דף ביאור

מסכת סנהדרין דף ס״ד עמוד א׳

דף זה מרכז את הביאור על יחידת המקור: פירושי המפרשים כלשונם, המקורות שהטקסט מצטט, החכמים הנזכרים בו וקישורים ישירים חזרה לטקסט.

לטקסט המלא במקור

תלמוד בבלי · מפת הדף

מסכת סנהדרין דף ס״ד עמוד א׳

מסכת סנהדרין דף ס״ד עמוד א׳. נוסח הדפוס המלא של עמוד זה — 20 קטעים ממוספרים, כ־557 מילים — יחד עם פירושי המפרשים שנדפסו על הדף.

רש"י

הס שתוק כמו (במדבר י״ג:ל׳) ויהס כלב השתיקם:

ויצעקו בני ישראל בקול גדול באנשי כנסת הגדולה כתיב:

בייא בייא בלשון ארמי הוי לשון גנוח וצעקה כמו אהה בלשון הקודש:

היינו האי דחרביה לביתיה למקדשו:

לקבולי ביה אגרא לכוף את יצרנו ולקבל שכר על כך:

לא איהו בעינן וכו' אלמא יצר תקפן:

יתבי תלתא יומין וכו' מלתיה דרב יהודה מסיק:

(ובעו רחמי) היו מבקשים רחמים שימסר בידם יצר הרע של עבודת כוכבים:

ועוד 37 קטעי פירוש על דף זה.

Rashi on Sanhedrin 64a · Sefaria

תוספות

אע"ג דקמיכוין לבזויה ולעובדה בבזוי דאי לא קמכוין אלא לבזות הא אפילו עובד מאהבה ומיראה פטור לרבא ואפילו לאביי דמחייב התם הכא מודה דפטור:

מרקוליס אור"ת קילוס שמה לשון שבח אלא שחכמים כינו אותה לגנאי וקראוה קוליס לשון לעג וקלס (תהלים מד) ומר לשון חילוף כמו במר דשחוטה (חולין דף צד.) במר דפרזלא (ב"ק דף קיג.) במר דכנתא (בכורות דף ל.) כלומר חילוף קילוס שהחליפו שמה:

קתני ע"ז וקתני מולך אף על גב דקתני ע"ז וקתני פעור ומרקוליס לא דמי דהתם לפרושי דינא קאתי אבל הכא דייק מרישא דקתני אלו הן הנסקלין עובד ע"ז והנותן מזרעו למולך ולא קתני פעור ומרקוליס:

Tosafot on Sanhedrin 64a · Sefaria

מאירי

המשנה התשיעית והכוונה בה ככוונת מה שלפניה הנותן מזרעו למולך ענין מולך הוא שהיה האב לוקח את בנו ומוסרו לכמרים והם עובדי האש וכשקבלוהו הכמרים להיותו בכת שלהם מדליקים אש גדולה והכמרים מחזירין אותו לאביו להיות הוא מעביר את בנו באש לרצונו בפניהם והאב לוקחו ומעבירו ברגליו על המדורה מצד לצד לשם יסוד האש וכשיצא מן המדורה לוקחין אותו הכומרין ומלבישין אותו בבגדיהם והוא נעשה כומר עמהם או מבני אותה אמונה והעבודה זו לא היה הבן נשרף בה ועבודה זרה אחרת היתה שהיו שורפין בה ואינה ממין המולך אלא לאלהי ספרוים ועליו הוצרכה אמו של חזקיה לסוכו בדם סלמנדרא ואומר עכשיו על המולך שאינו חייב עד שימסור למולך ויעבירנו באש ברגליו אבל אם מסר ולא העביר או העביר ולא מסר אינו חייב הא מסר והעביר במזיד והתראה נסקל בלא התראה בכרת בשוגג חייב חטאת:

זהו ביאור המשנה וכן הלכה ודברים שנכנסו תחתיה בגמ' אלו הן:

