מסכת סנהדרין דף ס״ט עמוד ב׳

ואמאי דילמא איילונית תמצא ונמצאו קדושיה קדושי טעות:

דאדעתא דהכי לא קדיש ולאו אשת איש היא:

קרבן ובשוגג דאזלינן בתר רובא אבל מקטל לא קטלינא משום רובא:

בבא עליה אביה קאמר דחיובא לאו משום אישות אלא משום קורבא:

והא אחד מכל עריות קתני דמשמע אפילו הנך דאתו לה לחייבה משום קדושין כגון חמיה וחורגה או כל אדם משום אשת איש:

אלא איבעי' לדחויה דלא נילף מינה דנזיל בקטלא בתר רובא אוקמא הכי:

הכא במאי עסקינן דקבלה בעלה עלויה דאפי' תמצא איילונית חפץ הוא בה וקדושיה קידושין:

המסוללת לשון פריצות:

דל תרתי שני לתלתא עיבורי פי' בקונט' כלומר פחות מח' חדשים אין שהות לעובר ז' חדשים להריון וחדש לימי נדות וטהרה אשתכח דכל חד בתמני אוליד אחיתופל הוליד אליעם לח' שנים וח' חדשים לעיבורו ומשנולד שהה ח' שנים והוליד את בת שבע וח' חדשים לעיבורה והיא נתעברה לח' שנים וח' חדשים לעיבורו של שלמה הרי כ"ו כ"פ בקונט' ותימה גדולה פי' דאותו חדש של ימי נדות וטהרה וכי לא היו הבנים גדילים נמצא כשעברו נשותיהם היו בני ח' שנים וחדש לכך נראה דלא דק בשביל חדש:

אלא דרך חכמתן קא חשיב תימה א"כ ליחשוב חם לבסוף וקרא קא חשיב שם וחם ויפת:

כבר ביארנו שכל ביאה שהאשה פחותה מבת שלש שנים ויום אחד או שהבועל פחות מבן תשע שנים ויום אחד אינה ביאה כלל ואינה פוסלת לכהונה מעתה המסוללת בבנה קטן ר"ל משתעשעת ומתחממת עמו והערה בה לא פסלה לכהונה ואפילו היה אותו קטן בן שמונה ומצאנוהו חזק הטבעים ומוקדם בשלמות הכחות הטבעיות עם מה שידענו בדורות הראשונים שהיו מולידים בני שמנה אין זה כלום:

גמרא אילימא מדכתיב הלא זאת בת שבע בת אליעם כו' כולה שמעתין מה שיש לדקדק בה עיין בחדושי אגדות:

בגמרא אלא מהכא אלא תולדות תרח וכו' כמה קשיש אברם משרה עשר שנים וקשיש מאבוה תרתי שנים אשתכח כי אולדה הרן לשרה בתמני אולידה יש לתמוה הא כי מדלת שמנה חדשים לימי עיבורה אשתכח דלא הוה הרן כי אולדה כי אם ז' שנים וד' חדשים וק"ל:

מִשּׁוּם דְּאִתְּתָא בָּרִיא הִיא קשא אדרבה הגבורה תתייחס לאנשים ולא לנשים דהא בחלש אומרים 'תש כוחו כנקבה'? ונראה לי בס"ד כאן מדבר על כח הזרע שהוא תקיף וחזק לברא ממנו ולד והטעם מפני שזרע האשה נשאר בגוף האשה ואינו נעתק ויוצא לגוף אחר ולכן ישאר בתוקפו כמו שנאמר 'וְאֹנוֹ בִּשְׁרִירֵי בִטְנוֹ' (איוב מ, טז) וכן הוא אומר בירמיה (ירמיהו מח, יא) 'שַׁאֲנַן מוֹאָב מִנְּעוּרָיו וְשֹׁקֵט הוּא אֶל שְׁמָרָיו וְלֹא הוּרַק מִכְּלִי אֶל כֶּלִי וּבַגּוֹלָה לֹא הָלָךְ עַל כֵּן עָמַד טַעְמוֹ בּוֹ וְרֵיחוֹ לֹא נָמָר', ולכן האשה בריאה היא בכח הזרע שלה יותר מן האיש שתוכל להוליד מן הזרע שלה בשמונה שנים או פחות מה שאין כן האיש שזרעו נעתק ויוצא מגופו אז יחלש כוחו ואחר שיהיה בן תשע שנים או יותר אז יהיה כח בזרעו להוליד. ועוד נראה שזרע האיש הוא מן המוח שלו והאשה מחוט השדרה שהוא חזק יותר מן המוח.

אֶלָּא מֵהָכָא "וְאֵלֶּה תּוֹלְדֹת תֶּרַח, תֶּרַח הוֹלִיד אֶת אַבְרָם, אֶת נָחוֹר וְאֶת הָרָן" (בראשית יא, כז). הקשה הרב עיון יעקב ז"ל הוה ליה למימר פסוק שקודם זה דכתיב 'וַיְחִי תֶרַח שִׁבְעִים שָׁנָה וַיּוֹלֶד אֶת אַבְרָם אֶת נָחוֹר וְאֶת הָרָן'? ונראה לי בס"ד דאין הכרח מפסוק זה לומר דאברהם קשיש מנחור ומהרן דיש לומר שלשתם באו בכרס אחד ונולדו ביום אחד והכי קאמר בהיות תרח בן שבעים הוליד שלשה בכרס אחד, ולכן אין ראיה לומר הרן הוליד בן שמונה שנים אלא לעולם הוליד בן עשר שנים לכך הביא פסוק אֵלֶּה תּוֹלְדֹת תֶּרַח וכו׳ דיש להקשות בפסוק זה למה אמר 'תֶּרַח הוֹלִיד' כדי שיצטרך להאריך לומר ג' תיבות 'אֶת אֶת וְאֶת' דהוה ליה לקצר ולומר כן 'אֵלֶּה תּוֹלְדֹת תֶּרַח אַבְרָם וְנָחוֹר וְהָרָן' וכמו שנאמר לעיל מיניה (בראשית י, א) וְאֵלֶּה תּוֹלְדֹת בְּנֵי נֹחַ שֵׁם חָם וָיָפֶת? אלא ודאי בכונה מכוונת נקיט סגנון זה כדי לומר את בכל חד וחד ללמדינו שלא נולדו שלשתם בכרס אחת ובזמן אחד אלא כל אחד נולד בפני עצמו בזמן אחד ולכך נקיט 'אֶת' בכל אחד מהם להבדילם זה מזה להדיה. ואם כן אנחנו למידין דהרן בתמני הוליד מה שאין כן פסוק הראשון של 'וַֽיְחִי־תֶ֖רַח שִׁבְעִ֣ים שָׁנָ֑ה וַיּ֙וֹלֶד֙ אֶת־אַבְרָ֔ם אֶת־נָח֖וֹר וְאֶת־הָרָֽן' שם היה מוכרח למנקט את בראשונה 'אֶת אַבְרָם' יען כי תיבת וַיּ֙וֹלֶד֙ נמשכת עם תיבה שאחריה כי תיבת הקודם יש בה אתנ"ח ולכן מוכרח לומר 'הוֹלִיד אֶת אַבְרָם' דאי אפשר לומר 'הוֹלִיד אַבְרָם' וכיון דנקיט 'אֶת' באברם נקיט 'אֶת' גם בנחור ובהרן ליפוי הלשון ונמצא כאן אין לנו ללמוד מן תיבת 'אֶת אֶת אֶת' לומר שבא הכתוב להבדילם ללמדינו שכל אחד נולד בפני עצמו כדי דנדוק מהכא דהרן בתמני הוליד ודו"ק.

דָּבָר אַחֵר 'יִסְכָּה', שֶׁהַכֹּל סָכִין בְּיָפְיָהּ (בראשית יא, כט). מקשים הן אמת דרב יצחק דריש ב'יִסְכָּה' תרתי אחד על רוח הקודש ואחד על יופי למה הוצרך תלמודא להביא כאן שתי דרשות דרב יצחק, ודי בדרשה ראשונה בלבד דדריש 'יִסְכָּה זוֹ שָׂרָה'? ונראה לי בס"ד דרך חריפות דאם לא היה מביא דרשה זו דדבר אחר היינו מקשים על הפשטן הזה שבא להוכיח מכאן דהרן הוליד את שרה בן שמונה שנים דהוה ליה להוכיח שהוליד בן שבעה שנים יען כי יסכה היתה בת שניה וקדמה לה מִלְכָּה לפחות שנה אחת נמצא הוליד את מלכה בן שבעה שנים, ואמאי אמרינן דורות ראשנים היו מולידים בני שמונה, והוה ליה למימר מולידים בני שבעה? על כן מוכרח לומר דהפשטן הוה סבר דמלכה ויסכה תאומים היו וקשה מנא ליה הא? ונראה דטעמו הוא משום דכתיב 'בַּת הָרָן אֲבִי מִלְכָּה וַאֲבִי יִסְכָּה' (בראשית יא, כט) וקשה אם נחית קרא ללמד דהרן הוליד שתי בנות מלכה ויסכה הוה ליה למימר 'אֲבִי מִלְכָּה וְיִסְכָּה' ולמה נקיט 'אֲבִי' שני פעמים? אלא מוכרח לומר דכונת הכתוב לומר דנחור לקח בת הרן שהיה נקרא בפי העולם 'אֲבִי מִלְכָּה וַאֲבִי יִסְכָּה' כדרך העולם עתה שקורין את האדם על שם הנולד לו בראשונה אם זכר אם נקבה. אך קשה על זה כיון דמלכה היא הבת הראשונה למה היו קורין אותו 'אֲבִי יִסְכָּה' גם כן, והלא הדרך הוא שנקרא על שם הנולד בראשונה אפילו אם יביא אחר כך עוד בנים או בנות? לכן הכריח הפשטן שמלכה ויסכה תאומים היו ולכן כיון שנולדו בראשונה יש בני אדם עושים את מלכה עיקר וקורין אותו 'אֲבִי מִלְכָּה' ויש בני אדם עושין את יסכה עיקר וקורין אותו 'אֲבִי יִסְכָּה' והכי קאמר קרא בַּת הָרָן אשר יש קורין אותו אֲבִי מִלְכָּה ויש קורין אותו אֲבִי יִסְכָּה. אך על המונח הזה יש קושיא במאי פליגי אנשי דעלמא שיש עושין מלכה עיקר וקורין אותו 'אֲבִי מִלְכָּה' ויש עושין יסכה עיקר וקורין אותו 'אֲבִי יִסְכָּה', והלא הדרך הוא אם נולדו תאומים מי שיוצא ראשון מן הרחם הוא יהיה הגדול והוא העיקר, ואם כן אם מלכה יצאה ונולדה בראשונה צריך לקרותו 'אֲבִי מִלְכָּה' ומה מצאו אנשים אחרים טעם לקרותו 'אֲבִי יִסְכָּה'? לכך הביא סיום דברי רב יצחק דדריש דָּבָר אַחֵר 'יִסְכָּה' שֶׁהַכֹּל סָכִין בְּיָפְיָהּ וזה הפלא של היופי נראה בה מעת שנולדה ולכן אף על פי שיצאה מן בטן אמה אחר מלכה אחותה עשו אותה עיקר בראותם פלאות היופי הנמצא בה והיו קורין את אביה 'אֲבִי יִסְכָּה' ואין קורין אותו 'אֲבִי מִלְכָּה' וכת האחרת שהיו קורין אותו 'אֲבִי מִלְכָּה' כי עשו עיקר להנולד ויוצא מן הרחם בראשונה. ולכך הוצרך להביא סיום דברי רב יצחק בדרשה דדבר אחר גם כן כי בזה יתיישב המונח הזה שעשה הפשטן להכריח שמלכה ויסכה תאומים היו ולהכי לית לן למילף על דורות ראשונים שהיו מולידים בני שבעה אלא רק אית לן למילף שהיו מולידים בני שמונה.

וְלָמָּה נִקְרָא שְׁמָהּ 'יִסְכָּה'? שֶׁסּוֹכָה בְּרוּחַ הַקֹּדֶשׁ (בראשית כא, יב) (בראשית יא, כט). קשא שם זה הוא משובח מאד ושבח לה ולמה לא קראתה התורה בכל מקום בשם 'יִסְכָּה'? ונראה לי כיון דשם זה יש בו עוד משמעות אחרת שמביא רב יצחק בדבר אחר 'שֶׁהַכֹּל סָכִין בְּיָפְיָהּ' ודבר זה קשה לצדיקים וצער הוא לה כשהכל סכין ביופיה, לכן לא הוה נח לשרה אמנו ע"ה שיקראו אותה בתורה בשם 'יִסְכָּה' אשר בקטנותה היתה נקראת בשם 'יִסְכָּה' בעבור היופי שלה שהיו הכל סכין בה ואחר כך כשגדלה בצדקות ומעשים טובים וזכתה לרוח הקודש נעשה משמעות אחרת בשם זה של 'יִסְכָּה'.

אִשְׁתַּכַּח כִּי אוֹלְדָהּ הָרָן לְשָׂרָה, בִּתְמַנֵי אוֹלְדָהּ (בראשית יא, כט) הקשא מהרש"א ז"ל דדל שמונה חדשים לעיבורה של שרה אישתכח בשבע שנים וארבעה חדשים אוליד הרן לשרה? ותירץ לא בעי תלמודא למידק טפי וכו' עיין שם. והוא דוחק כי זה נפקא מינה לענין דינא דאם נניח במונח דבדורות הראשונים היו מולידים בשבע שנים וארבעה חדשים אם כן קטן כזה ביאתו ביאה! ונראה לי בס"ד לתרץ קושית מהרש"א דתלמודא לא הוה מצי להוכיח בכח על שבע שנים וארבעה חדשים דיד הדוחה נטויה לדחות לומר דלעולם אברהם הוה קשיש משרה עשרה שנים ושמונה חדשים ובעת שאמר 'הַלְּבֶן מֵאָה שָׁנָה יִוָּלֵד וְאִם שָׂרָה הֲבַת תִּשְׁעִים שָׁנָה תֵּלֵד' (בראשית יז, יז) היה הוא בן מאה שנה וארבעה חדשים ושרה היתה בת תשעים חסרים ארבעה חדשים ולהכי קרי לה בת תשעים מפני שנכנסה ברוב שנת התשעים והוא קרא עצמו בן מאה שנה שלא נכנס בשנת הק"א אלא ארבע חדשים ולא דקדק לומר בת תשעה ושמונים שנה ושמונה חדשים וכן על עצמו בן מאה שנה וארבעה חדשים כדי שלא יאריך בלשון, וכיון דאיכא למימר הכי לא הוכיח תלמודא לומר שהולידו בני שבעה שנים וארבע חדשים ורק אמר בני שמונה שנים שזו היא הוכחה ברורה. ובין שהכריח מהרש"א משום דמעיקרא אוליד הרן את מלכה דכתיב הוא 'אֲבִי מִלְכָּה וַאֲבִי יִסְכָּה', אין זה הכרח כיון דיש לומר מלכה ויסכה תאומים היו וכדכתיבנא לעיל. אך קשא לפי זה מאי יליף תלמודא מקרא דאברהם קשיש מהרן בעשר שנים, ודילמא אברהם ונחור תאומים היו וחשיב לאברהם ברישא כי הוא יצא בראשונה? ונראה דקיימא לן לתלמודא וגמרא גמירא להו דלא הוו תאומים.

דִּילְמָא אַבְרָהָם, זוּטָא דַּאֲחוּהָ הֲוָה, וְדֶרֶךְ חָכְמָתָן קָא חָשִׁיב לְהוּ תֵּדַע, דְּקָא חָשִׁיב לְהוּ קְרָא דֶּרֶךְ חָכְמָתָן (בראשית יא, כט) (בראשית ה, לב). נראה לי בס"ד דהוא הדין דהוה מצי להוכיח מבנות צלפחד דחשיב להו דרך חכמתן וכמו שאמרו בבתרא בפרק יש נוחלין (בבא בתרא קכ.) דקשו קראי אהדדי ומתרץ הש"ס להלן (במדבר לו, יא) מנאן דרך גדילתן וכאן (במדבר כז, א) דרך חכמתן עיין שם. אלא דבחר תלמודא להוכיח ממקראות הקודמים בספר בראשית. אך קצת קשה אמאי לא זכר תלמודא הכרח זה של שם חם ויפת התם בפרק יש נוחלין גבי בנות צלפחד, והוה אמר התם נמי תדע וכו' כדקאמר הכא? ויש לישב בפשיטות ודוק.