מסכת סנהדרין דף ל״ו עמוד ב׳

כי קאמר רב דתלמידו נמנה לא אמר אלא כגון רב כהנא ורב אסי דלגמריה הוו צריכי למה ששמע מרבו אבל לסבריה למצוא ראיות וליישב הטעמים אינן צריכין הלכך גברא באפי נפשיה הוא דאי משום גמרא דשמע מיניה כל ישראל נמי ממשה קבלו ואין אלו טעמים הבנת לבו דנימא אם היתה חכמתו מפי רב אחר הוי אומר טעם אחר:

עשרה דברים תנן במתני' (דף לב.):

וכולן אינן נוהגין בדין שור הנסקל להיות שוה לדיני נפשות אף על פי שאמרנו בפ"ק (דף ב.) לענין עשרים ושלשה כמיתת בעלים כך מיתת השור:

חוץ מעשרים ושלשה שצריך כ"ג כדיני נפשות:

לא תטה לרעה ע"פ אחד אבל אתה מטה לחובה דין השור ע"פ אחד ומהכא גמיר לכולהו מעלות דלא נהיגי חוץ מכ"ג ומסתברא דהיקש להכי אתי שהוא עיקר הדין ותחילתו אבל כולהו אינך להצלה אתי ומה לנו לחוס על שור המועד מוטב לקיים בו ובערת הרע (דברים יט):

הא תשעה הוו והדר פרקינן אאתקפתין והא י' תנן במתני' ואמר האי דקשיא לן ט' הוו משום דאין הכל כשירין ועשרים ושלשה חדא היא דמאי טעמא ממזר פסול מדיני נפשות משום דבעינן כ"ג דהיינו סנהדרי ובסנהדרי כתיב (במדבר י״א:י״ז) ונשאו אתך בדומין לך מיוחסין כמותך:

זקן ששכח כבר צער גדול בנים ואינו רחמני וכן סריס:

מטיפה כשירה מזרע ישראל:

לאתויי ממזר לאו אאין הכל כשרין לדון דיני נפשות קאי דאם כן הוה ליה למימר לאתויי חלל דהוי רבותא טפי דאפי' חלל דכשר לבא בקהל פסול לדון דיני נפשות משום דכתיב אתך בדומה לך ועוד הא בהדיא קתני לה אלא כהנים לוים וישראלים המשיאין לכהונה אלא אהכל כשירין לדון דיני ממונות קאי וכן מוכח הצריכותא דעביד אדיני ממונות ואע"ג דבפרק בא סימן (נדה דף מט: ושם) קעביד צריכותא איפכא אדיני נפשות מ"מ נקט עיקר מילתא משום דיני ממונות וא"ת לימא לאתויי סומא דכשר לדון דיני ממונות לתנא דמתני' כדאמרינן לעיל (סנהדרין דף לד:) ופסול לדיני נפשות כדאי' בריש מצות חליצה (יבמות דף קא. ושם) דממעט סומין מדתני רב יוסף כשם שב"ד מנוקין בצדק כך מנוקין מכל מום ומהאי טעמא נמי יש לפסול כל מומין כיון דקאמר קרא דמום אין בך במום ממש איירי וי"ל דמשמע ליה מתני' בפסול יוחסין כדאמרי' בזה בורר (לעיל סנהדרין דף כז:) אמתניתין דבא סימן תדע דקתני סיפא אלא כהנים לוים וישראלים המשיאין לכהונה:

תנינא חדא זימנא אמילתיה דרב יהודה קשה ליה אמאי איצטריך ליה למימר אתרתי מתניתין לאיתויי ממזר דאי אמתניתין מאי פריך הא קתני התם טובא כה"ג אע"ג דתני להו בשאר דוכתי וכה"ג אשכחן בפרק אלו דברים בפסחים (דף סט: ושם) גבי כלל גדול א"ר עקיבא כל מלאכה שאפשר לעשותה:

חדא לאתויי גר השתא משמע דסתם גר כשר לדיני ממונות וק' דבפרק החולץ (יבמות דף קה: ושם) אכשריה רבא לרב מרי בר רחל ומני' אפורסי דבבל דכיון דאמו מישראל מקרב אחיך קרינא ביה אלמא בעיא אמו מישראל וי"ל דהכא מיירי לדון גר חבירו כדאמרי' בפ' מצות חליצה (יבמות דף קב. ושגר דן חבירו דבר תורה ואם היתה אמו מישראל דן אפילו ישראל ולא כמו שפ"ה דלענין דיני נפשות איירי דדן חבירו ולא ישראל אבל לדיני ממונות כשר ועוד דהתם מייתי קרא דמקרב אחיך ואילו דיני נפשות מימעטי בסמוך מונשאו אתך וא"ת והא דאמר בפ' עשרה יוחסין (קידושין דף עו:) גבי מי שהוחזקו אבותיו משוטרי הרבים למימרא דלא מוקמינן פסולין ורמינהו הכל כשרין לדון ואמר רב יהודה לאתויי ממזר ומאי קושיא היינו לדון חבירו וי"ל דשאני ממזר הואיל ואביו ואמו מישראל מקרב אחיך קרינא ביה והאי דקאמר צריכא אע"ג דגר וממזר חלוקין מ"מ נקט צריכותא דשייכא לפי המשנה השנויה סתם ואין חילוק זה מפורש בה וא"ת בריש מצות חליצה (יבמות דף קב: ושם) דא"ל שמואל בר יהודה לרב יהודה תנינא בישראל בב"ד של ישראל ולא בב"ד של גרים ורגיל ר"ת לומר דאותו (רב) שמואל בר [רב] יהודה היה בנו של רב יהודה הינדוואה דאמרי' בפ"ק דקידושין (דף כב:) דגר שאין לו יורשים הוה ונתגייר הוא ובנו ואינו נראה דא"כ בלא ישראל נמי מיפסיל אפי' בשאר דינין כיון דלאו אמו מישראל ואין לומר דאיצטריך לפסול אפי' לחליצת בני גרים דבני גרים כיון שהורתן ולידתן בקדושה ישראל מעליא נינהו כדאמרי' בפ' נערה (כתובות דף מד: ושם) לענין נערה המאורסה דהורתה ולידתה בקדושה ישראלית מעליתא היא וצריך לומר דאיצטריך בישראל לפסול גר לחליצה אפילו אמו מישראל ורב שמואל בר יהודה אמו מישראל הוה:

אתך בדומין לך אף על גב דמאתך נמי הוי שייך למעוטי בעל מום דמשה לאו בעל מום הוה כדאמרינן בפרק אלו מומין (דף לז) אם כן עשיתו למשה בעל מום מכל מקום לא הוה מסתבר למידרש אתך להכי אי לאו משום דכתיב ומום אין בך:

לתלמידו ודן עמו בדיני נפשות ומונין אותן לשנים בתלמיד כגון רב כהנא ורב אסי דלגמריה דרב הוו צריכי לסבריה דרב לא הוו צריכי. יש מי שאומר הואיל ולא חישב קיום שטרות בהדייהו מכלל דקיום שטרות בקרובים כשר. ולא היא אלא כיון דקתני דיני ממונות אף קיום שטרות בכללן הוא. ואין קרוב כשר אלא לומר זה כתב ידו של אבי. א"ר אבהו עשרה דברים ששנינו במשנתנו בין דיני נפשות לדיני ממונות כולן אין נוהגין בשור הנסקל חוץ מכ"ג ותניא אין מושיבין בסנהדרין זקן וסריס ומי שאין לו בנים ר' יהודה מוסיף אף אכזרי משום דלא מרחמי וכיון דאין להן חנינה לא חזו ליה זכותא. וחילופא (במזיד) [במסית] דרחמנא אמר לא תחמול ולא תכסה עליו:

ירושלמי משמא דר' יוחנן אף פחות מבן עשרים ולא הביא שתי שערות כשר בדיני ממונות ואינו כשר בדיני נפשות ויושב בדינו של שור. ר' יוסי מוסיף דנין שני דיני ממונות ביום אחד. ואין דנין שני דיני נפשות ביום אחד. ואפילו נואף ונואפת:

ר' חזקיה ור' אחי בשם ר' אבהו אמר אסור לדון דיני ממונות בע"ש מתניתין פליגא עליה דתנן לפיכך אין דנין לא בע"ש ולא בערב יו"ט דיני נפשות. הא דיני ממונות דנין ותני נמי ר' חייא דאין דיני ממונות בע"ש ואין דנין דיני נפשות בע"ש אומר כאן להלכה כאן למעשה:

הכל כשרין לדון דיני ממונות כו' אוקימנא אפילו ממזר. והא דתנן במס' נדה יש ראוי לדון דיני ממונות אוקימ' אפילו גר וקיי"ל בין ממזר בין גר כשרין לדון דיני ממונות ואין כשרין לדין דיני נפשות שנאמר ונשאו אתך במשא העם אתך בדומין לך:

סנהדרין היתה כחצי גורן עגולה וכו'.

כל הדרכים שביארנו בדברים שבין דיני ממונות לדיני נפשות אף דיני מלקות וגלות שוים בהם חוץ מאחת במלקות והוא שהמלקות בשלשה ואין אחד מדברים אלו בשור הנסקל חוץ מאחת והוא שדינו בעשרים ושלשה לא נאמר כמיתת הבעלים כך מיתת השור אלא לענין עשרים ושלשה שהוא עיקר הענין ועליו ראוי לדרוש עיקר ההיקש אבל שאר הדברים כלם לענין הצלה הם באים ולהצלת שור אין קפידא כל כך במקום שצריך לקיים ובערת הרע:

כבר בארנו שאין מושיבין בדיני נפשות זקן מופלג שכבר שכח צער גדול בנים ולא סריס ולא מי שאין לו בנים שכל אלו האכזריות מצויה בהם ואתה רואה שכל עצמינו אנו משתדלים להצלה ולרדיפת זכות ומ"מ במסית אין אנו משתדלים בהצלתו כלל ומתוך כך יצא מכלל דיני נפשות בכמה דברים כמו שיתבאר ומושיבין בדינו זקן וסריס ומי שאין לו בנים וכל שאכזריות מצויה בהם זקן זה דוקא שאינו מוליד שאם הוא מוליד הרי לא שכח צער גדול בנים וי"מ שלכתחלה הוא שאין מושיבין אבל אם הושיבוהו כשהוא בחור אע"פ שהזקין דן כדרכו והולך שמאחר שהורגל בדיני נפשות אין כאן בית מיחוש בתלמוד המערב אמרו ר' אבהו בשם ר' יוחנן אפילו פחות מבן עשרים ושלא הביא שתי שערות כשר לדון דיני ממונות ואינו כשר לדון דיני נפשות ונראה לי בפירושו שכל שלא הביא שתי שערות נקרא קטן עד עשרים אפילו בסימני סירוס כמו שבארנו במקומו ואמרו כאן שאעפ"כ הואיל והוא גדול מצד השנים כשר לדון דיני ממונות:

הגר דן את חברו גר בדיני ממונות אפילו אין אמו מישראל אבל אינו דן את ישראל עד שיהא אמו מישראל ודיני נפשות אפילו אמו מישראל עד שיהא אביו ואמו מישראל וכן לחליצה וכן יראה ביבמות פרק מצות חליצה שאמרו שם גר דן את חברו ואם היתה אמו מישראל דן אפילו ישראל ולענין חליצה עד שיהיו אביו ואמו מישראל וודאי בדיני ממונות היא שנויה וגדולי הרבנים פירשו שם שאותה שמועה בדיני נפשות ולדבריהם גר דן אפילו ישראל בדיני ממונות ואף בשאין אמו מישראל ואין נראה כן שהרי נאמר שום תשים וכו' כל משימות שאתה משים לא יהו אלא מקרב אחיך ודיני ממונות בכלל שאר משימות הם וכבר בארנוה שם בכדי הצורך:

המשנה השניה וענינה לבאר החלק השני והוא שאמר סנהדרין ר"ל בין סנהדרי גדולה בין סנהדרי קטנה היתה כחצי גורן עגולה כדי שיהו רואין זה את זה ולא היו עומדין כגרן שלם אע"פ שהם רואים זה את זה בכך מפני שצריכין עדים ובעלי דין ליכנס ולדבר בפני כלם ושיהו כלם רואין בהם ומדקדקין בדבריהם הגדול שבכלן יושב בראש והוא שימינו מיוחדת לצד אחד וכל העגול בא מצד שמאלו ובסנהדרי גדולה אותו שמושיבין אותו בראש נקרא ראש ישיבה או נשיא והגדול שבשבעים בא אחריו ונקרא אב בית דין ואח"כ מושיבין אותן בסדר זה לשמאלו של זה לפי מעלתם ושני סופרי הדיינין יושבין לפניהם אחד מן הימין ואחד מן השמאל בכל סנהדרין אחד כותב דברי המזכים ואחד כותב דברי המחייבים וי"מ ששניהם כותבין דברי שניהם ר' יהודה אומר שלשה היו אחד כותב דברי המחייבים ואחד דברי המזכים ואחד כותב דברי שניהם והלכה כתנא קמא:

ושלש שורות של תלמידי חכמים יושבין לפניהם פירוש דבר זה בסנהדרי קטנה של עשרים ושלשה שפעמים צריכין להוסיף בדיינין כגון שלא היה שם מטה לרעה אלא אחד או שהיה אחד אומר איני יודע וכל שאין באין לגמר עם התוספת מוסיפין שנים שנים עד שבעים ואחד ונמצא שהם צריכים להיות מזומנים לפניהם חכמים עד תשלום שבעים ואחד ואע"פ שתשלום זה היה נשלם בארבעים ושמונה אין דרך לעשות שורות תלמידים של עשרים וארבעה ביתר משורת הסנהדרין ולא לעשות שורות קטנות ומתוך כך עושין שלש שורות כל אחד של עשרים ושלשה שהם תשעה וששים בין כלם אע"פ שיש בה כ"א יתר על הצורך כלם כמנין שורת הסנהדרין שורה ראשונה לפני הסנהדרין ושניה לאחריה ושלישי לאחריה לפי מעלתם ואף הם עומדין בעגול כחצי גרן אלא שהסנהדרין יושבין על הספסלים ושורות התלמידים על הקרקע אבל בית דין הגדול לא הוצרכו לשורות של תלמידים שכל שנחלקו בית דין של שבעים ואחד בין בדיני נפשות בין בדיני ממונות בין בדין משאר דיני תורה אין מוסיפין אלא דנין אלו כנגד אלו עד שימצא רוב המספיק לצד אחד ולמדת שלא נאמר סדר זה אלא לסנהדרי קטנה:

הוצרכו לסמוך ר"ל שנחלקו והוצרכו להוסיף וכן הדין אם מת אחד מן הסנהדרין סומכין מן הראשונה גדול שבה וכן השני לו אחריו וכשנסמך הגדול בא לו גדול שבשורה שניה ויושב בסוף השורה הראשונה וכלם נדים ממקומם ועולים מדרגה אחת ונמצא כשאחד נע כלם נעים והוא שאמרו כי נידי כלהו נידי וכן נמצא זה שהיה ראש לשורה שניה נעשה עכשיו זנב לשורה ראשונה והוא שאמרו הוי זנב לאריות ואל תהי ראש לשועלים וכן כל שהוצרכו לסמוך כמה על סדר זה הם עושים וכל שהוצרכו לסמוך מצד מיתת אחד שנמצא המנין חסר בוררין להם אחד מן הקהל ומושיבין לו בשלישית ולא במקומו של ראשון אלא שבמקומו הראוי לו והיא סוף השורה השלישית על הדרך שביארנו:

והתבאר בגמ' שהסנהדרין אין רשאין לצאת ממקומם כל זמן ישיבתן שהוא בסנהדרי קטנה מאחר תפלת השחר עד חצות אבל סנהדרי גדולה שישיבתן מתמיד של שחר עד תמיד של בין הערבים אין צריכין לישב כלם כאחד במקומם שבמקדש אלא מתקבצים בשעת הצורך ובשאר הזמנים יוצאין לעסקיהם ובלבד שישארו שם עשרים ושלשה בכל זמן ישיבתם והוא שאמרו דרך צחות אל יחסר המזג ר"ל השליש כמו שהתבאר:

זהו ביאור המשנה וכלה על הדרך שבארנו הלכה פסוקה היא ולא נתחדש עליה בגמרא דבר שלא ביארנוהו:

בפירש"י בד"ה ונשאו אתך כו' משום שכינה עכ"ל כתב מהרש"ל הקשו בישיבה שרש"י פירש כאן דלא כרבנן ולא כר"י דפ"ק כו' ונראה בעיני דלק"מ כו' אם לא נאמר קאמר כו' עכ"ל והוא דחוק לומר בדברי רש"י דאם לא נאמר קאמר ונראה לומר לפי מה שמדקדק רש"י הכא ובפרק עשרה יוחסין לפרש משום שכינה לא כעין שפירשו בפ"ק בב' הפירושים ע"ש גם אם לשון התלמוד הכא ודילמא התם משום שכינה משמע ליה לפ' כן שהניח סברת המקשה דאתא לעמך בדומין לך אלא דאין ללמוד מהתם לדורות דאימא התם משום שכינה וכמ"ש מהרש"ל דהלשון משמע כן מ"מ קשה מי הכריח התלמוד לשנות תירוצו הכא ממה שתירץ בפ"ק ונראה דלעיל ליכא לפרש דהניח התלמוד סברת המקשה עמך ואת בהדייהו אלא דאין ללמוד משם לדורות דאימא משום שכינה הוה ואת בהדייהו דהיינו ע"א דאם כן מאי קאמר לרבנן ונשאו אתך במשא וגו' ואת בהדייהו דהדרא קושיין לדוכתין דאימא משום שכינה הוו שם ע"א אלא ע"כ דאית לן למימר דמטעם משום שתשרה שכינה לית לן לפלוגי בין שעה לדורות לענין ע"א ומשום שכינה דקאמר גבי עמך ע"כ היינו דאתא למלתא אחריתא דלא כסברת המקשה כפירש"י שם אבל הכא וודאי הא דמשני משום שכינה הניח סברת המקשה עמך בדומין לך מיוחסין וכדאמרי' בעלמא דאין השכינה שורה אלא על מיוחסין שבישראל ואין ללמוד דורות משעה ומשום דאיכא לפרש בדרב נחמן ב"י אמר קרא ונשאו אתך דהיינו קרא דפרשת בהעלותך ואליבא דרבי יהודה דמוקמינן ליה בספ"ק אתך בדומין לך וכמו שנראה מדברי רש"י ותוס' בפ' י' יוחסין דאיכא גירסא מוטעה בסוגיין אמר קרא ונשאו אתך במשא העם דהיינו קרא דפרשת בהעלותך מש"ה כתב דאין לגרוס כן דאפי' לר' יהודה דאתא קרא לדומין לך מ"מ הדרא קושיין לדוכתין דלענין דומין לך ודאי דאין ללמוד שעה מדורות וכ"כ גם התוס' בפ' י' יוחסין ואימא משום שכינה דאין ללמוד שעה מדורות לענין ייחוס ודו"ק כי הדברים ברורים הם בפירש"י הכא ובפ' י' יוחסין ובתוס' שם מיהו בפ"ק דהוריות הניח רש"י פירושו דספ"ק ע"ש:

תוס' בד"ה לאתויי כו' ועוד הא בהדיא קתני לה אלא כהנים ולוים וישראלים המשיאים כו' עכ"ל ומיניה משמע לאפוקי חלל וכ"ש ממזר אבל כשר לד"מ לא הוה מוקמינן רק אחלל אי לאו דקתני הכל לרבות ממזר כדאמר רבי יהודה ודו"ק:

בא"ד דמשמע ליה מתני' בפסול יוחסין כדחמר בזה בורר אמתני' דבא סימן תדע כו' עכ"ל הא דמוקמינן לההיא דפרק בא סימן בפרק זה בורר בפסול יוחסין משום דלא מתוקמא הסיפא בעד זומם אבל בסומא מתוקמא הסיפא שפיר אלא משום דהך מתני' דפ' בא סימן אינה אלא מתני' דהכא כמ"ש התוס' לקמן דקתני התם טובא כה"ג וכיון דהך מתני' דהכא לא מתוקמא רק בפסול יוחסין מתני' דפ' בא סימן נמי לא מתוקמא אלא בהכי ומיהו לפי זה מתוך מתני' דהכא משמע דאיירי בפסול יוחסין ה"ה דהוה מצי לדחויי בפ' זה בורר דלא איירי נמי הך דפ' בא סימן בעד זומם ודו"ק:

בד"ה חדא לאתויי גר כו' וי"ל דהכא מיירי לדון גר חבירו כו' עכ"ל אבל הרא"ש כתב דמתני' דהכא נמי מיירי באמו מישראל וכ"ה לשון התוס' בפ' בא סימן דאם נימא דמתני' איירי בגר שאמו מישראל הוה אתי שפיר הך דפרק י' יוחסין ואפשר שהתוס' דהכא לא ניחא להו לומר כן משום דסתם גר נקט דאיירי בגר גמור שאין אמו מישראל וק"ל:

בא"ד ורגיל ר"ת לומר דאותו שמואל כו' וי"ל דאיצטריך כו' ורב שמואל ב"י אמו מישראל הוה עכ"ל הוא מגומגם אף לפי הגהת מהרש"ל וצ"ל במקום וי"ל דכיון דעיקר קושייתם לפי מה שרגיל לומר ר"ת דנתגייר הוא ובנו ובוודאי דאם לא נאמר כן אלא דאמו מישראל הוה לק"מ והתוס' בפ' בא סימן יותר נכונים בזה שכתבו תירוצים לפר"ת וק"ל:

בגמ' אתך בדומין לך מהרש"ל בספר ה"ש שלו כתב שהקשו בני הישיבה סוגיא זו אסוגיא דפ"ק לעיל בדף י"ז ואמרו דסוגיא דשמעתין אתיא דלא כמאן דהתם דריש ר' יהודה מאתך דכתיב גבי משה בדומין לך ולא רצו למילף מאתך דכתיב ביתרו משום דלא יליף סנהדרי גדולה מסנהדרי קטנה ורבנן דהתם ילפי בדומין לך מאתך דכתיב גבי יתרו ומאתך דכתיב בשבעים איש שנכנסו עם משה ילפי דאת בהדייהו שעם משה היו שבעים ואחד ומעמך ילפי שכינה ולא מאתך וע"ש כי האריך ואני אומר כי אין כאן אפילו ריח קושיא כי סוגיא ומסקנא דהכא אתי שפיר כרבנן דהתם דילפי בדומין לך מאתך דכתיב בפ' יתרו וילפי סנהדרי גדולה מקטנה ומאתך דכתיב בשבעים איש שנכנסו עם משה לאהל יליף דבעינן משה בהדייהו דהיינו ע"א ושפיר פירש"י דהא דמסיק הכא אתך בדומין לך ע"כ היינו אתך דכתיב בפרשת יתרו דאי ר"ל אתך דכתיב בשבעים איש הדרא קושיא לדוכתא שהקשה המקשה דהכא אמאי דסלקא דעתין למילף מעמך ודלמא התם משום שכינה אם כן השתא נמי דיליף מאתך נמי איכא להקשות הכי דדלמא הא דמצריך התם במשה בדומין לך לא היה אלא שהיה צריך שתשרה עליהם השכינה ופשיטא דהא דקאמר בפרק קמא אעמך משום שכינה לא הוי פירושו כדהכא דהתם הוי פירושו דהא דקאמר קרא עמך לא משום דבעינן ע"א אלא שהיה משה צריך ליכנס עמהן כדי שיאציל השכינה הרוח שעליו עליהם עיין שם אלא שיש לדקדק לרבי יהודה דהתם דלא יליף בדומין לך מאתך דכתיב בפרשת יתרו משום דלא יליף סנהדרי גדולה מקטנה ויליף בדומין לך מאתך דכתיב גבי שבעים איש שנכנסו עם משה לאהל הא איכא למפרך כדפריך המקשה דהכא ודלמא התם משום שכינה ר"ל דלמא דוקא התם היו צריכין להיות מיוחסין כדי שיהיו ראוים שתשרה עליהם השכינה אבל גבי סנהדרין דעלמא לא וצריך לומר דאף על גב דהתם סבירא ליה לרבי יהודה דלא ילפינן סנהדרי גדולה מקטנה היינו אי לא הוה כתיב אתך בסנהדרי גדולה דמשה אבל השתא דגם בסנהדרי גדולה דמשה כתיב אתך בדומין לך לא אמרינן דדוקא התם היו צריכין בדומין לך משום שכינה אבל בעלמא לא אלא לענין זה ילפינן שפיר אפילו לרבי יהודה מסנהדרי קטנה דכמו בסנהדרי קטנה בעינן לעולם בדומין לך דהתם לא שייך למפרך משום שכינה הכא נמי הא דכתיב אתך בדומין לך גבי סנהדרי גדולה לעולם בעינן בדומין לך ולפי זה אתיא שפיר סוגיא דהכא אליבא דכול' עלמא אפילו אליבא דרבי יהודה וק"ל:

בתוס' ד"ה לאתויי ממזר וכו' וא"ת לימא לאתויי סומא דכשר לדון דיני ממונות לתנא דמתניתין וכו' ויש לדקדק מאי מקשי התוס' היא הנותנת כיון דמתניתין דלעיל דשמעינן דסומא כשר לדון דיני ממונות מדקתני דגומרין בלילה כדלעיל א"כ משום הכי ליכא למימר דמתניתין דהכא דקתני הכל כשרין לדון וכו' אתיא לאתויי סומא דא"כ הא תו למה לי ויש לתרץ דנימא דמתני' לא אתי לאתויי רישא דהכל כשרים לדון ד"מ אלא אסיפא דאין הכל כשרים לדון דיני נפשות ולמעוטי סומא דאע"ג דממאי דקתני במתניתין דלעיל דדיני ממונות גומרים בלילה שמעינן נמי דסומא כשר בדיני ממונות מ"מ מהא דקתני ד"נ אין גומרין בלילה אלא גומרין ביום לא שמעינן דסומא פסול בדיני נפשות דלילה גרע יותר מסומא ודו"ק:

בא"ד דמשמע ליה מתניתין בפסול יוחסין כדאמרינן בפרק זה בורר אמתניתין רבא סי' ר"ל דשם הכריח דמתני' דבא סי' דמייתי הכא דקתני כל הראוי לדון ד"נ וכו' איירי בפסול יוחסין ה"ה מתניתין דהכא משמע ליה ג"כ דאיירי דוקא בפסולי יוחסין תדע דקתני סיפא וכו' רוצה לומר תדע דמתני' דהכא איירי דוקא בפסולי יוחסין דהא קתני סיפא אלא כהנים לוים וכו' אלא שעדיין יש להקשות דלא הכריח לעיל אלא דמתני' דפ' בא סימן אי אפשר לאוקמי בפסולי מחמת חשד אבל עדיין יש לדקדק למה אוקמא בפסולי יוחסין הא אפשר לאוקמי מתניתין דהתם בפסולי מומין ודהכא בפסולי יוחסין ולא נצטרך לשום צריכותא וי"ל דמשמע לה להגמרא לישנא דכל הראוי וכן לישנא דהכל כשרים דאיירי טפי בפסולי יוחסין מבשאר פסולים אלא שמתחלה הוה סלקא אדעתיה שם בפ' זה בורר לאוקמי בכל מיני פסולין אפילו בפסול מחמת חשד והזמה אבל השתא דהוכיח שם דא"א לאוקמא בכל מיני פסולים אפילו בפסול מחמת חשד וע"כ אצטריך לאוקמי בפסול פרטי מסתבר ליה טפי לאוקמי בפסול יוחסין:

ד"ה חדא לאתויי גר וכו' וא"ת בריש מצות חליצה דא"ל רב שמואל בר יהודה לרב יהודה תנינא בישראל בבית דין של ישראל וכו' פירוש דאותו רב שמואל היה בן גר וא"ל רב יהודה שיצטרף לחמשה דיינים שישבו שתחלוץ יבמה אחת לפניהם והשיב לו אותו רב שמואל שאסור לו להצטרף עמהם מפני שהוא בן גר ותנינא בישראל בב"ד של ישראל וכו':

בא"ד ורגיל ר"ת לומר וכו' ונתגייר הוא ובנו וא"כ בלא ישראל נמי מפסל וכו' וצ"ל דאצטריך בישראל ובו' ורב שמואל בר יהודה אמו מישראל הוה כן נ"ל לגרוס ור"ל וא"כ שיהיה כדברי ר"ת קשה ל"ל למילף מישראל דפסול לחליצה בלא ישראל נמי מפסל וכו' ואין לומר דאצטריך למפסל אפילו לחליצת בני גרים דבני גרים כיון שהורתן ולידתן בקדושה וכו' ר"ל דחליצה לא שייכא גבי בני גרים כ"א באותן דהוו הורתן ולידתן בקדושה ואותן ישראל מעליא נינהו ופשיטא דכל דפסולי לבני ישראל פסולי נמי לדידהו ולמה לי קרא דבישראל וצריך לומר אצטריך בישראל וכו' ורב שמואל אמו היתה מישראל ודלא כר"ת כן הם המשך דברי התוס':

וְדִילְמָא, מוּם מַמָּשׁ קשא איך יתכן לפרש כן מאחר דאמר (שיר השירים ד, ז) כֻּלָּךְ יָפָה? ונראה לי בס"ד יש מום והוא יפה באותו הגוף לפי תכונתו ועניינו כמו שאמרו בנדרים (נדרים דף סו:) בההוא דאמר לדביתהו קונם שאי את נהנית לי עד שתראי מום יפה שביך לרבי ישמעאל ברבי יוסי אמר להם רבי ישמעאל שמא ראשה נאה? אמרו לו סגלגל וכו' ושאל על כל אברים שבה ואמרו על כולם בעלי מומין וסוף דבר שאל מה שמה? אמר לו שמה 'לכלוכית' אמר להם זה הוא מום יפה שבה שיפה קורין לה לכלוכית לפי שהיא מלוכלכת במומין עיין שם. נמצא אף על גב דשם 'לכלוכית' הוא מכוער וחשיב מום עם כל זה על גוף המלוכלך במומין יפה קורין לה דהא קראו מום יפה. והנה כהאי גונא תמצא באדם יפה מאד וגופו מנוקה מכל מום דיפה לו לקרותו בשם 'שחור' שקורין אותו 'אוכמא' רצונו לומר שחור וכמו שפירש רש"י ז"ל בסנהדרין (סנהדרין צו.) הטעם שקורין לרבי יוחנן בר נפחא על שם יופיו וכן אמרו בגמרא עוד שקורין ליפה ביותר בשם 'אוכמא' בשביל לדחות מעליו עין הרע. נמצא שם 'אוכמא' או בר נפחא אף על גב דמשמעות הוא כיעור שהוא בכלל מום עם כל זה לאדם יפה ביותר שם מכוער כזה הוא יפה לו. ולזה אמר כֻּלָּךְ יָפָה רַעְיָתִי ואף על פי שיפה לקרות לך שם מכוער בשביל לדחות עין הרע מעליך עם כל זה שם מכוער שהוא מוּם בפני עצמו אֵין בָּךְ כי את שמורה מן עין הרע ואין את צריכה לקריאה זו של שם מכוער ודכוותה גבי סנהדרין צריך שיבררו סנהדרין 'מְנֻקִּין מִכָּל מוּם' ואף על גב דנמצא בהם יפים ביותר דראוי לקראם בשם מכוער כמו 'אוכמא' או 'בר נפחא' עם כל זה מום כזה נמי אין בך ואם כן מנא ליה לפרש האי מום על דבר יחוס?