מעשה זה אינו עיקר הע"ז שאין זה אלא חוק אותם הגוים לכניסה בברית אמונתם ועיקר ע"ז זו הוא העבודה ליסוד אחר שנעשה מבני דתם וכל שזבח וקטר ונסך והשתחוה לשם היסוד הוא בכלל עובד ע"ז אבל המוסר והמעביר אינו עובד ע"ז עדין אלא שמתחקה בחוקותיהם ועל חוק זה הקפידה תורה לחייבו עליו סקילה ואם זבח וקטר לכומר או למדורה שלא לשם היסוד אין זה כלום וכל שהעביר את בנו באש לשם ע"ז אחרת אפילו פירט ואמר שהוא עושה מולך מדברים אחרים כגון צרורות או קיסמין והוא הנקרא מולך ארעי ומעבירו עליהם אין זה כלום וי"מ צרור או קיסם שליבן אבנים והדליק קיסמין עד שנעשו כרמץ או גחלים בלא מדורה ושלהבת:

Meiri on Sanhedrin 64a · Sefaria

מהרש"א — חידושי הלכות

תוס' בד"ה אע"ג דקמכוין לבזויה ולעובדה בביזוי דאי לא כו' עכ"ל נראה לענין חיוב מיתה קאמרי דאינו חייב אלא אם כן דנתכוון גם לעובדה אבל לענין חיוב חטאת חייב אף בלא נתכוון אלא לביזוי כיון דעבודתה בכך כדמוכח מהך עובדא דרב מנשה דמייתי עלה דלא היה אלא למרגמיה וכ"כ המיימוני בפרק ג' דהלכות ע"ז הפוער לפעור כדי לבזותו כו' הואיל ועבודתו בכך וחייב ומביא קרבן על שגגתו עכ"ל והשתא מתני' דקתני פוער לפעור ה"ז עבודתו וזורק אבן למרקוליס זו היא עבודתו ומפרש לה אע"ג דמכוין לבזויה ונמרגמיה אתי כפשטיה דלא נתכוון כלל לעובדה אלא לבזותו וחייב חטאת הואיל ועבודתה בכך וכ"כ בעל כסף משנה שם על דברי הרמב"ם ומיהו התוספות לא ניחא להו לפרש דמתניתין איירי לענין חטאת דכולה מתניתין אאלו הן הנסקלין דרישא קאי ודו"ק:

Chidushei Halachot on Sanhedrin 64a · Sefaria

מהר"ם

בתוספות ד"ה מרקוליס אר"ת קילוס שמה הא דאמר ר"ת כן משום שהוקשה לו דהיאך היה מותר לחז"ל לקרותה בשמה הא כתיב ושם אלהים אחרים לא תזכירו וכל עבודת כוכבים שאינה כתובה בתורה אסור להזכיר' ומרקוליס אינה כתובה בתורה לכך אמר ר"ת דאין שמה מרקוליס אלא קילוס שמה וכו' ועיין בסמ"ג מל"ת לב דכן משמע שם שזה היה קשה לר"ת לכך פירש שקילוס היה שמה וראיתי מי שמרבה בפלפול שלא לצורך לתרץ דלמה כינו אותה חכמים לקרותה מרקוליס היה להם לקרותה קוליס ולמה הוסיפו תיבת מר ונראה לתרץ דאם כינו אותה לקרותה קוליס הוה אמינא דלכך קראוהו כך בשביל שאסור להזכירה בשמה שזה היה ידוע בימי חכמי המשנה והגמ' שהכותים היו קורין אותה קילוס וחז"ל קראו אותה קוליס אבל לא הוה ידעינן דמצוה להחליף וכו' לכך הוסיפו תיבת מר שפירושו ל' חילוף לאשמועינן שמצוה להחליף שם ע"ז ולהפך משם לשון שבח ללשון גנאי ולפרש מרקוליס שהחליפו שמה לקוליס ולקלון שמצוה להחליף כמו שדרשו חז"ל וכו' ועוד מקשין שהיה להם לחז"ל לקרותו בשם מר קילוס שהיה משמע חילוף קילוס כלומר גנאי גם זה אינה קושיא כלל דהמצוה הוא להחליף שמה ובמה שהוסיפו תיבת מר לא היה בזה שום חילוף שם וגם נראה לי שהיה אסור לקרותו כך משום ושם אלהים אחרים לא תזכירו שהרי אף על גב שהיו מוסיפין תיבת מר מכל מקום היו מזכירים שמה וראיה מקל נבו דאמרינן לעיל דעיקר שם הע"ז היה נבו כדכתיב בקרא עולא היה קורא אותו קלנבו ואפשר שלכך קראה אותו כך כלומר קלון נבו ואפילו הכי אמר ליה רבא והא כתיב שם אלהים אחרים לא תזכירו וכל שכן אם היו קורין אותה מרקילוס:

