מסכת סנהדרין דף ז׳ עמוד ב׳

מטתו שלשלמה שכנו של מקום:

ששים גבורים תלמידי חכמים וששים לאו דוקא:

מלומדי מלחמה מלחמתה של תורה:

אם ברור לך הדין כבקר שהוא מאיר:

אומרהו והכי משמע דינו לבקר הוציאו לאור משפט:

קולר תלוי עונשה של הטייה:

לתלמיד היושב לפני רבו ובא דין לפני רבו והוא לא נזקק לדבר נענש אם שתק והוא מבין ברבו שטועה:

דנמטיין שיבא מכשורא שיגיענו נסורת קטנה מן הקורה כלומר שאם נטעה ישתלש העונש בין כולנו ויקלו מעלי:

שאינו צריך לכלום כלומר דגמיר וסביר וכן מוכח מדמייתי עלה דבי נשיאה אוקמו דיינא דלא גמיר ומיהו בפי"ג דכתובות (דף קה:) מייתי לה על דיין שאינו מקבל שוחד ומשמע שאין צריך לכלום שהוא עשיר:

תהא זריז שלא להטיל אימה על הציבור לרדותם יותר מדאי וכן מוכח לקמן (סנהדרין דף ח.) דדרשינן מהאי קרא אזהרה לדיין שיסבול את הציבור:

כתיב בית דוד כה אמר ה' דינו לבקר משפט דרש ר' יאשיה אם ברור לך הדבר והדין על בוריו עם מי האמת ומי הזכאי ומי החייב כמו שברור לך כי הבוקר הוא שעה ראשונה של יום בלא כלום ספק אומרהו. ואם עדיין לא ברור לך אל תאמרהו כיוצא בו אמור לחכמה אחותי את אם ברור לך הדבר בבירור שהיא אחותך שהיא יצאה ממעי אמך שהיא אסורה לך אומרהו וכו':

עשרה שיושבין בדין הקולר תלוי בצואר כולן ואפילו תלמיד היושב לפני רבו רב הונא הוה מכניף בדינא עשרה רבנן בהדיה. ורב אשי בענין טריפה הוה מכניף כולהו טבחי דמחסיא אמר כי היכי דלימטיין שיכא מכשורא. מלך במשפט יעמיד ארץ. אם דומה הדיין למלך שאינו צריך לכלום ליהנות מבני אדם יעמיד ארץ. אם ככהן המחזר על הגרנות ליטול תרומה יהרסנה כלומר אין בו כח למחות במי שהנאתו ממנו. וכל המעמיד דיין לישראל שאינו הגון כאלו נטע אשרה וכו':

ענין הוו מתונים בדין ושלא יפסע הדיין על ראשי עם קודש כלי הדיין כגון מקל ורצועה. ואזהרה לדיין שלא ישמע דברי בעל דין אלא בפני בעל דינו ואזהרה לבעל דין שלא ישמיע דבריו לדיין שלא בפני בעל דינו. וצדק את הדין ואחר כך חתכהו בין איש ובין אחיו אפילו בין בית לעלייה צריך הדיין להיות בקי כמשפט הפסדת העלייה על הבית כמה היא כדי שידין כמה יש לבעל העלייה בתחתון וכך צריך להיות בקי כמה הרחקת התנור מן הכותל או מן העזיבה שתחת התנור. וכמה הרחקת הכירה והמחזיק בכירה אין לו לעשות וכיוצא בדינים הללו ולא יהיו [קל] בעיניו מפני שהן כך בלא נשיאות ממון ובלא נתינת ממון בבזיון אלא צריך להתעסק בהן בכולן כמו שהן מפורשין בפ' לא יחפור והא דאמר רב לאושפיזא פסילנא לך לדינא ודבר אחד בדור ולא שנים דברים כולן פשוטין הן:

לעולם אל יכניס דיין עצמו לדין אא"כ הדין ברור לו כשמש דרך צחות דרשו כה אמר י"י דינו לבקר משפט וכי בבקר לבד דנין והלא כל היום כולו דנין אלא אם ברור לך הדבר כבקר אמרהו ואם לאו אל תאמרהו ובמסכת יבמות ק"ט ב' אמרו רע ירוע כי ערב זר רעה תבוא לדיין המסתפק באיזה דבר ואינו שואלו לגדול ממנו:

זמן ישיבת הבית דין פרשוה במסכת שבת לאחר תפלת השחר עד שעה שישית שהוא זמן סעודה לתלמיד חכם ובית דין הגדול היו יושבין מתמיד של שחר עד תמיד של בין הערבים:

אע"פ שגדול שבדיינין נענש ביותר כל הבית דין בעונש עוון הטיית הדין ולא עוד אלא אפילו היו שם אחרים שלא מן הבית דין ששמעו ושתקו קולר תלוי בצואר כולם ואפילו תלמיד לפני רבו ומגדולי החכמים היו מקבצים הרבה תלמידים בשעת הדין שיתיראו מן העונש ויגלו דעתם עד שמתוך כך יצא הדבר לאמתו:

צריך להזהר שלא למנות דיין הצריך לבני אדם שמא מתוך שהוא צריך לבריות יבא לידי הטייה דרשו רבותינו מלך במשפט יעמיד ארץ אם דומה הדיין למלך שאינו צריך לכלום יעמיד ארץ ואם דומה לכהן המחזיר על הגרנות יהרסנה במסכת כתובות ק"ה ב' אמרו שאף הצריך לדבר אחרים דרך שאלה פסול לדין אא"כ יש לו גם כן להשאיל וכן אמרו שם שהשונא והאוהב פסולין לדין שאין אדם רואה חובה לאוהבו ולא זכות לשונאו וכן דרשו שם שלא סוף דבר שחד ממון שהוא אסור אלא אף שוחד דברים או שאר מיני כבוד ויתבאר בבכורות שהנוטל שכר לדון דיניו בטלין והוא הדין לכל דין שהוא נוגע בו בדבר ומ"מ באחרון של כתובות יתבאר שאם הוא אגר בטלא מותר וכן הדין בעדות והוא שאמרו בתלמוד המערב רב הונא הוה רעי תורין הוה ידע סהדותא לבר נש אמר ליה תא אסהיד עלוי אמר ליה הב לי אגראי ותני כן נותנין לדיין שכר בטילו ולעד שכר עדותו וודאי באגר בטלא נאמר שאלו לא כן עדותו בטל כמו שיתבאר בבכורות אלא באגר בטלא ודוקא בדבר הברור שהוא מתבטל ממנו ומ"מ דיין שנתכבד מאחד אע"פ שהוא פסול לו יכול למנות אחד מן החכמים לדון לו ודבר זה יתבאר ממעשה האמור למטה באושפיזיכניה דרב:

כל צבור הממנה דיין שלא למד בכדי צרכו אפילו היה מטוכסס במדות עתיד ליתן את הדין דרך צחות אמרו הוי אומר לעץ הקיצה וכו' וכל המעמיד דיין שאינו הגון כאלו נוטע אשירה שנאמר שופטים ושוטרים וכו' וסמיך ליה לא תטע לך אשירה וכו' ובמקום תלמיד חכם כאלו נטעו אצל מזבח שנאמר אצל מזבח י"י אלהיך ודרך צחות דרשו אלוהי כסף ואלוהי זהב לא תעשו לכם אלוה הבא בשביל כסף וזהב לא תעשו לכם ר"ל שמנוהו בשביל עשרו ואם נתן הוא ממון למנוהו מצות חכמים לזלזל בו ובתלמוד המערב שבסדר זרעים אמרו טליתו תהא בעיניך כמרדעת של חמור:

לעולם יהא הדיין או הפרנס או שאר הממונים נזהרים שלא תזוח דעתם עליהם במנויים אלא כל שכן שישפילו עצמם ויהיו יריאים על נפשם מעונשי הדין או המנוי ויתמיד במחשבתו מה שנאמר אם יעלה לשמים שיאו וכו' וכן כי לא לעולם חסן ולעולם יהא הדיין מתון בדין ר"ל שלא למהר לחותכו עד שיעיין בו יפה יפה דרך הערה דרשו ושפטתם צדק צדק הדין בלבך ואח"כ חתכהו וכן יהא זהיר בכבוד הצבור וכשהוא בא לדון או לדרוש יקדים ויבוא שהם יושבים בקרקע וכשהוא בא עליהם לישב במקומו נמצא מפסיע על ראשי עם קודש ולא יטילו אימה יתירה שלא לשם שמים ומ"מ צריכים הם להטיל אימה כראוי ולשם שמים ולהכות ולרדות ויהיו כליהם מצויים עמהם תמיד מקל למכת מרדות עד שיחזור בו רצועה למלקות שופר לשמתא ונדוי סנדל לחליצה:

כתוב בתורה שמוע בין אחיכם זו אזהרה לדיין שלא ישמע דברי בעל דין קודם שיבוא בעל דין חבירו וכן אזהרה לבעל דין שלא יטעים דבריו לדיין קודם שיבא בעל דין חבירו והעושה כן הרי זה רשע ערום כמו שאמרו בגמרא סוטה כ"א ב' איזהו רשע ערום זה המטעים דבריו לדיין קודם שיבא בעל דין חבירו ויזהר הדיין שלא לרמותם בדברים אלא ידון ביניהם בקו הדין או בפשרא הראויה אפילו בחלוקת דברים השוים בתשמישם ידקדק בשוויים ויעלה האחד לחבירו בדמים כפי הראוי לו וזהו שאמרו בין איש ובין אחיו אפילו בין בית לעלייה ובין גרו אפילו בין תנור לכירים:

גמרא א"ר ירמיה ואיתימא ר' חייא בר אבא עי' טורי אבן מגילה דף ב ע"ב ד"ה מנצפך:

אִם דַּיָּן דּוֹמֶה לְמֶלֶךְ שֶׁאֵינוֹ צָרִיךְ לִכְלוּם, "יַעֲמִיד אָרֶץ" (משלי כט, ד) נראה לי בס"ד לרמוז דברים אלו באותיות הדיין והוא כי בין אות ד' של דיין ובין אות יו"ד של דיין יש אותיות ה־ו־ז־ח־ט שהם אותיות חוֹזֶה ט ' כלומר טוב כי ט' הוא טוב ובין אותיות יו"ד של דיין לאות נו"ן של דיין יש אותיות ' מֶלֶךְ ' והכונה אם הדיין דומה למלך שאינו צריך לכלום אז הוא חוזה טוב בדין ודברים הבאים לפניו ולא יכשל לעוות משפט.

פָּתַח וְאָמַר "הוֹי אוֹמֵר לָעֵץ: הָקִיצָה, עוּרִי לְאֶבֶן דּוּמָם, הוּא יוֹרֶה, הִנֵּה הוּא תָּפוּשׂ זָהָב וָכֶסֶף, וְכָל רוּחַ אֵין בְּקִרְבּוֹ" (חבקוק ב, יט). נראה לי בס"ד נקיט תרי מינים עץ ואבן לרמוז אין יודע לדרוש לא הלכות ולא אגדות או לומר הרי זה חסר מן לימוד הגרסא ומן לימוד העיון שלא עסק בזה ולא עסק בזה. וְכָל רוּחַ רצונו לומר במילי דעלמא של דרך ארץ ורפואה גם כן אין בו. ועוד נראה לי נקיט עץ כנגד חכמה ונקיט אבן כנגד ענוה דחסר משתיהן. ובני ידידי כבוד הרב יעקב נר"ו פירש עץ כנגד חכמה ואבן כנגד יראה.

