מסכת סנהדרין דף ל״א עמוד ב׳

קלתיה שרפתו הלכך מה לה לשקר:

דאיתחזק בבי דינא שכתוב בו הנפק לא אלימא איהי לאפקועי מעשה ב"ד:

סימפון שובר ויצא מתחת יד לוה כמשפטו:

יתקיים השטר בחותמיו יעידו עדים על חתימות ידיהן וכשר:

אין עליו עדים והרי הוא יוצא מתחת יד שליש ולא מתחת יד הלוה הואיל ושניהם מודים שזה מינהו להיות שליש ביניהם כשר:

או שיצא אחר חיתום שטרות בתוך שטר המלוה נכתב השובר תחת העדים כשר שהרי המלוה עצמו מוחזק בשטרו ואי לאו דפרעיה לא הוה שביק למיכתב תברא בגוויה:

עד שיסתתם טענותיו משמע שאמר בבית דין אין לי לא עדים ולא ראיה וחזר ואמר קרבו פלוני ופלוני שהיו מזומנין שם ומתחילה סותר טענותיו לומר אין לי:

הא גופא קשיא יסתתם טענותיו משמע מכיון שיסתמו שוב אין מביא ראיה ואפילו מצאם לאחר זמן כרבנן והדר קתני קרבו דמשמע דהאי הוא דלא מייתי דאפי' רשב"ג מודה בו אבל מצאם לאחר זמן מייתי כרבן שמעון:

וכיון דאיתחזק בבי דינא פי' הקונטרס שכתוב בו הנפק וקשה דמכל מקום ניהמנה במיגו דאי בעי קלתיה וי"ל דאיתחזק בבי דינא שראוהו בידה כי ההוא דשילהי מי שמת (ב"ב דף קנט:) שהוחזק כתב ידו בבית דין:

סמפון שיש עליו עדים פ"ה שובר ויוצא מתחת ידי לוה כמשפטו ור"ת פירש דביד הלוה קרוי שובר וכשהוא יוצא מתחת ידי המלוה קרוי סמפון ויתקיים בחותמיו היינו דשיילינא לסהדי אי פריע אי לא פריע כדאיתא שילהי פ"ק דב"מ (דף):

אין עליו עדים ויוצא השטר והסמפונות מתחת ידי שליש כשר משמע ליה אפילו איתחזק דומיא דיוצא אחר חיתום שטרות. א"נ יש לפרש לאו דאין עליו עדים כלל אלא יש עליו עדים ולא ידעי אי פריע אי לא פריע ויוצא הסמפונות מתחת ידי שליש:

(ויוציא מנה על מנה מכאן למתחייב בדין דלא משלם לאידך יציאותיו אע"פ שמזקיקו לילך לו לדון בעיר אחרת):

ואם אמר כתבו ותנו לי מאיזה טעם כו' דוקא היכא דנתעצמו לדון כו' וכפו אותו לדון כאן אבל בעלמא לא וכן משמע באיזהו נשך (ב"מ דף סט. ושם) גבי תרי כותאי דעבוד עיסקא דא"ל חזינא דכל בתר דידי קאזיל מר וקאמר כי האי ודאי צריך לאודועי מיהא יש לדחות דהכי קאמר כי האי ודאי צריך לאודועי אע"פ שאין שואל מאיזה טעם נתחייב צריך לאודועי אבל בעלמא אי שאיל אין אי לא לא:

אי ציית ציית אין לפרש אי לא ציית שלא תוכלו לכופו דכ"ש שלא יוכל נשיא לכופו דהכא שבט והתם מחוקק ומר עוקבא ריש גולה הוה אלא מפר"ת אי לא ציית כגון דאמר לב"ד הגדול קאזילנא:

ואותיב עליה רבא מיהא סימפון שיש עליו עדים פי' זה הסימפון שובר יתקיים בחותמיו. אין עליו עדים אבל יוצא השטר מתחת ידי שליש או שיוצא סימפון כתוב בשטר אחר חיתום שטרות כשר. וזה מפורש בסוף פרק שנים אוחזין בטלית אלמא שליש מהימן ועלתה בתיובתא לרב נחמן וקי"ל שהשליש נאמן וכך הלכה ואסקוה לשמעתא משמיה דר' יוחנן לעולם מביא ראיה וסותר עד שיסתתמו טענותיו. כיצד אמרו לו הבא עדים אמר אין לי עדים הבא ראיה אמר אין לי ראיה בטלו ראיותיו. אבל אם באו לו עדים ממדינת הים או שהיתה דסקיא של אביו מופקדת ביד אחרים הרי זה מביא וסותר. א"ר יוחנן שנים שנתעצמו בדין אחד אומר נידון כאן ואחד אומר נלך לבית הוועד אם המלוה אומר כך שומעין לו. ואם הלוה אומר כך [אין] שומעין לו דא"ר אלעזר הנושה בחבירו מנה יוציא מנה על מנה כלומר יוציא הוצאות בדרך עד שילך [לבית] הוועד מנה אחר. אלא כופין ללוה ודן בעירו. ואם הוצרך הדבר לישאל כותבין ושומעין מבית הוועד ואם אמר כתבו לי מאיזה טעם דנתוני כותבין ונותנין לו. וכן אמר אמימר הלכתא כופין הלוה והולך לבית הוועד אם אמר מלוה נלך לבית הוועד מאי טעמא עבד לוה לאיש מלוה. אבל אמר לוה הכי לא משגחינן ביה אלא כופין אותו ודן בעירו (מ"ש הא דר' אלעזר) והיבמה הולכת אחרי היבם להתירה שנא' וקראו לו זקני עירו עירו ולא עירה א"ר אמי אפי' מטבריא לציפורי היא הולכת אחריו:

שלחו ליה למר עוקבא לדזיו ליה כבר בתיה שלם פי' לדזיו ליה כמו משה רבינו דכתיב ביה כי קרן עור פניו. וכתיב ביה בכל ביתי נאמן הוא. וי"א בן בתיה בת פרעה מפני שגידלתו. ירמיה אחי העביר עלי את הדרך. יש מי שמפרש העביר עלי דרך בני אדם וחבל בי הכה ופצוע. שהן דיני קנסות שלא יתכן לדונן אלא בארץ ישראל ומפני מה כתבו לו אמרו כלומר אמרו לו הדין שם ואי צאית צאית ואם לאו השיאוהו כופהו ויעלה אצלנו בטבריא מפני כבודו שלחו לו כך:

ירושלמי כל זמן שמביא ראיה סותר את הדין ר' אילא ור' זירא חד אמר עד שיבטל ראיותיו וחד אמר עד שיכפור בראיותיו ר' לוי הוה ליה דין עם חד בר נש על עסק בתים והוו דינין קומי ר' אלעזר לאחר שנגמר הדין הביא ראיה אתא שאל לר' יוחנן א"ל כל זמן שהוא מביא ראיה הוא סותר את הדין ואפילו אתעביד ליה גזר דין:

תוספתא יש לך עדים או ראיה ואמר אין לי אלא אלו לאחר זמן מצא עדים או ראיה אין מקבלין ממנו עד שיביא ראיה שלא היה יודע בהן לעולם אין העדים יכולין לחזור בהן משתחקר עדותן בב"ד וכו'. עד אם לא יגיד ונשא עונו כיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד:

הדרן עלך דיני ממונות

שטר שהיה יוצא מתחת ידי שליש אע"פ שהיו עדים שהושלש בידו אלא שאין שם עדים על איזה תנאי הושלש או אע"פ שהוציא השליש מתחת ידו אותו שטר בבית דין והוא שקרוי בכאן איתחזק בבי דינא לדעת קצת ואע"פ שהיה בו הנפק והוא שקרוי אתחזק לדעת קצת אם אמר השליש שהוא פרוע נאמן ואפילו לא היו הבעלי דין מודים שהאמינוהו עליהם שאלו היו מודים עליו שהשלישוהו לא היינו צריכים למיגו אלא אע"פ שאין מודים בכך הוא נאמן שהרי אלו רצה היה שורפו או קורעו קודם שיבא לבית דין ואמר שעל כך הושלש בידו ומ"מ אם היו שם עדים על איזה תנאי הושלש בידו אינו כן ואין אומרים להאמינו מצד שיכול לומר לקוח הוא בידי ועל שלו מיהא נאמן לומר נפרעתי שאין אותיות נקנות במסירה ואם יאמר שאגב קרקע נקנית לו הרי מ"מ היינו מצריכין אותו להביא ראיה על כך ושמא תאמר להאמינו מתוך שיכול לומר החזרתי תדע שאין מיגו אלא בשאין המיגו מקיים טענה הראשונה כגון בזו שהוא טוען שנפרעה והמיגו הוא שנשרפה והרי השריפה וטענת הפרעון שתיהן עולות לטעם אחד אבל אם יאמר שהחזיר נמצאת טענת המגו לקיים השטר וטענתו הראשונה להפקיע כח השטר ואין זה מיגו כמו שכתבנו בבתרא פרק הספינה:

סימפון ר"ל שובר היוצא מתחת ידי מלוה ואינו זכור על מה או שמת ויורשיו מצאוהו אם שטר החוב נמצא עמו כשר ואם שטר החוב בין שאר שטרות הקיימים אינו כלום שמא מלוה עצמו צוה לכתבו שיהא מזומן בידו בשעת פרעון ומ"מ דווקא בשאין שם עדים או יש שם ואינם בכאן או שאינם זכורים הא אם יש עליו עדים והם בכאן שואלים אותם ואם אינם זוכרים אם יש בו הנפק כשר ואם לאו אינו כלום ואפילו נתקיימה חתימת העדים וזה שאמרו בכאן יתקיים בחותמיו התבאר בראשון של מציעא מפי חותמיו ואע"פ שאתה יכול לפרשה בכאן ביוצא מתחת ידי לוה ובקיום חתומים זו לא הוצרכו ולא עוד אלא ששם פירשוה ביוצא מתחת ידי מלוה ועל הדרך שפירשנו אין עליו עדים או שאינם כאן או שלא ידעו שכל אלו בכלל אין עליו עדים אם היה יוצא מתחת ידי שליש עם שטר החוב יעשו כדברי הסימפון וכל שכן אם השליש בעצמו אומר כן שאם רצה היה שורף שטר החוב ואין לפרשה בשאין שטר החוב בידו שאם כן באין עליו עדים למה הוא נאמן ואין כאן מתוך שאם רצה היה שורפו ולא שהאמינוהו שאין כאן האמנה אחר שלא מסרו לו השטר ואם שניהם מאמינים בטופסו אין כאן מחלוקת ואם מתוך שהחזירו ללוה אם רצה מאחר שאין שם עדים אינו כלום וכבר כתבנו דינים אלו במקומם בראשון של מציעא:

שנים שנתעצמו בדין לווה אומר נלך לבית הוועד ר"ל במקום שיש שם בית דין מומחים שמא יטעו אלו ויוציאו ממון שלא כדין ומלוה אומר שלא יוציא מנה על מנה ולא ידון אלא בעירו כופין אותו ודן בעירו ומודיעים אותו שאם הוצרך להם לשאול כותבין לבית הועד ודנין כפי מה שיבא להם ואם לא יצטרכו לשאול דנין כפי מה שיראו ואפילו אמר לכתוב טענותיהן לבית הועד מלוה יכול לעכב ואף אם אפשר לעשות כן בלא הוצאה וכן כתבוה גדולי פרובינצא בחיבוריהם וזה מטעם מה ששנו בפרק ראשון [דמכות] שלא תהא סנהדרין שומעת מפי התורגמן וה"ה מפי הכתב שהרי בעדות הושוה מפי הכתב למפי התורגמן כמו שאמרו מפיהם ולא מפי כתבם ולא מפי התורגמן ולא עד מפי עד ואף בדין כן ומ"מ אם זה שלא נענה אומר להם כתבו מאיזה טעם דנתוני שמא טעיתם כותבין ונותנין לו קודם שיוציאו ממונו ונותנין לו זמן כראוי ואם ימצא שטעו יחזירו את הדין ומ"מ אם רצה המלוה לילך לבית הוועד כופין את הלווה וגדולי המחברים כתבו כן בכל תובע וכל נתבע ושכופין את הנתבע אף בנזקין וגזלות וגדולי הרבנים כתבו שלא נאמר לכוף אלא בלווה אבל מזיק ושאר הנתבעים אין כופין אותם כלל שאין אלו בכלל עבד לווה לאיש מלוה ומ"מ אף בלווה לא אמרו לכוף אלא בשיש ראיות לתובע מספיקות לפי אומד בית דין זה אלא שזה מתעקש וסבור לישמט ממנו בתחבולות של דיני עקיפין אבל בתביעת טענות מרומות אין מחייבין אותו לצאת:

י"מ שדבר זה נאמר בבית הוועד והוא מקום שיש בו מומחין אבל אם אמר לילך לבית דין הגדול שבירושלים אף המלוה אנו כופין בכך לטענת הלווה ומוציאין אותה משמועה שבראש פרק הגוזל בתרא אלא שכבר פסקנו שם שאין הלכה כן ומאחר שכן אף אנו יכולין לפרש בית הוועד בית דין הגדול שבירושלים וכן פרשוהו גדולי המחברים וכן בארנו שם שכל שיש לדיין רשות מבית דין שבירושלים אין כופין אחד מהם לצאת וכן יראה שאם בית דין זה קבוע או מקובל על כל בני עירו מכח מנוי אין כופין אחד מהם לצאת ואף קצת חכמי צרפת פירשו בכאן בית הועד כגון ערכאות שבסוריא שהמחום רבים שמאותו מחוז עליהם אלא שאין נראה כן כמו שפירשנו בערכאות שבסוריא בראש הפרק:

כל שאמרנו שהמלוה יכול לכוף את הלוה י"א שאם תובעו שיפרע לו הוצאותיו רשאי ולא יראה לי כן ואפילו יצא הלווה זכאי שאם כן היאך אמרו דרך תמיהה יוציא מנה על מנה וכו' וכן יש שכתב שכל שאמרו שאין לווה יכול לכוף את המלוה בכך אם הוא טוען שיפרע לו הוצאותיו כופין אותו ואף זה אין נראה כן:

זה שאמרנו שיכול אחד מהם לומר כתבו לי מאיזה טעם דנתוני פירשו רוב מפרשים דווקא בדרך זה שנתעצמו מתחלה לדון שם או בכל צד וקודם גמר דין אבל כל שלא נתעצמו בכך ונגמר הדין אין כותבין להם כלל וכל שכן כשזה בורר לו אחד וזה אחד וכל שכן כשנתמנה לכלל העיר והביאו ראיה מפרק איזהו נשך ס"ט א' בשמועת הנהו בי תרי דעביד עיסקא בהדי הדדי אלא שאינה ראיה ברורה וכבר כתבנו הענין שם וכן כתבו רבים שאף בזמן שהוצרכו לכתוב לו אין כותבין טעם החיוב והפטור אלא שבא לפניהם דין זה ושחייבו את פלוני ושיראו הם אם ביררו בו יפה אם לאו אף גדולי המפרשים כתבו שלא נאמר לכתוב מאיזה טעם דנתוני אלא בזמן שיש בית הועד קבוע של מומחין אבל בזמן הזה שאין בית הועד אין יכול לזלזל בדיינים יזהר מתחלתו מי הוא ממנה ואח"כ אין בידו לזלזל ולחשדם בטעות אבל גדולי המחברים כתבו שבזמן הזה אע"פ שאין בית דין הגדול אם יש מקומות שיש חכמים גדולים מומחין לרבים ומקומות שיש בהם תלמידים שאין מובהקים כמותם דין מקומות של אותם התלמידים אצל מקומות של מומחין כדין מקומות אלו אצל בית הועד ושכך היו דנין בספרד ומ"מ יראה דוקא בהמחאה הנכרת עד שאין תלמידים אלו חולקין עליה:

היבמה הולכת אחר היבם למקום שהוא שם ואפילו היה בית דין שבעירה חשוב הרבה וזה שבעירו אינו חשוב כל כך אין מטריחין אותו לילך אצלה שנאמר וקראו זקני עירו ולא זקני עירה כמו שיתבאר במקומו:

מדרכן של תלמידי חכמים לכבד את חביריהם אף בדבר שידוע להם שאי אפשר לקבל ואין בזה משום סוך שמן מפך ריקן שאין זה אלא בחינת מעלה והכרת חכמה וכבוד למי שראוי לה מעשה היה באחד מבני בבל שנתחייב בדיני קנסות שאין דנים אותם בבבל והתובע קבל עליו לבית דין שבטבריא ושלחו משם לדיין שהיה קבוע באותו מקום פלוני קבל לפנינו על פלוני שהעביר עליו את הדרך ר"ל שעשה לו שלא כדין בכך וכך אמור לו שיתפייס עמו לפניך ויקבל את דינך ואם אינו רוצה השיאהו ויראה פנינו בטבריא ואע"פ שידעו שלא היה הוא רשאי להשתדל בענין זה שלחו לו כך דרך כבוד וכן כל כיוצא בזה:

בד"ה סמפון כו' ור"ת פי' דביד הלוה קרוי שובר כו' עכ"ל גמרא ערוכה היא סוף פרק קמא דב"מ דלא כפ"ה אלא דהאי סמפון מיירי ביוצא מתחת ידי המלוה ויתקיים בחותמיו היינו דשיילינן לסהדי אי פרע כו' ע"ש אלא שהוצרכו לפירוש ר"ת דמ"ה משמע ליה לתלמודא התם דאיירי ביד המלוה משום דביד הלוה קרוי שובר וע"ש עוד בתוספות וק"ל:

בד"ה אין עליו עדים ויוצא השטר והסמפונות מתחת כו' עכ"ל פירוש לדבריהם דלא נראה להם כפירש"י להאמין השליש בכל דבר הואיל ושניהם מודים כו' דאפילו לרבא לא נאמין לשליש אלא משום מגו דאי בעי קלתי' וא"כ הכא באין עליו עדים בסמפון מאי מגו איכא לשליש ולכך הוצרכו לפרש שיוצא השטר והסמפונות מתחת יד שליש דאית ליה מיגו דאי בעי קלתיה לשטר ואפילו בלא סמפון השליש נאמן דאינו אלא לזכרון דברים בעלמא כו' כמו שכתב בהגהת אשר"י ע"ש וכתבו עוד א"נ יש לפרש כו' אלא יש עליו עדים ולא ידעי אי פרעי' כו' דאית ליה מגו דאי בעי הוה יהיב ליה כבר השובר ליד הלוה וק"ל:

בד"ה אי ציית כו' שלא תוכלו לכופו כו' עכ"ל אין רצונם שלא תוכלו לכופו משום שהוא אלם דא"כ היאך קאמר השיאוהו ויראה כו' אלא דר"ל אי לא ציית שלא תוכלו לכופו לדון לפניכם בע"כ דא"כ כ"ש שלא יכול הנשיא לכופו לדין בע"כ כדאמרינן בפ"ק דהכא שבט כו' אלא מפר"ת דלא ציית כגון דאמר לב"ד הגדול כו' ולאו היינו נשיא אלא מומחה שבדור וק"ל:

לִדְזִיו לֵיהּ כְּבַר בִּתְיָה, שְׁלָם קשא למה לא אמרו לדזיו ליה כמשה או כבן עמרם או כבן יוכבד? ונראה לי זכרו 'בתיה' מפני שהיא בתחילת ראייתה שראתה את משה רבינו ע"ה ראתה אור זורח עליו וכמו שאמרו רבותינו ז"ל (סוטה יב:) על פסוק וַתִּפְתַּח וַתִּרְאֵהוּ אֶת הַיֶּלֶד (שמות ב, ו) שראתה אור שכינה עליו. אי נמי הזכירו כאן עם בתיה כי היא סיכנה עצמה בהצלת משה רבינו ע"ה וגם הוא סיכן עצמו לדעת האגדה שהביא רש"י ז"ל. ודע דאף על גב דיש לומר מור עוקבא הוא עצמו עוקבן בר נחמיה שאמר עליו רב יוסף (שבת נו:) ועוד אחד בעל תשובה בדורינו והוא עוקבן בר נחמיה, עם כל זה אין זה נתן צוציתא ואף על גב דאמר והיינו נתן צוציתא הכונה מעשה זו היא כמעשה שקרה לנתן צוציתא יען כי מעשה דנתן צוציתא שהביא ספר הדורות מרבינו נסים ז"ל הוא היה בזמן רבי עקיבא וכמפורש שם להדיא ויתכן לעוקבן בר נחמיה היו קורין לו נתן צוציתא על שם נתן צוציתא שהיה בזמן רבי עקיבא מפני כמו שזה זכה לאור זורח כן זה זכה לאור זורח. ומצאתי לרבינו האר"י ז"ל (בשער הגלגולים דף מא) דמנה בשרשים נתן צוציתא ריש גלותא לחוד ואת מור עוקבא לחוד וגם בקברות שם בדף ע"ד ע"א הביא קבורת נתן צוציתא והביא קבורת מור עוקבא נמצא שנים הם. [רבינו נסים בר יעקב בספר המעשיות שלו, הביא את המעשה של נתן צוציתא, וזה תוכן דבריו: ויהי איש אחד עשיר מופלג ושמו נתן והוא ראה אשה אחת ושמה חנה שהיתה נשואה לאדם אחר אך נתן מאד רצה לישא את חנה לאשה. ומרוב שרצה לישא את חנה נחלש ונחלה מאד, ואמרו הרופאים שאין לו תקנה להתרפא אלא אם ישא את אותה האשה. ורבותינו חכמי ישראל הורו, שימות אותו אדם מחמת מחלתו ולא יאפשרו לו לישא את אותה האשה באיסור כי הוא עוון גילוי עריות שנאמר בו 'יהרג ואל יעבור'. בימים ההם בעלה של חנה היה עני מרוד ובעלי חובות רבים היו נוגשים אותו עד שהלך והסתבך ושמו אותו בבית הסוהר ואשתו היתה טווה בצמר כל היום וכל הלילה ובשכר מה שהיתה טווה בצמר היתה קונה מעט לחם לכלכל את בעלה והיתה הולכת אליו לבית הסוהר ונותנת לו לחם לאכול דבר יום ביומו. לאחר זמן ממושך ששהה אותו אדם בבית הסוהר היה מצבו הנפשי קשה מאד עד כי העדיף למות מאשר לחיות במצב כזה. ויהי היום ויאמר לאשתו חנה אנא ממך לכי אל נתן שהוא עשיר מופלג ובקשי ממנו הלוואה ועל ידי כן תוכלי לפדות אותי מבית הסוהר. ותאמר לו חנה הלא שמעת שנתן חולה מאד בגלל שהוא רוצה שאהיה אשתו ואיך אלך אליו לבקש ממנו הלוואה? כעסה חנה מאד על בעלה והלכה לביתה. לאחר כמה ימים ריחמה חנה על בעלה וחזרה לבקרו בבית הסוהר ושוב חזר בעלה והתחנן אליה בדמעות שליש שתציל אותו ותפדה את נפשו מיד שאול על ידי הלוואה מהאיש נתן. ותחמול חנה על בעלה ותתפלל לה' שיציל אותה שלא תבוא לידי דבר עברה, הלכה לביתו של נתן ותבקשהו לתת לה הלוואה לשחרר את בעלה מבית האסורים. ויצוה נתן למשרתיו לתת לחנה כסף כפי בקשתה ויעשו כן. ויאמר לה, הנה עשיתי את רצונך ככל אשר שאלת ממני ואת יודעת שאני חולה מאד בגללך עשי את רצוני! ותאמר לו חנה הנה אני בידך ואין לי פה להמרות את פיך אבל שמע נא אדוני כי באה לך שעה גדולה וגורלית לקנות חיי עולם הבא אנא הזהר בנפשך ואל תעשה מעשה שיגרום לך לאבד את כל שכרך לעולם הבא והלא אתה מלא מצוות כרימון בצדקות ובמעשים טובים וחבל מאד שתפסיד את הכל בגלל דבר רגעי! חשוב נא שהגעת למלא את רצונך על ידי כך שתכבוש את יצרך כמו שאמרו חז"ל (משנה אבות ד, א) 'איזהו גיבור הכובש את יצרו' ותקיים את רצון בוראך ואז אשריך בעולם הזה וטוב לך לחיי העולם הבא. ויהי בשמוע נתן את דבריה אזר חיל וקם ממטתו וגער ביצרו ויתנפל לפני ה' יתברך ויאמר אנא ה'! חזקני אך הפעם לכבוש את יצרי והדריכני בדרך הטובה והישרה לפניך ולשוב בתשובה שלימה ולא אבוש בעולם הזה ולא אכלם לעולם הבא, עזרני ה' על דבר כבוד שמך. ויהי לימים היה רבי עקיבא מתהלך עם תלמידיו וישקף וירא איש רוכב על סוס אשר על ראשו אור גדול ומזהיר כזוהר הרקיע. וישאל לאחד מתלמידיו, מי הוא זה הרוכב על הסוס? ויאמר לו, זהו 'נתן' שרצה לעצמו אשה שנשואה לאדם אחר! וישאל רבי עקיבא לתלמידיו, האם תראו איזה דבר על ראשו ויאמרו 'לא' ויבקש רבי עקיבא להביא את נתן אליו וישאלהו רבי עקיבא, בני מה עשית שזכית לכך? ויספר לו האיש נתן על כל מה שאירע לו וכל מה שדיברה אליו חנה ואשר על ידי כן חזר בתשובה שלימה. וישמח רבי עקיבא ויאמר לו, אשריך וטוב לך בעולם הזה ובעולם הבא ועתה בני שמעני ויטב לך בוא אלי ואלמדך תורה שתזכה לנחול חיי העולם הבא. ובא נתן אצל רבי עקיבא ולמד תורה מפיו ברבות הטובה וזכה לחיים נצחיים בעולם האמת אשריו ואשרי חלקו.]

יִרְמְיָה אָחִי הֶעֱבִיר עָלַי אֶת הַדֶּרֶךְ פירש רש"י ז"ל פירוש ראשון סרסו ופירוש שני על עסקי ממון. ומקשים העולם על פירוש ראשון איך יבא תירוץ של רב אשי 'דִּינֵי קְנָסוֹת הֲוָה' והלא לפי פירושו גם תירוץ דסתמא דתלמודא בהכי מיירי? ונראה לי בס"ד כי מאן דמפרש סרסו לאו בסרוס דחבלה איירי שכרת הגיד או נקבו אלא סרסו על ידי כוס עקרין שהשקהו וכהא דאיתא בגמרא דשבת (שבת קיא:) ולכן לא היה עוקבן צועק כדי לגבות ממנו ממון אלא כדי לענשו במלקות דאף על גב דפסק הרמב"ם (בפרק טז מהלכות אסורי ביאה) ובשולחן ערוך (אבן העזר סימן ה' סעיף יב) דהמשקה כוס עקרין לאדם אף על פי שמתכוין לעקרו אינו לוקה, מכל מקום עביד איסורא וחייב מכת מרדות. אי נמי כגון שטען עוקבן שהושיבו במים או בשלג עד שביטל ממנו איברי התשמיש דגם בזה הדין הוא דאינו לוקה אך חייב מכת מרדות וכמו שכתב הרמב"ם (שם) ובשולחן ערוך (שם סעיף יג) ולפי זה אף על פי דזה היזק שאינו ניכר לא היה לעוקבן על ירמיה תביעה של ממון ורק צועק על האיסור שעשה לו ורוצה שהבית דין יענישו אותו על הנבלה הזאת ולא יהיה חוטא נשכר. והנה עוקבן ודאי ברר הדבר הזה לפני בית דין של ארץ ישראל על ידי עדים שהיו עמו שם שהעידו כדבריו דאם לא כן לכולהו פירושי קשא איך יכתבו הבית דין של ארץ ישראל לבבל שיכריחו את ירמיה לעלות אצלם על פי דבריו של עוקבן, דאולי הוא משקר? אלא ודאי בירר על ידי עדים שראו המעשה אלא שלא העידו עדיין בפניו של ירמיה, ולכן דייני ארץ ישראל שלחו לבבל שידונו את ירמיה על איסור הסרוס שעשה לעוקבן דאף על גב דאינו לוקה חייב מכת מרדות. ולכך שלח להם אִי צַיִּית שלא יכחיש בדבר ויודה לדברי עוקבן והעדים ויקבל עליו את הדין לעשות לו מכת מרדות צַיִּית, וְאִם לָאו כלומר דאינו מודה בדבר דאז צריך שיעידו העדים בפניו כדי לעשות משפט כתוב הַשִּׁיאוּהוּ לבא לכאן ויעידו בפניו כי העדים היו עומדים שם בארץ ישראל ואז נעשה בו משפט כתוב. אמנם רב אשי תירץ 'דִּינֵי קְנָסוֹת הֲוָה' כלומר התביעה של עוקבן היתה על דיני קנסות דהיינו שטען סרסו בחבלה שנתק ממנו הגיד וכרת אותו שבזה מתחייב בחמשה דברים וסבירא ליה לבעלי הפירוש הזה כסברת הרא"ש ודעמיה שהביא הטור (בחושן משפט סימן א') שאף רפוי ושבת אין דנים בחוץ לארץ ומה ששלחו לו כדי לחלוק כבוד למר עוקבא. אי נמי נראה לי בס"ד מאן דמפרש סרסו היינו שעשה לו הסרוס על ידי סם ולא היה בו דין נזק כי הוא היה זקן ובלאו הכי אינו מוליד וגם לא היה בו דין צער כיון דהוה על ידי סם וגם דין בשת ליכא בזה ורק היה בו דין רפוי ושבת והיינו כי מחמת אותו סם שהשקהו חלה עוקבן חולי גדול שלא היה מתקבל עליו לפי מזגו והוצרך להתרפאת מאותו חולי שבא לו בסיבת הסם וגם בטל ממלאכתו כל משך הימים שנפל למשכב וידוע מה שפסק הרמב"ם (בפרק ב' מהלכות חובל) דאם עלה בו צמחים מחמת המכה חייב לרפאתו ולתת לו דמי שבתו. ולפי זה התביעה שהיה לעוקבן בשביל הסרוס היינו משום שבת ורפוי ובהכי התירוצים של סתמא דתלמודא ושל רבי אלעזר בסתמא דתלמודא סובר כמאן דאמר רפוי ושבת אין להם דין דיני קנסות ונגבין בכל מקום ולהכי שלחו לבית דין של חוץ לארץ שידונו על תביעת עוקבן וְאִי לָא צַיִּית באומרו לבית דין הגדול קאזילנא הַשִּׁיאוּהוּ וכו' אך רב אשי סבר דגם רפוי ושבת יש להם דין קנסות ואין נגבין בבבל והא דשלחו הכי כדי לחלוק כבוד למר עוקבא.