בוני התלמוד

    דף ביאור

    מסכת סנהדרין דף מ״ג עמוד א׳

    דף זה מרכז את הביאור על יחידת המקור: פירושי המפרשים כלשונם, המקורות שהטקסט מצטט, החכמים הנזכרים בו וקישורים ישירים חזרה לטקסט.

    לטקסט המלא במקור
    תלמוד בבלי · מפת הדף

    מסכת סנהדרין דף מ״ג עמוד א׳

    מסכת סנהדרין דף מ״ג עמוד א׳. נוסח הדפוס המלא של עמוד זה — 26 קטעים ממוספרים, כ־659 מילים — יחד עם פירושי המפרשים שנדפסו על הדף.

    רש"י

    ובני ישראל עשו בההוא קרא כתיב והרי כלל את הכל למה לי ויוציאו שמע מינה למניינא:

    אלא מעתה דדרשת ויוציאו דריש נמי וירגמו כו':

    בלא כסותו ערום ואע"ג דגבי צוואה כתיב ורגמו אותו דש"מ בלא כסותו איידי דכתיב אבן לדרשה כתב נמי אותו:

    במקלל כתיב אבן ובמקושש כתיב אבנים:

    והא האי תנא דלעיל:

    נאמר קאמר מגזרה שוה דפרים יליף לה והיכי אתא רב פפא לאיפלוגי עליה דתנא:

    והכי קאמר תנא דברייתא אילו לא נאמר כו' כלומר הא דיליף לה מגזירה שוה לאו דוקא אלא הכי קאמר אי נמי לא הוה נפיק ממשמעותא דקרא אכתי לא הוה יכילנא למימר חוץ למחנה אחת דמייתינא שלש מחנות מגזירה שוה דפרים והשתא אפילו גזירה שוה לא צריך:

    הוצא גרידא משמע הוציאו ממקומך וכי הדר כתיב מחוץ למחנה לאפוקי ממחנה ישראל קאמר:

    ועוד 19 קטעי פירוש על דף זה.

    Rashi on Sanhedrin 43a · Sefaria · מהדורה: Vilna Edition · CC-BY-SA

    תוספות

    לא נייתי אחריני והא דכתיב (דברים י״ז:ז׳) יד העדים תהיה בו בראשונה וגו' ה"א דהני מילי היכא דאותה האבן קיימת אבל אם נאבדה או נפלה לים ה"א דלא נייתי אחריני:

    פשיטא אחד אבן הא דלא חשיב פתילה שנשרף בה משום דאברייתא דלקמן (סנהדרין דף מה:) דקתני כולן נקברים עמו קאי והתם לא שייך למיתני פתילה שנזרקה לתוך פיו:

    Tosafot on Sanhedrin 43a · Sefaria · מהדורה: Vilna Edition · CC-BY-SA

    רבנו חננאל

    פשוטה היא רב אשי אמר משה רבינו היכן הוה יתיב במחנה לוייה ואמר הוצא את המקלל חוץ למחנה לוייה. אל מחוץ למחנה ישראל ויוציאו את המקלל לעשייה חד לסמיכה וחד לדחייה אמרו ליה רבנן הואיל ואתה מוציא הוצא לדרשה הני כולהו הוצא דכתיבי בפרים הנשרפין מאי דרשת בהו קשיא:

    ואחד עומד על פתח בית דין והסודרין בידו והסוס רחוק ממנו כדי שיהא רואהו כו' אמר רב הונא פשיטא לי אחד אבן הנסקל בה ואחד עץ שנתלה בו וכן סייף שנהרג בו וסודר שנחנק בו כולן משל צבור אלא סודר שמניפין בו וסוס שרץ בו משל מי כיון שב"ד חייבין לעשות לו הצלה משלהן עושין או דילמא כיון דהצלה דידיה היא מדידיה היא ולא איפשיטא:

    אבל קורט של לבונה שהיו משקין את היוצא ליהרג כדי שתטרף דעתו עליו נשים יקרות שבירושלים היו מתנדבות משלהן לא התנדבו משל מי. תרגמה רב רבאי מרוב מסתברא משל ציבור שנאמר תנו שכר לאובד:

    א"ר יוסי ב"ר חנינא אחד מן התלמידין שזיכה ומת רואין אותו כאילו הוא חי ועומד במקומו. אפילו אמר שיש לי ללמד על עצמי זכות מחזירין אותו אפילו ד' וה' פעמים. ובלבד שיהא ממש בדבריו מצאו לו זכות פטרוהו ואם לאו יוצא ליסקל והכרוז יוצא פלוני בן פלוני יוצא ליסקל על שעבר עבירה פלונית וכו' אמר אביי וצריך

    Rabbeinu Chananel on Sanhedrin 43a · Sefaria · מהדורה: Vilna Edition · Public Domain

    מאירי

    יתבאר במשנה שניה שבית הסקילה היה גבוה שתי קומות והיה הנידון עומד לשם וידיו אסורות ואחד מן העדים דוחפו על מתניו וזהו דחייה הנזכרת בתלמוד והיא היא ירייה הנזכרת במעמד הר סיני ואם מת בדחייה זו לא היו צריכים לרגימה כלל שנאמר סקול יסקל והיא הרגימה או ירה יירה והיא הדחייה ואם לא מת בדחייה זו העדים מגביהין אבן גדולה שהיתה שם ומשליכין אותה על לבו ואם מת אין צריכין לרגימה אחרת ואם לא מת רגימתו בכל ישראל עד שימות אבל סמיכת ידי עדים ודיינין על ראש הנידון לא היתה אלא במגדף שהעדים והדיינים סומכין ידיהם על ראשו ואומרין לו דמך בראשך שאתה גרמת לעצמך מפני שנאמר בו וסמכו כל השומעים וכו' אבל שאר הרוגי בית דין לא היתה שם סמיכה זו כלל:

    היוצא ליהרג אחר שהתודה ונתקרב למקום מיתתו משקין אותו קורט של לבונה בכוס של יין כדי שתטרף דעתו עליו וישתכר ולא ירגיש במיתתו כל כך ונשים יקרות שבירושלים היו מתנדבות ומביאות אותן ואם לא התנדבו בא משל צבור וכן האבן שנסקל בה והעץ שנתלה בו והסייף שנהרג בו והסודר שנחנק בו וכן הסודר שמניפין בו והסוס שרץ עליו ומעמידו הכל בא משל צבור והרוצה להתנדב יתנדב ופתילה ששורפין בה אין צריך למנותה שהרי אין בה שוה פרוטה:

    כבר בארנו שאחד מן התלמידים שזיכה ומת רואין אותו כאלו הוא חי ועומד במקומו אבל אם לא זיכה עדיין אלא שאמר שיש לו לזכותו ונשתתק או מת קודם שיגלה טעם זכויו הרי הוא כמי שאינו:

    המסית אינו בכלל שאר הרוגי בית דין שהרי אין צריך התראה כמו שביארנו ושמכמינין לו עדים אחורי הגדר וכן לא היה כרוז יוצא לפניו כלל שהרי אם יצא חייב ואמר אחד יש לי ללמד עליו זכות אין מחזירין אותו כלל ואם יצא מבית דין זכאי ואמר אחד יש לי ללמד עליו חובה מחזירין אותו ואין טוענין לו ואין מהפכין בזכותו כלל:

    Meiri on Sanhedrin 43a · Sefaria · מהדורה: Meiri on Shas · unknown

    מהר"ם

    בתוס' ד"ה לא נייתי אחריני והא דכתיב יד העדים תהיה בו בראשונה וכו' פי' מסיפא דקרא מקשים התוס' הא דכתיב בסיפא דקרא ויד כל העם באחרונה ועל כרחך פירושא דקרא הוא שאם לא מת מזריקת האבן שזרקו בו העדים אזי יזרקו בו שאר העם אבן אחר. וא"כ היאך הוה סלקא אדעתיה לומר שלא נייתי אבן אחריתי ותירצו דה"א דה"מ היכי דאותו אבן קיימת ר"ל והכי הוה פירושו דקרא דאם לא מת מזריקת העדים אזי יחזרו ויקחו העם אותו אבן שזרקו בו העדים ויחזרו ויזרקו אותו עליו אבל אם נאבד אותו אבן שזרקו בו העדים ה"א דלא נייתי העם אחרינא:

    ד"ה פשיטא אחד אבן וכו' משום דאברייתא דלקמן וכו' קאי וכו' ר"ל דלקמן תנא בברייתא שהעץ שנתלה בו והסייף שנהרג בו והסורר שנחנק בו נקברים עמו ושם לא הוה שייך למתני הפתילה שהיא נזרקה לתוך פיו ולא שייך לומר נקברת עמו ולכך לא תני בברייתא פתילה ורב הונא דקאמר פשיטא קאי אברייתא כלומר פשיטא לי דהעץ והסייף והסורר דקתני בברייתא כולן היו משל צבור ולכך לא נקיט נמי רב הונא בדבריו פתילה משום דלא נקיט אלא מאי דקתני בברייתא וק"ל:

    Maharam on Sanhedrin 43a · Sefaria · מהדורה: Vilna Edition · Public Domain

    בן יהוידע

    נָשִׁים יְקָרוֹת שֶׁבִּירוּשָׁלַיִם, הָיוּ מִתְנַדְּבוֹת וּמְבִיאוֹת אוֹתָן (משלי לא, ו) נראה לי בס"ד הטעם דהנשים מתייחסים לחוה, וידוע כי התחילה בקלקול עון עץ הדעת שהביאה מיתה לעולם ולולי כן לא היה מיתה ולא הרג ולא חרב ולכן אמרו רבותינו ז"ל דנתנה מצות הנדה לאשה בעבור חוה היא שפכה דמו של עולם לכך תתעסק בדם ולכן הנשים היו מתנדבים ומביאות אותן. וקרי להו 'יְקָרוֹת' כי אמרו רבותינו ז"ל במדרש רבא (ויקרא רבה ב, א) עשרה דברים נקראו יקר וחד מנייהו החסד שנאמר מַה יָּקָר חַסְדְּךָ אֱלֹקִים (תהלים לו, ח) ולכן אלו הנשים שנדבה רוחם לעשות חסד זה קרי להו 'יְקָרוֹת' על שם החסד שנקרא יקר ולכן אמרה השונמית נַעֲשֶׂה נָּא עֲלִיַּת קִיר קְטַנָּה (מלכים ב' ד, י) קִיר בהפוך אתוון יָּקָר על שם החסד שנקרא 'יָּקָר' דכתיב מַה יָּקָר חַסְדְּךָ אֱלֹקִים.

    Ben Yehoyada on Sanhedrin 43a · Sefaria · מהדורה: Senlake edition 2019 based on Ben Yehoyada, Jerusalem, 1897 · Public Domain

    מה תמצאו כאן

    יחידת טקסט מלאה של מסכת סנהדרין, דף מ״ג, עמוד א׳, בהיקף של כ־659 מילים ב־26 קטעים. מספור הקטעים מאפשר לחזור לשורה מדויקת, והפירושים מובאים כלשונם מן המקור הנדפס.

    מפת קטע אחר קטע של כל 26 הקטעים בדף: מילות הפתיחה, המהלכים הנמצאים בטקסט עצמו וקישור חזרה לאותו קטע במקור.

    1. קטע 18 מילים

      נפתחת ב״״וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל עָשׂוּ כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה׳ אֶת…״

    2. קטע 225 מילים

      נפתחת ב״אֶלָּא מֵעַתָּה: ״וַיִּרְגְּמוּ אֹתוֹ אָבֶן״ מַאי עָבְדִי…״

    3. קטע 335 מילים

      נפתחת ב״וְאִצְטְרִיךְ לְמִיכְתַּב ״אָבֶן״, וְאִיצְטְרִיךְ לְמִיכְתַּב ״אֲבָנִים״. דְּאִי…״

    4. קטע 426 מילים

      נפתחת ב״וְהָא הַאי תַּנָּא ״נֶאֱמַר״ קָאָמַר? ״אִילּוּ לֹא…״

    5. קטע 531 מילים

      נפתחת ב״רַב אָשֵׁי אָמַר: מֹשֶׁה הֵיכָא הֲוָה יָתֵיב?…״

    6. קטע 619 מילים

      נפתחת ב״עֲשִׂיָּיה בְּהֶדְיָא כְּתִיב בְּהוּ: ״וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל עָשׂוּ…״

    7. קטע 716 מילים

      נפתחת ב״אֲמַרוּ לֵיהּ רַבָּנַן לְרַב אָשֵׁי: לְדִידָךְ, כֹּל…״

    8. קטע 838 מילים

      נפתחת ב״אֶחָד עוֹמֵד כּוּ׳. אָמַר רַב הוּנָא: פְּשִׁיטָא…״

    9. קטע 928 מילים

      נפתחת ב״בָּעֵי רַב הוּנָא: סוּדָר שֶׁמְּנִיפִין בּוֹ, וְסוּס…״

    10. קטע 1055 מילים

      נפתחת ב״וְתוּ, הָא דְּאָמַר רַב חִיָּיא בַּר רַב…״

    11. קטע 1135 מילים

      נפתחת ב״בְּעָא מִינֵּיהּ רַב אַחָא בַּר הוּנָא מֵרַב…״

    12. קטע 1225 מילים

      נפתחת ב״תָּא שְׁמַע, דְּאָמַר רַבִּי יוֹסֵי בַּר חֲנִינָא:…״

    13. קטע 138 מילים

      נפתחת ב״זִיכָּה – פְּשִׁיטָא לִי; אָמַר – תִּיבְּעֵי…״

    14. קטע 1438 מילים

      נפתחת ב״אֲפִילּוּ הוּא כּוּ׳. וַאֲפִילּוּ פַּעַם רִאשׁוֹנָה וּשְׁנִיָּה?…״

    15. קטע 157 מילים

      נפתחת ב״אָמַר רַב פָּפָּא: תַּרְגּוּמַהּ מִפַּעַם שְׁנִיָּה וְאֵילָךְ.…״

    16. קטע 1618 מילים

      נפתחת ב״מְנָא יָדְעִי? אָמַר אַבָּיֵי: דְּמָסְרִינַן לֵיהּ זוּגָא…״

    17. קטע 1712 מילים

      נפתחת ב״וְלִימְסַר לֵיהּ מֵעִיקָּרָא? אַגַּב דִּבְעִית, לָא מָצֵי…״

    18. קטע 1835 מילים

      נפתחת ב״מַתְנִי׳ מָצְאוּ לוֹ זְכוּת – פְּטָרוּהוּ, וְאִם…״

    19. קטע 1917 מילים

      נפתחת ב״גְּמָ׳ אָמַר אַבָּיֵי: וְצָרִיךְ לְמֵימַר בְּיוֹם פְּלוֹנִי,…״

    20. קטע 2045 מילים

      נפתחת ב״וְכָרוֹז יוֹצֵא לְפָנָיו. לְפָנָיו – אִין, מֵעִיקָּרָא…״

    21. קטע 2124 מילים

      נפתחת ב״אָמַר עוּלָּא: וְתִסְבְּרָא? יֵשׁוּ הַנּוֹצְרִי בַּר הַפּוֹכֵי…״

    22. קטע 2236 מילים

      נפתחת ב״תָּנוּ רַבָּנַן: חֲמִשָּׁה תַּלְמִידִים הָיוּ לוֹ לְיֵשׁוּ…״

    23. קטע 2320 מילים

      נפתחת ב״אַתְיוּהּ לְנַקַּאי. אֲמַר לְהוּ: נַקַּאי יֵהָרֵג? הָכְתִיב…״

    24. קטע 2420 מילים

      נפתחת ב״אַתְיוּהּ לְנֶצֶר. אָמַר: נֶצֶר יֵהָרֵג? הָכְתִיב ״וְנֵצֶר…״

    25. קטע 2521 מילים

      נפתחת ב״אַתְיוּהּ לְבוּנִי. אָמַר: בּוּנִי יֵהָרֵג? הָכְתִיב ״בְּנִי…״

    26. קטע 2617 מילים

      נפתחת ב״אַתְיוּהּ לְתוֹדָה. אָמַר: תּוֹדָה יֵהָרֵג? הָכְתִיב ״מִזְמוֹר…״

    חכמים הנזכרים בדף

    לשון המקור

    ״וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל עָשׂוּ כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה׳ אֶת מֹשֶׁה״.

    אֶלָּא מֵעַתָּה: ״וַיִּרְגְּמוּ אֹתוֹ אָבֶן״ מַאי עָבְדִי לֵיהּ? הָהוּא מִבְּעֵי לֵיהּ לְכִדְתַנְיָא: ״וַיִּרְגְּמוּ אֹתוֹ בָּאָבֶן״ – ״אֹתוֹ״ וְלֹא בִּכְסוּתוֹ, ״אָבֶן״ שֶׁאִם מֵת בְּאֶבֶן אַחַת יָצָא.

    וְאִצְטְרִיךְ לְמִיכְתַּב ״אָבֶן״, וְאִיצְטְרִיךְ לְמִיכְתַּב ״אֲבָנִים״. דְּאִי כְּתַב רַחֲמָנָא ״אָבֶן״, הֲוָה אָמֵינָא: הֵיכָא דְּלָא מֵת בַּחֲדָא, לָא נַיְתֵי אַחֲרִיתִי וְנִיקְטְלֵיהּ. כְּתַב רַחֲמָנָא ״אֲבָנִים״. וְאִי כְּתַב רַחֲמָנָא ״אֲבָנִים״, הֲוָה אָמֵינָא: מֵעִיקָּרָא נַיְיתֵי תַּרְתֵּי. כְּתַב רַחֲמָנָא ״אָבֶן״.

    וְהָא הַאי תַּנָּא ״נֶאֱמַר״ קָאָמַר? ״אִילּוּ לֹא נֶאֱמַר״ קָאָמַר, וְהָכִי קָאָמַר: אִילּוּ לֹא נֶאֱמַר קְרָא, הָיִיתִי אוֹמֵר גְּזֵירָה שָׁוָה. עַכְשָׁיו שֶׁנֶּאֱמַר קְרָא, גְּזֵירָה שָׁוָה לָא צְרִיךְ.

    רַב אָשֵׁי אָמַר: מֹשֶׁה הֵיכָא הֲוָה יָתֵיב? בְּמַחֲנֵה לְוִיָּיה. וַאֲמַר לֵיהּ רַחֲמָנָא: ״הוֹצֵא אֶת הַמְקַלֵּל״ – חוּץ לְמַחֲנֵה לְוִיָּיה. ״אֶל מִחוּץ לַמַּחֲנֶה״ – חוּץ לְמַחֲנֵה יִשְׂרָאֵל. ״וַיּוֹצִיאוּ אֶת הַמְקַלֵּל״ – לַעֲשִׂיָּיה.

    עֲשִׂיָּיה בְּהֶדְיָא כְּתִיב בְּהוּ: ״וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל עָשׂוּ כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה׳ אֶת מֹשֶׁה״. הָהוּא מִיבְּעֵי לֵיהּ, חַד לִסְמִיכָה וְחַד לִדְחִיָּיה.

    אֲמַרוּ לֵיהּ רַבָּנַן לְרַב אָשֵׁי: לְדִידָךְ, כֹּל הָנֵי ״הוֹצִיא״ דִּכְתִיבִי בְּפָרִים הַנִּשְׂרָפִים, מַאי דָּרְשַׁתְּ בְּהוּ? קַשְׁיָא.

    אֶחָד עוֹמֵד כּוּ׳. אָמַר רַב הוּנָא: פְּשִׁיטָא לִי, אֶחָד אֶבֶן שֶׁנִּסְקָל בָּהּ, וְאֶחָד עֵץ שֶׁנִּתְלֶה בּוֹ, וְאֶחָד סַיִיף שֶׁנֶּהֱרָג בּוֹ, וְאֶחָד סוּדָר שֶׁנֶּחְנָק בּוֹ – כּוּלָּן מִשֶּׁל צִבּוּר. מַאי טַעְמָא? דְּמִדִּידֵיהּ לָא אָמְרִינַן לֵיהּ: ״זִיל וְלֵיתֵיהּ וְלִיקְטוֹל נַפְשֵׁיהּ״.

    בָּעֵי רַב הוּנָא: סוּדָר שֶׁמְּנִיפִין בּוֹ, וְסוּס שֶׁרָץ וּמַעֲמִידָן – מִשֶּׁל מִי הוּא? כֵּיוָן דְּהַצָּלָה דִּידֵיהּ, מִדִּידֵיהּ הוּא? אוֹ דִילְמָא, כֵּיוָן דְּבֵי דִּינָא מְחַיְּיבִין לְמֶעְבַּד לֵיהּ הַצָּלָה, מִדִּידְהוּ?

    וְתוּ, הָא דְּאָמַר רַב חִיָּיא בַּר רַב אָשֵׁי אָמַר רַב חִסְדָּא: הַיּוֹצֵא לֵיהָרֵג מַשְׁקִין אוֹתוֹ קוֹרֶט שֶׁל לְבוֹנָה בְּכוֹס שֶׁל יַיִן כְּדֵי שֶׁתִּטָּרֵף דַּעְתּוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״תְּנוּ שֵׁכָר לְאוֹבֵד וְיַיִן לְמָרֵי נָפֶשׁ״. וְתַנְיָא: נָשִׁים יְקָרוֹת שֶׁבִּירוּשָׁלַיִם הָיוּ מִתְנַדְּבוֹת וּמְבִיאוֹת אוֹתָן. לֹא הִתְנַדְּבוּ נָשִׁים יְקָרוֹת, מִשֶּׁל מִי? הָא וַדַּאי מִסְתַּבְּרָא מִשֶּׁל צִבּוּר, כֵּיוָן דִּכְתִיב ״תְּנוּ״ – מִדִּידְהוּ.

    בְּעָא מִינֵּיהּ רַב אַחָא בַּר הוּנָא מֵרַב שֵׁשֶׁת: אָמַר אֶחָד מִן הַתַּלְמִידִים ״יֵשׁ לִי לְלַמֵּד עָלָיו זְכוּת״, וְנִשְׁתַּתֵּק, מַהוּ? מְנַפַּח רַב שֵׁשֶׁת בִּידֵיהּ. נִשְׁתַּתֵּק? אֲפִילּוּ אֶחָד בְּסוֹף הָעוֹלָם נָמֵי! הָתָם לָא קָאָמַר, הָכָא קָאָמַר. מַאי?

    תָּא שְׁמַע, דְּאָמַר רַבִּי יוֹסֵי בַּר חֲנִינָא: אֶחָד מִן הַתַּלְמִידִים שֶׁזִּיכָּה וָמֵת, רוֹאִין אוֹתוֹ כְּאִילּוּ חַי וְעוֹמֵד בִּמְקוֹמוֹ. זִיכָּה – אִין, לֹא זִיכָּה – לָא.

    זִיכָּה – פְּשִׁיטָא לִי; אָמַר – תִּיבְּעֵי לָךְ.

    אֲפִילּוּ הוּא כּוּ׳. וַאֲפִילּוּ פַּעַם רִאשׁוֹנָה וּשְׁנִיָּה? וְהָתַנְיָא: פַּעַם רִאשׁוֹנָה וּשְׁנִיָּה, בֵּין שֶׁיֵּשׁ מַמָּשׁ בִּדְבָרָיו בֵּין שֶׁאֵין מַמָּשׁ בִּדְבָרָיו – מַחְזִירִין אוֹתוֹ. מִכָּאן וָאֵילָךְ, אִם יֵשׁ מַמָּשׁ בִּדְבָרָיו – מַחְזִירִין אוֹתוֹ, אֵין מַמָּשׁ בִּדְבָרָיו – אֵין מַחְזִירִין אוֹתוֹ.

    אָמַר רַב פָּפָּא: תַּרְגּוּמַהּ מִפַּעַם שְׁנִיָּה וְאֵילָךְ.

    מְנָא יָדְעִי? אָמַר אַבָּיֵי: דְּמָסְרִינַן לֵיהּ זוּגָא דְּרַבָּנַן. אִי אִיכָּא מַמָּשׁ בִּדְבָרָיו – אִין, אִי לָא – לָא.

    וְלִימְסַר לֵיהּ מֵעִיקָּרָא? אַגַּב דִּבְעִית, לָא מָצֵי אָמַר כֹּל מַאי דְּאִית לֵיהּ.

    מַתְנִי׳ מָצְאוּ לוֹ זְכוּת – פְּטָרוּהוּ, וְאִם לָאו – יוֹצֵא לִיסָּקֵל. וְכָרוֹז יוֹצֵא לְפָנָיו: ״אִישׁ פְּלוֹנִי בֶּן פְּלוֹנִי יוֹצֵא לִיסָּקֵל עַל שֶׁעָבַר עֲבֵירָה פְּלוֹנִית, וּפְלוֹנִי וּפְלוֹנִי עֵדָיו. כׇּל מִי שֶׁיּוֹדֵעַ לוֹ זְכוּת יָבֹא וִילַמֵּד עָלָיו״.

    גְּמָ׳ אָמַר אַבָּיֵי: וְצָרִיךְ לְמֵימַר בְּיוֹם פְּלוֹנִי, וּבְשָׁעָה פְּלוֹנִית, וּבְמָקוֹם פְּלוֹנִי. דִּילְמָא אִיכָּא דְּיָדַעי וְאָתֵי וּמַזֵּים לְהוּ.

    וְכָרוֹז יוֹצֵא לְפָנָיו. לְפָנָיו – אִין, מֵעִיקָּרָא – לָא. וְהָתַנְיָא: בְּעֶרֶב הַפֶּסַח תְּלָאוּהוּ לְיֵשׁוּ הַנּוֹצְרִי, וְהַכָּרוֹז יוֹצֵא לְפָנָיו אַרְבָּעִים יוֹם: ״יֵשׁוּ הַנּוֹצְרִי יוֹצֵא לִיסָּקֵל עַל שֶׁכִּישֵּׁף וְהֵסִית וְהִדִּיחַ אֶת יִשְׂרָאֵל. כׇּל מִי שֶׁיּוֹדֵעַ לוֹ זְכוּת יָבוֹא וִילַמֵּד עָלָיו״. וְלֹא מָצְאוּ לוֹ זְכוּת, וּתְלָאוּהוּ בְּעֶרֶב הַפֶּסַח.

    אָמַר עוּלָּא: וְתִסְבְּרָא? יֵשׁוּ הַנּוֹצְרִי בַּר הַפּוֹכֵי זְכוּת הוּא? מֵסִית הוּא, וְרַחֲמָנָא אָמַר: ״לֹא תַחְמֹל וְלֹא תְכַסֶּה עָלָיו!״ אֶלָּא שָׁאנֵי יֵשׁוּ, דְּקָרוֹב לְמַלְכוּת הֲוָה.

    תָּנוּ רַבָּנַן: חֲמִשָּׁה תַּלְמִידִים הָיוּ לוֹ לְיֵשׁוּ הַנּוֹצְרִי – מַתַּאי, נַקַּאי, נֶצֶר, וּבוּנִי, וְתוֹדָה. אַתְיוּהּ לְמַתַּי. אֲמַר לְהוּ: מַתַּי יֵהָרֵג? הָכְתִיב ״מַתַּי אָבוֹא וְאֵרָאֶה פְּנֵי אֱלֹהִים״? אָמְרוּ לוֹ: אִין, מַתַּי יֵהָרֵג, דִּכְתִיב: ״מָתַי יָמוּת וְאָבַד שְׁמוֹ״.

    אַתְיוּהּ לְנַקַּאי. אֲמַר לְהוּ: נַקַּאי יֵהָרֵג? הָכְתִיב ״וְנָקִי וְצַדִּיק אַל תַּהֲרֹג״? אָמְרוּ לוֹ: אִין, נַקַּאי יֵהָרֵג, דִּכְתִיב: ״בַּמִּסְתָּרִים יַהֲרֹג נָקִי״.

    אַתְיוּהּ לְנֶצֶר. אָמַר: נֶצֶר יֵהָרֵג? הָכְתִיב ״וְנֵצֶר מִשׇּׁרָשָׁיו יִפְרֶה״? אָמְרוּ לוֹ: אִין, נֶצֶר יֵהָרֵג, דִּכְתִיב: ״וְאַתָּה הׇשְׁלַכְתָּ מִקִּבְרְךָ כְּנֵצֶר נִתְעָב״.

    אַתְיוּהּ לְבוּנִי. אָמַר: בּוּנִי יֵהָרֵג? הָכְתִיב ״בְּנִי בְכֹרִי יִשְׂרָאֵל״! אָמְרוּ לוֹ: אִין, בּוּנִי יֵהָרֵג, דִּכְתִיב: ״הִנֵּה אָנֹכִי הוֹרֵג אֶת בִּנְךָ בְּכֹרֶךָ״.

    אַתְיוּהּ לְתוֹדָה. אָמַר: תּוֹדָה יֵהָרֵג? הָכְתִיב ״מִזְמוֹר לְתוֹדָה״? אָמְרוּ לוֹ: אִין, תּוֹדָה יֵהָרֵג, דִּכְתִיב: ״זֹבֵחַ תּוֹדָה יְכַבְּדָנְנִי״.