כָּל הַמַּעֲמִיד דַּיָּן עַל הַצִּבּוּר שֶׁאֵינוֹ הָגוּן, כְּאִלּוּ נוֹטֵעַ אֲשֵׁרָה (דברים טז, יח). נראה פשוט דנקיט אֲשֵׁרָה מפני כִּי הָאָדָם עֵץ הַשָּׂדֶה (דברים כ, יט). ועוד נראה לי בס"ד הטעם דנקיט אֲשֵׁרָה כי ידוע דתלמיד חכם נקרא אִשָּׁה והטעם כמו שהאשה מתעברת ויולדת כן הוא מוליד חדושי תורה שנקראים 'בנים ובנות' כמו שכתבתי במקום אחר ואות רי"ש במלואו הוא לשון עניות ומי שהוא עם הארץ הרי זה ריש כמו שאמרו (נדרים מא.) אין עני אלא מעניות תורה ומצות, ואם תניח אות ר ' שרמוז בו העניות של תורה בתוך אותיות אִשָּׁה יהיה צירוף אֲשֵׁרָה ולכן זה שהעמיד דיין עם הארץ שחשב אותו בתואר אשה שהיא מתעברת ויולדת ובאמת הוא ריש ואין רוח תורה בקרבו לכן אין זה נקרא אשה אלא נקרא אשרה כי יבא אות ר' בתוך אִשָּׁה ויהיה אֲשֵׁרָה.

אֱלוֹהַּ הַבָּא בִּשְׁבִיל כֶּסֶף (שמות כ, יט) נראה לי בס"ד הטעם דמייחס לדיין שאינו הגון לעבודה זרה והוא דכתיב אֱלֹקִים נִצָּב בַּעֲדַת אֵ־ל (תהלים פב, א) נמצא שם אלקים דקדושה שורה על הדיין ולכן נקראו הדיינים בשם 'אלקים' דכתיב וְנִקְרַב בַּעַל הַבַּיִת אֶל הָאֱלֹקִים (שמות כב, ז) ועל כן דיין שאינו הגון שאין שורה עליו אלקים דקדושה ישרה עליו אלהים אחרים שהוא דקליפה לכן מכנה אותו לעבודה זרה.

