מסכת סנהדרין דף ל״ח עמוד א׳

והיא נתעברה מעומד שהיה בית האסורין צר ואין מקום לשכב ושילשלו שם אשה ובאגדה דויקרא רבה אמרה לה:

על אלתו להתיר לו גזירה שנשבע שלא יהא לו בן והתירו לו פמליא ש"מ ושבועה כתיבה בההיא פרשה דכתבו את האיש הזה בס' ירמיה (כב):

והיה מושיען של ישראל למקדש של ישראל:

ולאבן נגף ממהר הגלות שמנגפת את הרגלים:

ולצור מכשול סלע מכשלה יהיה לשני בתי ישראל:

בשבעים אותיות בגימטריא:

וישקד וימהר כמו שוקד אני ומתרגמינן מוחי (ירמיהו א׳:י״א):

שהקדים ומיהר גלות צדקיהו שהיא באחרונה בעוד שגלות יכניה קיימת שעדיין לא מתו אותן שגלו לבבל עם יכניה שהיו חכמים בתורה ולמדו' לבני גולה האחרונה:

נכנס יין יצא סוד היינו דאמר בפ' הדר (עירובין דף סה.) המתיישב ביינו הרי יש בו מדעת שבעים זקנים שהסוד מתגבר על היין ואין כח ביין להוציא:

חצבה עמודיה שבעה דבשבעה ימים נברא העולם שאע"פ שבששה ימים נברא העולם מ"מ היה חסר מנוחה עד שבא שבת בא מנוחה והיינו דכתיב (בראשית ב׳:ב׳) ויכל אלהים ביום השביעי:

בתחלה על גפי פ"ה מקום גבוה ולבסוף כשסרח נטרד על כסא וקשה דבספ"ק דמס' ע"ז (דף יט.) משמע דכסא עדיף מגפי דדריש גבי תלמיד שבתחילה על גפי גולה ממקום למקום ולבסוף כשנעשה ראש ישיבה על כסא וכאן נמי יש לדרוש כן קודם שנזדווגה לו חוה על גפי כמו (שמות כ״א:ג׳) אם בגפו יבא ולבסוף על כסא:

בני ר' חייא איבסום פתחו ואמרו אין בן דוד בא עד שיכלו ראשי גולה שבבבל ונשיא שבארץ ישראל שנאמר והיה למקדש ולאבן נגף ולצור מכשול לשני בתי ישראל לפח ולמכשול. אמר להן בניי קוצים אתם משימין לי בין עיני אמר לו אביהם רבי אל ירע בעיניך יין ע' סוד ע' נכנס יין יצא סוד. כתיב וישקוד ה' על הרעה ויביאה עלינו כי צדיק ה' אלהינו צדקה עשה הקב"ה עם ישראל שהקדים גלות צדקיה ועדיין גלות יכניה קיימת דכתיב בגלות יכניה והחרש והמסגר אלף. חרש כיון שפותחין נעשו הכל כחרשין. והמסגר כיון שסוגרין אין מי יפתח. עולא אמר צדקה עשה עם ישראל שהקדים שתי שנים לונושנתם ש"מ מהרה דהקב"ה תתנ"ב שנה הוי וזו השמועה עוד בסוף גיטין:

לפיכך נברא אדם יחידי ללמד שכל המאבד נפש כאלו מאבד עולם מלא וכן המקיים נפש אחת מישראל כאלו קיים עולם מלא כו'. ת"ר לא נברא אדם יחידי שלא יהיו המינים אומרים רשויות הרבה כו'. ת"ר בע"ש נברא אדם שלא יהיו המינים אומרים שותף היה להקב"ה במעשה בראשית ואם תזוח דעתו עליו יאמרו לו יתוש קדמך כו':

'שְׁאַלְתִּיאֵל', שֶׁנִּשְׁאַל עַל אָלָתוֹ אֵ־ל (דברי הימים א' ג, יז) פירש הרמ"ה ז"ל שביטל השבועה כאלו נשאל עליה עיין שם. מיהו במדרש רבה סוף פרשת טהרות אמרו להדיה שאל הקדוש ברוך הוא לבית דין של מעלה והתירו לו נדרו, ובודאי הגמור לשון מליצה הוא זה לפי הפשט! אמנם נראה לי בס"ד לפרש דבריהם על פי הסוד דהשבועה יצאה מן מדת התפארת ואז הבינה שנקראת בית דין הגדול היתירה השבועה וקרו לבינה בשם בית דין הגדול משום דהיא גבורות מתערין מינה וענין ההתרה הוא שהיה מן ענין גילוי והמשכת אור שנמשך ממנה אל מדת התפארת ודוק היטב.

