מסכת סנהדרין דף מ״ז עמוד ב׳

הרוגי מלכות הני דעובדי כוכבים:

הרוגי ב"ד עיר הנדחת:

מיתה וקבורה בעינן אם נקברו מכפרת מיתתן עליהן ולעולם טעמא דקדשי עיר הנדחת משום דהואיל ונדחו ידחו הוא:

רב אשי אמר לעולם לא בעינן עיכול הבשר אלא צערא דחיבוט הקבר פורתא וטעמא דלא היו מתאבלים משום דאבילות מסתימת הגולל חיילא כדתניא באלו מגלחין. גולל הוא הדף הנתון על הארון לכסוי ואותן שבדפנות קרי להו דופק:

הואיל ונדחו שלא נראו להתאבל בשעת התחלת אבילות ידחו אף לאחר מכאן ואע"ג דגבי קובר את מתו ברגל תנן (מו"ק דף יט.) מונה שבעה אחר הרגל ולא אמרי' הואיל ונדחו ידחו התם לא אידחו להו לגמרי שהרי עסקי רבים נוהג ברגל שמנחמין אותו כל הרגל כדאמרינן התם כל שהוא משום עסקי רבים אין הרגל מפסיקן:

אי הכי לענין קבורת אבותיו למה לי להמתין עיכול הבשר:

משום דלא אפשר ליטלו משום דנבקע כריסו ומסריח:

לאישתא בת יומא ביום ראשון שלה והן מתרפאין באותו עפר:

משיסתום הגולל פי' הקונט' הוא דף הנתון לארון לכסוי ואותו שבדפנות קרוי. דופק והקשה ר"ת דאמרינן בפ' מי שמתו (ברכות דף יט:) דא"ר אלעזר ברבי צדוק מדלגין היינו על גבי ארונות לקראת מלכי ישראל ואי כיסוי ארון הוא גולל הא קא מטמא דקא דרשינן בפ' בהמה המקשה (חולין דף עב.) וכל אשר יגע על פני השדה לרבות גולל ודופק ואפי' הוא טמון בארץ דכיון דגולל מטמא באהל טומאה בוקעת ועולה ויש מפרשים אע"ג דגולל מטמא באהל מ"מ היו יכולים לדלג ולטמאות עצמן מגולל כדאמרינן במסכת שמחות (פ"ד) כל שאין הנזיר מגלח עליה אין כהן מוזהר עליה ואומר ר"ת דמשבשתא היא דהא רביעית דם דאין הנזיר מגלח עליה וכהן מוזהר עליה ואין זו קושיא דשם טומאה בעי למימר במסכת שמחות דעל חצי לוג דם נזיר מגלח ולא אתא למעוטי אלא כלים הנוגעים במת דאין נזיר מגלח ואין כהן מוזהר ועוד קשה לר"ת דמדמרבינן ליה מעל פני השדה משמע שהוא מגולה וסתם כיסוי ארון טמון הוא ויש מפרשים דלא מרבינן ליה כיסוי ארון לשם גולל אלא כשהוא מגולה ולא כשהוא טמון והשתא ניחא ההיא דמדלגין היינו ומיהו קשה דאמרי' בפ"ק דעירובין (דף טו:) כל דבר שיש בו רוח חיים אין עושין אותו גולל לקבר ואין דרך לעשות כיסוי ארון מבעלי חיים ומיהו אשכחן דמיירי הש"ס בדבר שאינו הוה בפ' בהמה המקשה (חולין דף ע.) הדביק שני רחמים יצא מזה ונכנס לזה ומפרש ר"ת דגולל היינו אבן גדול מלשון וגללו את האבן (בראשית כ״ט:ג׳) שמניחין על הקבר לסימן והיא מצבה דכתיב (שם לה) היא מצבת קבורת רחל ואותן האבנים שמניחין בצדדין שהאבן גדולה יושבת עליהם שלא תכבד על המת נקראין דופק ויש קושר בהמה לסימן עד שימצא אבן פן יאבד מקום הקבר וההיא דמדלגין לא היה שם מצבה וכ"ת היכא דליכא גולל מאימת חיילא אבילות מ"מ חיילא משיסתום הקבר בהוייתו:

איתיביה החוצב קבר פ"ה דסלקא דעתך דהוא הדין לצורך אחר והיינו טעמא דלא בעי למימר משום כבוד אביו כדלקמן דאי במחובר לא מיתסר כלל בעלמא משום כבוד אביו אין לאסור:

מאי טעמא לא גמר מעגלה ערופה תימה כי גמר נמי מעגלה ערופה הא אמר ר' יוחנן בפרק אותו ואת בנו (חולין דף פב.) עריפתה אוסרתה ורבא פסיק כר' יוחנן בר משלש ועוד הקשה ריב"א אמאי לא קא אמר ורבא מ"ט לא אמר כאביי דבהאי לישנא רגיל הש"ס בכל דוכתא ויש לפרש דהכי קאמר מ"ט לא גמר מעגלה ערופה לטעמיה וכן אביי מאי טעמא לא גמר מעבודת כוכבים לטעמיה פי' מעבודת כוכבים עצמה שאסורה מיד מיהו פירש הקונטרס דעבדו שם לא איירי בעבודת כוכבים:

קבריה דרב הוו שקלי עפר מיניה לאישתא בת יומא ואמר שמואל שרי דקרקע אינה נאסרת שנאמר וישלך את עפרה אל קבר בני העם מקיש קבר בני העם לע"ז מה ע"ז במחובר לא איתסר [אף ה"נ במחובר לא איתסר] ואותבינן עליה מהא דתנינן החוצב קבר לאביו וקברו במקום אחר לא יקבר בו עולמית הנה נאסר כמחובר ודחי' האי קבר בנין הוא והבנין הוא שנאסר אבל הקרקע ועפרו לא נאסרו וכן דחה [הא דתניא] בקבר חדש מותר בהנאה השליכו בו נפל אסור בהנאה בקבר בנין ת"ש ג' קברות הן קבר הנמצא מותר לפנותו ולא חיישינן דילמא מת מצוה הוא דמת מצוה קלא אית ליה פינהו מקומו טהור ומותר בהנאה קבר הידוע אסור לפנותו פינהו מקומו טמא ואסור בהנאה קבר המזיק לרבים מותר לפנותו פינהו מקומו טהור ואסור בהנאה הכא נמי בקבר בנין:

איתמר האורג בגד למת אביי אמר אסור הזמנה מילתא היא דגמר שם שם מעגלה ערופה וערפו שם את העגלה בנחל מה עגלה נאסרה אף צרכי המת בהזמנה נאסרו רבא אמר הזמנה לאו מילתא היא

קרקע עולם אינה נאסרת לעולם בין בעבודה זרה בין בקבר מעתה קבר שהוא מחובר מעיקרו ואין בתוכו החזרת עפר כגון שחיטטו כוכיו בכותלי המערות והכניסו ארון המת בחלל הכוך שנמצא כולו בין למעלה בין למטה קרקע עולם ואין בו תפישת ידי אדם עפרו מותר בהנאה אבל קבר בנין שהיה תלוש מתחלה ועכשיו בנאוהו ועשאוהו קבר נאסר שהרי זה תלוש ולבסוף חברו הוא ולענין עבודה זרה נאסר וכל שנאסר לענין עבודה זרה נאסר לענין הקבר וכן קברות שלנו שחופרין העפר ומחזירין לתוכו אסור העפר בהנאה אא"כ נוטלה מקרקעית הקבר מקום שלא נחפר בו:

החוצב קבר לאביו והלך וקברו במקום אחר לא יקבור הוא שם מת אחר עולמית ואפילו היה קרקע עולם שאינו נאסר ודבר זה מפני כבוד אביו ומ"מ אם חצב אבנים לבנות קבר לאביו וקברו במקום אחר אין האבנים אסורות שאין שם כבוד אביו חל עליהם כלל ויש חולקין בזו לפסוק כדעת האוסר ומשום כבוד אביו ומ"מ אבנים שהונחו על הקבר דרך ציון או דרך כבוד כגון מצבות שאדם נותן על הקבר אין פקפוק בהיתרן אף קבר בנין ר"ל שבנאו על הקרקע שהוא הקרוי נפש כמו שאמרו נפש שבנאו לשם חי מותר בהנאה הוסיף בו דימוס לשם מת נאסר ודינו שאינו נאסר בתוספת הדימוס לשם מת או אף בבנין כלו לשם מת עד שיכנס בו מת אבל אם לא נכנס המת לשם אינו נאסר ומ"מ אפילו לא הטיל בו אלא נפל נאסר בהנאה מיד:

שלש קברות הם חלוקים בהלכותיהם קבר הנמצא חדש ויודע בעל השדה שלא צוה לקבור שם מעולם ובגזילה נקבר שם מותר לפנותו ואין חוששין שמא מת מצוה היה שקנה מקומו שמת מצוה קול יש לו וכשפנהו מקומו טהור שאין תורת קבר עליו וכן מטעם זה מותר בהנאה קבר הידוע ר"ל שנקבר שם מדעת בעל השדה אסור לפנותו ואם פינהו מקומו טמא מדברי סופרים שגזרו טומאה על הקבר כדי שלא יפנוהו ואסור בהנאה אם הוא של בנין גם כן קבר שהוא מזיק את הרבים כגון שהוא במקום הלוך רבים ומיטמאין באהילו מותר לפנותו מפני נזקו ומקומו טהור במגע ואסור בהנאה אם הוא קבר בנין:

יש מחמירין בקבר הנמצא לומר מקומו טמא ואסור בהנאה ונראה שהם מפרשים קבר הנמצא ולא נודע אם מדעת אם שלא מדעת ויש לחוש למקום בית הקברות ולפיכך מותר לפנותו אחר שלא נודע שהוא נקבר שם ברשות ומקומו טמא ואסור בהנאה שמא מקום בית הקברות הוא וגדולי המחברים פירשו בה עד שיבדוק והוא שיחפור עשרים אמה ממנו ואילך עד שיגיעו לקרקע בתולה אם ימצא שם שכונת קברות וכן יש גורסין בידוע מקומו טהור ואסור בהנאה ובמזיק מקומו טמא ואסור בהנאה ויש גורסין בידוע מקומו טהור ומותר ובתלמוד המערב שבסוף נזיר נשנית בדרך אחרת ולא עוד אלא שהוסיפו בקצתם תנאים וזהו לשונם נמצא מפנין אותו ומקומו טמא ואסור בהנאה ידוע אין מפנין אותו פינהו מקומו טהור ומותר בהנאה מזיק את הרבים מפנין אותו ומקומו טמא ואסור בהנאה הורי ר' אבא בר כהן טהור ומותר כאן בשקדם את העיר כאן בשקדמתו העיר ובקצת ספרים מדוייקים של גדולי המחברים נמצא כענין זה לגמרי והוא עיקר:

תכריכי המת אסורין בהנאה ומ"מ הוכנו לשמו הואיל ולא נגעו בו או במטתו הנקברת עמו לא נאסרו ואפילו נארגו לשמו משמת שיש כאן מעשה שאין ההזמנה אוסרת אף על ידי מעשה ואין צריך לומר בדבור ואין צריך לומר אם נארגו בחייו לשם תכריכיו שאין שום דבר הנעשה לחי לכשימות נאסר וכן אין צריך לומר בטווי לשמו ליארג שאינו כלום יש דברים שההזמנה עם קצת מעשה אוסרת בהם אע"פ שלא נעשה בה עיקר המעשה והוא שאמרו בעגלה ערופה שהיא אסורה בהנאה שמשירדה לנחל איתן נאסרה אע"פ שלא נערפה:

ע"ז של נכרי מכיון שפסלה נאסרה בהנאה ושל ישראל עד שתעבד שנאמר ושם בסתר שיעשה בה דברי סתר ומשמשיה אפילו של גוי לא נאסרו עד שישתמש בהם לע"ז וכן אם אמר בית זה או שור זה לע"ז אינו כלום שאין הקדש לע"ז:

בתוס' ד"ה משיסתום הגולל ואומר ד"ת דמשבשתא היא ר"ל התוספתא היא משובשת דקתני דכל שאין הנזיר מגלח עליה אם נטמא לו אין הכהן מוזהר עליה בלאו שלא יטמא לו וזה אינו דהא מצינו רביעית דם שאין הנזיר מגלח עליה ואפ"ה הכהן מוזהר עליה אלא צ"ל התוספתא זו משובשת היא ואין בה ממש ואין זו קושיא וכו' ר"ל התוס' סותרים קושייתו של ר"ת וקאמרי דלעולם אימא לך דהתוספתא אמת היא ואינה משובשת והכי פירושא כל שם טומאה דאין הנזיר מגלח עליה בשום ענין ר"ל דלא מצינו באותה שם טומאה שום מקום שיהא הנזיר מגלח עליה כמו כלים הנוגעים במת אין הכהן מוזהר עליה אכל שם טומאה של דם המת אע"ג דעל רביעית אין הנזיר מגלח מ"מ מצינו שעל חצי לוג דם הנזיר מגלח וא"כ על שם טומאת דם המת הנזיר מגלח ולכך ג"כ הכהן מוזהר אפילו על רביעית דם ולא בא התוס' למעט במה דקתני כל שאין הנזיר מגלח עליה אלא כלים הנוגעים במת שבאותה טומאה לא מצינו בשום ענין שיהא הנזיר מגלח עליה ולכך אין הכהן מוזהר עליה וה"ה גולל ודופק הוא ג"כ כמו כלים הנוגעים במת ואין הנזיר מגלח עליה בשום מקום ולכך ג"כ אין הכהן מוזהר עליה מלטמאות בהן ולכך רשאי לטמאות בגולל ודופק כדי לצאת לקראת מלכים וא"כ אין קושיא זו של ר"ת קושיא:

בא"ד ועוד קשה לר"ת פי' ועוד הקשה ר"ת על פירש"י קושיא אחרת:

בא"ד והשתא ניחא ההיא דמדלגין וכו' משום דסתם קברים הן טמונים בארץ ואז אין הגולל מטמא:

בא"ד ומפרש ר"ת וכו' דגולל היינו מצבה ודוקא מצבה מרבינן מקרא דעל פני השדה שיטמא שהוא בגלוי כמו שדה אבל כיסוי של ארון אינו מטמא דלא מקרי על פני השדה וההיא דמדלגים לא היו שם מצבה לכך לא היו מטמאים והא דלא היו נטמאים מחמת המת עצמו המונח בארון וטומאה בוקעת ועולה משום דסתם ארונות יש בהן פותח טפח ולא הוה טומאה רצוצה ולכך אינו בוקעת ועולה ודו"ק:

ד"ה מאי טעמא לא גמר מעגלה ערופה וכו' ויש לפרש דה"ק לא גמר מעגלה ערופה לטעמיה וכו' ר"ל הכא דאית ליה הזמנה לאו מילתא למה איצטריך ליה למילף מעבודת כוכבים נילף ליה מעגלה ערופה דהא בעגלה נמי ס"ל לרבא כרבי יוחנן דאמר עריפתה אוסרתה וכן אביי דאית ליה הזמנה מילתא למה אצטריך למילף ליה מעגלה ערופה נילף מעבודת כוכבים עצמה דעבודת כוכבים אוסרת מיד אף על פי שעדיין לא נעבדה אלא דמשמשיה אינן נאסרין עד שיעבדו בהן:

בא"ד ומיהו פ"ה דעבדו שם לא איירי בעבודת כוכבים פי' בעבודת כוכבים עצמה אלא במשמשיה איירי וא"כ לא היה יכול למילף אביי בגזרה שוה דשם שם מעבודת כוכבים דשם לא כתיב בעבודה זרה עצמה אלא מקרא דעבדו שם הגוים וההוא קרא לא איירי בעבודה זרה כי אם במשמשיה ולכך א"א לפרש כך וק"ל:

קִבְרֵיהּ דְּרַב, הֲווּ שַׁקְלֵי מִינֵיהּ עַפְרָא לְאִישְׁתָּא בַּת יוֹמָא (תהלים עט, ב) נראה לי בס"ד הטעם שזכה לרפאות חולי האדם בעפרו, כי בספר יוחסין הביא עשרה מיני חסידות שהיה נוהג בהם רב ובכללם דאחר שאכל כל מטעמים שבעולם היה אוכל עפר לקיים מה שנאמר וַיַּגְרֵס בֶּחָצָץ שִׁנָּי (איכה ג, טז) וכתב הרב סדר הדורות דנראה שהיה עושה כן תמיד בכל ימות השנה אחר כל אכילתו ולא בערב תשעה באב בלבד. וידוע מה שאמר רבינו מורנו הרב רבי חיים ויטאל ז"ל הדומם הוא עפר ואינו נאכל ועם כל זה לפעמים אוכל אדם פרי או ירק שיש בו מעט עפר ובזה נברר מן הדומם עד כאן. ובזה למדנו טעם נכון שזכה רב להפריד החולי מגוף האדם בעפרו והיינו בזכות אותה חסידות שהיה אוכל עפר כדי להסיר ולהפריד על ידי כונתו הסיגים וכוחות הרע הדבוקים בנצוצי קדושה שבעפר ההוא יזכה להפריד החולי מגוף האדם. ובזה יובן הטעם שהיה קברו ארוך שמונה־עשרה אמה וכמו שכתב סדר הדורות בשם גא"י שנרמז בקברו מספר 'חי' לרמוז שעפר קברו בו חי האדם. ובאופן אחר נראה לי בס"ד שזכה לכך מדה כנגד מדה כי ידוע שהוא היה עניו ונח מאד וכמו שאמרו בסוף יומא (יומא פז.) בענין אותו טבח דהיה לו מילתא בהדיה עיין שם. וידוע דמי שהוא נח ועניו חושב עצמו כעפר וכמו שאומרים 'וְנַפְשִׁי כְּעָפָר לַכֹּל תִּהְיֶה' וידוע כי התלמיד חכם מצדו ראוי להיות 'אֵשׁ' כמו שאמרו האי צורבא מרבנן דרתח אורייתא מרתחא ליה (תענית ד.) ואם כן כיון דמן הדין היה להיות כאש תקיף וחזק ובאמת הוא היה נח ועניו כעפר לכך זכה שיהיה עפר קברו דוחה ומסיר הקדחת בת יומא שהיא אש.