מסכת סנהדרין דף ל״ב עמוד ב׳פרק 4 אחד דיני ממונות

טָעוּ – לֹא יְשַׁלְּמוּ? כׇּל שֶׁכֵּן שֶׁתִּנְעוֹל דֶּלֶת בִּפְנֵי לוֹוִין!

רָבָא אָמַר: מַתְנִיתִין דְּהָכָא בְּדִינֵי קְנָסוֹת, וְאִידַּךְ בְּהוֹדָאוֹת וְהַלְוָאוֹת.

רַב פָּפָּא אָמַר: אִידֵּי וְאִידֵּי בְּהוֹדָאָה וְהַלְוָאָה. כָּאן – בְּדִין מְרוּמֶּה, כָּאן – בְּדִין שֶׁאֵינוֹ מְרוּמֶּה.

כִּדְרֵישׁ לָקִישׁ, דְּרֵישׁ לָקִישׁ רָמֵי: כְּתִיב ״בְּצֶדֶק תִּשְׁפֹּט עֲמִיתֶךָ״, וּכְתִיב ״צֶדֶק צֶדֶק תִּרְדֹּף״. הָא כֵּיצַד? כָּאן – בְּדִין מְרוּמֶּה, כָּאן – בְּדִין שֶׁאֵין מְרוּמֶּה.

רַב אָשֵׁי אָמַר: מַתְנִיתִין כִּדְשַׁנִּין, קְרָאֵי אֶחָד לְדִין וְאֶחָד לִפְשָׁרָה.

כִּדְתַנְיָא: ״צֶדֶק צֶדֶק תִּרְדֹּף״ – אֶחָד לְדִין וְאֶחָד לִפְשָׁרָה. כֵּיצַד? שְׁתֵּי סְפִינוֹת עוֹבְרוֹת בַּנָּהָר וּפָגְעוּ זֶה בָּזֶה, אִם עוֹבְרוֹת שְׁתֵּיהֶן – שְׁתֵּיהֶן טוֹבְעוֹת, בְּזֶה אַחַר זֶה – שְׁתֵּיהֶן עוֹבְרוֹת. וְכֵן שְׁנֵי גְּמַלִּים שֶׁהָיוּ עוֹלִים בְּמַעֲלוֹת בֵּית חוֹרוֹן וּפָגְעוּ זֶה בָּזֶה, אִם עָלוּ שְׁנֵיהֶן – שְׁנֵיהֶן נוֹפְלִין, בְּזֶה אַחַר זֶה – שְׁנֵיהֶן עוֹלִין.

הָא כֵּיצַד? טְעוּנָה וְשֶׁאֵינָהּ טְעוּנָה – תִּידָּחֶה שֶׁאֵינָהּ טְעוּנָה מִפְּנֵי טְעוּנָה. קְרוֹבָה וְשֶׁאֵינָהּ קְרוֹבָה – תִּידָּחֶה קְרוֹבָה מִפְּנֵי שֶׁאֵינָהּ קְרוֹבָה. הָיוּ שְׁתֵּיהֶן קְרוֹבוֹת, שְׁתֵּיהֶן רְחוֹקוֹת – הָטֵל פְּשָׁרָה בֵּינֵיהֶן, וּמֵעֲלוֹת שָׂכָר זוֹ לָזוֹ.

תָּנוּ רַבָּנַן: ״צֶדֶק צֶדֶק תִּרְדֹּף״ – הַלֵּךְ אַחַר בֵּית דִּין יָפֶה, אַחַר רַבִּי אֱלִיעֶזֶר לְלוֹד, אַחַר רַבָּן יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי לִבְרוּר חַיִל.

תָּנָא: קוֹל רֵיחַיִם בְּבוּרְנִי – שְׁבוּעַ הַבֵּן, שְׁבוּעַ הַבֵּן. אוֹר הַנֵּר בִּבְרוּר חַיִל – מִשְׁתֶּה שָׁם, מִשְׁתֶּה שָׁם.

תָּנוּ רַבָּנַן: ״צֶדֶק צֶדֶק תִּרְדֹּף״ – הַלֵּךְ אַחַר חֲכָמִים לִישִׁיבָה. אַחַר רַבִּי אֱלִיעֶזֶר לְלוֹד, אַחַר רַבָּן יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי לִבְרוּר חַיִל, אַחַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ לִפְקִיעִין, אַחַר רַבָּן גַּמְלִיאֵל לְיַבְנֶה, אַחַר רַבִּי עֲקִיבָא לִבְנֵי בְרָק, אַחַר רַבִּי מַתְיָא לְרוֹמִי, אַחַר רַבִּי חֲנַנְיָה בֶּן תְּרַדְיוֹן לְסִיכְנִי, אַחַר רַבִּי יוֹסֵי לְצִיפּוֹרִי, אַחַר רַבִּי יְהוּדָה בֶּן בְּתִירָה לִנְצִיבִין, אַחַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ לַגּוֹלָה, אַחַר רַבִּי לְבֵית שְׁעָרִים, אַחַר חֲכָמִים לְלִשְׁכַּת הַגָּזִית.

דִּינֵי מָמוֹנוֹת פּוֹתְחִין כּוּ׳. הֵיכִי אָמְרִינַן? אָמַר רַב יְהוּדָה: הָכִי אָמְרִינַן לְהוּ: מִי יֵימַר כִּדְקָאָמְרִיתוּ?

אֲמַר לֵיהּ עוּלָּא: וְהָא חָסְמִינַן לְהוּ? וְלִיחַסְמוּ! מִי לָא תַּנְיָא: רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, מַסִּיעִין אֶת הָעֵדִים מִמָּקוֹם לְמָקוֹם כְּדֵי שֶׁתִּיטָּרֵף דַּעְתָּן וְיַחְזְרוּ בָּהֶן?

מִי דָּמֵי? הָתָם מִמֵּילָא קָא מִידְּחוּ, הָכָא קָא דָחֵינַן לְהוּ בְּיָדַיִם.

אֶלָּא אָמַר עוּלָּא: הָכִי אָמְרִינַן, ״יֵשׁ לְךָ עֵדִים לַהֲזִימָּם?״ אֲמַר לֵיהּ רַבָּה: וְכִי פּוֹתְחִין בִּזְכוּתוֹ שֶׁל זֶה שֶׁהִיא חוֹבָתוֹ שֶׁל זֶה?

וּמִי הָוְיָא חוֹבָתוֹ? וְהָתְנַן: אֵין עֵדִים זוֹמְמִין נֶהֱרָגִין עַד שֶׁיִּגָּמֵר הַדִּין.

הָכִי אָמֵינָא: אִילּוּ שָׁתֵיק הַאי עַד דְּמִיגְמָר דִּינֵיהּ, וּמַיְיתִי עֵדִים וּמַזֵּים לְהוּ, הָוְיָא לֵיהּ חוֹבָתוֹ שֶׁל זֶה. אֶלָּא אָמַר רַבָּה: אָמְרִינַן לֵיהּ, ״יֵשׁ לְךָ עֵדִים לְהַכְחִישָׁן?״

רַב כָּהֲנָא אָמַר: ״מִדִּבְרֵיכֶם נִזְדַּכָּה פְּלוֹנִי״. אַבָּיֵי וְרָבָא דְּאָמְרִי תַּרְוַיְיהוּ: אָמְרִינַן לֵיהּ, ״אִי לָא קְטַלְתְּ לָא תִּדְחַל״. רַב אָשֵׁי אָמַר: ״כׇּל מִי שֶׁיּוֹדֵעַ לוֹ זְכוּת יָבֹא וִילַמֵּד עָלָיו״.

תַּנְיָא כְּוָותֵיהּ דְּאַבָּיֵי וְרָבָא. רַבִּי אוֹמֵר: ״אִם לֹא שָׁכַב אִישׁ אוֹתָךְ וְאִם לֹא שָׂטִית וְגוֹ׳״ –