מְנָא הָא מִלְּתָא דְּאָמוּר רַבָּנָן הֱווּ מְתוּנִין בַּדִּין? דִּכְתִיב: "וְלֹא תַעֲלֶה בְמַעֲלֹת", וְסָמִיךְ לֵיהּ: "וְאֵלֶּה הַמִּשְׁפָּטִים". קשא מהיכא משמע דבר זה בהאי קרא? ונראה לי בס"ד מי שהוא מהיר לחתוך הדין ברגע עושה כן מחמת גאוה וגובה לב להראות לעולם שהוא חכם גדול ומבין שאינו צריך לעיין בשום ספר והוא מכוין לאמת בהשקפה הראשונה אך באמת הוא עם הארץ ובודה תשובה מלבו כאשר יעלה המזלג והנה זה סופו שתתגלה חרפתו ויהיה נודע לכל שהוא עם הארץ גמור. מעשה באחד שנתנו לו פקדון טבעת אחת לשמור אותה אצלו ושומר חנם היה והוא קשר הטבעת במטפחתו והניחה בחיקו ואחר כך נפלה ממנו ואבדה והלך אחד מבעלי הטבעת הזאת אצל חכם אחד לשאול הדין ממנו אם חייב או לאו והחכם התחיל לעיין בדין זה אם נקרא פשיעה בכהאי גונא והתחיל להסתפק בזה כמה ספיקות והוכרח להעמיק בדבר זה בעיון היטב במתון כדי לברר הספיקות שנסתפק בהם וסוף דבר העלה לפום דינא דחשיב זה פשיעה וחייב זה לשלם ועבר זמן בעיון זה עד שנפשט הספק אצלו קרוב לשתי שעות. וזה השואל היה יושב לפניו ומצפה עד שהשיב לו שזה חשיב פושע וחייב אך זה השואל נתפלא בדעתו על מה כל כך נתעכב החכם בתשובת דבר זה? ויחשוב ויאמר אין זה אלא מחמת קוצר דעתו שלא ידע לעיין היטב בתחילה כי לפי ראות עיני השואל הדין הוא פשוט כפי השכל ואין צריך להתקשות בו כל כך! על כן השואל בקש לנסות בדבר זה וקם והלך אצל חכם אחר לשאול ממנו דבר זה והנה זה החכם השני תכף ומיד השיב לו שזה נחשב פושע וחייב כאשר אמר לו חכם הראשון. ובלילה הבן היה מספר לפני אביו שהיום נראה לו וידע בבירור שאותו חכם פלוני הוא עם הארץ ואותו חכם השני הוא חכם גדול. אמר לו אביו מהיכן נתברר לך דבר זה? אמר לו ממה שראיתי בעיני זה אמר לי חייב ופושע כרגע וזה עד שטרח שתי שעות אז הגיד הדין. ויאמר האב לבנו לא כונת יפה אלא הראשון הוא חכם גדול והשני הוא עם הארץ! ואם לא תאמין, זיל נסי, תשלח למחר אדם אחר אצל חכם השני ויאמר לו נוסח השאלה ממש ותראה מה יאמר למחר. וכן עשה ששאל אותו כיוצא בנידון זה ממש וזה גם כן השיב תכף, אך החליף שיטתו בפעם הזאת אין זו נחשב פשיעה ופטור זה ואינו חייב לשלם כלום וחזר זה השואל השני ושאל שאלה זו מן חכם הראשון ותכף ומיד השיב לשואל הראשון שזה נקרא פושע וחייב לשלם. [בְּנָיָהוּ: בסה"ק בֶּן יְהוֹיָדָע הבאתי שם מעשה אחד ונשמטו ממנה דברים בסופה. כי האב אחר שהוכיח והראה לבן שהחכם הראשון אשר שהה בעיונו בדין הוא החכם באמת והשני עם הארץ והראה לו זה על ידי נסיון אמר לו זיל נסי אותם עוד הפעם תלך אתה למחר אצל החכם הראשון ותאמר לו זה האדם שהופקד אצלו הטבעת וקשרה במטפחת שאמרת לי חייב בפשיעה היה לו שותפות באותה הטבעת וזה החכם המתין איזה רגעים והשיב לו כיון דהוא שותף פטור הוא, והלך אצל השני וגם כן אמר לו אותו האיש שאמרת לי שהוא חייב בפשיעה היה לו שותפות באותה הטבעת והשיב לו תכף מה הפרש יש גם בזה הוא חייב בחלק השותף שלו. ויגד לאביו ויאמר לו ראה עתה איך זה השני הוא עם הארץ שאינו יודע מה מחייב והראשון חכם הוא.] אז אמר לו אביו הראית כי כנים דברי שזה השני אשר אתה שאלת ממנו בתחילה והשיב לך שהוא פושע וחייב הן אמת שכיון להלכה אך לא היה זה מחכמתו ובינתו אלא כך נזרקה הדבר בפיו והיה כסומא בארובה אך חכם הראשון השיב הלכה ממה שראה האמת ממקור הדין על פי חכמתו ושכלו. והראיה, אחר ששאל ממנו שואל השני עוד הפעם לא הוצרך לעיין והשיב לו תכף מפני שדבר זה עצמו הוא דומה ממש לאותו ענין שנשאל ממנו וכבר דין זה היה ברור אצלו ואינו צריך עיון מה שאין כן השני הוא עם הארץ וכאשר יזדמן בפיו הוא משיב בלא דעת ותבונה ולכן פעם אמר חייב ופעם אמר פטור. וזהו שאמר מְנָא הָא מִלְּתָא דְּאָמוּר רַבָּנָן (משנה אבות א, א) הֱווּ מְתוּנִין בַּדִּין? ומפיק לה מפסוק וְלֹא תַעֲלֶה בְמַעֲלֹת עַל מִזְבְּחִי אֲשֶׁר לֹא תִגָּלֶה עֶרְוָתְךָ עָלָיו (שמות כ, כב) וסמיך ליה וְאֵלֶּה הַמִּשְׁפָּטִים (שמות כא, א) כלומר במשפטים והלכות לא תעלה במעלות להשיב לשואליך דבר תכף ומיד כדי שיאמרו כמה חכם גדול הוא זה 'אֲשֶׁר לֹא תִגָּלֶה עֶרְוָתְךָ עָלָיו' כלומר אם לא תהיה מתוני אלא תמהר להשיב כדי שיעלוך וישבחוך הנה לבסוף 'תִגָּלֶה עֶרְוָתְךָ' רצונו לומר חרפתך באותו הדין עצמו וכמו שהיה באותה מעשה כיון דלא השיב מחמת חכמתו ובינתו אלא כאשר נזרק מפיו אז נזדמן שבפעם שנית נזרק הדבר מפיו להפך ובזה נודע ונתברר שלא מכח חכמה ובינה הוא מורה ומשיב אלא הוא עם הארץ גמור.

אֵלּוּ כְּלֵי הַדַּיָּנִים נראה לי בס"ד לכך אמר אֲשֶׁר תָּשִׂים לִפְנֵיהֶם (שמות כא, א) כלומר אם יהיו הדיינים זכאים ודורם זכאי לא יצטרכו לעשות פעולה ממש באלו הכלים דהיינו מקל לרדות בו ורצועה ללקות בה ושופרא לנדות וסנדל לחלוץ ורק שימה בעלמא תשים אותם לפניהם שלא יצטרכו לעשות בהם מעשה ממש. ונראה לי סופי תיבות שׁוּפְרָ א מַקֵּ ל וּרְצוּעָ ה הוא 'אֵלֶּה' וזהו שנאמר 'וְאֵלֶּה הַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר תָּשִׂים לִפְנֵיהֶם' כי אלו הרמוזים באותיות אלה שייכים למשפטים.

"וָאֲצַוֶּה אֶת שֹׁפְטֵיכֶם בָּעֵת הַהִיא" אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן כְּנֶגֶד מַקֵּל וּרְצוּעָה תְּהֵא זָרִיז (דברים א, טז). פירוש תהיה זריז להנהיג העם בדרך ישרה שלא תצטרכו לעשות מעשה במקל ורצועה. והא דנקיט מקל ורצועה בלבד, נראה מקל לעשות בו מכת מרדות למאן דעבר אמצוה דרבנן ורצועה לעשות בה מלקות למאן דעבר על לאו מן התורה ונראה לי דמפיק לה ברמז מן 'בָּעֵת הַהִיא' כי 'מַקֵּל וּרְצוּעָה' עולים תקמ"ז [547] כמנין 'עת' במלואם כזה עי"ן תי"ו [546] שעולה תקמ"ז עם הכולל.

"וּשְׁפַטְתֶּם צֶדֶק", אָמַר רֵישׁ לָקִישׁ צַדֵּק אֶת הַדִּין, וְאַחַר כָּךְ חַתְּכֵהוּ (דברים א, טז). כך הגרסא בגמרא ונראה לי בס"ד הכונה אם נראה לך סברה מהשערת השכל לחייב לזה ולזכות לזה אל תחתכהו על פי סברה שלך אלא צדק את הדין ההוא על פי הסברה שלך להביא לו הוכחות מן התלמוד ומרבותינו הראשונים ואחר כך חתכהו לדין ולא תחתכהו על פי סברה שלך לבדה. ועוד נראה לי בס"ד על פי מה שאמר במדרש רבא פרשת שופטים (מדרש רבא ה, ד) אמר רבי אליעזר אם היית יודע שהדין עמו אל תסביר לו פנים כדי שלא יאמר מתחילה היית רוצה לזכותו ורבן שמעון בן גמליאל אמר אם תדע שאין הדין עמו הסבר לו פנים שלא יהא אומר מתחילה היה רוצה לחייבני עד כאן. נמצא קודם שיחתוך הדין צריך הדיין להתבונן בדבר ההוא לעשות הצדקה לדינו שלא יהיה נחשד שפסקו כפי רצונו אלא יכירו כי פסקו על פי דין תורתינו הקדושה לחייב את החייב ולזכות את הזכאי וזהו שנאמר צדק את הדין תעשה לו הצדקה מן החשד ואחר כך תחתכהו לפני בעל דין.