אַגְבְּרוּ חַמְרָא אַדַּרְדְּקֵי, כִּי הֵיכִי דְּלֵימְרוּ מִלְּתָא נראה לי בס"ד הכונה תתנו להם יין ישן שהוא גדול מהם בשנים כדי שיתבסמו יותר ויוציאו סוד וקראם דַּרְדְּקֵי [318] שהוא מספר שִׂיחַ [318] שרצונו היה לשמוע שיח שלהם. והא דאמר להם ' קוֹצִים אַתֶּם מַטִּילִים לִי בְּעֵינַי ' לא נתכוון על עיניו ממש דרבינו הקדוש אשר דבריו כגחלי אש ופועל בדבורו אינו מוציא מפיו דבר המזיק לומר קוצים בעיניו ח"ו, אלא כונתו על היין ששתו ונתבסמו בו כי יין [70] מספר ע' ותיבת עֵינַי בהפוך יַיִן ע ' כלומר קוצים אתם מטילים ביין שהוא מספר עין אשר שתיתם ורבי חייא חש פן יזיקו דברים אלו בעיניו לכך תכף ברכו 'אַל יֵרַע בְּעֵינֶיךָ' שלא יגרום דבר זה רע בעיניך ונתכוון רבי חייא בדברים לברכה. ברם יש לדקדק מה שאמר להם ' קוֹצִים ' לשון רבים והוה ליה למימר קוֹץ אַתֶּם מַטִּילִים? ונראה לי בס"ד דהם הטילו בדבריהם שני קוצים אחד שדרשו על סילוקו מן העולם ואחד שהקדימו את ראש שבבבל קודם ממנו והשיב לו רבי חייא 'אַל יֵרַע בְּעֵינֶיךָ נִכְנַס יַיִן יָצָא סוֹד' והוא כי אתה כבר גלית סוד לפנינו שאמרת אם יעלה רב הונא ראש גולה מבבל לארץ ישראל אושיב אותו למעלה ממני יען שהוא מן הזכרים ואני מן הנקבות וכנזכר בגמרא ומאחר שאתה גלית זה שתושיב את ראש גולה אשר בבבל למעלה לכן גם הם כוונו לדבריך ונקט את ראש גולה למעלה ממך ואף על גב דרבי היה עניו סגי לאו משום גדולה הקפיד אלא משום כבוד ארץ ישראל.

אַל יֵרַע בְּעֵינֶיךָ, 'יַיִן' נִתַּן בְּשִׁבְעִים אוֹתִיּוֹת, וְ'סוֹד' נִתַּן בְּשִׁבְעִים אוֹתִיּוֹת, נִכְנַס יַיִן יָצָא סוֹד. נראה לי בס"ד הכונה לומר לו אל תחשוב ממני שמעו דרשה זו שהיא נוגעת בכבודך אלא יין ניתן בשבעים וכו' והם חדשו זה מלבם. ועוד נראה לי שרמז לו בזה הדבר שאמר התורה נקראת סוד [70] שהוא מספר שבעים והטעם כי שבעים פנים יש לתורה ודרשה זו היא אחת מן השבעים ואין אתה צריך לחוש לה כי ודאי יש עוד ס"ט פנים דרבו עלה ולהכי לא תקום ולא תהיה שתתבטל בס"ט דרשות אחרים. ועדיין צריך להבין אומרו 'יַיִן' נִתַּן בְּשִׁבְעִים אוֹתִיּוֹת דאם יַיִן [70] מספרו שבעים מה זה אומרו ' אוֹתִיּוֹת ' דמשמע המספר של שבעים היא על אותיות ממש? ונראה לי בס"ד אם תמלא אותיות אלפא ביתא כזה אל"ף בי"ת גימ"ל דל"ת ה"י וי"ו זיי"ן חי"ת טי"ת יו"ד תמצא בהם שלושים אותיות נמצא אות יו"ד משלמת מספר שלושים ולכן נחשבת בשלושים ושני יודי"ן יש ביין הרי כאן ששים ועוד תמלא אחר יו"ד עד נו"ן כזה כ"ף למ"ד מ"ם נו"ן הרי כאן עשרה אותיות דאות נו"ן משלים העשרה ולכן נמצא באותיות 'יַיִן' יש רמז לשבעים אותיות ממש.

שֶׁלֹּא יְהוּ צַדִּיקִים אוֹמְרִים אָנוּ בְּנֵי צַדִּיק. נראה לי בס"ד שאם אומרים כן אז יהיו בטוחים שיתערבו ויתחברו עם הרשעים ולא יהיו נזוקין מהם ובאמת התנא הזהירנו הַרְחֵק מִשָּׁכֵן רָע וְאַל תִּתְחַבֵּר לָרָשָׁע (משנה אבות א, ז) והרשעים היו אומרים שהם בני רשע ואין עליהם עונש בשביל רשעתם כיון דאביהם רשע מוכרח שיהיו רשעים. ברם הא קשיא מהיכן יודעים שאביהם שנברא בששת ימי בראשית היה רשע? ונראה לי בס"ד שהאומרים כן הם אותם שנולדו מן הנברא ראשון ולכן מוכרחים לומר שהוא היה רשע כי זה כלל גדול בתורה שבכל דבר ודבר יש בו קליפה ופרי ומוכרח שתהיה הקליפה קודמת לפרי על כן מוכרח שזה הנברא ראשון הוא קליפה שהוא רשע והשני שנברא אחריו הוא הפרי שהוא צדיק. ומה שאמר ' שֶׁלֹּא יְהוּ מִשְׁפָּחוֹת מִתְגָּרוֹת זוֹ בְּזוֹ ' כלומר זאת אומרת יחוסה יותר טוב ונקי ואידך להפך וזו אומרת יחוסה הוא הטוב והאחרת להפך.

דָּבָר אַחֵר מִפְּנֵי הַגַּזְלָנִים וּמִפְּנֵי הַחַמְסָנִים. פירש רש"י ז"ל שיאמרו קרקע זו לבני אבינו הראשון. קשא גם עתה שנברא אחד ימצא כך דראובן ושמעון הם אחים שירשו קרקעות מאביהם וחלקו אותם ואחרי זה יבואו בני ראובן ויגזלו קרקע של בני שמעון באומרם של ראובן היתה וזאת אשר נפלה לאביהם בירושה? ונראה לי בס"ד דהכונה באומרו מִפְּנֵי הַגַּזְלָנִים שאם יהיו נבראים שנים יאמרו לאחד נתן לו כל הקרקעות ולאחד נתן לו כל המטלטלין ועל כן עתה יבא זה ויגזול הקרקע מיד בני האחד באומרו שאביך לא קנה הקרקעות אלא לאבינו נתנו כל הקרקעות ואביך ירד לקרקע זו בתורת שכירות ועתה אין לנו חפץ להשכיר תחזיר לנו הקרקע.

וּמִפְּנֵי מָה אֵין פַּרְצוּפֵיהֶן דּוֹמִין זֶה לָזֶה? שֶׁלֹּא יִרְאֶה אָדָם דִּירָה נָאָה, וְאִשָּׁה נָאָה, וְיֹאמַר: שֶׁלִּי הוּא (איוב לח, טו). מקשים כיון דהצורות שוים ואין הפרש בין זה לזה אם כן לא יש אשה נאה ואשה אינה נאה? ונראה לי בס"ד דבאמת אפילו אם יהיו הצורות שוין אי אפשר שלא יהיה הפרש קצת מעט מן המעט אך זה ההפרש הדק אינו נרגש אלא להרגילים זה בזה ויושבים זה אצל זה תמיד אבל להרואין זה את זה באקראי אינם יכולים להבחין ולהבדיל בין זה לזה. ולכן אם קדש אשה בפני עדים וראה אחרת נאה ממנה יאמר זו היא שקדשתי ואין העדים מרגישים בהפרש הדק שיש בין זו שקידש לבין האחרת ואפשר שיעידו לו לומר כן היא כדבריו. אי נמי נאה דנקיט כאן הוא על חכמתה ושכלה או על מעשיה ולעולם הצורה והיופי שוה. אי נמי נאה בגובה קומתה ועוביה ושומנה אבל הצורה והמראה שוים.

וּבְדַעַת, מִפְּנֵי הַגַּזְלָנִים וְהַחַמְסָנִים פירש רש"י שכל אחד ידע היכן מונח ממון חבירו ויבא ויגנוב. וקשא גם עתה הכל יודעין שהממון הוא בחנות או באוצר שבבית ועם כל זה נשמר על ידי הסגר במנעול ועל ידי שומרים ואין מעלה ומוריד השוואת הדעת בזה? ונראה לי בס"ד הכונה עתה האדם שומר ממונו על ידי תחבולה כמו מעשה דתלמידי רבי עקיבה שמצאום לסטים בדרך ושאלו מהם להיכן אתם הולכים? אמרו להם לפונדק פלוני אמרו הלסטים לכשיגיעו לאותו פונדק נקפחם כי לא היו צריכים לטרוח הרבה להסיע הממון כי בתיהם של אותם לסטים קרובים לאותו פונדק והם כשהגיעו לפונדק שהוא קודם אותו הפונדק שסיימו להם נכנסו בתוכו אז הבינו הלסטים שבתחבולה השיבו להם להציל ממונם מידם. וכן איתא במדרש מעשה באחד שהיה הולך במדבר ונשא כלי שיש בו אבנים טובות פגעו בו לסטים אמרו לו מה יש אצלך אמר להם אבני זכוכיות, אמרו לו הראם לנו, והראה להם. אמרו לו זו בכמה? אמר להם בעשרים פרוטות, זו בכמה? בשלשים פרוטות, וכן על זה הדרך אחר כך נכנס לעיר התחיל למכור זו במאתים זהובים וזו בשלש מאות זהובים נמצא שמר ממונו וגופו על ידי תחבולה ואם היו שוים בדעות היו מכירים בכל התחבולות כולם ואין מציל. ובזה יובן בס"ד רמז הכתוב וְיֹשֵׁב קֶדֶם סֶלָה אֲשֶׁר אֵין חֲלִיפוֹת לָמוֹ וְלֹא יָרְאוּ אֱלֹקִים (תהלים נה, כ) והיינו קֶדֶם ראשי תיבות 'קוֹל דַּעַת מַרְאֶה' וְיֹשֵׁב לשון 'שכוב' כלומר עשאם מושכבין שאין שוין זה לזה בשביל כדי שלא יהיה חֲלִיפוֹת לָמוֹ שלא תתחלף אשה זו באשה אחרת ביום מפני שינוי המראה ובלילה מפני שינוי הקול ושינוי הדעת שלא יהיה שוה בכולם מפני הגזלנין שֶׁלֹּא יָרְאוּ אֱלֹקִים ואין אלקים אלא דיינין שנאמר וְנִקְרַב בַּעַל הַבַּיִת אֶל הָאֱלֹקִים (שמות כב, ז) וכנזכר בגמרא והכונה מפני אותם הגזלנין שלא יראו אלקים הדיינין והיו טוענין שקר לגזול זה את זה.

שֶׁאִם תָּזוּחַ דַּעְתּוֹ עָלָיו, אוֹמְרִים לוֹ יַתּוּשׁ קְדָמְךָ בְּמַעֲשֵׂה בְּרֵאשִׁית (בראשית א, כז). קשא אמאי נקיט יתוש ולא נקיט נמלה או פרעוש? ונראה לי יתוש הוא ממין הפורחים. ועוד נראה לי בס"ד נקיט יתוש כדי לעשות לאדם תוכחת מוסר בו מצד אחר גם כן דאיתא בגמרא דגיטין (גיטין נו:) יתוש בריה קלה, ואמאי קרי ליה בריה קלה? משום דמעליינא אית ליה מפקנא לית ליה. פירש רש"י ז"ל יש לה פה להכניס המאכל ומוצא דרך בית הרעי לית לה עיין שם. ואם כן תוכחת מוסר לאדם מן היתוש דהיא עדיף מיניה שהאדם מאכל הטוב שיכנס לפיו מוציא אותו ממנו סרוח והיתוש אוכל ואינו מוציא סרחון לכך מוכיחין לאדם בגאוה מצד קדימת היתוש עליו כי עוד יש מן היתוש תוכחת מוסר לאדם בענין הגאוה מצד היותו בריה קלה שאוכל ואינו מוציא סרחון.