מסכת סנהדרין דף ס״ג עמוד ב׳

לומר שאין לוקין עליו דמשמע שזה עונשו של לאו שאם הותירו ישרפנו ויפטר:

לא מן השם הוא זה כלומר טעם זה אינו מן העיקר:

שמור לי המתן:

לא יגרום לאחרים לעובדי כוכבים:

וכל ישראל ישמעו ויראו ולא יוסיפו לעשות עוד כדבר הרע הזה בקרבך:

בת בקלנבו לן באותה עיר והיא נקראת על שם עבודת כוכבים שבה:

ראה אחת מרובה כשלש זב שראה ראיה ארוכה שהוא שופע כג' ראיות שנעשה בהן זב גמור שהוא כמגדיון לשילה כשיעור מהלך מאותה עבודת כוכבים ששמה גדיון עד שילה שהן שתי טבילות ושני ספוגין שכן נתנו חכמים שיעור בין ראיה לראיה כדי לטבול ולהסתפג באלונטית דהיינו בין ראיה ראשונה לשניה טבילה וספוג וכן בין שניה לשלישית:

קרס נתרז כלומר כרע על ברכיו ונתרז דהיינו ליצנותא דאישתעי ביה קרא לא יוכלו מלט משא הרעי שבנקביהם לא יוכלו לסבול ונתרז:

שלא ידור בשמו ולא יקיים בשמו אע"ג דהני ב' מלא ישמע נפקי ובסמוך נמי אמרינן דלא ישמע אזהרה למדיח אין זה לאו שבכללות דחדא מילתא היא שמשמיע שם עבודת כוכבים והא דלא נפקי כולהו מלא תזכירו משום דאי לא כתיב אלא חד קרא הוה מוקמינן ליה לנודר ומקיים א"נ משום עבודת כוכבים הכתובה בתורה דמותר להזכיר שמה איצטריך ואפ"ה לנדור ולקיים אסור מיהו קשה דלא ישמע הוי לאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד וי"ל דמשום הכי קאמר ד"א לאוקמי לא ישמע אזהרה למדיח ומעיקרא לא פלגינהו בב' קראי אלא לאסמוכינהו בעלמא דעיקר מילתא דכולהו מלא תזכירו נפקא:

אסור לאדם שיעשה שותפות אמר ר' שמואל כ"ש שבועה עצמה דאין לקבל הימנו ור"ת אומר מותר לקבל הימנו השבועה קודם שיפסיד כדאמר בפ"ק דמס' ע"ג (דף ו:) דמלוה ע"פ נפרעין ממנו מפני שהוא כמציל מידם ולא חיישינן דילמא אזיל ומודה ואע"ג דהתם ספק והכא ודאי מ"מ בזמן הזה כולן נשבעים בקדשים שלהן ואין תופסין בהם אלהות ואע"פ שמה שמזכירין עמהם ש"ש וכוונתם לדבר אחר מ"מ אין זה שם עבודת כוכבים גם דעתם לעושה שמים ואע"פ שמשתפין שם שמים ודבר אחר לא אשכחן דאסור לגרום לאחרים לשתף ולפני עור ליכא דבני נח לא הוזהרו על כך:

אסור להזכיר שם ע"ז אפילו לפי תומו שלא לשום כונה לא לשבועה ולא לעבודה ולא עוד אפילו לגרום שתזכר על ידו מעתה אסור לומר לחבירו שמור לי בצד ע"ז פלונית וכן אסור לעשות שותפות עם עובדי האלילים שמא יתחייבו לו שבועה וגורם להם לישבע באליליהם ומ"מ כל ע"ז הכתובה בספרי הקדש מותר להזכירה כגון בעל צפון ובעל פעור ונבו ודומיהם ולהבין ולהורות אף בשאינה כתובה מותר והוא שאנו מזכירין מרקילוס תמיד אע"פ שאינה בתורה:

גדולי הרבנים כתבו שמאחר שאסור להשתתף עם הגוי מחשש שמא יתחייב לו שבועה כל שכן שלא לקבל ממנו שבועה אם נתחייב לו בה ואחרוניהם חולקים עליהם לומר שלא נאסר אלא לכתחלה אבל אם כבר נשתתף ונתחייב לו מותר לקבלה וכעין מה שאמרו מלוה על פה נפרעין מהן מפני שהוא כמציל מידם ואע"פ שהוא הולך ומודה לע"ז בכך וכן כתבו שבזמן הזה מיהא רוב העולם מכוונין בשבועותיהם לשם בורא העולם ואין כאן ע"ז ואע"פ שנשבעין לפעמים בשם קצת מתים מהם חשובים אצלם מ"מ אין תופסין אותם בשם אלהות ואין כאן ע"ז:

הזב כל שלא ראה אלא ראיה אחת אין דינו אלא כבעל קאי ראה שתים הרי הוא זב לטומאה ר"ל לספירת שבעה ולטעינת מים חיים אבל לא לקרבן ראה שלש הרי הוא זב אף לקרבן וראיות אלו אינן תלויות בימים אלא אף אם שלשתן ביום אחד אפילו בשעה אחת ולא עוד אלא שאם הפסיק בין ראיה לראיה יום נקי אינן מצטרפות ואין לראיה שלו שיעור אלא אף בראייה כל שהוא טמא ואם ראה ראיה ארוכה הולכין אחר זמן שיעורה אם היתה ארוכה כשתים והוא שיש מתחלתה עד סופה כדי טבילה וספוג דנין אותה בשתים ואם היא ארוכה כשלש והיא שיש מתחלתה עד סופה כשתי טבילות ושני סיפוגין דנין אותה כשלש וחייב קרבן:

הזורק אבן למרקילוס חייב אחד הזורק ואחד הנוטל משם שאף הנוטל מפנה מקום לעבודתו ונמצא עובד ואפילו כיון לבזותו על הדרך שבארנו למעלה ואפילו לא ידע שהוא מרקילוס חייב מתורת שגגה:

בד"ה שלא ידור כו' ומעיקרא לא פלגינהו בב' קראי אלא כו' עכ"ל ר"ל דודאי נפקי נמי כולהו מלא תזכירו ולא לאו שבכללות הוא דחדא מלתא הוא כמו אילו נפקי מלא ישמע ומעיקרא קודם שאמר דבר אחר נמי לא פלגינהו בב' קראי דהיינו למילף נודר ומקיים מלא ישמע אינו אלא דרך אסמכתא בעלמא אבל קושטא הוא דכולהו נפקי ליה מלא תזכירו:

ודע שהסמ"ג לאוין ל"ב כתב גם כן למאי דמוקי לא ישמע לאזהרת מדיח נפקי ליה נודר ונשבע מלא תזכירו אבל קשה לדבריו לפי מ"ש שם שלא להתנבא בשם עבודת כוכבים שנאמר ושם אלהים אחרים לא תזכירו גו' דהשתא הדרן קושיית התוספות לדוכתיה דהוה ליה לא תזכירו דמינה נפקי אזהרת נודר ומקיים לאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד וכ"כ הרמב"ם [בפ"ה] דהלכות עבודת כוכבים דאזהרת נביא שקר מכלל שנאמר ושם אלהים אחרים לא תזכירו ודו"ק:

בד"ה אסור לאדם כו' ולפני עור ליכא דבני נח לא הוזהרו על כך עכ"ל ר"ל דהישראל אינו עובר על לפני עור כיון דבני נח לא הוזהרו על השיתוף אבל דברי פסקי התוספות בזה שכתבו דמותר לקבל שבועה מן העובד כוכבים דבן נח לא נצטוה על לפני עור עכ"ל אינו מובן וק"ל:

בתוס' ד"ה שלא ידור בשמו וכו' אין זה לאו שבכללות וכו' רצה לומר דלעיל מזה אמרינן דעל כולן אינו לוקה משום דהוי לאו שבכללות חוץ מהנודר והמקיים וכו' משמע דנודר ומקיים לא הוה לאו שבכללות:

בא"ד הוה מוקמינן ליה לנודר ומקיים רצה לומר ושמור לי בצד ע"ז פלונית הוה אמרינן דמותר:

בא"ד וי"ל דמשום הכי קאמר ד"א וכו' ר"ל דהוי כאילו ד"א דלא נפקא לן נודר ומקיים מלא ישמע משום דבעינן ליה לאזהרת מיתת ב"ד ונודר ומקיים ושמור לי הכל ילפינן מלא תזכירו דכולה חדא מלתא היא ומעיקרא ר"ל הלשון ראשון של התנא דפלגינהו בב' קראי ויליף שמור לי מקרא דלא תזכירו ונודר ומקיים נפקא ליה מקרא דלא ישמע לא קאמר זה אלא לאסמכתא בעלמא דגם בלשון ראשון עיקר מלתא דנודר ומקיים מלא תזכירו נפקא ולא ישמע אתי לאזהורי מריח והדר קאמר ר"א וכו' דלא נפקא נודר ומקיים מלא ישמע כלל אפילו לאסמכתא בעלמא וק"ל:

ד"ה אסור לאדם שיעשה שותפות וכו' מכל מקום בזמן הזה וכו' האי מכל מקום לא הוי תירוצא אדלעיל מיניה מיניה אלא מלתא אחריתי הוא והיתר בפני עצמו והוי כאילו אמר ומ"מ בזמן הזה יוכל למצוא היתר אפילו לסברת רשב"ם משום דכולן אין נשבעים אלא בקדשים וכו' ואע"ג דכשנשבעים בהקדשים מזכירין ש"ש ובשם שמים שמזכירין כוונתן לאלוה שלהם מ"מ אין זה שם וכו' ואע"פ שמשתתפין ש"ש וד"א וכו' ר"ל שבשעה שנשבעים בהקדשים ומזכירין ש"ש ומזכירין גם שם אלוה שלהם בפירוש א"כ גורם לשתף ש"ש ור"א וישראל מוזהר גם על השיתוף ש"ש ור"א מכל מקום אף ע"ג דישראל עצמו מוזהר על השיתוף לא אשכחן שיהא לישראל אסור לגרום שהכותי ישתף ואפילו לפני עור ליכא דבן נח דהיינו כותי אינו מוזהר על השיתוף ולפי טעם זה היה מותר לשתף עם הכותי לכתחלה מקשין התלמידים ל"ל לאבוה דשמואל למילף מלא ישמע על פיך דאסור לשתף עם הכותי משום שמא יתחייב לו שבועה וישבע וכו' תיפוק ליה מלפני עור לא תתן מכשול ואין זה קושיא כלל דלפני עור לא שייך אלא בדבר ברור דהישראל נותן דבר ביד כותי שיעבוד בו לעבודת כוכבים כגון שמוכר לו בהמה שיקריבנה לעבודת כוכבים וכן כשיתחייב לו שבועה ויכריחנו הישראל שישבע והוא נשבע בעבודת כוכבים זה מקרי לפני עור וגו' אבל במידי שדבר זה יכול לגרום שיבא הכותי אח"כ לישבע בעבודת כוכבים כגון שמשתף עם הכותי או בשביל שהישראל עושה איזה טובה להכותי כגון שמלוה לו וכיוצא בו דהישראל גורם דאח"כ אזיל הכותי ומודה לעבודת כוכבים בזה לא שייך לפני עור אלא איסור דלא ישמע על פיך וכן במשמע במס' עבודת כובבים ד' ו' בגמ' וברש"י שם בהא דאיבעיא להו אי טעמא דמתני' משום דרווח פירש"י ואזיל ומודה או דלמא משום דלפני עור לא תתן מכשול וכו' ע"ש ואין להקשות א"כ. ל"ל דכתב רחמנא לפני עור כיון דילפינן מלא ישמע דאפילו לגרום שיעבור הכותי אח"כ מעצמו לעבודת כוכבים אסור כ"ש במידי דנותן הישראל ביד הכותי דבר שיעבוד לעבודת כוכבים גם זה אין קושיא דבעינן לפני עור לשאר עבודות חוץ מעבודת כוכבים דלא שייך בהו איסור רלא ישמע על פיך וק"ל:

עָשָׂה דְּמוּת יִרְאָתוֹ וּמַנִּיחוֹ בְּכִיסוֹ (הושע יג, ב) היינו להראות כי ממונו בא לו ממנו. ומה שאמרו 'דּוֹרוֹן גָּדוֹל הִקְרִיב לוֹ יָבוֹא וְיִשַּׁק לוֹ' משמע דרוצין מהם שיבאו וישקו את עבודה זרה וכונתם בזה לקלקל על ידי הנשיקה יותר מקלקול הקרבה כי קלקול הנשיקה הוא במקום גבוה יותר וכמו שאמר רבינו האר"י ז"ל בענין הערב רב שהיו מנשקין את העגל.

אַף חִזְקִיָּה מֶלֶךְ יְהוּדָה, בִּקֵּשׁ אָבִיו לַעֲשׂוֹת לוֹ כֵּן, אֶלָּא שֶׁסָּכְתָה אִמּוֹ סָלָמַנְדְּרָא (מלכים ב' יז, לא). פירש רש"י באחז מצינו כתוב 'גַם אֶת בְּנוֹ הֶעֱבִיר בָּאֵשׁ' (מלכים ב' טז, ג) ולא מצינו לו בן אלא חזקיהו עיין שם. ואף על גב דבדברי הימים (דברי הימים ב' כח, ג) כתיב 'וַיַּבְעֵר אֶת בָּנָיו בָּאֵשׁ' ועוד שם כתוב 'וַיַּהֲרֹג זִכְרִי גִּבּוֹר אֶפְרַיִם אֶת מַעֲשֵׂיָהוּ בֶּן הַמֶּלֶךְ' (שם פסוק ז׳) הנה בודאי היה לו בנים חוץ מחזקיהו וכונת רש"י לומר, לא מצינו לו בן אחר מותו כי אם חזקיהו כי אחד נהרג והשאר הבעיר אותם באש ולכן מה שנאמר 'גַם אֶת בְּנוֹ הֶעֱבִיר בָּאֵשׁ' קאי על חזקיהו שהוא בנו הנשאר יחיד לו. גם אמר 'בְּנוֹ' פירש בנו הידוע שהוא יורש העצר שלא נשאר לו אחר. ברם מקשים דמהאי קרא שאמר 'גַם אֶת בְּנוֹ הֶעֱבִיר בָּאֵשׁ' משמע שרצה לשרפו לֵאלֹהֵי סְפַרְוָיִם שהוא שריפה ממש ד'הֶעֱבִיר' משמע יותר שהעבירו למולך ושם לא יש שריפה ממש כדי שתצטרך אמו לסוך אותו בסלמנדרא? ונראה לי בס"ד דמוכרח לומר מה שנאמר 'אֶת בְּנוֹ הֶעֱבִיר' הוא עבודה של סְפַרְוָיִם שיש בה שריפה שהוא העבירו כדי לשרפו אך מחמת הסיכה לא נשרף דאם העברה זו היתה למולך אינו חייב בזה כדי שיגיד הכתוב עון זה עליו, דהא איתא לקמן (דף סד:) העביר כל זרעו פטור שנאמר 'מִזַּרְעֲךָ' (ויקרא יח, כא) ולא כל זרעך, על כן ודאי האי העביר באש היינו דהעבירו לשרפו שהיתה עבודה זו של סְפַרְוָיִם וניצול על ידי הסגולה שעשתה לו אמו.