא דמיא בכח שני ויש לומר דהכא חייב טפי כדמסיק דמתחיל ביה בשעתיה:

כפתו ומת ברעב או בצמא פטור שהרי בשעת שכפתו אין כאן דבר ההורג והרעב מאליו הוא בא אח"כ ואינו דומה לכובש שההורג מזומן וכן במצמצם אע"פ שאינו נוגע בידיו בגופו מ"מ הוא עושה מעשה המונע מלצאת מן השמש והרי השמש לשם מזומן להרוג ומעתה כפתו בחמה ומת בצנה ומת חייב אבל כפתו במקום שהחמה עתידה לזרוח לשם או שהצינה עתידה לבא שם הואיל והחמה והצינה אינן שם בשעת כפיתה פטור שהרי ההורג מאליו הוא בא אח"כ כפתו לפני ארי כגון שהיה הארי בר תרבות אצל זה הכופת ולא אצל האחר והוא כופתו ומניחו לפניו הואיל ואינו משיכו בהדיא פטור שהרי אין הממית נוגע בו בשעת כפיתה ואחר זמן הוא שבא לפני יתושים אפילו היו עליו בשעת כפיתה פטור שכבר הלכו קודם מיתתו אלו שהיו שם בשעת כפיתה ואחרים הוא שבאו כפה עליו גיגית ומת מתוך הבלא פטור שהרי בשעה שכפאה לא היתה שם הבלא וכן אם פרע עליו מעזיבה והיה הוא ישן לשם והצנה באה אח"כ והמיתהו פטור שאין הממית לשם בשעת המעשה הכניסו לבית של שיש שאין ההבלא יכולה לצאת ממנו והדליק עליו שם את הנר חייב שהרי הדלקת הנר הוא המעשה הממית וכן הדין אם הכניסו במערה ועישן עליו עד שמת או שסגר מקום שמשם היה הרוח יוצא וכל כיוצא בזה:

בא"ד ומדמחייבינן נושא שכר ופטרינן שומר חנם ש"מ כו' עכ"ל ר"ל לענין לשלם השור לבעלים אבל לענין נזק השור וכופר כולן פטורין במועד לר' יהודה דסגי ליה בשמירה פחותה וק"ל:

בד"ה בנזקין כו' משמע דמחייבי טפי ברוצח מבנזקין וא"כ כו' עכ"ל ר"ל דכיון דגלי לן הכי במצמצם דמחייבי טפי ברוצח מבנזקין אית לך למילף מיניה כל שאר מילי לחייב טפי ברוצח מבנזקין אע"ג דבאונס ושוגג מחייבין טפי בנזקין מברוצח מיהו למאן דמחייב במצמצם אף בנזקין במכ"ש וכן פסק הרא"ש ליכא לאוכחי אליביה למפטר תריס בנזקין ויש לומר למאן דמחייב נמי במצמצם בנזקין נמי אינו אלא מקל וחומר ברוצח דמחייב במצמצם וא"כ בתריס דלקמן דליכא ביה ק"ו לחיובי בנזקין דהא ברוצח נמי פטור אית לן למימר דפטור נמי בנזקין וק"ל:

בד"ה סוף חמה כו' לפי מה שפירש כו' ששם ידו לתוך פי נחש כו' עכ"ל לכאורה דר"ל דבלאו ההוא פירושא אלא דאי הוה מפרשינן לה דאיירי במקרב הנחש אצל היד לא קשיא להו מידי דכיון דהנחש מעצמו מקיא הוה ליה כסוף חמה וצינה לבא דאין ההורג מזומן אבל לפי הפירוש ששם ידו לתוך פי נחש דהוה ליה מקרב הדבר אצל האש ויש לחייב אפילו בסוף חמה וצינה לבא כמה שכתבו התוספות לעיל קשה מיהו קצת קשה כיון דאין חילוק בין מקרב האש אצל הדבר ובין מקרב הדבר אצל האש אם כן כמו דחייב במקרב הדבר אצל האש אפילו בסוף חמה וצינה לבא הכי נמי יש לחייב במקרב האש אצל הדבר אפילו בסוף חמה וצינה לבא ואכתי תקשי להו נמי לההוא פירושא דאיירי בשם הנחש אצל היד ויש ליישב דלא דמיא דלההוא פירושא דאיירי כשמשים הנחש אצל היד אין זה מקרב האש אצל הדבר כיון דהנחש מקיא ובשעה שקירב הנחש לא היה כאן אש כלל וכמו שלא עשה ולא כלום משא"כ בקירב היד אצל הנחש הוה ליה לחיובי אע"ג דאין כאן עדיין אש שהרי הנחש מקיא כי הכא בסוף חמה וצינה לבא דחייב בקירוב הדבר לשם דכל מה שהיה לו לעשות הרי עשה וחייב ודו"ק:

בא"ד ואש נמי שלא המיתה אלא ברוח מצויה פטור ממיתה אלא כו' עכ"ל במהרש"ל הגיה אלא ברוח שאינו מצויה פטור כו' עכ"ל וא"א לומר כן דברוח שאינו מצויה לענין נזקי ממון נמי פטור כמ"ש התוס' לעיל בההיא דפ"ק דב"ק וכן מוכח בכמה דוכתין ועוד קשה כיון דכל הני דמו לרוח מצויה כמ"ש לעיל אם כן מה תירצו בזה דברוח שאינו מצויה פטור ממיתה ואם רצונם לפי תירוצם דלא דמי לרוח מצויה אלא לרוח שאינו מצויה עיקר חסר מן הספר גם אין כאן סברא לדמותם לרוח שאינו מצויה כיון דסוף חמה וצינה לבא ויפול לתחת כמ"ש לעיל בפשיטות מ"ד אאבנו וסכינו כו' ואפשר שהוא נדחק לזה מלשון אלא שבתוספות ונראה דאין כאן מקום דחוק בלשון התוס' כפי נוסחת התוס' שבידנו ור"ל דאף אם נראה כל הני לרוח מצויה הוא פטור ממיתה דלא מחייבינן ברוח מצויה אלא לענין נזק ור"ל ואש נמי שלא המית אלא כו' דוודאי למ"ד אשו משום ממונו אינו חייב במיתה אלא בהצית בגופו של עבד כדאמרינן פרק כיצד הרגל אבל למאן דאמר אשו משום חציו יש לחייבו אפילו באינו מצית בגופו וכגון שהצית במקום אחר אם יכול האש לבוא לעבד בלא רוח מצויה כלל חייב כמו שאמר שם כי תצא אש מעצמה כו' אבל באם אינו יכול האש לבא אלא ברוח מצויה ובלא רוח כלל לא היה יכול לבא לשם פטור ממיתה ואינו חייב אלא נזק משום דלענין חיוב מיתה דלא נחייביה אלא משום חציו ה"ל ככח כחו כיון דלא יכול להגיע שם רק ע"י רוח מצויה משא"כ לענין נזקי ממון דיש לחייב בו דאשו נמי משום ממונו כמ"ש התוספות לבסוף והדברים ברורים הם באין גמגום לקיים כל נוסחת תוס' שבידנו ודו"ק:

בא"ד ולא דמי לחצי נזק צרורות אע"ג דכח כחו הוא עכ"ל אין דברים אלו נמשכים ומחוברים דצרורות אינן כח כחו אלא כח אחד הוא ובכח כחו בצרורות מבעיא ליה לרב אשי התם בפרק כיצד הרגל אליביה דסומכוס ועוד דבנזקי אדם כי הכא לא שייך ביה צרורות כדאיתא בהדיא בפרק כיצד הרגל חכל שיעור דבריהם כך הוא דהכא אפילו בכח כחו חייב נזק שלם ולא דמי לצרורות היינו נמי מהאי טעמא שאמרנו דאין שייך צרורות גבי נזקי אדם ושוב כתבו מלתא באנפי נפשיה אדלעיל אע"ג דכח כחו הוא ופטור לענין מיתה מכל מקום לענין נזק ממון חייב משום דלענין נזקי ממון יש לחייבו נמי משום ממונו אע"ג דלענין חציו לא הויא אלא כח כחו וק"ל: