דף ביאור
מסכת מכות דף ט׳ עמוד ב׳
דף זה מרכז את הביאור על יחידת המקור: פירושי המפרשים כלשונם, המקורות שהטקסט מצטט, החכמים הנזכרים בו וקישורים ישירים חזרה לטקסט.
לטקסט המלא במקורמסכת מכות דף ט׳ עמוד ב׳
מסכת מכות דף ט׳ עמוד ב׳. נוסח הדפוס המלא של עמוד זה — 19 קטעים ממוספרים, כ־479 מילים — יחד עם פירושי המפרשים שנדפסו על הדף.
רש"י
מתני' מפני שהוא כמועד כמותרה עליו ועובר על התראה דודאי לדעת הרגו:
ויש שונא שאינו גולה ולא נהרג:
כל הריגה שיכולין לומר על הריגה זו שלדעת היתהא אינו גולה לפי שחשוד הוא על כך:
שלא לדעת הרג כשהריגה זו ודאי שלא לדעת שאין אדם יכול לומר עליה לדעת היתה גולה ובגמ' מפרש לה:
גמ' בלא ראות פרט לסומא דמשמע כאן לא ראה אבל רואה במקום אחר פרט לסומא שאינו רואה בשום מקום:
פרט למתכוין כדאמרן לעיל (מכות דף ז:):
להבחין בין שוגג למזיד שלא יכול לומר לא הייתי יודע שאסור:
נפסק החבל ונפל עליו אין לומר בא לדעת זה:
ועוד 13 קטעי פירוש על דף זה.
Rashi on Makkot 9b · Sefaria
תוספות
ורבי יהודה ההוא מבעי ליה פרט למתכוין וכו' דר' מאיר סבר פרט למתכוין וכו' שמעינן משגגה ותרתי שמע מינה וההיא דברייתא דלעיל אתיא כר' יהודה:
משולשות שיהא מתחלת ארץ ישראל עד ראשונה כמו מראשונה לשניה שלחלוקה שוה היה א"י ובאמצע היו ערי מקלט וכן יש לפרש ההיא דמגילה (דף יט. ושם) דקאמר נקראת אגרת שאם תפרה הכל שלשה חוטין גידין כשרה ובלבד שיהא משולשין ופירושו הוי כי הכא שצריך שמתחלת התפירה עד חוט של גידין כמו עד שניה של גידין ומשניה עד שלישית כמו משלישית עד סוף התפירה ולא כדברי המפרשים משולשות אחד בתחלה ואחד באמצע ואחד בסוף:
בגלעד שכיחי רוצחים פי' ולהכי הוצרכנו לערי מקלט לפי כשהורגים מזיד בלא עדים הקב"ה מזמנן לפונדק אחד כדאמרי' לקמן (מכות דף י:):
Tosafot on Makkot 9b · Sefaria
רבנו חננאל
ומשני הכי קאמר דקאמרת הגוי גם צדיק תהרוג הלא הוא אמר לי אחותי היא נביא הוא וממך למד. כלומר כיון שראה אותך שואלו על עסקי אשתו נתיירא שלא תהרגנו ולפיכך אמר לך אחותי היא מיכן לבן נח שנהרג שהיה לו ללמוד ולא למד:
הסומא אינו גולה כו' ת"ר בלא ראות מכלל שיכול לראות פרט לסומא שאינו גולה דברי ר' יהודה. ר' מאיר אומר בלא ראות למעט הסומא בבלי דעת למעט הסומא הוי מיעוט אחר מיעוט ואין מיעוט אחר מיעוט אלא לרבות אפי' סומא גולה. השונא אינו גולה. ר' יוסי אומר השונא (אינו) נהרג מפני שהוא כמועד.
וכר' יוסי בר יהודה דתני חבר אינו צריך התראה לפי שלא ניתנה התראה אלא להבחין בין שוגג למזיד והאי כיון דשונא הוא ודאי מזיד הוא.
תניא כיצד א"ר שמעון יש שונא גולה כגון שנפסק אבל נשמט אינו גולה דכיון שהוא שונא במזיד שמט.
איני והתניא ר' שמעון אומר לעולם אינו גולה עד שישמט מחצלו מידו ושנינן לא קשיא הא דתני נשמט אינו גולה כרבי דתני נשמט הברזל מקתו והרג רבי אומר אינו גולה והא דתנא גולה כרבנן דאמרי גולה :
להיכן גולין לערי מקלט לשלש שבעבר הירדן ושלש שבארץ כנען:
ת"ר שלש ערים הבדיל משה בעבר הירדן וכנגדן הבדיל יהושע בארץ כנען ומכוונות היו חברון ביהודה כנגד בצר במדבר כו'. ושלשת שתהיינה משולשות מדרום לחברון כמחברון לשכם כו'.
Rabbeinu Chananel on Makkot 9b · Sefaria
ריטב"א
נביא הוא וממך למד פי׳ לא הטעה אותך כי ידע מה שבלבך שאתה הולך בעקיפין ולכך אמר לך שהיא אחותו. מכאן לבן נח שנהרג על שהיה לו ללמו׳ ולא למד. פירש"י ז"ל שהיה לו ללמוד דרך ארץ ולא למד ופשוטו של לשון הכי משמע דהא על דרך ארץ דר׳ שמואל בר נחמני מייתי לה. אבל קשה מאוד חדא דא"כ תיקשי סוף סוף לרבא דהא משמע דדוקא על שלא למד דרך ארץ הוא שנתחיי׳ אבימלך אבל לא על הביאה דש"מ דאומר מותר לאנוס הוא. ועוד דהיכן מצינו שנצטוו בני נח ללמוד דרך ארץ שהרי לא אמר זה שום חכם בפ"ד מיתו׳ דשקל וטרו תלמודא טובא במה שנצטוו. לכן נ"ל דאנן הכי קאמרינן דאבימלך בתחיי׳ בעבירה זו של שרה על אומר מותר שהוא קרוב למזיד לפי שהיה לו ללמו׳ ד"א ולא למד דאלמלא כן אכ"ג דאומר מותר דעלמא חייב שאני הכא שעשה על פי נביא אלו אמר לו הנביא באמ׳ אבל אברהם לא אמר לו באמת אלא לפי מה שלמד ממנו וא"כ הוא ליה עדות אברהם כמאן דליתיה שאין טוענין בו כלום לאבימלך כי הוא הטעה עצמו בשלא למד ד"א והרי דינו כאומר מותר דעלמא דהוא חייב לרבא והכא ה"פ מכאן לבן נח שנהרג על שבע מצות שלו בטעות היה לו ללמוד ולא למד. כנ"ל:
בלא ראות פרט לסומא פי’ דבלא ראות משמע לן דהכא לא ראה אבל בעלמא רואה ולכך גולה יצא הסומא שאינו רואה. ור"מ בלא ראות למעט בבלי דעת למעט כו׳. איכא דקשי׳ לי דהכא דריש ר"מ בלא ראות דמשמע פרט לסומא ואלו במסכ׳ נדרים (דף פז) אמרינן לר"מ בלא ראות לרבות את הסומא דאי אמרת למעוטי מבלי דעת נפקא. ויש מתרצין שזו מן הסוגיית המתחלפות בתלמוד. והנכון בעיני דלא פליגי כלל דהתם לאו ממשמעות דלישנא אמרינן לה אלא מהכרחה דמיעוט אחר מיעוט כי הכא זה"ק ע"כ בלא ראות לרבו׳ דאי פ"ד למעוטי ליכתוב רחמנ׳ בבלי דעת לחו׳ וכיון דכתבינהו תרווייהו מיעוט אחר מיעוט הוא שהוא לרבות ור׳ יהודה ההוא בבלי דעת פרט למתכוין בלבד הוא דאתא:
נפסק אנפסק לא קשי׳ הא באוהב הא בשונא נשמט אנשמט ל"ק הא ר׳ והא רבנן. ופי' רש"י ז"ל נפסק אנפסק ל"ק דמתניתא קמייתא דקתני נפסק גולה בשונא כדקתני בהדיא ובתרייתא דקתני אינו גולה באוהב תלינן דשלא בדעת היה ואנוס הוא אבל בשונא תלינן דהוה ליה למידק ולא דק והוא שוגג גמור ולפיכך גולה. ונשמט אנשמט ל"ק דמתני' קמייתא דקתני נשמט אינו גולה ר' דקתני לעיל בפירקא דנשמט הברזל מקתו אינו גולה הא נמי כנשמט הברזל מקתו הוא שהרי מן הכלי שהיה מכה בו נשמט מסופו והרג הילכך בין באוהב בין בשונא אינו גולה. ולהאי פי' נשמט דקתני הכא והכא שנשמט הברזל מסוף הכלי שהיה עושה בו. והקשה רש"י ז"ל על זה דהיכי מתרצינן בנפסק אנפסק דבאוהב אינו גולה ובשונא גולה שהרי לא מצינו אוהב אינו גולה ושונא גולה שאם אתה חושדו לשונא שיצא מכלל האונס דאוהב שהרי אתה חושדו שעשה לדעת מפני שנאתו וא"כ אינו גולה. ועוד דבנשמט דקתני רישא אינו גולה דאוקימנא לה כר' אפילו באוהב היא וכדפרישית ומגזרת הכתוב שפטר בנשמט הברזל מקתו. וזה אינו דהא במתני' קמייתא פי' דמתני' אינו גולה דקתני דשונא פעמים גולה ופעמים אינו גולה מפני שהוא כמועד ויכולין לומר לדעת הרג אלמא מטעם שעשה לדעת הוא שאינו גולה. ועוד יש להקשות לפי שיטה זו דאמאי לא פטר ר' ברישא דנפסק דהא נפסק החבל כנשמט הברזל מקתו היא שהוא פטור לעולם אליבא דר' ומה לי נפסק ומה לי נשמט. והנכון כגירסת רש"י ז"ל והיא גירסת רבי' מאיר הלוי ז"ל נשמט אנשמט ל"ק הא באוהב הא בשונא נפסק אנפסק ל"ק הא ר' הא רבנן. וה"פ נשמט אנשמט ל"ק דקמייתא דקתני נשמט אינו גולה בשונא כדקתני בהדיא ונשמט דאמרי' היינו נשמט מתחלת החבל מידו והלך והרג ובשונא חיישינן שמא לדעתו נשמט שהרפה ידו ולכך אינו גולה מפני שהוא כמועד ואומרים כי לדעת היה. ובתרייתא דקתני גולה באוהב דאמרי' דבשוגג עבד. ונפסק אנפסק ל"ק דקמייתא דקתני נפסק גולה רבנן דמחייבי בנשמט הברזל מקתו והא נמי שנשאר ראש החבל בידו ונפסק הכלי מסופו והלך והרגו כנשמט הברזל מקתו דמיא ולכך אפילו בשונא גולה דגבי נפסק ליכא למימר לדעת עשה ובתרייתא דקתני נפסק גולה ר' דפטר אפילו באוהב ופ"ש בשונא דבהא שניהם שווים ובודאי דאפילו בנשמט משכחת לה דלר' אינו גולה ולרבנן גולה כשנשמט מסופו ולרבותא נקטיה בנפסק דאפילו הא דמיא לנשמט הברזל מקתו:
ושלשת שיהיו משולשין שיהיו מדרום וכו׳ ומכאן למדו בתוס׳ למאי דאמרינן במסכ׳ מגילה לענין מגלה שתפרה בפשתן שאם הטיל בה שלשה חוטי גידין כשרה ובלב׳ שיהיו משולשין שהשלוש הוא כגון זה ולא כפי׳ שם רש"י ז"ל שכל גיד וגיד משלש הגידין כפול ג׳ פעמים אחד בתחלה וא׳ בסוף ושלשתן באמצע:
בגלעד שכיחי רוצחין וא"ת וכיון דמזידין הם ערי מקלט למה וי"ל דרמאין היו ופעמים שמזידין ומראין עצמן כשוגגין הלכך מרבינן להו ערי מקלט לפי שיהיו קולטות את כולם. ואח"כ נבחין איזה שוגג ואיזה מזי׳ דאי אפשר שלא יהיו לפעמים ביניהם שוגגין. בשכם שכיחי רוצים. פי׳ בשכם וסבובותיה ומפני הסביבו׳ דשכיחי בם נמיר רוצחים הוצרך לקרב להם ערי מקלט מכאן ומכאן כדי שיהא הרוצח מגיע מהרה לאחד מהם דאי משום שכם גופה הא אינהו מרחקי לחברון ולקדש באידך דבצפון ודרום ומפני שכל סביבותיהם נטפלין להם והם כמותם אמרינן בשכם ומיהו אף על גב דשכיחי בשכם רוצחים לא הוו רובא דאי לא הא אמרינן לקמן עיר שרובה רוצחים אין עושין אותה ערי מקלט:
Ritva on Makkot 9b · Sefaria
מאירי
המשנה השביעית והכונה בה להשלים ביאור זה החלק והוא שאמר הסומא אינו גולה דברי ר' יהודה ר' מאיר אומר גולה השונא אינו גולה ר' יוסי אומר השונא נהרג מפני שהוא כמועד ר' שמעון אומר יש שונא גולה ויש שונא אינו גולה זה הכלל כל שיכול לומר לדעת הרג אינו גולה שלא לדעת הרג הרי זה גולה אמר הר"ם אמרה תורה בהורג בשגגה בלא ראות ר' יהודה אומר מי שאפשר לו לראות יגלה ור' מאיר אומר אפילו מי שנעדר הראות יגלה והשונא עונו גדול משיוכל להתכפר בגלות ולפיכך לא יגלה ואין הלכה כר' שמעון ולא כר' מאיר ולא כר' יוסי ב"ר יהודה:
אמר המאירי הסומא שהרג בשוגג אינו גולה דברי ר' יהודה ונראה הטעם מפני שהוא אונס ר' מאיר אומר גולה שהיה לו לחקור ואין זה אונס גמור והלכה כר' יהודה וכן פסקוה גדולי המחברים ויש חולקין לפסוק כר' מאיר ומ"מ ההורג במזיד אף לדעת ר' יהודה חייב השונא אינו גולה מפני שחזקתו שהוא קרוב למזיד כמו שביארנו וכן הלכה ר' יוסי בר' יהודה אומר נהרג שמזיד גמור הוא והרי לדעתו חבר אין צריך התראה וזהו שאמר מפני שהוא כמועד ר"ל שהוא כמותרה עליו ואין הלכה כמותו ר' שמעון אומר יש שונא גולה ויש שאינו גולה וכלל דבריו שכל שאפשר לומר שלדעת היה אינו גולה וכל שנתברר ששגגה היתה גולה ופי' בגמ' את דבריו נפסק גולה נשמט אינו גולה כלומר נפסק החבל או הדלי ממנו ר"ל מן החבל גולה שזה ודאי לא באה הגרמא ממנו שהרי ראינו החבל או הדלי נפסק לפנינו נשמט אינו גולה ונראה לי בפירושה שנשמט כל החבל מידו שאפשר שהוא הרפה את ידיו והקשו עליו ממה שנאמר על שמו במקום אחר לעולם אינו גולה עד שישמט מחצלו מידו ר"ל השמטת כל החבל מידו שאגדת החבל הוא קורא מחצל אבל לא בפסיקת חבל או דלי ותירצו בה לפי גירסתנו נשמט אנשמט לא קשיא הא באוהב הא בשונא נפסק אנפסק לא קשיא הא ר' הא רבנן ופירושה שהשמועה ראשונה נאמרה בשונא כמו שהוזכר בה בפי' והשניה אמורה באוהב ופירש את הראשונה נשמט אינו גולה בשונא שחשוד הוא שרפה את ידיו ובאוהב גולה שאינו חשוד על כך נפסק אנפסק לא קשיא שזו שאמרו נפסק אינו גולה אף באוהב כמו שביארנו שהאחרונה אמורה באוהב ר' היא שאמר נשמט הברזל מקתו אפילו באוהב קרוב למזיד הוא כמו שביארנו לדעתו ונפסק החבל או הדלי ממנו הוא בדמיון נשמט הברזל מקתו שזו אגדו נשאר בידו וזו קתו נשאר בידו וזו שאמרו נפסק גולה אף בשונא והוא הדין לאוהב רבנן וי"מ בדרכים אחרים ומחליפין הגרסאות ולענין פסק אינך צריך להם שכל שבשונא חוקתו קרוב למזיד ומ"מ יש פוסקים כר' שמעון ודעתי נוחה בכך:
זהו ביאור המשנה ופסק שלה ולא נתחדש עליה בגמרא דבר:
המשנה השמינית והכונה בה בביאור ענין החלק השלישי והוא שאמר להיכן גולין לערי מקלט שלש שבעבר הירדן ושלש שבארץ כנען שנאמר את שלש הערים תתנו מעבר לירדן ואת שלש הערים תתנו בארץ כנען שש ערי מקלט תהיינה עד שלא נבחרו שלש שבארץ כנען לא היו שלש שבעבר הירדן קולטות שנאמר שש ערי מקלט תהיינה עד שיש ששתן קולטות כאחת אמר הר"ם וכן השתים וארבעים עיר כלן קולטות אלא שאלה השש כל מי שנכנס לשם בין בכונה בין שלא בכונה ניצל ואותם אם הגיע באחת מהן וידע שהיא קולטת תצילהו ואם אינו יודע שהיא קולטת אינה מצילתו אלא הורג אותו גואל הדם לשם ומכונין להם דרכים מזו לזו שנאמר תכין לך הדרך ושלשת את וגו' ומוסרין לו שני תלמידי חכמים שמא יהרגנו בדרך וידברו אליו ר' מאיר אומר אף הוא מדבר על ידי עצמו שנאמר וזה דבר הרוצח אמרו וידברו אליו ר"ל שהם ידברו לגואל הדם אם בקש הרוצח ויאמרו לו בשגגה הרג ואמ' להרגו בשלום ומה שראוי לדבר לו כדי לשכך חמתו ור' מאיר אומר אינם חייבים להטפל בזה אלא הוא יטעון להציל עצמו ואין הלכה כר' מאיר ר' יוסי אומר בתחלה אחד שוגג ואחד מזיד מקדימין לערי מקלט ובית דין שולחין ומביאין אותן משם את שנתחייב מיתה הרגוהו ושלא נתחייב מיתה פטרוהו ואת שנתחייב גלות מחזירין אותו למקומו שנאמר והשיבו אותו העדה אל עיר מקלטו אשר נס שמה וישב בה עד מות הכהן הגדול אשר משח אותו וגו':
אמר המאירי להיכן גולין לערי מקלט ר"ל אותן שנתיחדו והובדלו לכך שלש שבארץ כנען ושלש שבעבר הירדן וענין זה הוא שהבדלת ערי מקלט מצות עשה שנאמר שלש ערים תבדיל לך ולא היו נוהגות אלא בארץ ישראל ושלש ערים הבדיל משה בעבר הירדן בארץ סיחון ועוג ויהושע הבדיל שלש אחרות בארץ כנען אחר י"ד שכבשו וחלקו והוא שנאמר את שלש הערים תתנו מעבר לירדן ואת שלש הערים תתנו בארץ כנען ואע"פ שהובדלו אותן שלש שבעבר הירדן קודם לאותן שבארץ כנען לא היו קולטות עד שהובדלו האחרות שנאמר שש ערי מקלט תהיינה לכם עד שיהו כולן קולטות כאחת ולא הבדילן משה רבינו לקלוט מיד אלא לקיים מצות הבדלה אמר הואיל ובאה לידי אקיימנה וזה שנאמר בתורה ואם ירחיב י"י את גבולך ויספת לך עוד שלש ערים פירשו במדרש שעל ימות המשיח נאמר להוסיף שלש על אותן השש שנאמר על השלש האלה ר"ל על אלו שבארץ כנען וכבר היו אותן שבעבר הירדן מובדלות וכן פי' שאלו השלש יהו מוסיפין אותן בערי הקיני והקניזי והקדמוני שכבר הובטח אברהם אבינו בכיבוש שלהם ועדיין לא נכבשו:
ומכונין להם דרכים מזו לזו ר"ל שבית דין היו חייבים לכוין את הדרכים לערי מקלט ר"ל לתקנם ולהרחיבם ולהסיר מהם מכשולות ולתקן בנהרות שלהם גשרים וכיוצא באלו שלא לעכב את הבורחים והוא שנאמר תכין לך הדרך ופי' בגמ' שכל מקום שהיה שם פרשת דרכים היו רושמים על דרך אותה העיר מקלט מקלט כדי שיכיר הרוצח ויפנה לשם והוא שאמרו טוב וישר י"י על כן יורה חטאים בדרך ובמקום אחר התבאר שאין רחבם של דרכים הנתקנות לערי מקלט פחותות מל"ב אמה ובט"ו באדר בכל שנה מוציאין שלוחים לתקן את הדרכים ולהסיר מכשולות המתחדשים בהם אבל מה שאמר ושלשת את גבול ארצך הוא שהיו מודדין ביניהם בשעת הפרשה שיהא שיעור שבין זו לזו כשיעור שמזו לזו כמו שיתבאר בגמרא:
ומוסרין לו שני תלמידי חכמים ללוותו שמא יהרגנו בדרך וידברו אליו ר"ל לגואל הדם ולא שיתרוהו שאם יהרגנו נהרג עליו שכל שהורגו חוץ לתחום של עיר מקלט אינו נהרג עליו כמו שיתבאר בגמרא אלא אומרים לו שאין ראוי לו להיות לבו עליו שבשוגג בא מעשה לידו וכן אומרים כן לאנשי ערי מקלט שלא ינהגו בו מנהג שופכי דמים לבזותו ולקללו ר' מאיר אומר אף הוא מדבר כן על פי עצמו שנאמר וזה דבר הרוצח ר' יוסי אומר בתחלה ר"ל בתחלת הענין והוא תכף שהרג כל הורג היה מקדים לערי מקלט הן שהזיד ונתחייב מיתה הן ששגג ונתחייב גלות אבל בית דין ר"ל אותו בית דין של אותה העיר שהרג בה שולחין ומביאין אותם משם ודנין אותם והוא שנאמר ושלחו זקני עירו ולקחו אותו משם מי שנתחייב מיתה ממיתין אותו ועליו נאמר ונתנו אותו ביד גואל הדם ור"ל ברצונו לעשות בו מה שהוא משתדל בו עליו וי"מ להרגו ממש בידיו שכל רוצח אף אותו שנדון בבית דין מצוה ביד גואל הדם שנאמר גואל הדם הוא ימית את הרוצח אבל אם לא רצה גואל הדם להרוג או שלא היה יכול או שלא היה שם גואל ואע"פ שאין לך אדם בישראל שאין לו גואל שהרי כל הראוי לירש הוא גואל הדם כגון שלא היה שם באותה שעה בזו אמרו שבית דין הורגין אותו בסייף כמו שהתבאר לא נתחייב מיתה ולא גלות פטרוהו ועל זה נאמר והצילו העדה את הרוצח מיד גואל הדם נתחייב גלות מחזירין אותו למקומו לעיר מקלט ששלחו והביאוהו משם ועל זה נאמר והשיבו אותו העדה אל עיר מקלטו ועל זו נאמר לדעת ר' יוסי שמוסרין לו שני תלמידי חכמים והלכה כדבריו ושאר המשנה כלה הלכה היא:
וזהו ביאור המשנה שלש ערים שהובדלו על ידי משה בעבר הירדן לשלשה שבטים היו כמו שכבר ידעת ששבט ראובן וגד וחצי שבט המנשי נטלו חלקם בעבר הירדן והוא שנא' את בצר במדבר לראובני ואת ראמות בגלעד לגדי ואת גולן בבשן למנשי ושלש שהבדיל יהושע בארץ כנען בין כל השבטים הם היו חברון ביהודה ושכם בהר אפרים וקדש בהר נפתלי נמצאו בארץ שני שבטים וחצי שלש ובארץ שאר כל השבטים שלש וטעם הדבר מפני שארץ הגלעד היו מצויים בה רוצחים שנאמר גלעד קרית פועלי און עקבה מדם ואע"פ שבשכם גם כן היו רוצחים מצויים כדכתיב דרך ירצחו שכמה מ"מ בגלעד היו מצויים יותר ויותר ושמא תאמר ומה מקום למציאות רוצחים לקליטת הריגה בשוגג אפשר מפני הזמנת פונדק האמורה למטה בהורג במזיד שלא בעדים שנמצא שנהרג ע"י שגגת אחר מצד העונש והוא שאמרו והאלהים אנה לידו וכו' לשני בני אדם שהרגו את הנפש אחד הרג במזיד ואחד הרג בשוגג לזה אין עדים ולזה אין עדים הקב"ה מזמינם לפונדק אחד זה שהרג במזיד יושב תחת הסולם וזה שהרג בשוגג יורד בסולם נופל עליו והרגו נמצא זה שהרג במזיד נהרג וזה שהרג בשוגג גולה או שמא מתוך שרוצחים מצויים יזדמנו לגואל הדם הרבה מהן ומשים לו אורבים ומתוך כך הובדלו שם שלש ערים:
ועוד 2 קטעי פירוש על דף זה.
Meiri on Makkot 9b · Sefaria
מהרש"א — חידושי הלכות
במשנה ר' יוסי אומר השונא נהרג כו' ושלא נתחייב פטרוהו כו' כצ"ל:
שם בגלעד שכיחי רוצחים דכתיב גלעד כו' אוהב כסף לא ישבע כסף ומי כו' כל האוהב ללמוד בהמון כו' נואלו שרי צוען נשאו רבינא כו' כצ"ל:
בפרש"י בד"ה נפסק אנפסק כו' עד שישמט מחצלו מידו שאין נשאר בידו כלום דומיא דמן העץ המתבקע כו' עכ"ל ומיהו רבנן דפליגי עליה ע"כ דלא מדמו נשמט דהכא דמחייבי באוהב לעץ המתבקע דפטרי לעיל והיינו דבנשמט מחצלו מידו כבר היה הכל בידו ודומה לנשמט הברזל מקתו שהיה ג"כ בידו משא"כ העץ המתבקע שלא היה בידו אלא בנגיעה ודו"ק:
תוס' בד"ה נשמט כו' ואין זו סברא לומר דלית ליה לרבי דר"ש דהוה רביה כו' עכ"ל צ"ע לדבריהם דעדיפא תקשי להו דר"ש אדר"ש דבברייתא קתני רש"א לעולם אינו גולה עד שישמט כו' ואם כן ע"כ השונא אינו גולה כלל ובמתני' קתני רש"א יש שונא גולה כו' ואם נאמר דמתני' אתיא כרבנן אליבא דר"ש דשונא גולה בנפסק א"כ מאי קשיא להו דלית ליה לרבי דר"ש רביה דהא לרבי לא קאמר ר"ש דבר זה מעולם אלא דשונא אינו גולה כלל וכת"ק דמתני' ואולי דלא הוה גרסי בברייתא ר"ש אומר לעולם כו' אך ק"ק דאימא אע"ג דבנשמט דהכא אין השונא גולה שי"ל לדעת עשה מ"מ משכחת דשונא גולה בעץ המתבקע דגולה לרבי ואפשר דבעץ המתבקע נמי יש לנו לומר דמדעת עשה ודו"ק:
בד"ה בגלעד שכיחי כו' לפי כשהורגין מזיד בלא עדים כו' כדאמרי' לקמן עכ"ל כצ"ל והס"ד דע"כ הא דמזמנן לפונדק אחד משום המזידין דאי משום שוגגין שוגג הראשון למה נזדמן לו אלא ע"כ שהיו שם הרבה מזידין שנתחייבו מיתה למקום ונהרגו והרוצחין שלהן גם כן נתחייבו מיתה למקום ע"ד וסוף מטיפיך יטופון והקב"ה מזמן להן שנהרגו כלם על ידי שוגג אחד מתחלה מזידין הראשונים בלא עדים ולבסוף בעדים עד שנתחייב גלות נמצא הרבה מזידין שנתקיים דינם לבסוף באיש אחד שהיה שוגג וגולה ושפיר קאמר גלעד נפישי רוצחים במזיד והוצרכו לערי מקלט לאותן שאלו נהרגו על ידו בשוגג ועוד יש לומר כר' יוסי ב"י במתני' דקאמר בתחלה אחד שוגג ואחד מזיד מקדימין לערי מקלט כו' ובספרי יליף לה מקרא מוארב לו גו' ונס אל אחת גו' כפרש"י והרא"ם כתב בזה דרך אחרת ונעלם ממנו דברי התוספות דהכא ודו"ק:
Chidushei Halachot on Makkot 9b · Sefaria
מהר"ם
ד"ה נשמט אנשמט לא קשיא וכו' עד ואין זו סברא לומר דלית לית לרבי דר"ש דהוה רביה וכו'. לפי גירסת הגמרא שלפנינו והתניא ר"ש אומר לעולם אינו גולה עד שישמט מחצלו מידו לשון התוס' בדבור זה מגומגם דמאי קאמר ואין זו ס"ל דלית ליה לד' דר"ש דהוי רביה דהא כיון דהאי ברייתא אתיא כר' אליבא דר"ש א"כ ס"ל לרבי דלר"ש עצמו שונא אינו גולה כלל דבנשמט אינו גולה דיכול לומר דמדעת עשה ובנפסק אפי' אוהב אינו גולה וא"כ לא שייך לומר דלית ליה דר"ש רביה דלדידיה ר"ש גופיה לית ליה הא ואי משום דמתניתין קתני ר"ש אומר יש שונא גולה וכו' הכי הוי ל"ל וכי לית ליה לר' הא דקתני מתני' וכו' ע"כ נ"ל דלפי התוס' לא גרסי בברייתא שניה ר"ש אומר לעולם אינו גולה אלא הכי גרסי בגמרא והתניא לעולם אינו גולה וכו' ומשני לא קשיא הא רבי וכו' וכן דייק מלשון רש"י דכתב הא דקתני נפסק גולה אפי' בשונא וכו' רבנן ואליבא דר"ש היא והא דקתני נפסק אינו גולה רבי היא וכו' ולא כתב ג"כ רבי היא ואליבא דר"ש כמו שכתב בפירוש הברייתא הראשונה ש"מ דלא גריס רש"י בברייתא שניה ר"ש:
ד"ה בגלעד שכיחי רוצחים פי' ולהכי הוצרכו וכו' בלתי ספק שהוקשה לתוס' מאי נ"מ בהא דבגלעד שכיחי רוצחים משום הכי לא הוצרכו לערי מקלט יותר דרוצחים דשכיחי היינו במזיד והגולים אינם כי אם שוגגים וא"כ לא משני התוס' מידי במאי דכתבו דהקב"ה מזמינם לפונדק הא מ"מ השוגגים אינם שכיחים בגלעד והיאך מזמינם לפונדק ויצטרכו עבור זה לערי מקלט רבים ונ"ל לפי שההורגים במזיד בלא עדים רבים שכיחים בגלעד דקב"ה מזמין כל השוגגים משאר מקומות לכאן כל שוגג ומזיד לפונדק אחד ולכך היו צריכים לערי מקלט רבים וק"ל:
ה"נ בגמרא אמר אביי בגלעד שכיחי רוצחים:
Maharam on Makkot 9b · Sefaria
גליון הש"ס
תוס' ד"ה נשמט וכו' דהוי רביה כדאיתא שבת דף קמז ע"ב:
Gilyon HaShas on Makkot 9b · Sefaria
בן יהוידע
וּמְכֻוָּנוֹת הָיוּ כְּמִין שְׁתֵּי שׁוּרוֹת שֶׁבַּכֶּרֶם (דברים יט, ג) נראה לי בס"ד שעשאם דוגמה לשורות הכרם לרמוז כי ערי מקלט הם מתת אלהים שנתנו בחסד עליון להציל את הרוצח בשוגג מן המות ולכן לא נתנו אלא לישראל ולא נתנו לבני נח. וידוע כי ישראל נקראו כרם דכתיב כִּי כֶרֶם הֳ' צְבָקוֹת בֵּית יִשְׂרָאֵל (ישעיה ה, ז) ולכן היו משולשות דכתיב וְשִׁלַּשְׁתָּ אֶת גְּבוּל אַרְצְךָ (דברים יט, ג) ככרם המשולש כי החסד הוא משולש במספר שהוא ג' פעמים כ"ד [24×3=חסד 72] וגם נקודת החסד הוא סֶגוֹל שהוא משולש כזה [נקודת סגול] ויש מנקודה ראשנה לנקודה שניה כמו מנקודה שניה לאמצעית ומנקודה אמצעית לראשנה כמו מראשנה לשניה וישראל דבוקים בחסד שנקודתה סגול דכתיב וִהְיִיתֶם לִי סְגֻלָּה מִכָּל הָעַמִּים (שמות יט, ה) רצונו לומר דוגמת הסגול שהוא משולש.
בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן תְּלָת, בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל תְּלָת? (במדבר לה, יד) מקשים למה נקיט קושיא זו על הברייתא והלא כאן שלש וכאן שלש הוא מפורש בכתוב, יקשה קושיא זו על הכתוב! ונראה לי בס"ד דעל הכתוב ליכא קושיא דיש לומר הני תלתא דמי גדולים הם ופרוויהן כל אחת מדתה מהלך יום אחד אבל של עבר הירדן שיעורם קטן כל אחת מהלך שעה אחת אבל על הברייתא מקשי משום דאמר שהיו של ארץ ישראל מכוונות כנגד אותם של עבר הירדן משמע מכוונים במידתם גם כן דאם זו מהלך יום אחד וזו מהלך שעה אחת אין אלו מכוונות.
'חֶבְרוֹן' בִּיהוּדָה, כְּנֶגֶד 'בֶּצֶר' בַּמִּדְבָּר (יהושע כ, ז) (דברים ד, מג) נראה לי בס"ד טעם שנמצאו מכוונים חלק יהודה כנגד חלק ראובן מפני שיהודה היה סיבה לראובן שיכנס בכלל השבטים כמו שאמרו רבותינו ז"ל (סוטה ז:) מי גרם לראובן שיודה יהודה.
Ben Yehoyada on Makkot 9b · Sefaria
מה תמצאו כאן
יחידת טקסט מלאה של מסכת מכות, דף ט׳, עמוד ב׳, בהיקף של כ־479 מילים ב־19 קטעים. מספור הקטעים מאפשר לחזור לשורה מדויקת, והפירושים מובאים כלשונם מן המקור הנדפס.
המשך הרצף
מקורות מקבילים
שיעורים וכלי לימוד
מפת קטע אחר קטע של כל 19 הקטעים בדף: מילות הפתיחה, המהלכים הנמצאים בטקסט עצמו וקישור חזרה לאותו קטע במקור.
- קטע 18 מילים
נפתחת ב״אֵשֶׁת נָבִיא הוּא דְּתֶיהְדַּר, דְּלָאו נָבִיא לָא…״
- קטע 257 מילים
נפתחת ב״אֶלָּא כִּדְאָמַר רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָנִי. דְּאָמַר…״
- קטע 39 מילים
נפתחת ב״מִכָּאן שֶׁבֶּן נֹחַ נֶהֱרָג, שֶׁהָיָה לוֹ לִלְמוֹד…״
- קטע 450 מילים
נפתחת ב״מַתְנִי׳ הַסּוֹמֵא אֵינוֹ גּוֹלֶה, דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה.…״
- קטע 520 מילים
נפתחת ב״גְּמָ׳ תָּנוּ רַבָּנַן: ״בְּלֹא רְאוֹת״ – פְּרָט…״
- קטע 618 מילים
נפתחת ב״מַאי טַעְמָא דְּרַבִּי יְהוּדָה – דִּכְתִיב: ״וַאֲשֶׁר…״
- קטע 720 מילים
נפתחת ב״וְרַבִּי מֵאִיר: ״בְּלֹא רְאוֹת״ – לְמַעֵט, ״בִּבְלִי…״
- קטע 89 מילים
נפתחת ב״וְרַבִּי יְהוּדָה? ״בִּבְלִי דַּעַת״ – פְּרָט לְמִתְכַּוֵּין…״
- קטע 935 מילים
נפתחת ב״רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר הַשּׂוֹנֵא נֶהֱרָג כּוּ׳. וְהָא…״
- קטע 1026 מילים
נפתחת ב״רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: יֵשׁ שׂוֹנֵא גּוֹלֶה וְכוּ׳.…״
- קטע 1117 מילים
נפתחת ב״וְהָתַנְיָא רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: לְעוֹלָם אֵינוֹ גּוֹלֶה…״
- קטע 128 מילים
נפתחת ב״נִפְסַק אַנִּפְסַק לָא קַשְׁיָא: הָא בְּאוֹהֵב, וְהָא…״
- קטע 138 מילים
נפתחת ב״נִשְׁמַט אַנִּשְׁמַט לָא קַשְׁיָא: הָא רַבִּי, וְהָא…״
- קטע 1448 מילים
נפתחת ב״מַתְנִי׳ לְהֵיכָן גּוֹלִין? לְעָרֵי מִקְלָט, לְשָׁלֹשׁ שֶׁבְּעֵבֶר…״
- קטע 1511 מילים
נפתחת ב״וּמְכֻוּוֹנוֹת לָהֶן דְּרָכִים מִזּוֹ לָזוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״תָּכִין…״
- קטע 1623 מילים
נפתחת ב״וּמוֹסְרִין לָהֶן שְׁנֵי תַּלְמִידֵי חֲכָמִים, שֶׁמָּא יַהַרְגֶנּוּ…״
- קטע 1746 מילים
נפתחת ב״רַבִּי יוֹסֵי בַּר יְהוּדָה אוֹמֵר: בַּתְּחִלָּה, אֶחָד…״
- קטע 1855 מילים
נפתחת ב״גְּמָ׳ תָּנוּ רַבָּנַן: שָׁלֹשׁ עָרִים הִבְדִּיל מֹשֶׁה…״
- קטע 1911 מילים
נפתחת ב״בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן תְּלָת, בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל תְּלָת?! אָמַר…״
חכמים הנזכרים בדף
- שמואל · דור ראשון לאמוראים
שמו: שמואל הכהן בריה דאבא בר אבא.
מקור: מסכת מכות דף ט׳ עמוד ב׳ · קטע 2 — “אֶלָּא כִּדְאָמַר רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָנִי. דְּאָמַר רַבִּי שְׁמוּאֵל…”
- אביי [הכהן] · אמוראים · דור רביעי לאמוראים
דור רביעי לאמוראים ונקרא שמו נחמני על שם סבו.
מקור: מסכת מכות דף ט׳ עמוד ב׳ · קטע 19 — “…יִשְׂרָאֵל תְּלָת?! אָמַר אַבָּיֵי: בְּגִלְעָד שְׁכִיחִי רוֹצְחִים,”
לשון המקור
אֵשֶׁת נָבִיא הוּא דְּתֶיהְדַּר, דְּלָאו נָבִיא לָא תֶּיהְדַּר?!
אֶלָּא כִּדְאָמַר רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָנִי. דְּאָמַר רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָנִי אָמַר רַבִּי יוֹנָתָן: הָכִי קָאָמַר לֵיהּ: ״וְעַתָּה הָשֵׁב אֵשֶׁת הָאִישׁ״, מִכׇּל מָקוֹם. וּדְקָאָמְרַתְּ: ״הֲגוֹי גַּם צַדִּיק תַּהֲרֹג, הֲלֹא הוּא אָמַר לִי אֲחוֹתִי הִיא וְגוֹ׳״ – נָבִיא הוּא וּמִמְּךָ לָמַד. אַכְסְנַאי (הוּא) שֶׁבָּא לָעִיר, עַל עִסְקֵי אֲכִילָה וּשְׁתִיָּיה שׁוֹאֲלִין אוֹתוֹ, כְּלוּם שׁוֹאֲלִין אוֹתוֹ ״אִשְׁתְּךָ זוֹ״ ״אֲחוֹתְךָ זוֹ״?
מִכָּאן שֶׁבֶּן נֹחַ נֶהֱרָג, שֶׁהָיָה לוֹ לִלְמוֹד וְלֹא לָמַד.
מַתְנִי׳ הַסּוֹמֵא אֵינוֹ גּוֹלֶה, דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה. רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: גּוֹלֶה. הַשּׂוֹנֵא אֵינוֹ גּוֹלֶה. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: הַשּׂוֹנֵא נֶהֱרָג, מִפְּנֵי שֶׁהוּא כְּמוּעָד. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: יֵשׁ שׂוֹנֵא גּוֹלֶה וְיֵשׁ שׂוֹנֵא שֶׁאֵינוֹ גּוֹלֶה. זֶה הַכְּלָל: כֹּל שֶׁהוּא יָכוֹל לוֹמַר לְדַעַת הָרַג – אֵינוֹ גּוֹלֶה, וְשֶׁלֹּא לְדַעַת הָרַג – הֲרֵי זֶה גּוֹלֶה.
גְּמָ׳ תָּנוּ רַבָּנַן: ״בְּלֹא רְאוֹת״ – פְּרָט לְסוֹמֵא, דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה. רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: ״בְּלֹא רְאוֹת״ – לְרַבּוֹת אֶת הַסּוֹמֵא.
מַאי טַעְמָא דְּרַבִּי יְהוּדָה – דִּכְתִיב: ״וַאֲשֶׁר יָבֹא אֶת רֵעֵהוּ בַיַּעַר״ – אֲפִילּוּ סוֹמֵא. אֲתָא ״בְּלֹא רְאוֹת״, מַעֲטֵיהּ.
וְרַבִּי מֵאִיר: ״בְּלֹא רְאוֹת״ – לְמַעֵט, ״בִּבְלִי דַּעַת״ – לְמַעֵט, הָוֵי מִיעוּט אַחַר מִיעוּט, וְאֵין מִיעוּט אַחַר מִיעוּט אֶלָּא לְרַבּוֹת.
וְרַבִּי יְהוּדָה? ״בִּבְלִי דַּעַת״ – פְּרָט לְמִתְכַּוֵּין הוּא דַּאֲתָא.
רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר הַשּׂוֹנֵא נֶהֱרָג כּוּ׳. וְהָא לָא אַתְרוֹ בֵּיהּ! מַתְנִיתִין רַבִּי יוֹסֵי בַּר יְהוּדָה הִיא, דְּתַנְיָא: רַבִּי יוֹסֵי בַּר יְהוּדָה אוֹמֵר: חָבֵר אֵינוֹ צָרִיךְ הַתְרָאָה, לְפִי שֶׁלֹּא נִיתְּנָה הַתְרָאָה אֶלָּא לְהַבְחִין בֵּין שׁוֹגֵג לְמֵזִיד.
רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: יֵשׁ שׂוֹנֵא גּוֹלֶה וְכוּ׳. תַּנְיָא: כֵּיצַד אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן יֵשׁ שׂוֹנֵא גּוֹלֶה וְיֵשׁ שׂוֹנֵא שֶׁאֵינוֹ גּוֹלֶה? נִפְסַק – גּוֹלֶה, נִשְׁמַט – אֵינוֹ גּוֹלֶה.
וְהָתַנְיָא רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: לְעוֹלָם אֵינוֹ גּוֹלֶה עַד שֶׁיִּשָּׁמֵט מַחְצָלוֹ מִיָּדוֹ. קַשְׁיָא נִפְסַק אַנִּפְסַק, קַשְׁיָא נִשְׁמַט אַנִּשְׁמַט!
נִפְסַק אַנִּפְסַק לָא קַשְׁיָא: הָא בְּאוֹהֵב, וְהָא בְּשׂוֹנֵא.
נִשְׁמַט אַנִּשְׁמַט לָא קַשְׁיָא: הָא רַבִּי, וְהָא רַבָּנַן.
מַתְנִי׳ לְהֵיכָן גּוֹלִין? לְעָרֵי מִקְלָט, לְשָׁלֹשׁ שֶׁבְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן וּלְשָׁלֹשׁ שֶׁבְּאֶרֶץ כְּנַעַן. שֶׁנֶּאֱמַר: ״אֵת שְׁלֹשׁ הֶעָרִים תִּתְּנוּ מֵעֵבֶר לַיַּרְדֵּן וְאֵת שְׁלֹשׁ הֶעָרִים תִּתְּנוּ בְּאֶרֶץ כְּנָעַן וְגוֹ׳״. עַד שֶׁלֹּא נִבְחֲרוּ שָׁלֹשׁ שֶׁבְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל לֹא הָיוּ שָׁלֹשׁ שֶׁבְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן קוֹלְטוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר: ״שֵׁשׁ עָרֵי מִקְלָט תִּהְיֶינָה״ – עַד שֶׁיִּהְיוּ שֶׁשְׁתָּן קוֹלְטוֹת כְּאַחַת.
וּמְכֻוּוֹנוֹת לָהֶן דְּרָכִים מִזּוֹ לָזוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״תָּכִין לְךָ הַדֶּרֶךְ וְשִׁלַּשְׁתָּ וְגוֹ׳״.
וּמוֹסְרִין לָהֶן שְׁנֵי תַּלְמִידֵי חֲכָמִים, שֶׁמָּא יַהַרְגֶנּוּ בַּדֶּרֶךְ, וִידַבְּרוּ אֵלָיו. רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: אַף הוּא מְדַבֵּר עַל יְדֵי עַצְמוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְזֶה דְּבַר הָרֹצֵחַ״.
רַבִּי יוֹסֵי בַּר יְהוּדָה אוֹמֵר: בַּתְּחִלָּה, אֶחָד שׁוֹגֵג וְאֶחָד מֵזִיד מַקְדִּימִין לְעָרֵי מִקְלָט וּבֵית דִּין שׁוֹלְחִין וּמְבִיאִין אוֹתוֹ מִשָּׁם. מִי שֶׁנִּתְחַיֵּיב מִיתָה בְּבֵית דִּין – הֲרָגוּהוּ, וְשֶׁלֹּא נִתְחַיֵּיב מִיתָה – פְּטָרוּהוּ. מִי שֶׁנִּתְחַיֵּיב גָּלוּת – מַחְזִירִין אוֹתוֹ לִמְקוֹמוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְהֵשִׁיבוּ אֹתוֹ הָעֵדָה אֶל עִיר מִקְלָטוֹ וְגוֹ׳״.
גְּמָ׳ תָּנוּ רַבָּנַן: שָׁלֹשׁ עָרִים הִבְדִּיל מֹשֶׁה בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן וּכְנֶגְדָּן הִבְדִּיל יְהוֹשֻׁעַ בְּאֶרֶץ כְּנַעַן, וּמְכֻוּוֹנוֹת הָיוּ כְּמִין שְׁתֵּי שׁוּרוֹת שֶׁבַּכֶּרֶם: חֶבְרוֹן בְּהַר יְהוּדָה כְּנֶגֶד בֶּצֶר בַּמִּדְבָּר, שְׁכֶם בְּהַר אֶפְרַיִם כְּנֶגֶד רָמוֹת בַּגִּלְעָד, קֶדֶשׁ בְּהַר נַפְתָּלִי כְּנֶגֶד גּוֹלָן בַּבָּשָׁן. ״וְשִׁלַּשְׁתָּ״ – שֶׁיְּהוּ מְשׁוּלָּשִׁין, שֶׁיְּהֵא מִדָּרוֹם לְחֶבְרוֹן כְּמֵחֶבְרוֹן לִשְׁכֶם, וּמֵחֶבְרוֹן לִשְׁכֶם כְּמִשְּׁכֶם לְקֶדֶשׁ, וּמִשְּׁכֶם לְקֶדֶשׁ כְּמִקֶּדֶשׁ לַצָּפוֹן.
בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן תְּלָת, בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל תְּלָת?! אָמַר אַבָּיֵי: בְּגִלְעָד שְׁכִיחִי רוֹצְחִים,