מסכת סנהדרין דף נ״א עמוד ב׳

לעולם רבי ישמעאל דאמר ארוסה יצתה ולא נשואה והכי קאמר ר' אליעזר את אביה ברשות אביה דהיינו ארוסה בשריפה:

ואת חמיה דהיינו נשואה אם מחמיה זינתה בסקילה כבת ישראל ומכל אדם בחנק כישראל דנשואה לא יצתה מן הכלל:

לעולם כר"ש דאמר שריפה חמורה הלכך על כרחיך ארוסה יצתה לשריפה ובנשואה קסבר רבי אליעזר הואיל ובישראל קלה מאד דבחנק דיי לך אם תחמיר על בת כהן לדונה בסקילה דסלקא חד דרגא דלר"ש כך סדרן שריפה סקילה חנק והרג ואת אביה ואת חמיה דקאמר רשות נינהו:

הא אידי ואידי ר"ש בשריפה קאמר ועל כרחיך לא מצית למימר ר' אליעזר בהא פליג עליה דמהיכא תיתי אי לית ליה בנין אב דר' ישמעאל על כרחיך כיון דשריפה חמורה וקרא בת כהן סתמא כתיב שתיהן במשמע ואי אית ליה בנין אב דבארוסה הכתוב מדבר נשואה על כרחיך לא יצתה מכלל נשואה בת ישראל ומי הוציאה לסקילה אם החמיר הכתוב בארוסה בת כהן מבת ישראל שכן היא חמורה תחמיר בנשואה שהיא קלה:

איפוך אידי ואידי רשות והאי דקאמר את אביה ולא נקט לשון ארוסה ולשון נשואה סירכא נקט אמילתיה דתנא קמא סריך דאיירי בלישנא דקרא:

הלכתא למשיחא הלכה זו כשיבאו ימות המשיח אצטריך לנו שישובו ד' מיתות בית דין למקומן:

הכי קאמינא הלכה למה לי סוגיא דשמעתא הלכה קאמר בתמיה מי שייך למימר הלכה בכי האי מחלוקת שאין בין רבין לרבינא לא חיוב ולא פטור ולא חילוק מיתה דתרוייהו מפרשי נשואה בשריפה ארוסה בסקילה ובתיקון לשון הברייתא פליגי מר מתקן לה ללישנא דלא אצטריך לאפוכה ומר מפיך לה משום דוחקא דלישנא ומאי הלכה איכא למימר בסוגיא דשמעתא אחרי שאין אנו למידין ממנה כלום כשיבא המשיח ויחיה המתים נשאל את רבי אליעזר באיזה לשון אמרה:

מות יומת הנואף והנואפת כל מיתה סתם חנק:

סירכא נקט פ"ה והא דקאמר את אביה ולא נקט לשון ארוסה ולשון נשואה סירכא נקט וקשה דבכל הספרים כתיב והא דקאמר את אביה בשריפה ויש לומר דנותן טעם במה טעה התנא ששנה את אביה בשריפה כיון שהיא בסקילה ומשני סירכא נקט סירכיה דקרא דכתיב את אביה היא מחללת באש תשרף ומיהו קשה דלא יהיב טעמא אלא אמאי נקט את אביה בשריפה אבל בכלתו לא יהיב טעמא וי"ל דהא דקתני את אביה בשריפה סירכא נקט משום דבעלמא בתו בשריפה וכלתו בסקילה:

הלכתא למשיחא בפרק ב"ש בזבחים (מה.) פריך נמי הכי והא דפסקינן הלכה כר' יוסי (במשנת) י' יוחסין (קדושין דף עב:) דעתידי' ממזרים ליטהר נ"מ בזה"ז שלא להתרחק ממשפחות שאינן ידועות דבממזר שאינו ידוע מיירי ובפ"ק דיומא (ד' יג. ושם) דפסקו כרבי יוסי ראשון חוזר לעבודתו נ"מ לנשיא או פרנס שנתמנה על הציבור ועבר מחמת האונס מיהו בס"פ התכלת (מנחות נב. ושם) קשה דפסק ר' יוחנן כאבא (שאול) בן דוסאי ונראה דרב יוסף פריך דוקא הכי הכא ובפ' ב"ש (זבחים ד' מה.) והר"ר חיים פירש דלא פריך אלא היכא דאיכא תרתי שהוא למשיחא וגם עושה איסורא כיון דליכא נפקותא אלא על ידי איסור אין לפסוק הלכה למשיחא ונ"ל דלא פריך אלא היכי דלא נ"מ אלא ליישב לישני דשמעתין כדמסיק אבל הנך יש נפקותא איסור והיתר אף על גב דהוי למשיחא:

לאחיו ולא לאחותו תימה ת"ל מדכתיב היא ולא בועלה היא ולא זוממיה וי"ל דאי מהיא לחודא לא הוה ממעטינן זוממים משום דבעינן כאשר זמם קמ"ל לאחיו ולא לאחותו ואי מהתם ה"א ה"מ היכא דמעידין נמי על הבועל:

ורבי ישמעאל סבר מדקא"ל בת ובת כו' וא"ת היכי ס"ד דהדר ביה דאם כן בת ובת למה ליה דהא לא אתא בת ובת אלא לאפוקי מג"ש וי"ל דלא תימא דוקא ארוסה מדינא דלעיל דמה כשהוציא בת ישראל לסקילה ארוסה ולא נשואה:

אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה אמר רב הלכתא כדשלח רבין משמא דר' יוסי ברבי חנינא ומתמה רב יוסף הלכתא למשיחא כלומר דיני נפשות עכשיו אין דנין אין צריכין זו ההלכה אלא בימות המשיח. א"ל אביי אלא מעתה שחיטת קדשים נמי הכי וכי יש עכשיו מקדש להקריב בו קדשים אלא דרוש וקבל שכר הכי נמי דרוש וקבל שכר ואסיק' סוגיא דשמעתא הלכה כוותיה קאמרינן מאי ר' ישמעאל דאמרינן לעילא ולא כר' ישמעאל דתניא בת כהן כי תחל לזנות בנערה ארוסה הכתוב מדבר דברי רבי ישמעאל רבי עקיבא אומר אחת ארוסה ואחת נשואה יצאת לשרפה יכול אפילו פנויה כו' עד א"ל רבי עקיבא ישמעאל אחי בת ובת אני דורש כלומר היה לו לומר בת כהן כי תחל לזנות למה אמר ובת כהן לא הוסיף ו' אלא לרבות אחת ארוסה ואחת נשואה לשרפה א"ל ר' ישמעאל וכי מפני שאתה דורש בת ובת נוציא נשואה בת כהן לשרפה אם ובת משמע להביא הנשואה אפי' פנויה בת כהן נמי שזינתה בשרפה ואסיק' בעינן זנות עם זיקת הבעל ומייתי לה ר"ע בגזירה שווה ובמדרש בת ובת וזו השמועה עוד ביבמות פ' [אלמנה לכה"ג (דף סח:)] ור' ישמעאל האי בת ובת מאי

גמרא לעולם כרבי ישמעאל כו' ואת חמיה מחמיה בסקילה כו' דהשתא לא תקשי מאי אריא בת כהן אפילו בת ישראל נמי כלתו בסקילה דלר' ישמעאל כיון דשריפה חמורה איצטריך לאשמועינן דכלתו בסקילה ולא בשריפה החמורה דס"ד דבת כהן כלתו נמי בשריפה לחומרא אבל לעיל דתרוייהו ממש את אביה מאביה ואת חמיה מחמיה פריך שפיר ממ"נ אי למאן דאמר שריפה חמורה תקשי לך בתו בת כהן בשריפה מאי אריא בת כהן בת ישראל נמי בשריפה החמורה ואי למ"ד דסקילה חמורה תקשי לך כלתו בת כהן בסקילה מאי אריא בת כהן בת ישראל נמי בסקילה וק"ל:

תוס' בד"ה הלכתא למשיחא כו' ונראה דרב יוסף פריך דוקא הכי הכא ובפרק ב"ש והר"ר חיים כו' עכ"ל בפ"ק דיומא מפורשים דבריהם וז"ל וי"ל דאין התלמוד תופס זה בקשיא הלכתא למשיחא אלא רב יוסף מקשה אותו בפ' ד' מיתות ובפ' ב"ש כו' ורבינו חיים כו' עכ"ל נראה מדבריהם דהוו גרסי גם בפרק ב"ש אמר רב יוסף הלכתא למשיחא כו' ובכל הגמרא שלנו גרסינן אמר רבא הלכתא כו' גם למה שכתבו התו' לקמן ונ"ל דלא פריך אלא היכא דלא נ"מ אלא ליישב כו' הוא מגומגם דהא בפ' ב"ש איכא נפקותא שפיר דאיסור והיתר ואפילו הכי פריך התם הלכתא למשיחא כו' ונראה להגיה בדבריהם הכא במקום היכא כצ"ל ונראה לי דלא פריך אלא הכא דלא נ"מ אלא ליישב כו' ולפי גירסת הספרים שלנו בפרק ב"ש דלא גרסי' אמר רב יוסף אלא אמר רבא הלכתא ולא באו התוס' הכא לתרץ אלא סוגיין דלא פריך רב יוסף אלא הכא דלא נ"מ אלא ליישב לישני כו' ודו"ק:

בד"ה לאחיו כו' דאי מהיא לחודא כו' ואי מהתם ה"א ה"מ היכא דמעידין נמי על הבועל עכ"ל וק"ק דהשתא נמי דכתיב היא לא נמעט זוממיה דלא גלי קרא לאחיו למעט זוממיה אלא היכא דמעידים נמי על הבועל דמקיים ביה כאשר זמם אבל היכא דלא מעידין על הבועל בעינן כאשר זמם ודו"ק:

בד"ה ור' ישמעאל כו' וא"ת והיכי ס"ד דהדר ביה דא"כ בת ובת ל"ל וי"ל דהא כו' עכ"ל וכתב מהרש"ל יש מוחקין בכאן וי"ל ומגיהין אותו אח"כ וי"ל דלא תימא כו' אומר אני טעות הוא בידם דא"כ ה"ל לר' עקיבא לאתחולי ברישא בת ובת כו' אלא נראה כמ"ש כו' פירוש אף דלא דריש ג"ש והדר מינה מ"מ אי לאו ובת ה"א דדרשינן כו' מאחר דבלאו הכי איכא נמי כו' עכ"ל דבריו דחוקים ורחוקים מן הדרך דאם נאמר כן דאתא ובת לאפוקי מג"ש ואי לאו ובת ה"א דדרשינן הג"ש א"כ מאי קשיא להו מעיקרא דהא בפשיטות איכא למימר דבת ובת מפקא מג"ש ומי הכריח אותם לדחוקי בתירוצם דה"א דדרשינן ג"ש ומאחר דבלאו הכי איכא דינא דר' ישמעאל ומה למדת הג"ש למדת בנין אב דודאי חד מהן סגי למאן דדאין להו ומי הכריח אותן להרכיב הב' מדות הללו ואין זו מכלל הי"ג מדות אבל הנראה דודאי כיון דאין אדם דן ג"ש בעצמו כמ"ש בכמה דוכתי וכפירש"י בספ"ק א"כ שפיר קא קשיא להו כיון דהדר ביה ר"ע מג"ש ולא קבל מרבו הג"ש כלל א"כ בת ובת ל"ל לאפוקי מג"ש דהא אין אדם דן ג"ש מעצמו ותירצו ויש לומר דהוי סבר רבי ישמעאל דהא לא אתא בת ובת לרבי עקיבא לאפוקי מג"ש אלא דלא תימא כו' כצ"ל ור"ל דודאי כקושייתם דלא אתי בת ובת לאפוקי מג"ש דלא איצטריך ליה כיון דלית ליה ג"ש כלל ולא קבלה אלא דאיצטריך בת ובת לאפוקי מדינא דבנין אב דלעיל ומה שהקשה מהרש"ל דה"ל לר' עקיבא לאתחולי ברישא בת ובת לאפוקי מדינא דרבי ישמעאל אין זה קושיא דמי יימר דשמע ר"ע מעיקרא דינא דר' ישמעאל אלא לבתר דקאמר ר"ע אחת ארוסה ואחת נשואה כו' ומפיק פנויה מג"ש דאביה א"ל ר' ישמעאל אי מה להלן נערה כו' יש במשמע שיש ללמוד כך אי מג"ש ואי מבנין אב וקא"ל ר' עקיבא בת ובת אני דורש דמג"ש אני חוזר אבל בת ובת אני דורש לאפוקי מבנין אב כמ"ש התוספות ודו"ק כי הדברים ברורים וק"ל:

בתוס' ד"ה הלכתא למשיחא וכו' ונראה דרב יוסף פריך דוקא הכי ר"ל אבל שאר אמוראי לא פרכי לה משום דאין זו קושיא ולפי תירוץ זה צריך לגרוס בפרק ב"ש אמר רב יוסף הלכתא למשיחא אבל בספרים שלנו גרסי התם אמר רבא הלכתא למשיחא:

בא"ד ונ"ל דלא פריך אלא היכא דלא נפקא מינה אלא ליישב לישנא דשמעתין וכו' וי"ל ודקארי לה מאי קארי לה ומה הקשו התוס' מתחלה וכי לא ראו תירוצא דגמ' שהשיב רב יוסף הכי קאמרי הלכתא למה לי סוגיא דשמעתין הלכתא קאמר ונראה דהתוס' לא גרסי בגמ' הא אלא ה"ג הכי קאמרי הלכתא למה לי וכן בפ' ב"ש גרסי הכי ופירש"י קביעות הלכה הוא דמתמהנא מיגרס דבעי מיתנא משניות ומחלוקת הלכות עבודה לפי שתורה היא ודרוש וקבל שכר אבל קביעות הלכה אינו אלא להורות הלכה למעשה וכן מפרשי התוס' הכא ולכך הקשו מה שהקשו ותירוצא בתרא דתוספות דקאמר ונ"ל דלא פריך אלא דלא נ"מ אלא ליישב לישנא דשמעתין וכו' מפרש לה הכי הא דקאמר הלכתא למה לי או גריס בהדיא סוגיא דשמעתין הלכה קאמר אלא שעדיין יש להקשות איפכא על תירוצא בתרא דהתוספות שכתבו ונ"ל דלא פריך דלא נ"מ אלא ליישב לישנא דשמעתין וכו' הא בפרק ב"ש נפקותא איסור והיתר דאיירי שם בדין פיגול ולא בישוב לישנא דשמעתין ואפ"ה פריך שם הלכתא למשיחא ודוחק לומר דתירוץ של התוספות לא אתי אלא לתרץ שמעתתא דהכא ולא ההיא דבפרק ב"ש: