מסכת סנהדרין דף ק״א עמוד א׳

שדעתו קצרה משים ללבו כל דאגות חבירו ודואג על כל מה שעתיד לבא עליו:

רחבה ואינו משים ללבו דאגה כל כך ל"א דעתו קצרה רגזן:

והא איכא שבתות וימים טובים שאין לך עני בישראל שאין לו מעדנים:

שנוי וסת משנה וסת ואוכל יותר שאינו רגיל לאכול היינו תחילת חולי מעיים לפיכך אפילו שבתות ויו"ט רעים לו:

ה"ג הקורא שיר השירים ועושה אותו כמין זמר שקורא בנגינה אחרת שאינו נקוד בה ועושה אותה כמין שיר אע"פ שמשיר השירים הוא ועיקרו שיר אסור לעשותו כמין שיר אלא בקריאתו:

הקורא פסוק בבית המשתאות בלא זמנו במיסב על יינו עושה שחיקותיו בדברי תורה וקורא פסוקים בקול רם לשחק בהם בני המשתה אבל אם אומרו בזמנו על המשתה כגון שהוא יום טוב ונוטל כוס בידו ואומר עליו דברי הגדה ופסוקים מענינו של יום מביא טובה לעולם:

וברוקק שכן דרך מלחשים לרקק קודם הלחש ואסור להזכיר פסוק על הלחישה ויש לחשים שדרכן לרקק אחריהם ואומר אותן בלשון לעז ומזכירין להם שם בלשון לעז וא"ל רבי דמותר דאין אסור אלא לוחש אחר הרקיקה דנראה שמזכיר השם על הרקיקה ועוד לא נאסר אלא בלשון הקודש אבל בלעז לא:

אפילו נגע צרעת אפילו לוחש (אחרי האי) קרא דלית ביה שם שמים על הרקיקה שקורא נגע צרעת כי תהיה באדם והובא אל הכהן (ויקרא י״ג:ט׳) לשם רפואה אין לו חלק לעולם הבא:

סכין וממשמשין בני מעים לחולה בשבת אע"פ שאין בו סכנה והוא שלא יעשה כדרך שהוא עושה בחול משמוש אחר סיכה אלא יסוך וימשמש בבת אחת ומעביר כלי על העין להקר כגון מרגלית שבטבעת וכיוצא בה וכן בכל כלי הנטל בשבת:

שרצים המזיקין כגון נחשים ועקרבים אפילו לא היה בהם חשש מיתה הואיל ונושכים מותר לצודם בשבת ובלבד שלא יתכוין אלא להנצל מנשיכתם וכיצד עושה כופה עליהם את הכלי או מקיף עליהן או קושרן שלא יזיקו ובמקום שיש ביניהם חברים לוחשין עליהם בשבת ואע"פ שזה באסור חובר חבר הואיל ואין בו מלקות שהרי אין כאן אלא דברים בעלמא התירו לו בכך שלא תטרף דעתו עליו הא חבר שעושה מעשה כגון אלו שמנהגם בעת שאומרין אותן הלחישות לאחוז בידם מפתח או סלע או מנידין אצבע או ראש הרי זה לוקה ואין מתירין לו כלל ואלו שמאמינים במציאות השדים ובפעולותיהם אסור להם לשאול בהם אף בחול ויש להתיר בשרי בהן ושרי ביצים אלא שאינם אלא דברי הבאי והגירסא לפי דעת זה אלא שמכזבין וגדולי הפוסקים גורסין מפני שמכזבין כלומר שעיקר התירם מפני שהם דברי הבאי ואין אדם מצוי לימשך אחריהם וכן עיקר והוא נמשך למה שכתבנו בסוף פרק ארבע מיתות בענין המעוננים והוא מה שהתירו בתלמוד הרבה בלחישות המוניות והדומים לאלו:

לעולם אל יהרהר אדם אחר מדותיו של מקום ואל יבעט ביסורים ואל ישא פנים לעצמו לומר האיך אני בצער הזה והריני צדיק גמור שאי אפשר שלא חטא והקב"ה רוצה למרק עונותיו בעולם הזה דרך צחות אמר אחד מגדולי החכמים כל זמן שאני רואה את ר' שאין יינו מחמיץ ואין שמנו מבאיש ואין פשתנו לוקה אמרתי חס ושלום קבל ר' עולמו:

המשנה השניה שלשה מלכים וארבעה הדיוטות אין להם חלק לעולם הבא אע"פ שנתפרסם ענינם במעלה יתירה והם ירבעם ואחאב ומנשה וההדיוטות בלעם ודואג ואחיתופל וגחזי והזכיר בלעם אע"פ שלא היה בכלל האומה שלא לטעות עליו היותו מחסידי אומות העולם עם התפרסם כחו בהגדת העתידות:

זהו לשון המשנה ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא ממה שיש בו צרך לענינים תלמודיים אלו הן:

גמ' למדתנו רבינו כי אדם אין צדיק. עי' שבת נה ע"ב תוס' ד"ה ארבעה ובדרשות הראנ"ח פרשה בא:

הַקּוֹרֵא פָּסוּק בְּבֵית מִשְׁתָּאוֹת בְּלֹא זְמַנּוֹ מֵבִיא רָעָה לָעוֹלָם (בראשית א, א). פירוש: בבית המשתה יהיו שם בני אדם נכבדים קרואים שם ואם יש שם אדם נכבד ששמו אברהם מזכיר וקורא באותה מסיבה פסוקים שאמורים בתורה על שם אברהם אבינו ע"ה כדי לרמוז בהם על אותו הנכבד המסב שם ששמו אברהם וכן על זה הדרך בשאר שמות בני אדם שיש דוגמתם בתורה שנאמר בהם שבח ומעלה ואפילו אם לא יש שם בתורה הוא קורא פסוקים של מעלות וברכות ומכוין אותם על זה הנכבד המסב שם כי בהזכירו פסוקים אלו שלא בזמנם שם מוכח דעל אלה המסובין הוא מתכוין לתת להם שבחים אלו וברכות אלו האמורים בפסוקים אלו. ומה שאמרו ' הַקּוֹרֵא פָּסוּק בִּזְמַנּוֹ מֵבִיא טוֹבָה לָעוֹלָם ' אם קורא פסוק של קרבנות פסח בפסח ופסוק של קרבנות חג בחג ושל קרבנות שבת בשבת ושל קרבנות ראש חודש בראש חודש וכיוצא בזה, נחשב כאלו הקריב ממש בו ביום ואז על ידי כך משלשל ומוריד שפע טובה כללי לצורך כל העולם כולו כאשר היה יורד שפע כללי לעולם בזמן בית המקדש מן הקרבן שמקריבים דבר יום ביומו הן בחול הן בשבת הן בימים טובים הן של תמידין הן של מוספין ולזה אמר 'מֵבִיא טוֹבָה לָעוֹלָם' מלבד שכר הפרטי שלו שיש לו מקריאת התורה.

מִקְרָא זֶה מֵעַצְמוֹ נִדְרָשׁ אִם תִּשְׁמַע לֹא אָשִׂים וְאִם לֹא תִּשְׁמַע אָשִׂים. אַף עַל פִּי כֵן כִּי אֲנִי הֳ' רֹפְאֶךָ (שמות טו, כו). פירוש דריש ' לֹא אָשִׂים עָלֶיךָ ' כפלים אחת ישר ואחת למפרע והוא שאם תשמע לא אשים עליך, וחוזר ודורש אלו למפרע והוא ' עָלֶיךָ אָשִׂים ' כלומר אם חטאת ולא שמעת דאז עליך אשים המחלה אז ' אֲנִי הֳ ' רֹפְאֶךָ '.

כְּשֶׁחָלָה רַבִּי אֱלִיעֶזֶר, נִכְנְסוּ אַרְבָּעָה זְקֵנִים לְבַקְּרוֹ הנה דבר ברור הוא שזה הוא רבי אליעזר בן הורקנוס ומעשה זה לא היה בחולי שנפטר בו אלא חלה קודם אותה מעשה דהוה בתנורו של עכנאי אבל חוליו שנפטר בו מפורש בגמרא (בבא מציעא נט:) איך הוה מעשה בעת שבאו חכמי ישראל אצלו ומה דברו עמו ומה דבר עמהם.

אָמְרוּ לוֹ מִפְּנֵי מָה אַתָּה מְשַׂחֵק ידוע הכלל של 'מִפְּנֵי מָה' דאתמר בתלמודא דמוכרח שנראה להם שני טעמים ולכך שואלין 'מִפְּנֵי מָה'. ונראה לי בס"ד דחזו תרי טעמי בשחוק שלו האחד דראה סימנים טובים בו שהם מורין על רפואתו ושמח, והשני להפך שראה סימנים לא טובים ושחק כדי שלא תחלש דעתו בראותו שתלמידיו בוכין. ולכן שאלו אותו ' מִפְּנֵי מָה '? והוא השיב להם ' מִפְּנֵי מָה אַתֶּם בּוֹכִים ' דחזא תרי טעמי איכא בבכיה שלהם האחד שראו בו סימני מיתה והשני אדרבה ראו סימני חיים ורק בכו על צערו שהיה מצטער מאד לפי שעה מחמת החולי. והשיבו אנו רואין שיתרפא בודאי ורק על צערו אנחנו בוכין דאיך נראה ' סֵפֶר תּוֹרָה שָׁרוּי בְּצַעַר וְלֹא נִבְכֶּה '! ואמר להם גם אני יודע שבודאי יתרפא ולא בכיתי על צערו אלא שחקתי מפני שקודם שבא לו הצער הזה הייתי חושש פן קבל רבי איזה חלק מה משכר עולם הבא מפני שלא ראיתי שקרה לו שום צער של יסורין ועתה ראיתי מצטער שמחתי מפני שידעתי שלא קבל כלום בעולם הזה משכר עולם הבא אפילו מעט.

כָּל זְמַן שֶׁאֲנִי רוֹאֶה רַבִּי שֶׁאֵין יֵינוֹ מַחֲמִיץ וְאֵין פִּשְׁתָּנוֹ לוֹקֶה וְאֵין שַׁמְנוֹ מַבְאִישׁ וְאֵין דּוּבְשָׁנוֹ מַדְבִּישׁ, אָמַרְתִּי: שֶׁמָּא חַס וְשָׁלוֹם קִיבֵּל רַבִּי עוֹלָמוֹ, וְעַכְשָׁיו שֶׁאֲנִי רוֹאֶה רַבִּי בְּצַעַר אֲנִי שָׂמֵחַ. נראה לי בס"ד נקיט ארבעה מינים אלו שהתורה נמשלה בהם כי התורה נקראת יַיִן דכתיב וּשְׁתוּ בְּיַיִן מָסָכְתִּי (משלי ט, ה). ונקיט פִּשְׁתָּן כי נמשלה למלבוש דכתיב שִׂמְלָה לְכָה (ישעיה ג, ו) וכן אמר כְּבָשִׂים לִלְבוּשֶׁךָ (משלי כז, כו) ופשתן הוא צורך מלבוש והוא מלבוש משובח שבמלבוש כמו שאמרו רבותינו ז"ל על פסוק וַיַּעַשׂ הֳ' אֱלֹקִים לְאָדָם וּלְאִשְׁתּוֹ כָּתְנוֹת עוֹר וַיַּלְבִּשֵׁם (בראשית ג, כא) ואמרו רבותינו ז"ל (סוטה יד.) דבר שהעור נהנה בו זה פשתן. וגם נקיט שֶׁמֶן וּדְבַשׁ שהתורה נמשלה בהם דכתיב דְּבַשׁ וְחָלָב תַּחַת לְשׁוֹנֵךְ (שיר השירים ד, יא) ועוד מקראות מורין על זה. ונקיט ארבעה בלבד כנגד ארבעה חלקים של פרד"ס [פשט רמז דרש סוד] שהיה רבי עוסק בהם הגינו עליו להצילו מן הפסד ארבעה מינים אלו ונמצא שקבל חלק מה בעולם הזה משכר תורתו, ועכשיו שראיתיו חלה כל גופו ומצטער מאד מחליו ידעתי דהעדר ההפסד שהיה בארבע מינים הנזכר לא בא לו מכח זכות לימוד התורה בארבע חלקים דאם כן לא היה חולה כל גופו הבנוי בארבע יסודות שהיו מגינים עליו ארבע למודים של פרד"ס [פשט רמז דרש סוד] על ארבע יסודות גופו שלא יחלו דודאי גוף עדיף מממון וכיון דלא הגינו על גופו שמע מינה לאו מכח זכות התורה היה העדר ההפסד בממונו אלא זה היה מצד המזל שלו ולכך שמחתי כי נתברר אצלי שלא אכל בעולם הזה אפילו חלק מועט משכר התורה.

לִימַּדְּתָּנוּ רַבֵּינוּ "כִּי אָדָם אֵין צַדִּיק בָּאָרֶץ אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה טוֹב וְלֹא יֶחֱטָא" (קהלת ז, כ). קשא איך יאמר לרבו שחטא? והוה ליה למימר (איכה ד, כ) רוּחַ אַפֵּינוּ מְשִׁיחַ הֳ' נִלְכַּד בִּשְׁחִיתוֹתָם! ונראה לי בס"ד על פי מה שכתב הרב ערבי נחל ז"ל בפסוק אָבִיךָ הָרִאשׁוֹן חָטָא וּמְלִיצֶיךָ פָּשְׁעוּ בִי (ישעיה מג, כז) כי הצדיקים המשכילים ומתבוננים יותר בגדולתו יתברך רואין עצמם שהם חוטאים להשם יתברך בקיצורם בעבודתו וחושבין דבר קל לדבר חמור וכל מי שהוא משכיל יותר רואה חסרון בעצמו יותר וזהו 'אָבִיךָ הָרִאשׁוֹן' שהוא אברהם רואה עצמו 'חֹטֵא' אלי 'וּמְלִיצֶיךָ' משה ואהרן היו חושבין על עצמם 'פָּשְׁעוּ בִי' שהוא מדרגה גדולה ממזיד עד כאן דבריו. וזהו כונת הכתוב 'אֵין צַדִּיק בָּאָרֶץ אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה טוֹב' באמת 'וְלֹא יֶחֱטָא' כפי ראות עיניו והשערת שכלו בעצמו כי הוא בודאי חושב עצמו לחוטא תמיד וכמו שנאמר 'אָבִיךָ הָרִאשׁוֹן חָטָא'. ואפשר כי רבי אלעזר לימד קודם זה לרבי עקיבה הבנת הכתוב הזה כאשר ביארנו ולכך אמר לו 'לִימַּדְּתָּנוּ רַבֵּינוּ' כבר ביאור פסוק זה של 'אֵין צַדִּיק בָּאָרֶץ' ולכן כיון שאתה דן את עצמך לחוטא באו עליך יסורין כפי אשר שפטת את עצמך.

טוֹב אַתָּה לְיִשְׂרָאֵל מִטִּפָּה שֶׁל גְּשָׁמִים, שֶׁטִּפָּה שֶׁל גְּשָׁמִים בָּעוֹלָם הַזֶּה, וְרַבִּי בָּעוֹלָם הַזֶּה וּבָעוֹלָם הַבָּא. הא דנקיט טִּפָּה ולא אמר גְּשָׁמִים סתם נראה לי בס"ד דאמרו רבותינו ז"ל אין לך טיפה יורדת מלמעלה שאין שתי טפות עולות כנגדן מלמטה, נמצא להיורד מלמעלה שהוא המשובח ביותר כינו אותו בשם טפה אחת ושל מטה כינו בשם שתי טפות. וידוע מה שאמר רבינו האר"י ז"ל בגשמים נעשה בירור ניצוצי קדושה בבחינת מ"ן [מיין נוקבין] ומ"ד [מיין דוכרין] ולכן הצדיק שעושה בירור גם במהלכו על פני הארץ דימהו לטיפה היורדת מלמעלה שהיא סוד מ"ד [מיין דוכרין] שהוא משובח יותר ואמר בעולם הזה ובעולם הבא שעושה תיקון ובירור על ידי עסק תורתו בעולם הזה סוד ה"א אחרונה ובעולם הבא סוד ה"א ראשונה אך הגשמים עושים תיקון של הבירור בעולם הזה שהוא סוד ה"א אחרונה.

טוֹב אַתָּה לְיִשְׂרָאֵל יוֹתֵר מִגַּלְגַּל חַמָּה שֶׁגַּלְגַּל חַמָּה בָּעוֹלָם הַזֶּה וְרַבִּי בָּעוֹלָם הַזֶּה וּבָעוֹלָם הַבָּא. נראה לי בס"ד דחמה משפעת ללבנה שממנה מקבלת אורה וישראל נמשלו ללבנה ומקבלים אור תורה מן החמה שהוא החכם. ואמרתי בס"ד טעם נכון למה הרב נקרא חָכָם בסתם על שם החכמה ואינו נקרא נָבוֹן בסתם על שם הבינה? ונראה דקראו אותו חָכָם על שם החכמה מפני שהוא דומה לחמה המשפעת אור ללבנה כן הוא משפיע אור תורה לכל ישראל וזה נרמז באותיות חָכְמָה שהם אותיות כְּחַמָּה כלומר בעל החכמה הוא כחמה כי כמו שהחמה משפעת אור ללבנה כן הוא משפיע אור תורה לישראל. ולכן כאן דמה אותו לחמה אך אתה יותר טוב מן החמה המשמשת אור ללבנה כדי להאיר בעולם הזה אבל אתה משפיע אור תורה לישראל שיהיה מאיר להם בעולם הזה ובעולם הבא.