דף ביאור

מסכת סנהדרין דף ס״ו עמוד א׳

דף זה מרכז את הביאור על יחידת המקור: פירושי המפרשים כלשונם, המקורות שהטקסט מצטט, החכמים הנזכרים בו וקישורים ישירים חזרה לטקסט.

לטקסט המלא במקור

תלמוד בבלי · מפת הדף

מסכת סנהדרין דף ס״ו עמוד א׳

מסכת סנהדרין דף ס״ו עמוד א׳. נוסח הדפוס המלא של עמוד זה — 27 קטעים ממוספרים, כ־494 מילים — יחד עם פירושי המפרשים שנדפסו על הדף.

רש"י

אל תתחיל בי כשבא הגבאי לגבות מס ממנו או קיצת העיר אומר לו בבקשה ממך אל תתחיל בי להיות ראשון בדבר הפסד שסימן רע הוא לו:

שחרית הוא שהיה תובע ממנו חוב אמר לו שחרית הוא ולא אתחיל תחלת מעשה היום בפירעון:

ראש חדש הוא המתן לי עד מחר:

מוצאי שבת הוא ראשון לימי השבוע:

המנחשין כשיוצאין לדרך או כשמתחילין בשום דבר:

מתני' המחלל את השבת דחשיב ליה תנא בנסקלין כגון שחללו במלאכה גמורה:

שחייבין על זדונו כרת ועל שגגתו חטאת כגון דבר שיש בו מעשה ומלאכת מחשבת ולא המתעסק:

גמ' תחומין ואליבא דר"ע דיליף להו מקראי במסכת סוטה (דף כז:):

ועוד 20 קטעי פירוש על דף זה.

Rashi on Sanhedrin 66a · Sefaria

תוספות

המחלל שבת לאו למימר דכל שחייב על שגגתו חטאת חייב על זדונו מיתה דהא איסי דאמר בפ"ק דשבת (דף ו:) אבות מלאכות ארבעים חסר אחת ואינו חייב על אחת מהן ופי' הקונטרס וכן ר"ת היינו מיתה אבל חטאת מיחייב אכולהו אלא אתא למימר דכל שאין חייבין חטאת אין חייבין מיתה:

לרבות בת הא דאמר (ב"ק. דף טו.) השוה הכתוב אשה לאיש היינו היכא דכתיב בלשון זכר אבל היכא דכתיב בלשון איש ממעטינן אי לאו דכתיב ב' זימני דאין מיעוט אחר מיעוט אלא לרבות ואם תאמר הא אמרינן בפרק ארבעה וחמשה (שם דף מד:) גבי שור שהמית שור שור שבעה להביא שור האשה אע"ג דלא כתיב שור איש וי"ל משום דדרשינן התם נגיחה למיתה נגיחה לנזקין והוה ילפינן מיתה מנזקין משום דכתיב (שמות כ״א:ל״ה) וכי יגוף שור איש:

עד שיפרט לך הכתוב יחדיו פירש הקונטרס כדרך שפרט בכלאים ותימה אם כן לרבי יאשיה אמאי כתיב בהו יחדיו אלא על כרחך אי לאו יחדיו הוה אמינא דלא יחרוש בשור וחמור כאחד אף על פי שאין קשורין ולא ילבש בגד של צמר ושל פשתים אף ע"פ שאינן קשורין ותפורים כדדרשינן (יבמות דף נה:) תכיפה אחת אינה חיבור שתי תכיפות חיבור והיינו מדכתיב יחדיו אלא מסברא קאמר עד שיפרט לך הכתוב יחדיו:

גמר קודש מחול מדאפקיה בלשון אלהים דאי מק"ו למ"ד קודש נמי לא איצטריך לגופיה דנילף מנשיא וחרש אלא איכא למיפרך מה לבשר ודם שכן דואגים ומתביישין בכך:

Tosafot on Sanhedrin 66a · Sefaria

מאירי

המשנה האחת עשרה והכונה בה כשלפניה ואמר בשבת שזה שמנאו בנסקלים דוקא במלאכה שחייבין על זדונה כרת בלא התראה ועל שגגתה חטאת כגון דבר שיש בו מעשה ומלאכת מחשבת ולא המתעסק וכן בא למעט תחומין אף בשלש פרסאות שהוא מן התורה ומ"מ אין בו לא כרת ולא קרבן וכן מחמר אחר בהמתו והמקלל אביו או אמו אינו חייב עד שיקלל בשם ר"ל בשם המיוחד אבל בכנוי ר' מאיר מחייב וחכמים פוטרין והלכה כחכמים ופטור זה פירושו מסקילה אבל מלקות הוא חייב על הדרך ולוקה בשאר בני אדם הכשרים אף בכנוי:

זהו ביאור המשנה ופסק שלה ודברים שנכנסו תחתיה בגמ' אלו הן:

כשם שהבן חייב בקללת אביו כך הבת וכן טומטום ואנדרוגינוס כל שהם בני עונשין שנאמר איש איש לרבות את כלן וכן חייב על קללת אחד מהם וכן חייב במקלל אחר מיתה כמקלל מחיים:

אע"פ שהמקלל את חבירו עובר בלאו משום לא תקלל חרש התורה מייחדת לאו אחר לדיין ולנשיא לחייבו שתים מעתה המקלל את חברו לוקה אחת ואם הוא דיין לוקה שתים ואם הוא נשיא שבבית דין או מלך שהוא דיין גם כן לוקה שלש ואם היה אביו לוקה אם לא קלל אלא בכנוי ארבעה שהרי אין אזהרתו מלא תקלל חרש אלא ממה שהיה יכול לומר לא תקל ואומר לא תקלל ונמצאו ארבעה אזהרות ולאו זה ר"ל לא תקלל חרש לא ניתן לאזהרת מיתה לבד שהרי אף לקללה בכנוי היא באה לקללת אחרים אין הפרש בין קללה בשם המיוחד לקללה בכנוי אלא לוקה עם כולם וכן היא במסכת סופרים וי"א שאינו לוקה בכנוי אלא שעובר בלאו כמו שיתבאר בפרק שבועת העדות ואין נראה כן שמאחר שהן בלאו מלקות למה נפקע וכתבו גדולי המפרשים שהשמות שהאל נקרא בהן בלשון לעז בכלל הכינוים הם ומכאן הזהירו כמה גאונים שלא לקלל את חברו אף בכנוי ואף לא בלשון לעז:

Meiri on Sanhedrin 66a · Sefaria

מהרש"א — חידושי הלכות

גמרא מה ת"ל איש איש לרבות בת טומטום כו' ורש"י בחומש בפרשת משפטים כתב ומקלל אביו ואמו למה נאמר לפי שהוא אומר איש איש אשר יקלל גו' אין לי אלא איש שקלל אשה מניין ת"ל ומקלל אביו גו' סתם בין איש ובין אשה כו' ע"ש והוא ע"פ המכילתא וכמה שכתבו שדרכו לדרוש בפירושו הדרשה יותר פשוטה במקרא דדרשה דשמעתין אינה פשוטה לרבות אשה מאיש איש משום דאין מיעוט אחר מיעוט אלא לרבות ודו"ק:

שם למאן דאמר אלהים קודש גמרינן חול מקודש כו' והשתא לא תימא כדבעי למימר מעיקרא דלכתוב או נשיא וחרש אלהים ל"ל אא"ע לגופיה כו' דהא אלהים איצטריך לגופיה לקודש דלא אתיא מבשר ודם כמ"ש התוספות אלא דלכתוב אלהים וחרש ולא לכתוב נשיא אא"ע לגופיה תנהו ענין לאביו וכן צריך לומר למאי דגמר קודש מחיל דאלהים איצטריך משום קודש ומדאפקיה בלשון אלהים כמ"ש התוס' אלא דנשיא לא איצטריך לגופיה וק"ל:

שם אם כן לכתוב קרא לא תקל מאי לא תקלל ש"מ תרתי ובחומש פירש"י אלהים לא תקלל ה"ז אזהרה לברכת השם ואזהרה לקללת דיין עכ"ל והיינו כמסקנא דהכא אליבא דכ"ע דבין למ"ד אלהים קודש ובין למ"ד אלהים חול תרתי משמע אבל הרא"ם הביא המכילתא דאיכא למאן דאמר אלהים קודש ואיכא למ"ד אלהים חול ותמה על פירוש רש"י איך תפס דברי שניהם אחר שהם חולקים כו' עכ"ל והאריך בזה לפי שנעלם מעיניו סוגיא דשמעתין דמסיק בהדיא דאינן חולקין בדינא ולכ"ע אלהים תרתי משמע מדכתיב לא תקלל ולא כתיב לא תקל עוד כתב הרא"ם שם ודע היות המין הזה מן האזהרות על שנים שלשה דברים אינו מחויב שיהיה ממין לאו שבכללות בשביל שהכתוב כבר ביאר העונש בכל ענין כו' עכ"ל ועוד האריך לפי דרכו ולא הבנתי דבריו דהיכן ביאר עונש של מקלל דיין דהא לא אתי דלוקין עליו אלא מכלל אלהים לא תקלל שהוא לאו שבכללות דאתי נמי אזהרה לברכת השם אבל הנראה בזה דכיון דאלהים מפורש ומשמע תרתי אלהים ממש ואלהים דיין כדכתיב עד האלהים יבא דבר גו' לא מקרי לאו שבכללות כמו שכתבו התוספות לעיל אנא ומבושל ואזג וחרצן ובמבשל חלב ביום טוב ומיהו יש להקשות נמי אמאי לקי אקללת דיין כיון דה"ל אלהים לא תקלל לאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד לברכת השם [א] ועל כן נראה דקללת דיין לא איצטריך מהאי קרא דאתא מנשיא וחרש ולא איצטריך לגופיה אלא לאביו ואביו קושטא הוא דאין לוקין עליו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד ודו"ק:

תוס' בד"ה עד שיפרט לך גו' אלא מסברא קאמר עד שיפרוט לך הכתוב יחדיו עכ"ל מה שיש לדקדק בזה עיין בחידושינו בפרק אותו ואת בנו:

Chidushei Halachot on Sanhedrin 66a · Sefaria

מהר"ם

ברש"י ד"ה בנקבו יומת כו' ואפילו לא בירך שם בשם אלא יתברך יוסי כו' פירוש שלא אמר יכה יוסי את יוסי אלא יקולל יוסי ויוסי בגימטריא אלהים כמבואר למעלה בפרקין רבי מנחם סבירא ליה דחייב לאפוקי תנא דלעיל דסבירא ליה ראינו חייב עד שיברך שם בשם שיאמר יכה יוסי את יוסי ודריש מדכתיב בנקבו שם:

בתוס' ד"ה לרבות בת כו' אבל היכא דכתיב איש כו' פירוש כגון הכא אי הוה כתיב איש (או אשה) אשר יקלל אביו ואמו הוה ממעטינן אשה דהיינו בת לכך כתיב (באיש) איש איש אשר יקלל ואין מיעוט אחר מיעוט אלא לרבות בת ואם תקשה לך לא יכתוב שום איש וממילא הוה ידעינן דגם בת חייבת מדהשוה הכתוב אשה לאיש לכל עונשים שבתורה אין זה קושיא דאיצטריך למכתב עכ"פ חד איש למעט את הקטן:

בא"ד גבי שור שהמית שור שבעה להביא שור האשה פירוש שבעה פעמים כתיב שור בקרא גבי שור שהמית אדם ודרש התם לכולהו וחד מינייהו מוקי ליה להביא שור האשה אע"ג דהתם לא כתיב שור איש וא"כ ל"ל קרא לשור אשה הא השוה הכתוב אשה לאיש לכל עונשים שבתורה:

ד"ה עד שיפרוט לך הכתוב יחדיו פירש הקונטרס כדרך שפרט בכלאים תימה לרבי יאשיה אמאי כתיב יחדיו פירוש דרש"י סבירא ליה דר' יונתן מכריח הענין דבכל מקום משמע שניהם כאחד ומשמע חד בפני עצמו מדהצריך הכתוב למכתב יחדיו בכלאים מכלל דבכל מקום שלא כתיב יחדיו משמע נמי כל אחר בפני עצמו וא"כ צריך לומר דיחריו דכתיב גבי כלאים קרא יתירא הוא וליכא לאוקמי ליה אלא להכי א"כ תימה לרבי יאשיה דס"ל דבכל מקום אפילו היכא דלא כתיב יחדיו משמע דוקא שניהם כאחד א"כ לדידיה יחדיו גבי כלאים למה לי אלא ע"כ צ"ל דיחדיו דכתיב גבי כלאים אצטריך אפילו לרבי יאשיה למילף דאינו אסור כ"א בקשורים או במחוברים בשתי תכיפות זה לזה וא"כ מנא ליה לרבי יונתן להכריח מיניה דכל מקום דלא כתיב יחדיו לא משמע דוקא שניהם כאחד לכך לא נראה להו לתוס' פירושו של רש"י ורבי יונתן לא מכריח זה מדכתיב גבי כלאים יחדיו אלא מסברת עצמו בלא שום ראיה ס"ל דכל מקום דלא כתיב יחדיו משמע נמי כל אחד בפני עצמו עד שיפרט לך הכתוב יחדיו כך הם המשך דברי התוס' ואע"פ שפשוט הוא הארכתי לפרש דבריהם מפני שיש בהם מקום לטעות להתלמידים אלא שעדיין יש לדקדק דבשלמא לרבי יאשיה דבלא יחדיו נמי משמע דוקא שניהם כאחד אתי יחדיו למילף מיניה דאינו אסור כ"א בקשורים ותכופים בשתי תכיפות אלא לר' יונתן דבעי יחדיו שלא תאמר אסור לחרוש בשור לבדו ובחמור לבדו וכן גבי צמר ופשתים א"כ קשורים ותכופים בשתי תכיפות מנא ליה וצריך לומר דממשמעותא יליף ליה דלשון יחדיו הכי משמע דוקא בקשורים ומחוברים ואין חבור פחות משתי תכיפות:

ד"ה גמר קודש מחול מדאפקיה בלשון אלהים כו' ר"ל הא דפריך דמקשה בשלמא למ"ד אלהים חול גמר קודש מחול אין ר"ל דמק"ו גמר קודש מחול דהא ע"כ אית ליה למפרך דאל"כ תקשה לך למ"ד נמי קודש לא אצטריך לגופיה דנילף מנשיא וחרש אלא ע"כ צ"ל דאיכא למפרך מה לב"ו כו' א"כ למ"ד חול נמי ליכא ק"ו דאיכא למפרך הכי אלא ע"כ הכי פריך בשלמא למ"ד חול גמר קדש מחול משום דאי לחול לחודיה אתי למה אפקיה הכתוב בלשון אלהים וכ"ת א"כ נימא כוליה לקודש אתי וחול מנא ליה י"ל דמסתבר ליה להאי תנא דקרא בחול איירי מדכתיב בתריה נשיא בעמך לא תאור אלא למ"ד קדש היכא גמר מיניה חול ומשני א"כ לכתוב קרא לא תקל כו' ש"מ תרתי ויש לדקדק כיון דבין להאי תנא ובין להאי תנא שמעינן מיניה חול וקודש א"כ מאי פליגי התנאים דמר אמר אלהים חול ומר אמר אלהים קדש ונראה דנפקא מיניה לענין מלקות דמ"ד עיקרא קראי אתי לחול דהיינו למקלל הדיין אלא דאתי נמי לקודש דהיינו לאזהרות מברך השם לדידיה איכא מלקות במקלל הדיין ולמ"ד דעיקר קראי אתי לקודש דהיינו מברך השם ליכא מלקות במקלל את הדיין וק"ל:

Maharam on Sanhedrin 66a · Sefaria

גליון הש"ס

גמ' נכתוב קרא או אלהים וחרש קשה דהא צריך קרא דנשיא למלקות דעל לימוד במה הצד אין מזהירין ועיין בתשובת תורת חסד סי' ר"ה:

רש"י ד"ה בנקבו וכו' עד שיברך שם בשם קשה לי הא ממילא לדידהו מקלל אביו ואמו אינו חייב עד שיברך בשם המיוחד בק"ו באם מברך השם בכינוי פטור ק"ו למקלל אביו בכינוי. ולמ"ש תוס' ד"ה גמר י"ל דבשר ודם חמור דמתבייש אבל הסמ"ג בלאוין אות מ' כתב לתרץ הא דנסתפק משה רבינו במברך השם ולא למד בק"ו ממקלל אביו דדלמא כיון דחמיר לא סגי ליה בכפרה. א"כ תקשי כנ"ל דלפטור שפיר יש ללמוד מקלל אביו בכינוי ממברך השם בכינוי דהא בזה לא שייך לומר דדלמא מברך השם בכינוי פטור משום דחמיר ולא סגי ליה בכפרה דהא אפילו במקלל בשם המיוחד דחמור יותר סגי ליה בכפרה וצ"ע:

Gilyon HaShas on Sanhedrin 66a · Sefaria

לשון המקור

קטע 1

״אַל תַּתְחִיל בִּי״, ״שַׁחֲרִית הוּא״, ״רֹאשׁ חוֹדֶשׁ הוּא״, ״מוֹצָאֵי שַׁבָּת הוּא״.

קטע 2

תָּנוּ רַבָּנַן: ״לֹא תְנַחֲשׁוּ וְלֹא תְעוֹנֵנוּ״ – כְּגוֹן אֵלּוּ הַמְנַחֲשִׁים בְּחוּלְדָּה, בְּעוֹפוֹת, וּבְדָגִים.

קטע 3

מַתְנִי׳ הַמְחַלֵּל אֶת הַשַּׁבָּת בְּדָבָר שֶׁחַיָּיבִין עַל זְדוֹנוֹ כָּרֵת, וְעַל שִׁגְגָתוֹ חַטָּאת.

קטע 4

גְּמָ׳ מִכְּלָל דְּאִיכָּא מִידֵּי דְּחִילּוּל שַׁבָּת הָוֵי, וְאֵין חַיָּיבִין לֹא עַל שִׁגְגָתוֹ חַטָּאת וְלֹא עַל זְדוֹנוֹ כָּרֵת.

קטע 5

מַאי הִיא? תְּחוּמִין, וְאַלִּיבָּא דְּרַבִּי עֲקִיבָא. הַבְעָרָה, וְאַלִּיבָּא דְּרַבִּי יוֹסֵי.

קטע 6

מַתְנִי׳ הַמְקַלֵּל אָבִיו וְאִמּוֹ אֵינוֹ חַיָּיב עַד שֶׁיְּקַלְּלֵם בַּשֵּׁם. קִלְּלָם בְּכִנּוּי, רַבִּי מֵאִיר מְחַיֵּיב וַחֲכָמִים פּוֹטְרִין.

קטע 7

גְּמָ׳ מַאן חֲכָמִים? רַבִּי מְנַחֵם בְּרַבִּי יוֹסֵי הוּא. דְּתַנְיָא: רַבִּי מְנַחֵם בְּרַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, ״בְּנׇקְבוֹ שֵׁם יוּמָת״ – מָה תַּלְמוּד לוֹמַר ״שֵׁם״? לִימֵּד עַל מְקַלֵּל אָבִיו וְאִמּוֹ שֶׁאֵינוֹ חַיָּיב עַד שֶׁיְּקַלְּלֵם בַּשֵּׁם.

קטע 8

תָּנוּ רַבָּנַן: ״אִישׁ״ – מָה תַּלְמוּד לוֹמַר ״אִישׁ אִישׁ״? לְרַבּוֹת בַּת, טוּמְטוּם, וְאַנְדְּרוֹגִינוֹס.

קטע 9

״אֲשֶׁר יְקַלֵּל אֶת אָבִיו וְאֶת אִמּוֹ״ – אֵין לִי אֶלָּא אָבִיו וְאִמּוֹ. אָבִיו שֶׁלֹּא אִמּוֹ, אִמּוֹ שֶׁלֹּא אָבִיו – מִנַּיִין? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״אָבִיו וְאִמּוֹ קִלֵּל דָּמָיו בּוֹ״ – אָבִיו קִילֵּל, אִמּוֹ קִילֵּל. דִּבְרֵי רַבִּי יֹאשִׁיָּה.

קטע 10

רַבִּי יוֹנָתָן אוֹמֵר: מַשְׁמָע שְׁנֵיהֶן כְּאֶחָד, וּמַשְׁמָע אֶחָד בִּפְנֵי עַצְמוֹ, עַד שֶׁיִּפְרוֹט לְךָ הַכָּתוּב ״יַחְדָּו״.

קטע 11

״מוֹת יוּמָת״ – בִּסְקִילָה. אַתָּה אוֹמֵר בִּסְקִילָה, אוֹ אֵינוֹ אֶלָּא בְּאַחַת מִכׇּל מִיתוֹת הָאֲמוּרוֹת בַּתּוֹרָה? נֶאֱמַר כָּאן ״דָּמָיו בּוֹ״, וְנֶאֱמַר לְהַלָּן ״דְּמֵיהֶם בָּם״. מָה לְהַלָּן בִּסְקִילָה, אַף כָּאן בִּסְקִילָה.

קטע 12

עוֹנֶשׁ שָׁמַעְנוּ, אַזְהָרָה מִנַּיִין? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״אֱלֹהִים לֹא תְקַלֵּל וְגוֹ׳״. אִם הָיָה אָבִיו דַּיָּין – הֲרֵי הוּא בִּכְלַל ״אֱלֹהִים לֹא תְקַלֵּל״, וְאִם הָיָה אָבִיו נָשִׂיא – הֲרֵי הוּא בִּכְלַל ״וְנָשִׂיא בְעַמְּךָ לֹא תָאֹר״.

קטע 13

אֵינוֹ לֹא דַּיָּין וְלֹא נָשִׂיא, מִנַּיִין? אָמְרַתְּ: הֲרֵי אַתָּה דָּן בִּנְיַן אָב מִשְּׁנֵיהֶן. לֹא רְאִי נְשִׂיא כִּרְאִי דַּיָּין, וְלֹא רְאִי דַּיָּין כִּרְאִי נָשִׂיא.

קטע 14

לֹא רְאִי דַּיָּין כִּרְאִי נָשִׂיא, שֶׁהֲרֵי דַּיָּין – אַתָּה מְצֻוֶּוה עַל הוֹרָאָתוֹ, כִּרְאִי נָשִׂיא – שֶׁאִי אַתָּה מְצֻוֶּוה עַל הוֹרָאָתוֹ. וְלֹא רְאִי נָשִׂיא כִּרְאִי דַּיָּין, שֶׁהַנָּשִׂיא – אַתָּה מְצֻוֶּוה עַל הַמְרָאָתוֹ, כִּרְאִי דַּיָּין – שֶׁאִי אַתָּה מְצֻוֶּוה עַל הַמְרָאָתוֹ.

קטע 15

הַצַּד הַשָּׁוֶה שֶׁבָּהֶם שֶׁהֵן בְּעַמְּךָ, וְאַתָּה מוּזְהָר עַל קִלְלָתָן. אַף אֲנִי אָבִיא אָבִיךָ, שֶׁבְּעַמְּךָ, וְאַתָּה מוּזְהָר עַל קִלְלָתוֹ.

קטע 16

מָה לְהַצַּד הַשָּׁוֶה שֶׁבָּהֶן, שֶׁכֵּן גְּדוּלָּתָן גָּרְמָה לָהֶן?

קטע 17

תַּלְמוּד לוֹמַר: ״לֹא תְקַלֵּל חֵרֵשׁ״ – בְּאוּמְלָלִים שֶׁבְּעַמְּךָ הַכָּתוּב מְדַבֵּר.

קטע 18

מָה לְחֵרֵשׁ, שֶׁכֵּן חֲרִישָׁתוֹ גָּרְמָה לוֹ?

קטע 19

נָשִׂיא וְדַיָּין יוֹכִיחוּ. מָה לְנָשִׂיא וְדַיָּין שֶׁכֵּן גְּדוּלָּתָן גָּרְמָה לָהֶן? חֵרֵשׁ יוֹכִיחַ.

קטע 20

וְחָזַר הַדִּין. לֹא רְאִי זֶה כִרְאִי זֶה, וְלֹא רְאִי זֶה כִּרְאִי זֶה. הַצַּד הַשָּׁוֶה שֶׁבָּהֶן: שֶׁהֵן בְּעַמְּךָ, וְאַתָּה מוּזְהָר עַל קִלְלָתָן. אַף אֲנִי אָבִיא אָבִיךָ, שֶׁבְּעַמְּךָ וְאַתָּה מוּזְהָר עַל קִלְלָתוֹ.

קטע 21

מָה לְצַד הַשָּׁוֶה שֶׁבָּהֶן, שֶׁכֵּן מְשׁוּנִּין?

קטע 22

אֶלָּא, אִם כֵּן נִכְתּוֹב קְרָא: אוֹ ״אֱלֹהִים וְחֵרֵשׁ״, אוֹ ״נָשִׂיא וְחֵרֵשׁ״. ״אֱלֹהִים״ לְמָה לִי? אִם אֵינוֹ עִנְיָן לְגוּפוֹ, תְּנֵהוּ עִנְיָן לְאָבִיו.

קטע 23

הָנִיחָא לְמַאן דְּאָמַר ״אֱלֹהִים״ חוֹל, אֶלָּא לְמַאן דְּאָמַר קוֹדֶשׁ, מַאי אִיכָּא לְמֵימַר?

קטע 24

דְּתַנְיָא: ״אֱלֹהִים״ – חוֹל, דִּבְרֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר: ״אֱלֹהִים״ – קוֹדֶשׁ. וְתַנְיָא: רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב אוֹמֵר: אַזְהָרָה לִמְבָרֵךְ אֶת הַשֵּׁם מִנַּיִין? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״אֱלֹהִים לֹא תְקַלֵּל״.

קטע 25

לְמַאן דְּאָמַר ״אֱלֹהִים״ חוֹל – גָּמַר קוֹדֶשׁ מֵחוֹל, לְמַאן דְּאָמַר ״אֱלֹהִים״ קוֹדֶשׁ – גָּמְרִינַן חוֹל מִקּוֹדֶשׁ.

קטע 26

בִּשְׁלָמָא לְמַאן דְּאָמַר ״אֱלֹהִים״ חוֹל, גָּמַר קוֹדֶשׁ מֵחוֹל. אֶלָּא לְמַאן דְּאָמַר ״אֱלֹהִים״ קוֹדֶשׁ, גָּמַר חוֹל מִקּוֹדֶשׁ? דִּילְמָא אַקּוֹדֶשׁ אַזְהַר, אַחוֹל לָא אַזְהַר?

קטע 27

אִם כֵּן, לִכְתּוֹב קְרָא: ״לֹא תָקֵל״!

מסכת סנהדרין דף ס״ו עמוד א׳

מסכת סנהדרין דף ס״ו עמוד א׳

רש"י

תוספות

מאירי

מהרש"א — חידושי הלכות

מהר"ם

גליון הש"ס

מה תמצאו כאן

המשך הרצף

מקורות מקבילים

שיעורים וכלי לימוד

חכמים הנזכרים בדף

לשון המקור