ד"ה אף על גב דמתכוין לבזויה ולעובדה בבזוי וכו' צריך עיין מה רצו התוס' במה שכתבו לעבדה בבזוי הא אי מתכוין לעובדה מה שייך לומר דמכוין לבזויה ועוד אי מתניתין איירי במתכוין לעובדה בבזוי מה מייתי מינה לרב מנשה ואמר ליה זרק אבן למרקוליס תנן היא מתניתין איירי במתכוין לעובדה בהכי ורב מנשה פשיטא דלא היה מכוין לעובדה חלילה וצריך לומר דרצה לומר כגון דדרך עבודתה לפוער או לזרוק אבנים לפניה והוא עשה לאיזה קינטור ועבדה דרך בזוי וזרק האבנים בגופה ונתכוין לעבדה בבזוי ולכך אף על גב דנתכוין לעשות עבודתה דרך בזיון סוף הוא עובדה ואין זה שינוי דרך עבודתה למקרי שלא כדרכה דהא מכל מקום עבודתה חיא זריקת אבנים ולכך חייב וסוגיא דרב מנשה הכי אזלא דר"מ היה סבר דזורק אבן למרקוליס תנן אבל זורק אבן במרקוליס אף על גב דמכוין לעובדה בכך דרך בזיון אינו חייב מיתה ומכלל דהמתכוין בעצם לבזותה בכיון ולא לעובדה בכך אלא לבזות הוא מותר לגמרי ואמר ליה הזורק אבן במרקוליס תנן דהיינו אפילו מכוין לעובדה בבזוי חייב מיתה ואם כן מי שאינו מתכוין לעובדה בבזוי אלא לבזותה כמו רב מנשה הוא פטור מן המיתה אבל מכל מקום איסור עבד וק"ל כן נראה ליישב הסוגיא ע"ד התוס':

ד"ה קתני עבודת כוכבים וקתני מולך וכו' אבל הכא דייק מרישא וכו' רצה לומר דהמקשה לא ממתניתין דהכא דייק דמתניתין זו לפרושי דינא אתי אלא ממתניתין דלעיל קא דייק דקתני אלו הן הנסקלין וכו' וקא חשיב העובד ע"ז הנותן מזרעו למולך ובעל אוב וכו' ואילו פעור ומרקוליס לא קא חשיב ודאי משום דבכלל עבודה זרה חן וקא חשיב מולך ודאי היינו משום דאינו בכלל ע"ז שמע מיניה דמולך לאו ע"ז הוא:

Maharam on Sanhedrin 64a · Sefaria

גליון הש"ס

תוס' ד"ה אף ע"ג ולעבודה בבזוי. עי' לעיל סא ע"ב תוד"ה רבא:

Gilyon HaShas on Sanhedrin 64a · Sefaria

בן יהוידע

"הַנִּצְמָדִים לְבַעַל פְּעוֹר", כְּצָמִיד עַל יְדֵי אִשָּׁה (במדבר כה, ה) שהוא רפוי. הא דנקיט צָמִיד ולא רביד שעל הצואר וכיוצא בו שגם הוא דרכו רפוי, נראה דעון עבודה זרה פוגם בשם י־ה וידוע שם י־ה בא"ת ב"ש הוא מתחלף באותיות 'מצ' גם ידוע שיש במלואו ומלוי מלואו י"ד אותיות ונרמז זה בצמיד שהוא 'צמ י"ד' דהיינו שפוגם בשם י־ה שהוא אותיות 'צמ' בא"ת ב"ש ויש בהמלואים שלהם י"ד אותיות וזהו 'צמ י"ד'. וְאַתֶּם הַדְּבֵקִים בַּהֳ' אֱלֹקֵיכֶם (דברים ד, ד) דבוקים ממש דמחצב הנשמות רבות במחצב הספירות מה שאין כן במלאכים כתיב 'הֵן אֶרְאֶלָּם צָעֲקוּ חֻצָה' (ישעיה לג, ז).

Ben Yehoyada on Sanhedrin 64a · Sefaria

לשון המקור

קטע 1

הַס, שֶׁלֹּא לְהַזְכִּיר בְּשֵׁם ה׳, שֶׁלֹּא לִימְּדוֹ אָבִיו וְאִמּוֹ.

קטע 2

מִיָּד הוֹצִיא יִרְאָתוֹ מֵחֵיקוֹ, וּמְחַבְּקָהּ וּמְנַשְּׁקָהּ, עַד שֶׁנִּבְקְעָה כְּרֵיסוֹ וְנָפְלָה יִרְאָתוֹ לָאָרֶץ, וְנָפַל הוּא עָלֶיהָ, לְקַיֵּים מַה שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְנָתַתִּי אֶת פִּגְרֵיכֶם עַל פִּגְרֵי גִּלּוּלֵיכֶם״. בָּתַר דַּאֲבִיקוּ בֵּיהּ.

קטע 3

תָּא שְׁמַע: ״וַיִּזְעֲקוּ בְּקוֹל גָּדוֹל אֶל ה׳ אֱלֹהֵיהֶם״. מַאי אֲמוּר? אָמַר רַב יְהוּדָה, וְאִיתֵּימָא רַב יוֹנָתָן: בִּיָּיא, בִּיָּיא! הַיְינוּ דְּאַחְרְבֵיהּ לְבֵיתָא, וְקַלְיֵאּ לְהֵיכְלָא, וְקַטְלִינְהוּ לְצַדִּיקֵי, וְאַגְלִינְהוּ לְיִשְׂרָאֵל מֵאַרְעַיְיהוּ, וַעֲדַיִין הוּא מְרַקֵּד בֵּינַן. כְּלוּם יְהַבְתֵּיהּ לַן אֶלָּא לְקַבּוֹלֵי בֵּיהּ אַגְרָא? לָא אִיהוּ בָּעֵינַן וְלָא אַגְרֵיהּ בָּעֵינַן! בָּתַר דַּאֲבִיקוּ בֵּיהּ.

קטע 4

יְתַבוּ תְּלָתָא יוֹמֵי בְּתַעֲנִיתָא, בָּעוּ רַחֲמֵי. נְפַל לְהוּ פִּיתְקָא מֵרְקִיעָא דַּהֲוָה כְּתִיב בַּהּ: ״אֱמֶת״.

קטע 5

אָמַר רַבִּי חֲנִינָא: שְׁמַע מִינַּהּ, חוֹתָמוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא ׳אֱמֶת׳.

קטע 6

נְפַק כְּגוּרְיָא דְנוּרָא מִבֵּית קָדְשֵׁי הַקֳּדָשִׁים. אֲמַר לְהוּ נָבִיא לְיִשְׂרָאֵל: הַיְינוּ יִצְרָא דַּעֲבוֹדָה זָרָה. בַּהֲדֵי דְּקָתָפְסִי לֵיהּ, אִישְׁתְּמִיט בִּינִיתָא מִינֵּיהּ, וַאֲזַל קָלֵיהּ בְּאַרְבַּע מְאָה פַּרְסֵי. אָמְרוּ: הֵיכִי נֶיעְבֵּד? דִּילְמָא מִשְּׁמַיָּא מְרַחֲמִי עֲלֵיהּ.

קטע 7

אֲמַר לְהוּ נָבִיא: שַׁדְיוּהּ בְּדוּדָא דַאֲבָרָא, וְכַסְּיוּהּ בַּאֲבָרָא, דְּשָׁיֵיף קָלֵיהּ. דִּכְתִיב: ״וַיֹּאמֶר זֹאת הָרִשְׁעָה וַיַּשְׁלֵךְ אוֹתָהּ אֶל תּוֹךְ הָאֵיפָה וַיַּשְׁלֵךְ אֶת הָאֶבֶן הָעוֹפֶרֶת אֶל פִּיהָ״.

קטע 8

אָמְרִי: הוֹאִיל וְעֵת רָצוֹן הוּא, נִיבְעֵי רַחֲמֵי אַיִּצְרָא דַעֲבֵירָה. בְּעוֹ רַחֲמֵי, אִימְּסַר בִּידַיְיהוּ.

קטע 9

חַבְשׁוּהּ תְּלָתָא יוֹמֵי. בְּעוֹ בֵּיעֲתָא בַּת יוֹמָא לְחוֹלֶה, וְלָא אַשְׁכַּחוּ. אֲמַרוּ: הֵיכִי נַעֲבֵיד? נִיבְעֵי פַּלְגָא? פַּלְגָא מֵרְקִיעָא לָא יָהֲבִי. כַּחְלִינְהוּ לְעֵינֵיהּ. אַהֲנִי בֵּיהּ דְּלָא מִיגָּרֵי אִינִישׁ בְּקָרִיבְתֵּיהּ.

קטע 10

אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: מַעֲשֶׂה בְּגוֹיָה אַחַת שֶׁהָיְתָה חוֹלָה בְּיוֹתֵר, אָמְרָה: אִם תַּעֲמוֹד הָהִיא אִשָּׁה מֵחוֹלְיָהּ, תֵּלֵךְ וְתַעֲבוֹד לְכׇל עֲבוֹדָה זָרָה שֶׁבָּעוֹלָם. עָמְדָה וְעָבְדָה לְכׇל עֲבוֹדָה זָרָה שֶׁבָּעוֹלָם. כֵּיוָן שֶׁהִגִּיעָה לִפְעוֹר, שָׁאֲלָה לַכּוֹמָרִים: בַּמָּה עוֹבְדִין לָזוֹ? אָמְרוּ לָהּ: אוֹכְלִין תְּרָדִין וְשׁוֹתִין שֵׁכָר וּמַתְרִיזִין בְּפָנֶיהָ. אָמְרָה: מוּטָב שֶׁתַּחֲזוֹר הָהִיא אִשָּׁה לְחוֹלְיָהּ וְלֹא תַּעֲבוֹד עֲבוֹדָה זָרָה בְּכָךְ.

קטע 11

אַתֶּם בֵּית יִשְׂרָאֵל אֵינָן כֵּן, ״הַנִּצְמָדִים לְבַעַל פְּעוֹר״ – כְּצָמִיד פָּתִיל, ״וְאַתֶּם הַדְּבֵקִים בַּה׳ אֱלֹהֵיכֶם״ – כִּשְׁתֵּי תְּמָרוֹת הַדְּבוּקוֹת זוֹ בָּזוֹ.

קטע 12

בְּמַתְנִיתָא תָּנָא: ״הַנִּצְמָדִים לְבַעַל פְּעוֹר״ – כְּצָמִיד עַל יְדֵי אִשָּׁה, ״וְאַתֶּם הַדְּבֵקִים בַּה׳ אֱלֹהֵיכֶם״ – דְּבוּקִים מַמָּשׁ.

קטע 13

תָּנוּ רַבָּנַן: מַעֲשֶׂה בְּסַבְטָא בֶּן אַלָּס, שֶׁהִשְׂכִּיר חֲמוֹרוֹ לְגוֹיָה אַחַת. כֵּיוָן שֶׁהִגִּיעָה לִפְעוֹר, אָמְרָה לוֹ: הַמְתֵּן עַד שֶׁאֶכָּנֵס וְאֵצֵא. לְאַחַר שֶׁיָּצְאָה, אָמַר לָהּ: אַף אַתְּ הַמְתִּינִי עַד שֶׁאֶכָּנֵס וְאֵצֵא. אָמְרָה לוֹ: וְלֹא יְהוּדִי אַתָּה? אָמַר לָהּ: וּמַאי אִיכְפַּת לִיךְ? נִכְנַס, פָּעַר בְּפָנָיו וְקִינַּח בְּחוֹטְמוֹ. וְהָיוּ כּוֹמָרִין מְקַלְּסִין לוֹ וְאוֹמְרִים: מֵעוֹלָם לֹא הָיָה אָדָם שֶׁעֲבָדוֹ לָזֶה בְּכָךְ.

קטע 14

הַפּוֹעֵר עַצְמוֹ לְבַעַל פְּעוֹר – הֲרֵי זֶה עֲבוֹדָתוֹ, אַף עַל גַּב דְּמִיכַּוֵּין לְבִיזּוּי. הַזּוֹרֵק אֶבֶן לְמַרְקוּלִיס – זוֹ הִיא עֲבוֹדָתוֹ, אַף עַל גַּב דְּמִיכַּוֵּין לְמִירְגְּמֵיהּ.

