מסכת סנהדרין דף ס״ה עמוד א׳

מתני' פיתום שם המכשף המדבר משחיו מעלה את המת מן הארץ ומושיב לו בשחיו תחת זרועותיו ומדבר משחי איישל"ה בלע"ז:

ידעוני המדבר בפיו כדמפרש בגמרא חיה אחת יש ששמה ידוע ומכניס ממנה עצם לתוך פיו והעצם מדבר מאליו על ידי כשפים:

הרי אלו בסקילה כדכתיב (ויקרא כ) באבן ירגמו אותם:

והנשאל בהם שבא ושואל בהם להגיד לו דבר העתיד כגון שאול:

באזהרה דאל תפנו אל האובות (שם יט) ואזהרה דמכשפות גופיה מלא ימצא בך וגו' וחובר חבר ושואל אוב וידעוני (דברים יח):

גמ' בכריתות קא חשיב לכל כריתות שבתורה שחייבין עליהן על שגגתן חטאת ותנן (שם דף ב.) בעל אוב ולא תנא ידעוני:

הואיל ושניהם בלאו אחד נאמרו בלאו דאל תפנו אל האובות ואל הידעונים ואם עשה שניהם בהעלם אחד אינו חייב אלא חטאת אחת שהלאוין מחלקין לחטאות כדכתיב (ויקרא ד׳:כ״ג) אשר לא תעשינה דהיינו דברים שהן בלא תעשה וסמיך ליה או הודע אליו אלמא חטאת אלאוין קיימי והני אף על גב דכי עבד לחד מינייהו באפי נפשיה מיחייב דהא לאו אתרוייהו קאי לא תני להו לתרוייהו התם דכי תנינא התם מידי דמחייב אכל חד וחד כי עביד להו כי הדדי הוא דתנינן כדאמרינן התם ברישא דגמ' דפרכינן מנינא למה לי שאם עשאן כולם בהעלם אחת חייב על כל אחת ואחת הלכך לא מצי למתני ל"ז כריתות לחייבו ל"ז חטאות והא דנקט הואיל ושניהם בלאו אחד נאמרו ולא נקט הואיל ושניהם בכרת אחת נאמרו משום דחלוק חטאות אינו תלוי בחלוק כריתות דהא מפטם שמן המשחה וסך משמן המשחה משום דאיכא שני לאוין על בשר אדם לא ייסך ובמתכנתו לא תעשו כמוהו (שמות ל׳:ל״ב) אע"ג דאין בשניהם אלא כרת אחת כדכתיב (שם) איש אשר ירקח כמוהו ואשר יתן ממנו על זר ונכרת מעמיו אמרי' התם דכי עביד להו בשוגג בהדדי מיחייב על כל אחת ואחת:

ריש לקיש אמר ידעוני להכי לא תנינא לה להתם משום דאפי' כי עביד לה באפי נפשיה לאו בר קרבן הוא לפי שאין בו מעשה וחטאת אינה באה אלא על המעשה דכתיב ועשה אחת אבל בעל אוב צריך להקיש בזרועותיו כדלקמן והקשת זרועותיו חשיב ליה מעשה אבל הכנסת העצם ידעוני אינו מדבר בשעת מעשה אלא לאחר המעשה שהוא בפיו מדבר העצם מאליו:

והנשאל בהן פ"ה באזהרה דאל תפנו ואזהרה דמכשפות גופיה מלא ימצא בך וקשה דאי אל תפנו אזהרה לנשאל א"כ יהא בו כרת דכתיב בפרשת קדושים והנפש אשר תפנה וגו' והכרתי אותה וי"ל איפכא דאזהרה לנשאל מלא ימצא בך דכתיב בקרא בתריה שואל אוב וידעוני:

הואיל ושניהם בלאו אחד נאמרו פ"ה שהלאוים מחלקים לחטאות כדכתיב אשר לא תעשינה וסמיך ליה או הודע אליו ואף על גב דבס"פ כלל גדול (שבת דף סט.) הוא דדריש ריש לקיש בשגגה עד שישגג בלאו שבה ור' יוחנן ס"ל שגג בכרת אע"פ שהזיד בלאו מ"מ בלאוין תליא מילתא כיון דאשכחן מפטם וסך דאיכא שני לאוין וכרת אחד מסתברא דלכך כתובין שני לאוין כדי לחייבו שני חטאות:

מאן תנא השתחואה ר' עקיבא היא תימה הא לא מחייב ר"ע במגדף אלא משום דכתיב כרת במקום קרבן כדתנן בספ"ק דכריתות (דף ז:) וא"כ בהשתחואה דלא כתיב ביה כרת במקום קרבן ליפטר וכן ידעוני אליבא דר' יוחנן לר"ע אמאי חייב הא לא כתיב ביה כרת במקום קרבן וי"ל דר"ע אליבא דדבריהם דרבנן קאמר להו לדידי לא בעינן מעשה לדידכו אודו לי מיהת במגדף דכתיב ביה כרת במקום קרבן א"נ כיון דחייב רחמנא במגדף ש"מ דבכל דוכתי לא בעי מעשה לענין קרבן כלל דעקימת שפתיו לרבי יוחנן אליבא דר"ע לא חשיב מעשה הואיל וישנו בלב כדלקמן ולר"ל אליבא דר"ע מחייביה אע"פ דלית בה מעשה רבה אלא זוטא:

יצא מגדף ובעל אוב מיבעי ליה בריש כריתות (דף ג.) משני חדא מתרתי נקט וליתני בעל אוב מגדף איצטריך ליה סד"א הואיל וכתיב כרת במקום קרבן אימא מודו ליה לר"ע קמ"ל ודרך הש"ס בכמה מקומות כן כדאשכחן בפ"ק דחולין (דף כב. ושם) ידו הימנית מדרבה בר בר חנה נפקא ומשני כהונה בעיא אצבע ובסוף התודה (מנחות דף פג.) משני כדי נסבא ובסוף דם החטאת (זבחים דף צח. ושם) משני הנך ב' שינויי:

הואיל וישנו בלב פי' בקונט' שאפי' מברך השם כל היום ואין לבו כלפי מעלה אלא לדבר אחר ומכנהו בשם המיוחד אינו חייב וקשה השתא השתחואה נמי ישנה בלב כדאמרינן (לעיל סנהדרין דף סא:) גבי אנדרטא אי לא קיבלה באלוה לאו כלום הוא וי"ל מדכתיב גבי נינוה (נחום א׳:י״א) ממך יצא חושב על ה' רעה דהיינו רבשקה שגידף שהיה שלוחו של סנחריב מלך אשור ונינוה בארץ אשור ותלאו הכתוב במחשבה ולפי מאי דפרישי' לעיל (שם ד"ה רבא) דבסתם עבודת כוכבים מאהבה ומיראה חייב ניחא דאין תלויה בלב:

המשנה העשירית וענינה כענין מה שלפניה ובפרט בענין אוב וידעוני שהעושה אותם ברצונו במזיד ובהתראה נסקל ובלא התראה בכרת ובשוגג חטאת קבועה ואמר על האוב שהוא פיתום י"י מכשף המדבר משחיו וענינו הוא שהוא הולך על הקבר שהוא רוצה או לוקח גלגולת של מת או עורו ומקטיר קטרת ידועה אצלם ואוחז בידו מקל או ענף ומכה בכח ובתמידות או מקיש בזרועותיו ומפיל עצמו בארץ ומדבר בלאט כפי מה שיזדמן לו בבלבול עד שאינו יודע מהו מדבר וכח דמיונו מתעורר עד שמי שכח המדמה שלו חזק יבהל לאותם המעשים ויעיר דמיונו ויראה לו במחשבתו כאלו קול נמוך יוצא מן הארץ מתחת שחיו של בעל אוב כקול נמוך ויצייר משם תשובתו בדמיונו וידעוני הוא שלוקחין עצם עוף וי"א עצם חיה ושם העוף או החיה ידוע ומניחו בפיו ומקטיר שם קטורת ידועה עם עשיית דברים אחרים עד שמדבר בפיו דברים לא ידע הוא ענינם והשואל יצייר ויבין תשובתו מתוכם הרי אלו ר"ל בעלי המעשה בסקילה והשואל בהם באזהרה לבד מאמרו אל תפנו אל האובות ואל הידעונים:

זהו ביאור המשנה וכן הלכה ודברים שנכנסו תחתיה בגמ' אלו הן:

גמרא א"ל אין והתורה אמרה חובר זה בסקילה ואלא חובר דבלאו היאך הוא כדתניא חובר חבר אחד כו' כצ"ל וכן הסוגיא בכריתות דף ג' וק"ל:

בפירש"י בד"ה ואפי' לרבנן כו' מדלא פליגי רבנן עליה התם אלא במגדף אבל בבעל אוב כו' עכ"ל מיהו המתרץ דקאמר כי קאמר נמי ריש לקיש לר"ע לא משני מידי ולא הבין דברי המקשה וחוזר המקשה להקשות קושיא זו בעצמה א"ה יצא מגדף ובעל אוב כו' ודו"ק:

תוס' בד"ה יהנשאל בהם פ"ה כו' וקשה דאי אל תפנו אזהרה לנשאל א"כ כו' עכ"ל ופ"ה גופיה בגמרא חזר בו בד"ה הואיל ושניהם בלאו א' נאמרו בלאו דאל תפנו כו' ע"ש דהיינו אזהרה דמכשפים דבנשאל ודאי דאין שייך בו חיוב חטאת שאינו רק בלאו וק"ל:

בד"ה מאן תנא השתחואה כו' הא לא מיחייב רבי עקיבא במגדף אלא משום דכתיב כרת במקום קרבן כו' עכ"ל יש לדקדק בדבריהם הא מסיק לעיל לרב אליבא דר"ל דבאלי אתה חייב קרבן אע"ג דליכא כרת במקום קרבן ומשום דאיתקש דכתיב וישתחוו ויזבחו ויאמרו גו' וא"כ מיניה נילף נמי השתחואה אע"ג דלא כתיב ביה כרת במקום קרבן ועוד דהשתחואה גופה ניליף מהאי היקשא דוישתחוו ויזבחו גו' כמ"ש התוספות לעיל בתחילת הסוגיא וי"ל דלא קשיא להו אלא אהך דכריתות דקאמר דלא מחייב ר"ע במגדף אלא משום דאיכא כרת במקום קרבן ואי לאו הכי לא הוה מחייב ביה והכי ס"ל ר"ע בהשתחואה וכן באלי אתה דחייב קרבן משום דאיתקוש אף על גב דלית בהו כרת במקום קרבן ואהא תירצו דלא נקט התם כרת במקום קרבן אלא לדבריהם דרבנן כו' א"נ לבתר דגלי במגדף דחייב ומשום דאיכא כרת במקום קרבן דלא בעינן מעשה ילפינן נמי בכל דוכתא בהאי הקישא דוישתחוו ויזבחו גו' אבל אי לא גלי התם לא הוה ילפינן נמי בהאי היקשא מידי ודו"ק:

במתני' והנשאל בהם באזהרה ופירש"י והנשאל בהם שבא ושואל בהם להגיד לו כו' כגון שאול וצ"ע למה תני התנא לשון והנשאל הל"ל והשואל שבא ושואל בהם ובקשתי ולא מצאתי בכל המפרשים טעם על זה ונראה דמשום הכי קתני נשאל משום דדרכם היה שהאיש או העושה מעשה האוב ומעלה את המת שואל אותו שבא לשאול בו את מי אעלה לך כמו שמצינו במעשה דשאול לכך נקרא אותו שבא לשאול נשאל:

ברש"י ד"ה באזהרה דאל תפנו ואזהרה דמכשפים גופיה מלא ימצא וכו' פירוש מכשפים היינו האיש העושה מעשה האוב ומעלה את המת ושואל אוב דכתיב בהאי קרא מפרש רש"י דהיינו האיש העושה מעשה האוב ומעלה את המת ושואלו אבל התוס' מפרשים שואל דקרא בנשאל שהוא הבא לשאול ומכשף לעשות לו מעשה האוב ושואל להגיד לו כגון שאול:

בתוס' ד"ה מאן תנא השתחואה וכו' תימה וכו' א"כ בהשתחואה רלא כתיב כרת ממקום קרבן ליפטר וכו' מקשין העולם נימא דמשום הכי מחייב בהשתחואה משום דאתקש לזביחה כדאמר לעיל בפרקין (סנהדרין דף ס"ג) גבי האומר אלי אתה וכו' לר"ע פשיטא דהיינו מגדף מהו דתימא עד כאן לא מיחייב ר"ע קרבן אלא במגדף דכתיב ביה כרת אבל הכא דלא כתיב ביה כדת אימא לא קמ"ל דאיתקושי איתקוש דכתיב וישתחוו לו ויזבחו לו א"כ מהאי טעמא ליחייב נמי קרבן בהשתחואה דהא השתחואה נמי איתקש לזביחה וכדהקשו התוס' לעיל (סנהדרין דף ס"א) ד"ה מניין לרבות השתחואה וכו' ואין זה קושיא כלל דהא דקאמר לעיל גבי האומר אלי אתה קמ"ל דאיתקושי אתקוש וכו' אין ר"ל שחייב קרבן מטעם ההיקש אלא ה"ק דכיון דאיתקיש הוי כאילו כתיב נמי כרת גבי אלי אתה ולכך לר"ע דלא בעי מעשה ומחייב גבי מגדף ה"נ חייב באומר אלי אתה אבל מ"מ למ"ד דלא מחייב קרבן בדבר שאין בו מעשה גם באומר אלי אתה ובמשתחוה לא מחייב אע"ג דאתקיש לזביחה תדע דהא לרבנן אליבא דר"ל לא מחייב קרבן לא באומר אלי אתה ולא בהשתחואה אע"ג דפשוט הוא דלענין קטלא נמי אית להו לרבנן הקישא דהא תנן לעיל במתניתין אחד המשתחוה ואחד המקבלו לאלוה וע"כ טעמו הוא משום דאיתקש לזביחה כדפירש"י לעיל ואין בזה שום חילוק ולכך הקשו התוס' שפיר דליפטר בהשתחואה מקרבן אפי' לר"ע דכיון דאיתקיש לזביחה הוי כאילו כתיב ביה כרת מ"מ לא כתיב ביה כרת במקום קרבן כמו במגדף דכרת וכרת במקום קרבן שני דברים הן ולכך אע"ג דמחייב ר"ע במגדף מ"מ בהשתחואה לא לחייב והא דלא הקשו התוס' קושיא זו נמי לעיל גבי האומר אלי אתה מנא ליה דמחייב קרבן לר"ע הא עד כאן לא מחייב ר"ע במגדף אלא משום דכתיב ביה כרת במקום קרבן כמו שמקשין התוס' הכא גבי השתחואה יש לחלק דלעיל באומר אלי אתה אתי ליה שפיר דהא פריך לר"ע פשיטא היינו מגדף ומשני מ"ד וכו' אבל הכא דלא כתיב כרת קמשמע לן כיון דאתקיש וכו' הוי כאילו כתיב ביה כרת וכיון דכתיב ביה כרת הוי בכלל מגדף דהיינו מגדף ממש ובמגדף חייב קרבן מטעם דכתיב ביה כרת במקום קרבן אבל בהשתחואה לא שייך לומר דהיינו מגדף ולכך הקשו התוס' קושיא זו בהשתחואה ולא הקשו גבי האומר אלי אתה אבל לפי האמת בתירוץ שמתרצים התוס' הכא בהשתחואה מתורץ ג"כ באומר אלי אתה ודו"ק:

בא"ד ויש לומר דרבי עקיבא אליבא דדבריהם דרבנן קאמר וכו' ר"ל דלעולם לר"ע מחייב קרבן בכל דבר שאין בו מעשה אפילו היכא דלא כתיב ביה כרת במקום קרבן והא דקאמר ר"ע בכריתות במגדף טעמא דכתיב כרת במקום קרבן לא קאמר זה אלא לדבריהם דרבנן לדידי בלאו האי טעמא חייב קרבן וכו' אלא לדידכו אודו לי מיהת וכו':

ד"ה הואיל וישנו בלב וכו' ויש לומר מדכתיב גבי נינוה וכו' נראה דצריך לומר ויש לפרש וכוונת התוס' לפרש פירוש אחר ואינו תירוץ על פירש"י וק"ל:

תוס' ד"ה והנשאל כו' דכתיב בקרא עיין עירובין יז ע"ב ובתורת חיים שם: