מסכת סנהדרין דף ק״י עמוד א׳

סתרה למזיה שערה וישבה על פתח הבית כל מי שהיה בא לקרוא רואה ראשה פרוע וחוזר:

מעשר ראשון דשקליתו אתון אמר הבו חד מי' לכהן:

דגייז למזייכו דכתיב (במדבר ח׳:ז׳) והעבירו תער על [כל] בשרם ומשחק בכם כאילו אתם שוטים:

ככופתא רעי כמו בטולא דכופתא דאמרן לעיל (סנהדרין דף צח:) כגלל הזה אתם חשובים בעיניו:

עינא יהב עין נתן בשעריכם כדי שלא יהא בכם צורה כמותו:

אמר לה קרח איהו נמי משה עצמו גלח כל שערו:

כיון דכולא רבותא דידיה הוא אינו חושש אם גילח עצמו דקאמר לנפשיה תמות נפשי עם פלשתים אגזוז שערי כמותם ומה לי בכך שהם מקיימין אפילו מה שאני מצוה לשחוק אגזוז עכשיו כמותם כדי להפיס דעתם:

ועוד דקאמר לכו עשו פתיל תכלת בד' כנפות הבגד ואי ס"ד תכלת חשוב מפני מה לא יאמר לעשות כל הבגד כולו תכלת:

אע"פ שהמחלקת בכללו דבר שנוא ומשוקץ ודרך הערה אמרו עליו שהוא בלאו שנאמר ולא יהיה כקרח מ"מ כשהוא חולק עם רבו או עם מי שהוא בראוי לקבל מרות מהם הוא שנוא ביותר והוא שאמרו כל החולק על מלכות בית דוד ראוי להכישו נחש וכל החולק על רבו כאלו חלק על השכינה שנאמר בהצותם על י"י וכל המהרהר אחריו כאלו מהרהר אחר שכינה שנאמר באלהים ובמשה:

מַה שְּׁמוּעָה שָׁמַע (במדבר טז, ד) קשא הוה ליה למימר 'מַה שָׁמַע' ולא כפל לשונו ואמר 'מַה שְּׁמוּעָה שָׁמַע'? ונראה לי בס"ד דאם שמועה זו קאי על הדברים המפורשים בכתוב ועלה קאמר וישמע משה זאת כל העומדים שמעו אותם דקרח לא דבר עמו בלחישה אלא מוכרח לומר ששמע עוד שמועה אחרת מפי אחרים שהגידו לו על דברים אחרים של גנות.

כָּל הַחוֹלֵק עַל מַלְכוּת בֵּית דָּוִד רָאוּי לְהַכִּישׁוֹ נָחָשׁ (מלכים א' א, ט). נראה לי בס"ד הטעם כי דוד המלך ע"ה הוא נקרא משיח ה' שמשחו שמואל הנביא ע"ה ולכן אמר נְאֻם דָּוִד בֶּן יִשַׁי וּנְאֻם הַגֶּבֶר הֻקַם עָל מְשִׁיחַ אֱלֹקֵי יַעֲקֹב (שמואל ב' כג, א) ולכן החולק על מלכותו ראוי להכישו נָחָשׁ [358] כמנין מְשִׁיחַ [358]. גם יובן כי דוד המלך ע"ה היה גלגול אדם הראשון ותיקן פגם הנעשה מסיבת הנחש ולכן החולק על מלכותו ראוי להכישו נחש. ועוד נראה לי בס"ד טעם לזה דידוע שהאש הוא סימן ורמז למלכות כמו שאמרו רבותינו ז"ל מה ראה אחיתופל לחלוק על דוד ראה אש יוצאה מאמתו וחשב שהוא יהיה מלך ולא ידע כי זה הסימן הוא על שלמה המלך ע"ה שהיה מן בת שבע שהיתה בת בנו של אחיתופל נמצא האש הוא סימן ורמז למלכות. ונראה לי הטעם כי בעולם התחתון יסוד האש הוא עליון בארבעה יסודות שסדרן הוא ארמ"ע [אש, רוח, מים, עפר] וגם האש עניינו עליה כי אם תדליק אש הוא עולה מאליו למעלה כן המלך הוא עליון על כל בני אדם, ולכן החולק על מלכות בית דוד מכישו נחש שארס שלו הוא אש שורף הגוף כמו שאמרו רבותינו ז"ל (סנהדרין לז:) המתחייב שריפה נופל לדליקה או מכישו נחש וכיון שחלק על מלכות שרמוזה באש לכך מכישו נחש שנשרף באש. ובאופן אחר נראה לי בס"ד הטעם הוא דאמרו בגמרא דשבת (שבת נה:) אֲשֶׁר בָּא אֶל אֲבִיגַל בַּת נָחָשׁ אֲחוֹת צְרוּיָה אֵם יוֹאָב (שמואל ב' יז, כה) וכי בת נחש הואי? והלא בת ישי הואי! אלא בת מי שמת בעטו של נחש, רצונו לומר היה צדיק גמור שלא היה לו שום חטא ורק מת מכח עצתו של נחש שסיבבה מיתה בעולם. נמצא לישי מכנהו הכתיב בשם נָחָשׁ בשביל שהיה צדיק גמור שלא חטא כלל. והנה החולק על מלכות בית דוד טענתו היא מכח דאתו מן רות המואביה ולכך אין ראויים למלוך על ישראל האסורים לבא בקהל וכמו שטען דואג נמצא הוא מטיל דופי גם בישי שהיה בן בנה של רות ועל כן בעבור כבוד ישי הצדיק שנקרא בשם נָחָשׁ מחמת צדקותו יכישו נחש לזה החולק ומטיל דופי. או יובן בס"ד טעם לזה כי דוד המלך ע"ה תיקן תהלים שהם זמירות ועשה בכל זמר וזמר תיקון ויחוד עליון לזמר בו עריצים ופרשתי בס"ד לכן תמצא סמוך לאותיות 'זמר' יש אותיות 'נחש' דאותיות זמר הם למעלה מאותיות נחש שגוברים על הנחש ובזה פרשתי בס"ד מה שאמר השם יתברך לנחש הוּא יְשׁוּפְךָ רֹאשׁ (בראשית ג, טו) רצונו לומר ישופך בזמר שרמוז בראש אותיות שמך, ועל כן החולק על מלכות בית דוד שמטיל דופי ח"ו בדוד המלך ע"ה שתיקן זמר להכניע הנחש לכך ראוי כי יכישנו נחש לזה החולק.

זֶה מָמוֹנוֹ שֶׁל אָדָם שֶׁמַּעֲמִידוֹ עַל רַגְלָיו (דברים יא, ו) יובן בס"ד דאמרו בגמרא (עירובין סה.) דאמר רבי שמעון בר יוחאי יכולני לפטור העולם מדין תפלה על אשר אין מתפללים בכונה דלבם מבולבל מן צרות הגלות כשיכור דכתיב וּשְׁכֻרַת וְלֹא מִיָּיִן (ישעיה נא, כא). והנה מי שיש לו ממון הרבה יהיה לו לב רחב תמיד ולא יתבלבל משום דבר כי הממון מרחיב הלב אם כן בעל הממון אינו יכול לפטור עצמו מדין תפלה אלא הוא מתפלל בטוב. והנה אם תמלא אותיות אָדָם כזה אל"ף דל"ת מ"ם תמצא אותיות המלוי הם אותיות 'מִתְפַּלֵּל' והמלוי הוא רגלים של אותיות הפשוט ולזה אמר זֶה מָמוֹנוֹ שֶׁל 'אָדָם' דייקא שֶׁמַּעֲמִידוֹ עַל רַגְלָיו, שמעמידו בתפלה בשופי הרמוזה ברגליו של אָדָם דמלוי אָדָם הוא אותיות מִתְפַּלֵּל דהאדם צריך להיות מתפלל תמיד ואינו יכול לפטור עצמו מדין תפלה.

מַשּׂאוֹי שְׁלשׁ מֵאוֹת פְּרָדוֹת לְבָנוֹת הָיוּ מַפְתְּחוֹת שֶׁל בֵּית גְּנָזָיו שֶׁל קֹרַח (דברים יא, ו). הנה לפי פשוטן של דברים נקיט שלש מאות בלשון גוזמא וכמו שאמרו במסכת תמיד (תמיד כט.) אמר שמואל בשלשה מקומות דברו חכמים בלשון הבאי ואלו הן תפוח וגפן ופרוכת עיין שם. אך נראה נקטי כאן לשון הבאי לפי פשוטן של דברים אך באמת יש להם רמז עמוק בדברים אלו. ועוד אני אומר דגם לפי הפשט אין זה לשון הבאי אלא לשון מתוקן הוא והיינו אפשר כי תיבה שהיא מעור היו קורין אותה בשם מפתח ודרכם של הולכי דרכים אינם מניחים ממונם בתוך תיבות של קש אלא בתיבות העשויים מן העור כאשר נמצא עתה מפני הקלות, וקורח היה לו שש מאות תיבות מלאים נכסים וממון ומטלטלים והם קורין לתיבה של עור בשם מפתח והוא היה לו ת"ר תיבות מלאים שכל פרדה נושאה עליה שתי תיבות לכך היו משוי שלש מאות פרדות לבנות שנושאים עליהם שש מאות תיבות מלאים נכסים של קורח.

שָׁלשׁ מַטְמוֹנִיּוֹת הִטְמִין יוֹסֵף הַצַּדִּיק בְּמִצְרַיִם (דברים יא, ו) נראה לי בס"ד טעם לשלש מטמוניות אלו כי כל התבואה אשר נתקיימה באוצרות של יוסף הצדיק ע"ה ולא נתקלקלה כשאר תבואות העולם היתה זאת על ידי שפע עליון וקדוש הנשפע מלמעלה בזכותו של יוסף הצדיק ע"ה ועל כן העושר הוא של יוסף הצדיק ע"ה ואינו של פרעה. אך הכסף הזה שקבל תמורת התבואה היה משלשה חלוקות האחד משל עובד עבודה זרה שהיה ממונם מאוס ומשוקץ שאינו ראוי לבא ולהיות בחלק הקדושה וכנגד כסף זה עשה יוסף הצדיק ע"ה מטמון אחד שהיה כל כסף זה של עובדי עבודה זרה הובא ונכנס למטמון זה בהשגחת שמים כי בידי שמים 'יש ברירה' בדרך נס להיות נבררים כספים אלו באים לאוצר זה ועל זה האוצר אמר כאן שנטלו קרח וסופו ירד לטמיון כי בלעתו הארץ. ומין השני היה כסף שבא ונאסף מן אנשים שאינם עובדים עבודה זרה אך יש בידם גזל וגניבה דאינו מאוס כמו הכסף שהוא של עובדי עבודה זרה וכנגד כסף זה עשה יוסף הצדיק ע"ה אוצר שני כדי שעל ידי שמים יהיה ברירה לכספים של מין זה שכולם יבואו לאוצר זה וזה האוצר נגלה למלך רומי והביאו לאוצר הממשלה שלו. ומין השלישי היה כסף של אנשים טובים שהיו שומרים שבע מצות בני נח דכספם נקי מאיסורא וראוי הוא לבא לחלק הקדושה כנגד זה עשה יוסף הצדיק אוצר שלישי ונבררו כספים של מין זה בידי שמים ובאו לאוצר השלישי וזה גנוז לצדיקים לעתיד לבוא כלומר אחר ביאת המשיח בב"א [במהרה בימינו אמן].

קֹרַח לֹא מִן הַבְּלוּעִים וְלֹא מִן הַשְּׂרוּפִין (במדבר טז, לב) ופירש רש"י במגפה מת. והדבר יפלא איך יתכן קרח שהוא העיקר אב המחלוקת והוא אשר הסית והחטיא את כל עדתו לחלוק יהיה ניצול מן הבליעה אשר ברא השם יתברך לבעלי המחלוקת ההם ויהיו אשתו ובניו הקטנים וממונו נבלעים והוא ינצל מן הבליעה ומן השריפה וימות במגפה דאפילו עם השרופים לא ישרף? ועוד קשיא מלתא טובא מה יענה רבי יוחנן לפסוק (במדבר טז, לב) וַתִּבְלַע אֹתָם וְאֶת קֹרַח? ונראה לי בס"ד דרבי יוחנן יודה דקרח נשרף עם השרופים דהוה בהדייהו אך לא נשרף כמותם כי הם גם גופם נשרף אבל קרח לא נשרף גופו כלל אלא נשמתו נשרפה כשריפת בני אהרן שהיתה שריפת נשמה וגוף קיים ואחר שנשרפה נשמתו נתגלגל גופו ונבלע עם הבלועים והכי קאמר רבי יוחנן דקרח אין למנותו עם השרופים מפני שלא נשרף גופו דכתיב בַּאֲכֹל הָאֵשׁ אֵת חֲמִשִּׁים וּמָאתַיִם אִישׁ (במדבר כו, י) וכיון דאמר 'בַּאֲכֹל' משמע דנשרף גופו שנאכל כמו עצים וקרח לא נאכל גופו באש ורק נשמתו נשרפה, וגם אין למנות קרח עם הבלועים כי כל הבלועים נבלעו חיים כמו שאמר הכתוב וַיֵּרְדוּ חַיִּים שְׁאֹלָה (במדבר טז, לג) והוא נבלע מת ולכן כתיב אֵת כָּל הָאָדָם אֲשֶׁר לְקֹרַח (במדבר טז, לב) ולא קרח דאינו דומה להם כי הם נבלעו חיים שנקראים אדם והוא נבלע מת, אך על כל פנים מאחר שנבלע גופו אפילו שהוא מת מצי למימר הכתוב 'וַתִּבְלַע אֹתָם וְאֶת קֹרַח' כל חד בדידיה, הם נבלעו חיים והוא נבלע מת אמנם במתניתא חשיב ליה עם הבלועים ועם הנשרפים דכיון שנבלע אף על פי שנבלע מת חשיב נבלע וכן אף על פי שנשרף נשמתו בלבד חשיב נשרף בסתם.

עַד שֶׁזָּרַק בָּהֶם חִצִּים (חבקוק ג, יא) ענין החיצים אינו כפשוטו אלא הוא לשון מליצה שהוא ענין כוחות הדינין הקשים שבאים ממדת הגבורה של מעלה על דרך שאמרו באדרא זכו 'מֵצַח' לא זכו 'מָחַץ' פַּאֲתֵי מוֹאָב (במדבר כד, יז) וכן כאן חיצים בהפוך אתוון מחץ.