קטע 15

רַב מְנַשֶּׁה הֲוָה קָאָזֵיל לְבֵי תוֹרְתָּא. אֲמַרוּ לֵיהּ: עֲבוֹדָה זָרָה הִיא דְּקָאֵי הָכָא. שְׁקַל פִּיסָּא, שְׁדָא בַּיהּ. אָמְרוּ לוֹ: מַרְקוּלִיס הִיא. אֲמַר לְהוּ: ״הַזּוֹרֵק אֶבֶן לְמַרְקוּלִיס״ תְּנַן.

קטע 16

אֲתָא שְׁאַל בֵּי מִדְרְשָׁא. אָמְרוּ לוֹ: ״הַזּוֹרֵק אֶבֶן בְּמַרְקוּלִיס״ תְּנַן, אַף עַל גַּב דְּמִיכַּוֵּין לְמִירְגְּמֵיהּ. אֲמַר לְהוּ: אֵיזִיל אֶישְׁקְלַהּ. אָמְרוּ לוֹ: אֶחָד הַנּוֹטְלָהּ וְאֶחָד הַנּוֹתְנָהּ חַיָּיב, כֹּל חֲדָא וַחֲדָא רַוְוחָא לַחֲבֶירְתַּהּ שָׁבֵיק.

קטע 17

מַתְנִי׳ הַנּוֹתֵן מִזַּרְעוֹ לַמּוֹלֶךְ, אֵינוֹ חַיָּיב עַד שֶׁיִּמְסוֹר לַמּוֹלֶךְ וְיַעֲבִיר בָּאֵשׁ. מָסַר לַמּוֹלֶךְ וְלֹא הֶעֱבִיר בָּאֵשׁ, הֶעֱבִיר בָּאֵשׁ וְלֹא מָסַר לַמּוֹלֶךְ – אֵינוֹ חַיָּיב עַד שֶׁיִּמְסוֹר לַמּוֹלֶךְ וְיַעֲבִיר בָּאֵשׁ.

קטע 18

גְּמָ׳ קָתָנֵי עֲבוֹדָה זָרָה, וְקָתָנֵי מוֹלֶךְ. אָמַר רַבִּי אָבִין: תְּנַן כְּמַאן דְּאָמַר מוֹלֶךְ לָאו עֲבוֹדָה זָרָה הִיא, דְּתַנְיָא: אֶחָד לַמּוֹלֶךְ וְאֶחָד לִשְׁאָר עֲבוֹדָה זָרָה – חַיָּיב. רַבִּי אֶלְעָזָר בְּרַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: לַמּוֹלֶךְ – חַיָּיב, שֶׁלֹּא לַמּוֹלֶךְ – פָּטוּר.

קטע 19

אָמַר אַבָּיֵי: רַבִּי אֶלְעָזָר בְּרַבִּי שִׁמְעוֹן וְרַבִּי חֲנִינָא בֶּן אַנְטִיגְנוֹס אָמְרוּ דָּבָר אֶחָד. רַבִּי אֶלְעָזָר בְּרַבִּי שִׁמְעוֹן – הָא דַּאֲמַרַן. רַבִּי חֲנִינָא בֶּן אַנְטִיגְנוֹס – דְּתַנְיָא: רַבִּי חֲנִינָא בֶּן אַנְטִיגְנוֹס אוֹמֵר, מִפְּנֵי מָה תָּפְסָה תּוֹרָה לְשׁוֹן ״מוֹלֶךְ״? כֹּל שֶׁהִמְלִיכוּהוּ עֲלֵיהֶם, אֲפִילּוּ צְרוֹר וַאֲפִילּוּ קֵיסָם.

קטע 20

רָבָא אָמַר: מוֹלֶךְ עֲרַאי אִיכָּא בֵּינַיְיהוּ.

מסכת סנהדרין דף ס״ד עמוד א׳

מסכת סנהדרין דף ס״ד עמוד א׳

רש"י

תוספות

מאירי

מהרש"א — חידושי הלכות

מהר"ם

גליון הש"ס

בן יהוידע

מה תמצאו כאן

המשך הרצף

מקורות מקבילים

שיעורים וכלי לימוד

חכמים הנזכרים בדף

לשון המקור