דף ביאור

מסכת סנהדרין דף מ״ח עמוד א׳

דף זה מרכז את הביאור על יחידת המקור: פירושי המפרשים כלשונם, המקורות שהטקסט מצטט, החכמים הנזכרים בו וקישורים ישירים חזרה לטקסט.

לטקסט המלא במקור

תלמוד בבלי · מפת הדף

מסכת סנהדרין דף מ״ח עמוד א׳

מסכת סנהדרין דף מ״ח עמוד א׳. נוסח הדפוס המלא של עמוד זה — 22 קטעים ממוספרים, כ־455 מילים — יחד עם פירושי המפרשים שנדפסו על הדף.

רש"י

משמשין של מת:

ממשמשין של עבודת כוכבים:

גמרינן דלא מיתסרי בהזמנה דהאי קרא אשר עבדו שם במשמשי עבודת כוכבים מוקמינן ליה במס' ע"ג (דף נא:) דתניא אבד תאבדון את כל המקומות בכלים שנשתמשו בהן לע"ז הכתוב מדבר דאילו מקומות ממש לא מיתסרי דכתיב אלהיהם על ההרים ולא ההרים אלהיהם יכול יהו נאסרין מיד משעת הזמנה ת"ל אשר עבדו שם מתשמיש ואילך:

מידי דאורחיה שדרך היהודים לעשות כן אבל ע"ז אסורה לעבוד אף לבני נח הלכך לא מיתסרא תשמיש דידה בהנאה אף בהזמנה דילמא מהדרי בהו ולא משמשי בהו עבודת כוכבים:

כפה צעיף:

שהוא טמא מדרס שאף הוא ראוי למדרס פעמי' שמקפלתו ויושבת עליו או נשענת ראשה עליה:

ונתנתו לספר תורה:

טהור מן המדרס בלא שום טבילה דבטיל ליה שם מדרס דאומרים לו עמוד ונעשה מלאכתנו ואינו מטמא עוד אדם וכלים אבל שם כלי עליו שאף מטפחת הספרים מטמאות טומאה במגע וזה הרי נגע בעצמה בעודו מדרס וכשאבד שם מדרס ממנו מ"מ עדיין כלי הוא ונשאר עליו טומאת מגע שהרי הוא ראוי לה מדקתני טהור מן המדרס בהזמנה בעלמא אלמא הזמנה מילתא היא:

ועוד 30 קטעי פירוש על דף זה.

Rashi on Sanhedrin 48a · Sefaria · מהדורה: Vilna Edition · CC-BY-SA

תוספות

משמשין ממשמשין גמרינן מיהו מת מצוה גופיה ילפינן מעגלה ערופה כדאיתא בפ"ב דמסכת ע"ג (דף כט: ושם) וא"ת ועורו של מת מי גרע מתכריכין דאמרי' בהעור והרוטב (חולין דף קכב.) דבר תורה עור אדם טהור ומפני מה אמרו טמא מפני שלא יעשה אדם מעור אביו ואמו שטיחין לחמור אלמא ליכא איסורא דאורייתא ומפרש ר"ת דאע"ג דאסור מדאורייתא הוצרכו לגזור טומאה משום דחמירא להו לאינשי טומאה מאיסורא כדאשכחן בסוף כיצד צולין (פסחים דף פה.) הפיגול והנותר מטמאין את הידים משום חשדי כהונה ומשום עצלי כהונה אע"ג דבלאו הכי איכא לאו דבל תותיר:

נתנו לספר תימה תקשה נמי לאביי דנקט האורג דמשמע אבל ייחד לא והמ"ל הכא בדאיתא שינוי מעשה דהא אין כלי עולה מטומאתו אלא בשינוי מעשה וכן ההיא דנפש שבנאו לשם חי והוסיף בו דימוס אחד לשם מת משמע דיחוד בלא הוסיף לא מהני מדפריך מיניה לרבא ולאביי ניחא וכן מדנקט כיס שעשאו להניח תפילין ולא נקט יחדו וכופת שאור שייחדה לישיבה דפ' אלו עוברין (פסחים דף מה: ושם) וסדין שעשאו וילון דהקומץ רבה (מנחות דף כד: ושם) הנך נמי בדאיתא שינוי מעשה מיהו קשה דא"כ בלא נתנתו לספר נמי טהור מן המדרס אי איכא שינוי מעשה ומההיא דהיו אביו ואמו מזרקין בו כלים משמע דבזריקה בעלמא בלא שום מעשה מהני לאביי וצ"ל דייחוד דדיבור בעלמא לא מהני אלא א"כ נטלו ואמר זה יהיה למת ולספר והא דנקט האורג לאו דוקא אלא משום רבותא דרבא דאפ"ה שרי:

מותר המת ליורשיו תימה אי בגבו מעות טווי לאריג מי איכא למ"ד ואי בגבו בגדים היאך יעשה דימוס לקברו הא אי אפשר לקנותו דאסור בהנאה כי ההיא איצטלא דמילתא דאפרסוה אמיתנא בפ' אלמנה ביבמות (דף סו:) וי"ל דפרסוהו שאני א"נ מעות עדיפי מטווי לאריגה משום דחזו למיקני בהו כל מילי:

Tosafot on Sanhedrin 48a · Sefaria · מהדורה: Vilna Edition · CC-BY-SA

רבנו חננאל

גמר שם שם מע"ז שנאמר אשר עבדו שם הגוים מה ע"ז בהזמנה לא מיתסר עד שתיעבד אף מת כך ומותבינן עליה דרבא הא דתנן במס' כלים פרק כ"ח כפה שטמא מדרס ונתנתו על הספר טהור מן המדרס אבל טמא טמא מת ותנן במס' זבים פ"ד אמר ר' יהושע נדה שישבה עם הטהורה במטה כיפה שבראשה טמאה מדרס ישבה בספינה כלים שבראש הנס שבספינה טמאים מדרס ש"מ הזמנה מילתא היא ופריק נתנתו וכרכתו על הספר כלומר צריך הזמנה ומעשה לפיכך נתנתו היא הזמנה וכרכתו כדר' חסדא דאמר סודר דאזמניה למיצר ביה תפילין וצר בי' תפילין אסור למיצר ביה זוזי אזמניה ולא צר ביה צר ביה ולא אזמניה שרי למיצר ביה זוזי רב חסדא סבר בעי' הזמנה ומעשה תרווייהו אבל הא בלא הא לא מהני. במנחות פ"ג הקשו מהא דתנן במס' כלים פרק כ"ז סדין שהוא טמא מדרס ועשאו וילון טהור מן המדרס אבל טמא מגע מדרס אמר ר' יוסי וכי באיזה מדרס נגע זה אלא אם נגע בו זב טמא מגע זב ושקלו וטרו ואמרי אלא מסיפא מודה ר' יוסי בב' סדינין המקופלין ומונחין זע"ז וישב הזב עליהן העליון טמא מדרס והתחתון טמא מדרס ומגע מדרס ש"מ כלי שאינו לא משכב ולא מושב ודרס עליו הזב טמא מדרס והיא טומאה (קלה) [חמורה] פי' טמא מדרס ומגע מדרס שאם היה סדין טמא מדרס ומגע מדרס ועשאו וילון טהור מן המדרס ונשארה טומאת מגע מדרס שנגעה בו:

והא דאמר רב פפא אם היה מכירו לההוא דימוס דאוספיה לשם מת חולצו ומותר אותו נפש שבנאו לשם חי פשוט הוא:

והא דאמר רשב"ג אף החוצב אבנים לקבר אביו וקברו במקום אחר לא יקבר בו עולמית. פריק רבא התם לאו משום דהזמנה מילתא היא אלא משום כבוד אביו ת"ש מותר המתים למתים מותר המת ליורשיו כיצד גבו למת סתם זהו מותר המתים למתים גבו למת זה זהו מותר המת ליורשיו ר"מ אומר לא יגע בהן עד שיבא אליהו ר' נתן אומר יעשה דימוס על קברו או זילוף לפני מטתו רבא מתרץ לה כולה לטעמיה ואמר כולי עלמא הזמנה לאו מילתא היא תנא קמא סבר זה המת זכה בהו בכולהו וכי מבזי ליה יורשין ומשייריה מידי מהני זוזי דגבו להו לתכריכין מחיל זילותא לגבייהו לפיכך אמר מותר המת ליורשיו ור"מ מספקא ליה אי מחיל אי לא מחיל לפיכך תני לא יגע בהן ר' נתן פשיטא ליה דלא

Rabbeinu Chananel on Sanhedrin 48a · Sefaria · מהדורה: Vilna Edition · Public Domain

מאירי

כבר ידעת שהזב והזבה מטמאין טומאת מדרס והיא נקראת בלשון מקרא טומאת משכב ומרכב וענינה שכל כלי העשוי לשכיבה או לרכיבה או לישיבה אם עמד הזב עליהן או ישב או שכב או נתלה או נשען אפילו היה אותו כלי תחת האבן והזב ישב או נשען על האבן ולא נגע בכלי הרי הכלי טמא טומאת מדרס ונעשה אב הטומאה לטמא אדם וכלים במגע ואדם במגע ומשא אבל כלי שאינו עומד לישיבה או לשכיבה אינו מטמא מדרס שהרי אומרים לו עמוד ונעשה מלאכתינו אלא שאם נגע בו הרי הוא ראשון לטומאה והיא הנקראת מגע מדרס ואם לא נגע בו טהור אלא שאם היה אדם למטה ממנו נעשה ראשון משום נושא זב ואם היה הזב למטה והכלים שאין ראויים למשכב ומושב עליו אע"פ שלא נגע בהם נעשים ראשון משום נישא של זב:

צעיף של ראש האשה הרי הוא מדברים הראויים למדרס שפעמים האשה יושבת עליו או משענת ראשה עליה נתנתו לכרוך בה ס"ת וכרכתו בו אחר שנטמאה מדרס פירשו גדולי הרבנים שפקעה טומאת מדרס ממנה בלא טבילה ואחרוניהם מפרשים על דבריהם דוקא ע"י מעשה כגון שחיבר בה חוטי זהב לכבוד ס"ת וכיוצא בזה שאל"כ הרי אין הכלים יוצאים מטומאתן במחשבה ואין אנו צריכים לכך שהכריכה על ס"ת מעשה הוא אבל טמא מגע מדרס ר"ל שנשארה בו טומאת מגע מדרס לידון כראשון לטמא אוכלין ומשקין שמטפחות הספרים אינן מיטמאין מדרס אבל מיטמאין במגע והלכך אם פרחה מכאן טומאה שאין יכולה לבא לא פרחה אותה שיכולה לבא וי"מ שאם נטמאה לא פקעה טומאתה על ידי מעשה שלא נאמר מחשבה ומעשה אלא בדבר שהמחשבה עושתו כלי נגמר והמעשה מחזירו לכלי שאינו נגמר אבל זה נגמר ועומד הוא ופירוש שמועה זו לדבריהם שעד שלא נתנה לספר מקבלת טומאת מדרס אבל משנתנה לספר אינה מקבלת עוד טומאת מדרס אבל מקבלת היא טומאת מגע כדין מטפחות הספרים שאין מצויירות שהמצויירות אינן מקבלין טומאה לעולם שציורן מעיד עליהם שלספר נעשו ולא לתשמיש אדם כלל כמו שיתבאר במקומו נתנה לספר שכתבנו פירושו נתינה וכריכה שהנתינה לבד אינו כלום שאין הזמנה מחדשת כלום ואף הכריכה בלא הזמנה אינה כלום שמא דרך מקרה הוא מעתה סודר שהזמינו לצור בו תפליו ועשה כן אסור אח"כ לצור בו מעות אבל הזמינו ולא צר בו או צר בו תפלין דרך ארעי ושלא בקבע בלא הזמנה אינו כלום ומותר לצור בו מעות אחר שנטלו התפילין משם:

כבר בארנו שקבר בנין שהוטל בו המת אסור בהנאה אע"פ שפינהו מ"מ אם עשאו לשם חי אפילו הטיל בו אח"כ מת ופינהו מותר בהנאה עשה כל הקבר לשם חי והוסיף בה דימוס של אבנים לשם מת וקברו אע"פ שפינהו אסור כולו בהנאה משום אותו תוספת ומ"מ אם היה מכיר התוספת חולצו והשאר מותר:

כל קבר שנאמר עליו שתופש מקום קברו אף לאחר פנויו לא סוף דבר במת גמור אלא אף בנפל יש לנפלים תפיסת הקבר לאסרו אף לאחר פינויו ויש שפירשו בשמועה זו שכל קבר שנאמר עליו שמותר לפנותו נוטל את המת שמצא ונוטל כל עפר תחוח שתחתיו ואח"כ חופר בבתולת קרקע שלש אצבעות וזו היא תפישת הקבר ואפילו לא היה שם אלא נפל יש לו תפישת הקבר וזה אינו כלל לענין פירוש הסוגיא לא לפי סוגיא זו ולא לפי סוגיא שבמקומה בתוספת אהילות י"מ תפישת הקבר האמורה לענין ארבע אמות של קבר שאסור לנושאי טהרות ולכהן מדברי סופרים ליכנס בתחום ארבע אמות שלו כמו שיתבאר במקומו ואמר שאף בנפלים כן ולענין פירוש מיהא לא יראה כן:

מותר המתים למתים ר"ל שאם גבו צדקה לצורך מתים עניים בסתם ואירע מת עני והותירו מגוביותם אע"פ שלא היתה דעתם אלא למת אחד כגון שזה דרכם לגבות לצורך מת אחד קודם שיארע שם מניחים המותר לצורך מתים אחרים אבל מותר המת כגון שגבו לצורך מת זה בפרט הרי המותר ליורשיו ואין אומרין להוציאו כלו בעניניו של זה אף בדברים שאין צריכין כגון דימוס על קברו וזילוף לפני מטתו מפני הריח אלא הרי הוא ליורשים שסתם הנותן לא למת אחר נותן אלא לזה וכל שלא הוצרך לזה כבר נעשה הפקר והיורש זכה בו שאף המת מטיל בסמוך למיתתו חלול שאלת צרכיו על היורש ומוחל מותרו אצלו:

מת שהיו אביו ואמו מזרקין עליו כלים בחמתם מצוה על אחרים להצילם במה דברים אמורים שלא נגעו במטה אבל נגעו במטה אין מצילין אותן ר"ל במטה הנקברת עמו שמא יתחלפו בתכריכי המת הא מן הדין לא נאסרו שאין הזמנה עושה כלום ואף גזירה זו אינה אלא במה שדעת המניח להיות אותו דבר נקבר עמו הא כל שאין דעתו לכך אין נגיעת מטה אוסרת כלום:

Meiri on Sanhedrin 48a · Sefaria · מהדורה: Meiri on Shas · unknown

מהר"ם

בתוס' ד"ה משמשין ממשמשין גמרינן מ"מ מת גופיה ילפינן מעגלה ערופה כצ"ל:

ד"ה נתנו לספר וכו' והמ"ל הכא כדאיתא שינוי מעשה וכו' כלומר ואיכא לשנויי דהכא איירי בדעשה שום שינוי מעשה ולכך מהני ולא תקשה לאביי וצ"ל דייחודא דדבור לא מהני כלומר לכך נקיט אריגה ונתינה והוסיף בו דימוס דאפילו לאביי לא מהני ייחוד דדבור בעלמא והא דנקט האורג ולא נקט הנותן כו':

Maharam on Sanhedrin 48a · Sefaria · מהדורה: Vilna Edition · Public Domain

לשון המקור

קטע 1

מְשַׁמְּשִׁין מִמְּשַׁמְּשִׁין גָּמְרִינַן, לְאַפּוֹקֵי עֶגְלָה עֲרוּפָה דְּהִיא גּוּפַהּ קְדוֹשָׁה.

קטע 2

וְאַבָּיֵי, מַאי טַעְמָא לָא גָּמַר מֵעֲבוֹדָה זָרָה? אָמַר לָךְ: מִידֵּי דְּאוֹרְחֵיהּ מִמִּידֵּי דְּאוֹרְחֵיהּ גָּמְרִינַן, לְאַפּוֹקֵי עֲבוֹדָה זָרָה דְּלָאו אוֹרְחָא.

קטע 3

סִימָן: כִּפָּה, נַפְשֵׁיהּ, דַּחֲצִיבָא, בְּקִבְרֵיהּ דְּיַתִּיר מֵאֲבֻהּ, בְּכִיסָא דְּאוּמָּנָא.

קטע 4

מֵיתִיבִי: כִּפָּה שֶׁהוּא טָמֵא מִדְרָס וּנְתָנַתּוּ לְסֵפֶר – טָהוֹר מִן הַמִּדְרָס, אֲבָל טָמֵא מַגַּע מִדְרָס. אֵימָא: נְתָנַתּוּ וּכְרָכַתּוּ.

קטע 5

לְמָה לִי נְתָנַתּוּ וּכְרָכַתּוּ? כִּדְרַב חִסְדָּא, דְּאָמַר רַב חִסְדָּא: הַאי סוּדָרָא דְּאַזְמְנֵיהּ לְמֵיצַר בֵּיהּ תְּפִילִּין, וְצַר בֵּיהּ תְּפִילִּין – אָסוּר לְמֵיצַר בֵּיהּ פְּשִׁיטֵי. אַזְמְנֵיהּ וְלָא צַר בֵּיהּ, צַר בֵּיהּ וְלָא אַזְמְנֵיהּ – שְׁרֵי לְמֵיצַר בֵּיהּ פְּשִׁיטֵי.

קטע 6

ולְאַבָּיֵי דְּאָמַר: הַזְמָנָה מִילְּתָא הִיא, אַזְמְנֵיהּ – אַף עַל גַּב דְּלָא צַר בֵּיהּ. צַר בֵּיהּ: אִי אַזְמְנֵיהּ – אִין, אִי לָא אַזְמְנֵיהּ – לָא.

קטע 7

תָּא שְׁמַע: נֶפֶשׁ שֶׁבְּנָאוֹ לְשֵׁם חַי – מוּתָּר בַּהֲנָאָה. הוֹסִיף בּוֹ דִּימוֹס אֶחָד לְשֵׁם מֵת – אָסוּר בַּהֲנָאָה. הָכָא בְּמַאי עָסְקִינַן? דִּרְמָא בֵּיהּ מֵת.

קטע 8

אִי הָכִי, מַאי אִירְיָא הוֹסִיף? כִּי לֹא הוֹסִיף נָמֵי! לָא צְרִיכָא, אַף עַל גַּב דְּפַנְּיֵיהּ.

קטע 9

אָמַר רַפְרָם בַּר פָּפָּא אָמַר רַב חִסְדָּא: אִם הָיָה מַכִּירוֹ, חוֹלְצוֹ וּמוּתָּר.

קטע 10

תָּא שְׁמַע: הַחוֹצֵב קֶבֶר לְאָבִיו, וְהָלַךְ וּקְבָרוֹ בְּקֶבֶר אַחֵר – הֲרֵי זֶה לֹא יִקָּבֵר בּוֹ עוֹלָמִית. הָתָם, מִשּׁוּם כְּבוֹד אָבִיו.

קטע 11

הָכִי נָמֵי מִסְתַּבְּרָא, דְּקָתָנֵי סֵיפָא: רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר, אַף הַחוֹצֵב אֲבָנִים לְאָבִיו וְהָלַךְ וּקְבָרוֹ בְּמָקוֹם אַחֵר – הֲרֵי זֶה לֹא יִקָּבֵר בָּהֶן עוֹלָמִית.

קטע 12

אִי אָמְרַתְּ בִּשְׁלָמָא מִשּׁוּם כְּבוֹד אָבִיו – שַׁפִּיר, אֶלָּא אִי אָמְרַתְּ מִשּׁוּם הַזְמָנָה: טְוִוי לַאֲרִיגָה מִי אִיכָּא לְמַאן דְּאָמַר?

קטע 13

תָּא שְׁמַע: קֶבֶר חָדָשׁ מוּתָּר בַּהֲנָאָה. הֵטִיל בּוֹ נֵפֶל – אָסוּר בַּהֲנָאָה. הֵטִיל – אִין, לֹא הֵטִיל – לָא.

קטע 14

הוּא הַדִּין דְּאַף עַל גַּב דְּלָא הֵטִיל, וּלְאַפּוֹקֵי מִדְּרַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל דְּאָמַר: אֵין לִנְפָלִים תְּפִיסַת הַקֶּבֶר, קָא מַשְׁמַע לַן.

קטע 15

תָּא שְׁמַע: מוֹתַר הַמֵּתִים – לְמֵתִים, מוֹתַר הַמֵּת – לְיוֹרְשָׁיו. הָכָא בְּמַאי עָסְקִינַן? שֶׁגָּבוּ מֵחַיִּים.

קטע 16

הָא לָא תָּנֵי הָכִי, דִּתְנַן: מוֹתַר הַמֵּתִים – לְמֵתִים, מוֹתַר הַמֵּת – לְיוֹרְשָׁיו. וְתָנֵי עֲלַהּ: כֵּיצַד? גָּבוּ לְמֵתִים סְתָם – זֶהוּ מוֹתַר הַמֵּתִים לְמֵתִים, גָּבוּ לְמֵת זֶה – זֶהוּ מוֹתַר הַמֵּת לְיוֹרְשָׁיו.

קטע 17

וְלִיטַעְמָיךְ, אֵימָא סֵיפָא: רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר, לֹא יִגַּע בָּהֶן עַד שֶׁיָּבֹא אֵלִיָּהוּ. רַבִּי נָתָן אוֹמֵר: יַעֲשֶׂנּוּ דִּימוֹס עַל קִבְרוֹ אוֹ זִילּוּף לִפְנֵי מִטָּתוֹ.

קטע 18

אֶלָּא, אַבָּיֵי מְתָרֵץ לְטַעְמֵיהּ וְרָבָא מְתָרֵץ לְטַעְמֵיהּ. אַבָּיֵי מְתָרֵץ לְטַעְמֵיהּ: דְּכוּלֵּי עָלְמָא הַזְמָנָה מִילְּתָא הִיא. תַּנָּא קַמָּא סָבַר: דַּחֲזֵי לֵיהּ – תָּפֵיס, דְּלָא חֲזֵי לֵיהּ – לָא תָּפֵיס.

קטע 19

וְרַבִּי מֵאִיר מְסַפְּקָא לֵיהּ, אִי תָּפֵיס אִי לָא תָּפֵיס. הִלְכָּךְ, לֹא יִגַּע בָּהֶן עַד שֶׁיָּבֹא אֵלִיָּהוּ. וְרַבִּי נָתָן פְּשִׁיטָא לֵיהּ דְּוַדַּאי תָּפֵיס, הִלְכָּךְ יֵעָשֶׂה דִּימוֹס עַל קִבְרוֹ.

קטע 20

וְרָבָא מְתָרֵץ לְטַעְמֵיהּ: לְכוּלֵּי עָלְמָא הַזְמָנָה לָאו מִילְּתָא הִיא. תַּנָּא קַמָּא סָבַר: כִּי בָּזוּ לֵיהּ, אַחוֹלֵי מַחֵיל זִילוּתֵיהּ גַּבֵּי יוֹרְשִׁין.

קטע 21

וְרַבִּי מֵאִיר מְסַפְּקָא לֵיהּ אִי מַחֵיל אִי לָא מַחֵיל, הִלְכָּךְ לֹא יִגַּע בָּהֶן כּוּ׳. וְרַבִּי נָתָן פְּשִׁיטָא לֵיהּ דְּלָא מַחֵיל, הִלְכָּךְ יֵעָשֶׂה דִּימוֹס עַל קִבְרוֹ אוֹ זִילּוּף לִפְנֵי מִטָּתוֹ.

קטע 22

תָּא שְׁמַע: הָיוּ אָבִיו וְאִמּוֹ מְזָרְקִין בּוֹ כֵּלִים, מִצְוָה עַל הָאֲחֵרִים לְהַצִּילָן.

מסכת סנהדרין דף מ״ח עמוד א׳

מסכת סנהדרין דף מ״ח עמוד א׳

רש"י

תוספות

רבנו חננאל

מאירי

מהר"ם

מה תמצאו כאן

המשך הרצף

מקורות מקבילים

שיעורים וכלי לימוד

חכמים הנזכרים בדף

לשון המקור