מסכת סנהדרין דף ל״ב עמוד ב׳

טעו ב"ד בדיני ממונות לא ישלמו דדילמא אי שבקת להו לדרוש ולחקור הוה רווחא למילתא ולא הוו טעו:

כל שכן שאתה נועל דמתייראין להפסיד ע"י ב"ד טועין:

רבא אמר תרווייהו בתר תקנתא דרבנן ומתניתין בדיני קנסות דליכא למיחש לנעילת דלת אבל בהודאות והלוואות דאיכא למיחש לנעילת דלת בהודאות והלוואות בדיני מלוה וזה בא לידון בעדי הודאה שהודה לו בפניהם או בעדי הלוואה שהלווהו בפניהם דאיכא למיחש לנעילת דלת:

מרומה שבית דין מכירין בתובע זה שהוא רמאי או מבינים טענת רמאי בדבריו:

בצדק תשפוט ולא כתיב בצדק צדק להזהיר ב"ד לדקדק בו כל כך לדרוש ולחקור:

מתנייתא שפיר איתרצו בחד מהני שינויי אי כרבי חנינא אי כרבא אי כרב פפא:

אבל קראי דרמי להו ריש לקיש לא קשו דצדק צדק לאו לדרישה ולחקירה אתי אלא צדק דין שלך וצדק פשרה שלך לפי ראות עיניך ולא תרדוף את האחד יותר מחבירו:

שתיהן טובעות שתדחוק זו את זו:

כאן בדין מרומה לא שיודעים בו שהוא מרומה דא"כ אין לדונו כלל כדדרשינן בפרק שבועות העדות (שבועות ל:) מדבר שקר תרחק:

קול רחיים בבורני פ"ה שעת גזירת המלכות היה שגזרו שלא למול והיו יראים להוציא קול וקבעו סימן זה וכן משמע בירושלמי דכתובות (פ"א) גבי הגזירה שגזרו ביהודה דקאמר מה סימן היה קול מגרוס בבורני משתה שם אור נר בברור חיל שבוע הבן פירוש קול מגרוס רחיים של גרוסות והא דכתיב בירמיה (כ"ה) והאבדתי מהם קול ששון וקול שמחה קול חתן וקול כלה קול רחיים ואור נר איכא למימר שגם בראשונה היו עושין סימנין אלו לשם שמחה:

אור הנר בברור חיל מכאן נהגו להדליק נר במילה ומה שנהגו לפרוש המפה על הפתח משום דאמר בריש המוכר פירות (ב"ב דף צג:) מנהג גדול היה בירושלים כל זמן שהמפה פרוסה על הפתח אורחין נכנסין:

היכי אמר להו פ"ה כשקיבלו עדותן של עדים ואם תאמר א"כ במאי חסמינן להו הא כיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד וכ"ת שיחזרו בהן תוך כדי דיבור כפ"ה הא מי יימר כדאמריתו טפי מתוך כדי דיבור וכ"ת דלא חשיב הפסק לימא אחר כדי דיבור אמרי' להו ואף על גב דאין פתיחה זו מועלת ויש לומר דה"מ לשנויי הכי אלא דשפיר משני ועי"ל דעד שלא נחקרה עדותן בב"ד יכולין לומר מבודין אנו כדתניא בתוספתא מיהו בקונטרס פירש דפתיחת זכות לאחר שדרשום וחקרום ובאין לישא וליתן וכפי' משמע בפ' היו בודקין (לקמן סנהדרין ד' מ.) דקתני אם נמצאו דבריהם מכוונים פותחין:

כדי שלא תנעול דלת בפני לווין רבינא אמר דיני ממונות דתנינן הכא דיני קנסות הן ולעולם בעו דרישה וחקירה והני מתניתי דתני מאוחרין [כשרין] בהודאות והלוואות. רב פפא [אמר] כולהו בהודאות והלוואות ומתניתין דהכא בדין מרומה לפיכך צריך דרישה וחקירה כדכתיב צדק צדק תרדוף רב אשי אמר מתניתין כדשנין קראי אחד לדין בצדק תשפוט עמיתך והאי דכתיב צדק צדק תרדוף לפשרה. כדתניא שתי ספינות עוברות בנהר ופגעו זו כנגד זו וכן גמלים במעלות בית חורון אם עוברות שתיהן [שתיהן] נטבעות וכן גמלים טעונה ושאינה טעונה תדחה שאינה טעונה מפני טעונה. וכן קרובה ורחוקה. אבל אם שתיהן טעונות שתיהן קרובות או שתיהן רחוקות מטילין פשרה ביניהן ומעלות שכר זו לזו:

ת"ר צדק צדק תרדוף הלך אחר ב"ד יפה אחר ריב"ז לברור חיל תנא אור נר בברור חיל משתה שם. קול רחיים של גריסין בבורני שבוע הבן שם. פי' בימי הגזרה היה להן סימן וכל מי שהיה רואה נרות דולקים באסקופה יודעין שבאותה חצר סעודת הכנסת כלה. וקול רחיים מילה שם בחצר והכל נכנסין. והלך אחר ר' אלעזר ללוד:

ת"ר צדק צדק תרדוף הלך אחר ב"ד יפה אחר חכמים לישיבה אחר ר' יהושע לפקיעין אחר ר' עקיבא לבני ברק אחר רבן גמליאל ליבנה ור' מתיא בן חרש לרומי ור' חנניה בן תרדיון לסיכני ור' יוסי לציפורי וחנניה בן אחי ר' יהושע לגולה אחר ר' לבית שערים אחר חכמים ללשכת הגזית:

דיני נפשות פותחין לזכות ואין פותחין לחובה היכי פתחינן לזכות ושקלי וטרו ופשוטה היא. ואסיק' אביי ורבא דאמרי תרווייהו אמרינן ליה אי לא קטלת לא תדחל דלא מיקטלת תניא נמי הכי ר' אומר אומר אני אם לא שכב איש אותך ואם לא שטית טומאה תחת אישך הנקי מיכן שפותחין בתחלה לזכות בדיני נפשות:

כבר ביארנו שלא הופקעו דיני ממונות מדרישה וחקירה אלא שלא תנעול דלת בפני לווים ומעתה אין לך לשאול א"כ אף אם טעו לא ישלמו שהרי יאמרו אלו הארכנו בדרישה וחקירה לא טעינו שהרי מ"מ אם אתה אומר כן כל שכן שאתה נועל דלת ומעתה אם טעו ישלמו על הצדדין שיתבאר ענינם בפרק זה:

דיני קנסות אין בהם תורת נעילת דלת ומתוך כך צריכין דרישה וחקירה שהרי אף למומחין הם צריכים אבל גזילות וחבלות יש מהם שצריכים דרישה וחקירה ויש שאינם צריכין דרישה וחקירה אלא שהם כדיני ממונות גמורים והם דבר המצוי ושיש שם חסרון כיס כמו שביארנו בפרק ראשון וגדולי המחברים לא הפליגו באלו אלא כלם כדיני ממונות לידון בבבל ושלא להיות בדין דרישה וחקירה אבל עדות מקח וממכר הרי הוא כדיני ממונות ואינן בדין דרישה וחקירה וראיה לדבר בבתרא פרק בתרא קע"א ב' במה שאמרו בשטרי מקח וממכר שהמאוחרים פסולים והוצרכו לבא בה מטעם חששא רחוקה כמו שהזכרנוה שם ואלו היה בדין דרישה וחקירה היו פסולים מאליהם מתורת שאם הכשרנום לא יהו יכולין לבא לידי הזמה אלא ודאי כהודאות והלואות הם:

כל שאמרנו בדיני ממונות שאינם בדרישה וחקירה דוקא בדין שאינו מרומה אבל כל שהדיין רואה דין מרומה רשאי להכניסו בכלל דרישה וחקירה ואף חובה עליו לעשות כן אלא שיזהר הדיין וידע לפני מי הוא דן וכבר כתבנוה למעלה:

יש דברים שאין מדת הדין שולטת בהם ואתה צריך לחזר בהם אחר מה שראוי יותר ולהכריע את האחד למה שאין מדת הדין מחייבתו דרך פשרא ומדה מעולה והוא שאמרו כתוב אחד אומר בצדק תשפוט עמיתך וכתוב אחד אומר צדק צדק תרדף כאן לדין כאן לפשרא כיצד שתי ספינות עוברות בנהר ופגעו זו בזו אם עברו שתיהן בבת אחת טובעות בזו אחר זו שתיהן עוברות וכן שני גמלים שהיו עולים במעלת בית חורון ופגעו זה את זה עברו שניהם בצד אחת נופלים בזה אחר זה עוברים כיצד נעשה טעונה ושאינה טעונה תדחה שאינה טעונה מפני הטעונה קרובה לעירה ורחוקה מעירה תדחה הקרובה מפני הרחוקה שתיהן קרובות או רחוקות שתיהן טעונות או אין טעונות הטל פשרא ביניהם ומעלות שכר זו לזו וכן כל כיוצא בה כל שאנו רואים שיכול לסבול העכוב ביותר ידחה מפני חברו וכן בריא מפני חולה וכל כיוצא בזה אף לענין הדין אמרו שאם היו לפני הדיין הרבה בעלי דינין מקדימין יתום לאלמנה ואלמנה לתלמיד חכם ותלמיד חכם לעם הארץ ואשה קודמת לאיש מפני שבשתה מרובה ואם הכל שוה מקדימין לקודם:

כל שיש לו לאדם בית דין חשוב במקומו לא יהא הולך לדון אצל האחרים שאינם חשובים כמותו שעיקר הדבר לסדר טענותיו לבית דין החשוב והוא שאמרו צדק צדק תרדוף הלך אחר בית דין יפה:

זה שביארנו במשנה שבדיני נפשות פותחין לזכות ולא לחובה מ"מ אין גוערין בעדים כגון שיאמרו להם שמא שקר אתם אומרים או מי יאמר שאתם אומרים אמת שאם כן נמצינו חוסמין את העדים ויכבשו עדותם ואף לדעת האומר מסיעין אותם ממקום למקום כדי שתטרף דעתם עליהם מ"מ אם נדחו מאליהם נדחו אבל אנו אין דוחין אותן בידים וכן אין אנו פותחין לנדון אם יש לו עדים להזימן שאין פותחין בזכותו של זה לחובתו של זה ואע"פ שאין עדים זוממין נהרגין עד שיגמר הדין הרי אלו שתק עד שיגמר הדין והביא עדים והזים שמא היינו אנו סיבה לכך אלא שאומרין לו אם לא עשית דבר זה אל תבהל לעדותם על דרך מה שאמרו אם לא שכב איש אותך הנקי ובתלמוד המערב אמרו שאומרין זה לזה בפניו כמתמיהים אפשר שזה הרג את הנפש:

בד"ה אור הנר כו' מכאן נהגו להדליק נר במילה כו' עכ"ל המנהג שלנו להדליק הנר במילה גופה ולא במשתה כדקאמר תלמודא דידן אלא ע"פ הירושלמי דגריס בהיפך קול מגרוס כו' משתה שם אור הנר שבוע הבן ניחא כמנהגנו וע"ש הכתוב ליהודים היתה אורה ששון וגו' והמילה נקראת כן שש אנכי על אמרתך וק"ל:

בד"ה היכי אמר כו' לימא אחר כדי דיבור אמרי' להו אע"ג דאין פתיחה זו מועלת כו' עכ"ל הכי משמע להו מכל הני אוקימתות דלקמן דפותחין בפתיחה שאינה מועלת וק"ל:

בא"ד וי"ל דה"מ לשנויי הכי אלא דשפיר משני כו' עכ"ל משמע דבלאו הכי משני שפיר ולא תקשי לשינויא דקאמר עולא דהיכי אמרי' יש לך עדים להזימם הא חסמינן להו בתוך כדי דיבור דשתיק עד דגמיר דינא ומייתי עדים ומזים להו כדמסיק די"ל לעולא אפשר לפתוח לו כן בזכות שלא בפני העדים דלא ליחסמו ועוי"ל שהעדים יודעים שהאמת אתם ואין כאן מי שיזים להו ולא יחסמו וק"ל:

בגמ' רב פפא אמד אידי ואידי בהודאות והלואות כאן בדין מרומה כאן בדין שאין מרומה כדריש לקיש דריש לקיש רמי כתיב בצדק תשפוט עמיתך וכתיב צדק צדק וכו' יש להקשות לפי מה דסבירא ליה השתא דקרא דצדק צדק אתי לדרישה וחקירה בדין מרומה ומתניתין נמי הכי סבירא ליה א"כ למה ליה למתני קרא דמשפט אחד למילף מהיקשא דמשפט אחד דליבעי דרישה וחקירה בדיני ממונות הא מקראי דריש לקיש אתי וצריך לומר לפי מה דסבירא ליה השתא לא אתא גופא דקרא דצדק צדק לענין דרישות וחקירות העדים אלא לענין כשרואים הב"ד שיש להסתפק באיזה דין שהוא מרומה יש להם לדקדק בו יותר ולהחמיצו עד שידונו אותו לאמתו אלא שהגמרא מייתי ראיה מדריש לקיש דכמו שיש חילוק לענין דקדוק הדין בין דין מרומה לשאינו מרומה הכי נמי יש לחלק לענין דרישות וחקירות העדים ולעולם דרישות וחקירות העדים ילפינן מקרא דמשפט אחד ומדברי הר"ן משמע שמן התורה אפילו בדין שאינו מרומה בעינן דרישה וחקירה דהא ממשפט אחד ילפינן ליה מדיני נפשות ובדיני נפשות לעולם בעינן דרישה וחקירה אלא שבהודאות והלואות מפני שלא תנעול דלת בפני לוין לא הצריכו דרישה וחקירה בדין שאנו מרומה ולדידיה נמי צריכין אנו לומר דצדק צדק לא אתי לענין דרישת וחקירת עדים דהא איהו כתב דלגבי עדים אין חילוק מן התורה בין דין מרומה לשאינו מרומה וק"ל:

משתה שם משתה שם פירוש שמחת נשואין ובשעת הגזירה היה שהיה ההגמון בא ובועלה תחלה ולכך בנשואין היו עושין סימן כן משמע בירושלמי דכתובות שמביא בתוס' בעמוד זה:

ברש"י ד"ה אור הנר כמי שצועק משתה שם משתה שם כצ"ל והכל דבור אחד:

ד"ה אחר חכמים לישיבה וכו' כגון אחר ר"א ללוד וכן כל אחר למקומו לסיכנין לגולה. לגולה לפומבדיתא וכו' כצ"ל:

בתוס' ד"ה כאן בדין מרומה לא שיודעים בו שהוא מרומה וכו' ר"ל הא דאיתא בפרק שבועות העדות דאין לדונו כלל איירי שיודעים בודאי שהוא מרומה דהכא בשמעתין איירי שאין יודעים בודאי והאשר"י תירץ בשם מהר"ם דבשבועות איירי שהתובע הוא מרומה והכא איירי שהנתבע הוא מרומה ואם יסתלק הדיין ישתכר המרומה שלא יצטרך לשלם ולכך לא יסתלק רק יעשה דרישה וחקירה:

ד"ה קול ריחיים בבורני וכו' כן משמע בירושלמי כו' ר"ל שבירושלמי ג"כ מפרש שהיו עושין לסימן בשעת הגזרה אבל שם משמע שהוא בהיפוך מדהכא דהכא מפרש קול ריחיים הוא סימן לשבוע הבן ואור הנר למשתה ושם מפרש בהיפוך:

בא"ד איכא למימר שגם בראשונה היו עושין סימנים אלו לשם שמחה ר"ל ולאחר החורבן נתבטל ואח"כ חזרו ועשו אותם מחמת הגזירה:

ד"ה אור הנר בברור חיל מכאן נהגו להדליק נר במילה וכו' צריך לומר דזה נהגו ע"פ הירושלמי דלעיל דשם משמע דאור הנר הוא סימן למילה דהא לפי שמעתין דהכא אור הנר הוא סימן למשתה ר"ל לנשואין:

"צֶדֶק צֶדֶק תִּרְדֹף", אֶחָד לְדִין וְאֶחָד לִפְשָׁרָה; כֵּיצַד? שְׁתֵּי סְפִינוֹת עוֹבְרוֹת בַּנָּהָר וּפָגְעוּ זֶה בָּזֶה (דברים טז, כ). קשה אמאי הוצרך ללמדינו דבר זה בספינות ובגמלים תסגי בחדא דשני אופנים אלו שוין הם? ונראה לי בס"ד אי הוה נקיט סְפִינוֹת בלבד הוה אמינא דוקא בכהאי גונא אמרינן תעמוד אותה שאינה טעונה ותמתין עד שתעבור הטעונה משום דבעמידתה אין טורח לבעל הספינה בעבור איזה שיעסוק בה ורק יש עכוב זמן בלבד, אבל בגמלים איכא טורח לבעל הגמל לתפוס אותו בחבל שבצוארו שלא ימרוד וילך ויתעה ובפרט כשרואה עשב רחוק לפניו ודאי ילך ממקום שעומד כדי לאכול ואפשר שיגיע לו איזה נזק לכך צריך בעליו לעמוד אצלו ולשמרו וימנעהו מלילך ממקומו והייתי אומר דבגמלים אינה עומדת אותה שאינה טעונה דאין בעלה רוצה לטרוח בכך ולכן למדנו דין זה גם בגמלים. ואי הוה נקיט גְּמַלִּים לחוד הוה אמינא הא דאמרינן שתעבור הטעונה ותעמוד שאינה טעונה משום דאיכא צער בעלי חיים בטעונה אבל בספינות דליכא 'צער בעלי חיים לא תעמוד' להכי אשמעינן גם בספינות.

"צֶדֶק צֶדֶק תִּרְדֹף", הַלֵּךְ אַחַר בֵּית־דִּין יָפֶה (דברים טז, כ) קשא בכל דור ודור יש בית דין יפה ומאי רבותייהו דבתי דינים אלו דקראם בית דין יפה? ונראה לי דדין מרומה יתברר על ידי רבוי חקירות ודרישות אך קיימא לן אין עושין חקירות ודרישות בדיני ממונות כדי שלא תנעול דלת (סנהדרין ב.) ואם כן כיון דאינו עושה חקירות ודרישות דא עקא דיזדמן דין מרומה ולוקה הזכאי בלא משפט. אמנם בתי דינין שמזכיר כאן היה דרכם לעשות המצאות שכליות שמהם יתברר ויתוודע דין המרומה אף על פי שאין עושין דרישה וחקירה ובעבור זה קראם בית דין יפה. אמנם מה שאמר יָפֶה ולא אמר בית דין מומחה או בית דין חכים, רמז בזה כי יו"ד ה"א הם חו"ב [חכמה ובינה] ובתיבת יָפֶה יש בין אותיות י־ה שהם חו"ב יש אות פ"ה שרומז לפה העדים או פה בעלי דינין והכונה לרמוז שהדיין קודם שישמע הדברים מן פה בעל דין ופה העדים יסתכל בחכמה שלו לדעת שמא דין מרומה הוא ולזה ירמוז אות יו"ד ד' יָ פֶה' שהיא קודם אות פ"ה ונרמז באות ה"א דיפה שרומזת לבינה ללמד שהדיין גם אחר ששמע הדברים מן פה העדים ובעלי דינין יבין וישכיל בבינה שלו שמא זה הוא דין מרומה ולכן קראם בית דין יפה. והא דנקיט לרבי אליעזר קודם רבן יוחנן בן זכאי רבו, לרמוז דגם לגבי רבן יוחנן בן זכאי רבו נקרא בית דין יפה וכן נקיט לכלהו רבנן קודם הסנהדרין דלשכת הגזית לרמוז דגם לגבי הסנהדרין נחשבין בית דין יפה, ונקיט רבי יהודה בן בתירה שהיה בזמן בית המקדש כנראה מן ריש גמרא דפסחים (פסחים ג:) בעובדא דההוא נכרי דהוה סליק ואכיל פסחים, מכל מקום נקיט ליה ולחנינא לבסוף לומר אף על גב דהוו בחוץ לארץ גם נחשבים בית דין יפה וצריך לילך אחריהם.

קוֹל רֵיחַיִם בְּבוּרְנִי, שְׁבוּעַ הַבֵּן שָׁם נראה לי בס"ד הטעם שעושין סימן למצות מילה בריחים מפני דריחים הם דוגמת זכר ונקבה דבוקים זה בזה והמאכל נטחן מבין שניהם כן איש ואשתו שדבוקים זה בזה והולד נעשה משניהם ולכן אמר איוב תִּטְחַן לְאַחֵר אִשְׁתִּי וכו' (איוב לא, י). או יובן בס"ד על פי מה שכתב רבינו שמשון ז"ל דשר ריחיים שמו זְבוּב ולכן אם תניח זבוב בין ריחיים לא ינזק. וכתב עוד, שר זה הנקרא זְבוּב שולט באדם המבטל פריה ורביה או גורם ביטול פריה ורביה וסופו של זה להתגלגל בזבוב וכנזכר בדן ידין יעוין שם. ולכן במקום שנולד הבן ומלין אותו דנמצא קיימו פריה ורביה ואינו שולט בהם זְבוּב שהיא שר הריחיים משמיעין קול ריחים לסימן שהם ניצולו מדין שר הריחיים ולא ישלוט בהם הזבוב ולא יתגלגלו בו.

אוֹר הַנֵּר בִּבְרוֹר־חַיִל, מִשְׁתֶּה שָׁם נראה לי בס"ד הטעם שעושין סימן הנשואין באור הנר דידוע איש ואשתו נמשלו בדברי חכמים לנר ופתילה בתוכה דהיינו האשה נר והאיש הוא הפתילה שבתוך הנר ולכן על אשת איש המזנה עם אחר אמרו שתי פתילות בנר אחד וכנזכר בגמרא (גיטין נח.) לכן לסימן נשואין מדליקין נר שבה פתילה אחת בלבד. אי נמי עושין סימן בנר כי יש יחוד עליון שכולל כמה מיני שפע שהוא חיבור הוי־ה אהי־ה הוי־ה אלקי"ם הוי־ה אדנ־י [250] שעולים נֵר [250] והזכר אין בו אלא רמ"ח [248] אברים ועדיין חסר שני אברים כדי שיחול עליו אור השמות הנזכר שהם נֵר, אמנם כאשר ישא אשה שיש לה רנ"ב [252] אברים נשלם חסרון שלו ממנה כי דָּבַק אִישׁ בְּאִשְׁתּוֹ וְהָיוּ לְבָשָׂר אֶחָד (בראשית ב, כד) שאז בחיבור שניהם נעשה 'נֵר נֵר' כפול שמאיר יחוד עליון בו ובה. ולכן מדליקין שני נרות בשבת שהוא זמן חיבור ודבוק איש עם אשתו וכיון דעל ידי נשואין נשלם מספר נֵר אצל הזכר לכך עושין סימן לנשואין באור הנר.