מסכת סנהדרין דף ל׳ עמוד ב׳

ודכולי עלמא תנא קמא ור' נתן:

כרבנן דפליגי אדר' יהושע בן קרחה סבירא להו דאמרי בעינן שיראו שנים כאחד וילפינן טעמא מוהוא עד דליחזי כחד וגבי הגדה פליגי תנאי דסיפא באקושיה הגדה לראיה כדכתיב (ויקרא ה׳:א׳) או ראה אם לא יגיד בחד קרא:

משתקיד מצפה ומחזר ושוקד לסומכו:

דין ידע זה יודע ורבי יוסי בר' חנינא היה:

שמודה ר' יהושע לר' נתן דכי היכי דלא בעי ר' יהושע ראיה כי הדדי הגדה נמי כי הדדי לא בעי:

בין בקרקעות זה אומר בפני הודה לו שקרקע זה שלו וזה אומר אף בפני הודה לו:

בין במטלטלין זה אומר בפני הלווהו מנה וזה אומר בפני הלווהו מנה ואע"פ דאמנה דקמסהיד האי לא מסהיד האי מ"מ תרווייהו מסהדי שחייב לו מנה:

הלכה כמותו בקרקעות שמוטל הקרקע בפנינו ושניהם מעידין עליה:

בעדות בכור פי' ששמעו מאביו זה אחר זה איש פלוני בן בכור הוא ודלא כפי' הקונטרס דפירש לענין מום הראוי לבא בידי אדם שנחשדו הכהנים דנאמן זה לומר מעצמו נפל מום זה וחבירו על מום אחר דא"כ למה לי ב' עדים אפי' יחיד נאמן ואפי' עד מפי עד כדאי' בפ' כל פסולי המוקדשים (בכורות דף לו.) ובפרק חבית (שבת דף קמה:):

עד כיון דאינון תרי ואסקינהו רחמנא בלשון יחיד ש"מ דחזו תרווייהו ביחד ור' יהושע בן קרחה סבר מדכתיב או ראה או ידע לרבות אפילו ראו זה אחר זה ותנא קמא ור' נתן במאי פליגי. איבעית אימא קרא איבעית אימא סברא. ת"ק סבר כי אתא עד אחד לשבועה אתא ולא לממון הלכך בעינן עד שיעידו שניהן כאחד. ור' נתן סבר וכי אתו ביחד בחד פומא מסהדי אלא זה אחר זה ומצטרפי הלכך הכא נמי לא שנא. קרא כולי עלמא זהו תנא קמא ור' נתן תרווייהו אית להו דבעינן עד שיראו שניהם כאחד. וכתיב והוא עד או ראה או ידע אם לא יגיד. תנא קמא סבר מקשינן הגדה לראיה מה לראיה כחד אף להגדה כחד. ור' נתן סבר לא מקשינן הגדה לראיה. נמצא ר' יהושע בן קרחה חולק על התנא קמא בראייה ור' נתן על ההגדה. א"ר יוחנן איכא דשמע הלכתא כר' יהושע בן קרחה אי לא. א"ל ר' יוסי ב"ר חנינא שמעתי שמודה ר' יהושע לר' נתן דאפילו בזה אחר זה. א"ר יוחנן לזו הוצרכנו השתא ומה עיקר ראייה שיתכן שיראו העדות שניהן בבת אחת מכשיר ר' יהושע בזה אחר זה הגדה דליכא בבת אחת לעולם דלאו בחד פומא מסהדי מיבעיא דמכשיר ר' יהושע אפילו בזה אחר זה. ואסיק' משמיה דרב הלכ' כר' יהושע בן קרחה בקרקעות ובמטלטלין דאפי' זה אחר זה בין בהגדה בין בראייה עדותן כשרה ר' יוחנן דאמר לזו הוצרכנו:

פי' נזיקין דבי קרנא מסכתא נזיקין משנה חיצונה שהיה שונה אותה קרנא שם חכם ידוע ומפורש בשני דייני גזלות. תני בנזיקין דבי קרנא מודים חכמים לר' יהושע בן קרחה בעדי בכור ובעדי חזקה ובעדי הבן והבת שמעידין בהן שהביאו סימנים שאפילו זה בלא זה כשרין ואוקימנא בזמן ששנים מעידין אחד אומר שיש בה שתי שערות בגבה ואחד אומר שתים בכריסה. נהרדעאי אמרי בין הודאה אחר הלואה בין הלואה אחר הודאה. ובין הלואה אחר הלואה ובין הודאה אחר הודאה מצטרפין כר' יהושע בן קרחה וקי"ל בהא כנהרדעאי. פי' כגון דמסהיד חד דיזיף פלוני מפלוני בחד בניסן מנה ואחד מסהיד דבתרי בניסן חזא דפלוני יזיף מפלוני מנה אע"ג דאיכא למימר אמנה דמסהיד האי דבחד בניסן לאו בההוא מנה מסהיד ההיא דבתרי בניסן דאי אמרת ההיא מנה הוא מיהו אהדריה לוה למלוה והדר יזפיה ליה קמי האי כיון דאהדריה כבר בטלה עדות ראשונה מיהו כל האי לא חייש ר' יהושע בן קרחה. אלא אמר לך כיון דתרווייהו מסהדי דהאי נושה מנה בהאי עדות מעליא היא:

אמר רב יהודה עדות המכחשת זו את זו בבדיקות כשרין הן בדיני ממונות. ואע"פ שמכחישין זה לזה עדותן. פי' זולתי שבע חקירות השנויות במשנתנו נקראות בדיקות. ובא רבא לפרש דברי רב יהודה ואמר מסתברא מילתיה במכחישין זה לזה עדותן עדות בזמן שא' אומר בארנקי שחורה הלווהו מנה וא' אומר לא כי אלא בארנקי לבנה הלווהו אבל במנה שניהן שוין אבל אם נחלקו במנה עצמו זה אומר מנה לבן וזה אומר מנה שחור כלומר ישן אין מצטרפין. ומקשינן עליה דרבא הכחשה בכלים כי האי גוונא בדיני ממונות מצטרפין מכלל דבדיני נפשות לא והאמר רב חסדא אחד אומר

מאחר שביארנו בהלואה שאין צריך שתהא ראייתם כאחד כל שכן בקרקע אם יעיד אחד בהודאה שביום ר"ל שביום פלוני הודה לפניו שקרקע זה של פלוני והאחר העיד שביום אחר הודה לו כן מצטרפין וכן הדין בעידי חזקה כגון שזה אומר שאכלה אב"ג לשמטה וזה העיד שאכלה דה"ו ואע"פ שבזה אומר שאכלה אג"ה וזה אומר שאכלה בד"ו אינו כלום טעם הדבר שאין כאן עדות שלש שנים רצופות וכן אם אחד מעיד על שנה ואחד על שנים אינו כלום שהרי זה חצי עדות וחצי דבר הוא אבל שנים מעידים על ראשונה ושנים על שניה ושנים על שלישית הואיל ועדותם מועיל לחייב המחזיק בפירות אם לא העידו בין כולם על שני חזקה כשהעידו מיהא על כלן זכה בחזקתו כמו שהתבאר במקומו וי"מ בעדות חזקה שהעיד אחד שראהו מסייע עמו ביום א' וזה העיד עליו כן ביום ב' שהסיוע הודאה היא כמו שבארנו במקומו בפרק חזקת ל"ה ב' בשמועת ואי דלי ליה צנא דפירי:

וכן הדין בעדות בכור שעדותם מצטרפת בו אף בזה אחר זה ודבר זה אתה מפרשו בבכור אדם שאין אחד מן האחים נאמן לומר בכור אני ואטול פי שנים עד שיביא עדים ואם הביא עד אחד שביום א' שמע מאביו שהוא בכור ואחר ששמע כן ביום שני מצטרפין ונוטל חלק בכורה על פיהם ושמא תאמר והרי אין זה אלא עד מפי עד שכל שמעיד שמאביו שמע עד מפי עד הוא אין זה כלום שעיקר העדות בבכור כך הוא והרי זה כעדים שהעידו שהודה ראובן בפניהם מנה לשמעון שאף זה הוא מודה שראוי זה ליטול בנכסיו פי שנים ואי אתה יכול לפרשה בבכור בהמה ומצד שאין הכהן נאמן עליו לומר שמאליו נפל בו מום מפני שנחשדו להטיל מום בבכורות ואם הטיל קנסו אותו שלא ישחט לעולם שהרי מ"מ עד אחד נאמן בכך לומר שלא נפל בו מום זה בידי אדם ומתירין אותו ליאכל במומו על פיו ואפילו עד מפי עד כמו שיתבאר במסכת שבת פרק חבית שעד אחד נאמן בו ואפילו כהן אחר אין אנו צריכין לצירוף:

אף לענין בן ובת אם באו שני עדים והעיד אחד מהם שראה שתי שערות בצד אחד והשני העיד שראה שתי שערות בצד השני הואיל ושני המקומות מתחומן של שערות מצטרפים שהרי שניהם העידו עליהם שגדולים הם ודבר זה גדולי המחברים כתבוהו על ששניהם מעידים בגבה או בכריסה אלא שעדותם חלוקה בשמאל וימין ונראין הדברים אפילו העידו אחד על שנים שבגבה ואחד על שנים שבכריסה אבל אם העיד אחד על שערה אחת שבצד ימין והשני על שערה אחת שבצד שמאל שזהו חצי עדות וחצי דבר או אם העידו שניהם בשערה שבגבה ושנים אחרים בשערה שבכריסה אע"פ שיש כאן עדות שלמה מ"מ חצי דבר לזה וחצי דבר לזה הוא שכל אחת לא העידה אלא על חצי דבר ואינה דומה לעדות חזקה שיש עיקר בעדותם לאיזה דבר כמו שבארנו למעלה הא כל ששנים אומרים אחד בגבה מצד שמאל ושנים אומרים אחד בגבה מצד ימין יראה שמצטרפים הואיל ושניהם מעידים בגבה ואע"פ שמלשון גדולי המחברים נראה שאף אלו אין מצטרפין אנו כתבנוה בשטת גדולי רבותיהם שפירשוה כן להדיא בשלישי של בתרא ומה שפירשנו בענין זה שאינו דומה לעדות החזקה מפני שיש לעדות החזקה עיקר לאיזה דבר כך פירשוה גדולי הפוסקים אלא שלא נתישבה דעתינו בדבריהם כמו שיתבאר במקומו ולא הארכנו בה בכאן מפני שאין זה מקומה וכבר הארכנו בה בכדי הצורך בקמא פרק מרובה בסוגית המשנה השלישית:

עד אחד בכתב ועד אחד על פה הרי אלו מצטרפין אלא שדבר זה יש בו תנאים וכבר הארכנו בענין זה בבתרא פרק אחרון אבל עד ודיין אין מצטרפין על הדרכים שביארנו בשני של כתובות:

אע"פ שדיני ממונות אינן בדרישה וחקירה ואין אנו צריכין לידע איזה יום וכו' אם אמרוה מאליהם ונמצאו מוכחשין בהן עדותם בטלה אבל אם הוכחשו בבדיקות שאין הזמה תלויה בהם עדותן קיימת ומ"מ אף בחקירות דוקא בהכחשה גמורה כגון שאמר אחד ביום א' והאחר אומר לא כי שביום א' עמי היה וביום ב' לוה או שאמר האחד בירושלים והשני אומר לא כי אלא בלוד ואי אפשר לירושלים ולוד ביום אחד וכן אמר האחד חבית של יין ביום פלוני והאחר אומר כל אותו היום עמי היה וחבית של שמן היתה אע"פ שאין כאן הזמה הואיל ומוכחשים במה שהוא עיקר העדות אבל אם אמר אחד מנה לבן ר"ל של מטבע חדש והלה אומר מנה שחור ר"ל של מטבע ישן אפילו העיד שכל אותו היום עמו היה ולא הלוה לו אלא ישן מצטרפין וכל שכן בין ארנקי שחורה ללבנה שאין דרכן של בני אדם לדקדק באלו ומ"מ בדיני נפשות כל שהוכחשו אף בבדיקות כגון זה אומר בסיף וזה אומר ברומח זה אומר כליו שחורים וזה אומר לבנים עדותן בטלה ובדיני ממונות שבארנו שאם הוכחשו בחקירות עדותן בטלה דווקא שהוכחשו אבל אם אמרו שניהם אין אנו יודעין או שאמר אחד מהם איני יודע עדותן קיימת מה שאין כן בדיני נפשות שבדיני נפשות אנו צריכים לעדות שאפשר להזימה אבל דיני ממונות הואיל ואינם בדרישה וחקירה אין אנו צריכים לכך:

גמרא לאו היינו הודאה אחר הלוואה כו' כתב מהרש"ל ויש לתמוה איך תלה קושיא זו בשינויי' דרב הונא וי"ל שבלא כו' שכוונתו של רב לפרש כל ענייני צרופים כו' עכ"ל ע"ש והוא דחוק דהשתא לרב הונא נמי י"ל כן שבא רב לפרש כל ענייני כו' ונ"ל דאי לאו דרב הונא איכא למימר דבהודאה אחר הודאה דמצטרפי היינו משום דאיכא למימר דבפני כ"א הודה על הלוואה גופה שהיתה כבר בפני ב' מה שאין כן בהודאה אחר הלוואה שהרי זה שהעיד על הלוואה אומר שלא היה שם אלא הוא אבל לרב הונא כיון דכ"א ידע בסהדותא דחבריה בין בזה ובין בזה ה"ל כאלו היתה הלוואה בפני שנים ודו"ק:

בפירש"י בד"ה גברא אגברא ר' אבא ורב אידי אדעולא עכ"ל מדברי ר' חייא בר אבין אמר רב דאמר הלכה כריב"ק בין במטלטלים בין בקרקעות נמי משמע דפליגי רבנן בקרקעות אלא דניחא ליה לפרש הא דאמר ליה אביי הלכה מכלל כו' דאדסמיך ליה קאי אדעולא ומיהו לרב גופיה נמי איכא למירמי דמדברי ר' חייא בר אבין ואמר רב מוכח דפליגי נמי בקרקעות ור' אבא אמר רב הונא אמר רב דמודים חכמים כו' וצ"ל דתרי אמוראי נינהו אליבא דרב ואיכא נמי מ"ד לקמן דפליגי אתרווייהו וס"ל אליבא דרב דהלכה כריב"ק בקרקעות ולא במטלטלין ודו"ק:

לֵימָא אִיזִי יש להקשות למה לא אמר לו רבי יוחנן עתה כמו שאמר לו אחר כך 'אֱמֹר לִי כֵּיצַד שָׁמַעְתָּ'? ונראה לי בס"ד דבתחילה כשאמר לו רבי שמעון בן אליקים לרבי יוחנן דין ידע לא אמר לו אני יודע בבירור דדין ידע אלא אמר לו לפי הנראה לי מהשערת השכל שזה ידע ולכן לא אמר לו רבי יוחנן לרבי שמעון בן אליקים 'אֱמֹר כֵּיצַד שָׁמַעְתָּ' אלא אמר לו ' לֵימָא אִיזִי ' אם יודע או לאו ורבי יוסי ברבי חנינא שתק וכיון ששתק ולא אמר 'לא' משמע שהיה יודע ומשום ענוה שתק ולא אמר 'אני יודע' שאם אינו יודע הוה לו להשיב תכף ולומר 'איני יודע' וכיון שמחמת שתיקה שלו מובן שהוא יודע אז מצא רבי שמעון בן אליקים פתחון פה לומר לרבי יוחנן לסמכו עתה קודם שיגיד ידיעתו כדי שתהיה עדות אמורה בבית המדרש מאדם מוסמך ותהיה חזקה אצל התלמידים יותר. לכן סמכו רבי יוחנן לרבי יוסי ברבי חנינא באותה שעה קודם שיאמר עדות שלו ואחר שסמכו אמר לו ' בְּנִי אֱמֹר לִי כֵּיצַד שָׁמַעְתָּ ' פירוש תאמר בלשון ששמעת ממש בדקדוק וכיון דהוא סמכו בשביל כדי שיאמרו התלמידים שמועה זו מאדם מוסמך ועכשיו אחר שהגיד מה שיודע לא נמצא אצלו דבר חדש הוה סלקא דעתיה דהשומע לחשוב שגם הסמיכה בטלה לכך הוצרך רבי יוחנן לומר בפירוש כיון שעלית לא תרד ואין לאדם להרהר על הסמיכה שלך כלל ובזה ההצעה שפרשתי בס"ד יתיישבו כמה דקדוקים.