בוני התלמוד

    דף ביאור

    מסכת מכות דף ז׳ עמוד ב׳

    דף זה מרכז את הביאור על יחידת המקור: פירושי המפרשים כלשונם, המקורות שהטקסט מצטט, החכמים הנזכרים בו וקישורים ישירים חזרה לטקסט.

    לטקסט המלא במקור
    תלמוד בבלי · מפת הדף

    מסכת מכות דף ז׳ עמוד ב׳

    מסכת מכות דף ז׳ עמוד ב׳. נוסח הדפוס המלא של עמוד זה — 20 קטעים ממוספרים, כ־463 מילים — יחד עם פירושי המפרשים שנדפסו על הדף.

    רש"י

    גמ' אמר רבא גרסינן ולא גרסינן אלא:

    באומר מותר סבור שמותר להרוג את ישראל וזהו מזיד שלו:

    אנוס הוא והיאך הוא קורהו מזיד:

    בפתע פרט לקרן זוית שלשון פתע הוא בסמוך כדמתרגמי' בתכיף פרט לקרן זוית אם היה זה יוצא ממבוי זה ונכנס לזה לפנות לימין או לשמאל וסכינו בידו וזה בא כנגדו בקרן זוית ולא ראהו והרגו:

    שדחפו בגופו בלא מתכוין:

    להביא ירידה שהיא צורך עליה כגון הרוצה להרים ידו בכח וגרזן בידו ומשפיל תחלה את גופו ושוחה לפניו כדי להרים בכח ובהשפלתו הרג דלא תימא הואיל וצורך עליה היא פטור מגלות דהא כתיב ויפל:

    בלא צדיה לשון צידוד שלא נתכוין לצדד לצד שני:

    ואשר לא צדה שלא נתכוין לזרוק בצדו ובסמוך לו אלא למקום שזרק אבל לא היה יודע שיש שם אדם:

    ועוד 14 קטעי פירוש על דף זה.

    Rashi on Makkot 7b · Sefaria · CC0

    תוספות

    פשיטא בר קטלא הוא תימה אימא במזיד ולא התרו בו וי"ל דהא נמי נפקא לן מבלי דעת דאיכא מבלי דעת יתירא עוד י"ל דהא נמי פשיטא דלא יגלה דעל כרחך קרא בלא מתכוין איירי מדכתיב והוא לא שונא:

    אלא פרט לאומר מותר וקשה דגבי חלב וגבי שבת דכתיב בשניהם שגגה וחייבין פרק כלל גדול (שבת דף סח: ושם) בתינוק שנשבה לבין הנכרים וי"ל דשאני הכא דכתיב שגגה יתירא למעוטי אומר מותר.:

    ואשר לא צדה פרט למתכוין לזרוק בכיצד הרגל (ב"ק דף כו: ושם) פירש רש"י ממעט ליה ממיתה אבל גלות אית ביה ולא נראה דא"כ לא הוי כמו אידך לכן נראה לפרש דפטור (ממיתה) מגלות. כדאמרינן פרק כיצד הרגל (שם ד"ה פרט):

    בלא איבה פרט לשונא תימה אמאי איצטריך האי קרא תיפוק ליה דכתיב במשנה תורה והוא לא שונא וצ"ע ושמא י"ל דבמשנה תורה נחזרת ונשנית בשביל דבר שנתחדש מיער והרבה פרשיות יש בענין זה במשנה תורה אבל לא קשה מולא אויב לו דבאלה מסעי דההוא איצטריך למימר אפילו לא אויב לו [לעדים ולדיינים] כדאמרי' בסנהדרין (דף כט.). (במשנה תורה כתיב נמי כי לא שונא הוא לו משום פרשה שנשנית) כך נראה למשי"ח:

    מה יער שיש לו רשות לניזק ולמזיק ליכנס לשם וכו' וקשה דמסתמא כמו כן נימא מה יער מקום שעומד שם המזיק ויש רשות לניזק להיות לשם וא"כ קשה דתנן הזורק אבן לרשות הרבים הרי הוא גולה ומוקי לה בסותר כתלו שהוא ברשותו והרג הניזק שהוא ברשות הרבים ואמאי גולה והא בעינן מקום שיהא רשות לניזק ולמזיק ושיהא הניזק במקום שהמזיק עומד בו וי"ל דלא יליף מיניה מקום ההכאה אלא שיש רשות לשניהם לעכב במקום ההכאה:

    נשמטה השליבה והרגתו השליבה אבל אם הרגו אדם פטור דבעינן דרך ירידה:

    ואי בעית אימא הא דאיתלע והא דלא איתלע ולפי האי איבעית אימא כולי עלמא סברי ירידה היא וקשה א"כ אמאי לא קאמר דכולי עלמא ירידה היא הא דאתלע והא דלא אתלע ועוד קשה כי קאמר מעיקרא דכ"ע עליה היא א"כ קשה ברייתא זו לברייתא דלעיל או השליך עליו להביא ירידה שהיא צורך עליה ונראה לפרש דה"ק דכ"ע דעליה הוי ומיירי במוהדק ובדלא אתלע ולא מיירי בירידה שהיא צורך לעליה דבהא לא פליגי ברייתות והכא הכי קאמר איבעית אימא הא והא לגלות ומיירי הברייתא שמחייבה בירידה שהיא צורך לעליה:

    Tosafot on Makkot 7b · Sefaria

    רבנו חננאל

    פ"ב ואלו הן הגולין ההורג נפש בשגגה כו' עד זה הכלל כל שכדרך ירידתו גולה שלא כדרך ירידתו אינו גולה.

    מנא הני מילי אמר שמואל דאמר קרא ויפל עליו וימות עד שיפיל עליו דרך נפילה:

    ת"ר בשגגה פרט למזיד כלומר אינו גולה. אוקמה רבא דהאי מזיד שאינו גולה באומר מותר שהאומר מותר קרוב למזיד הוא ולא מיכפר ליה בגלות.

    אבל המזיד בר קטלא הוא.

    בבלי דעת אוקמה רבא פרט למתכוין להרוג בהמה והרג אדם לכותי והרג ישראל לנפלים והרג בן קיימא שאינו גולה:

    ת"ר אם בפתע פרט לקרן זוית דהוה ליה לעיוני בלא איבה פרט לשונא. כלומר הני לא סגי להו בגלות. הדפו שדחפו בגופו. או השליך עליו להביא ירידה שהיא צורך עלייה. בלא צדיה פרט למתכוין לצד זה והלכה לה לצד אחר.

    ואשר לא צדה פרט למתכוין לזרוק ב' אמות וזרק ד' אמות והיה שם אדם והכהו דלא מיכפר להו בגלות ואשר יבא את רעהו ביער מה יער רשות לניזק ולמזיק ליכנס שם אף כל שיש רשות לניזק ולמזיק ליכנס שם דינו הכי. בעא ר' אבהו מר' יוחנן היה עולה בסולם ונשמטה שליבה מתחתיו ונפלה והרגה מהו. ופשט ליה דהיא ירידה צורך עלייה. ומותיב ליה הא דתנן כל שלא כדרך ירידתו אינו גולה מאי לאו כי האי גוונא. ופריק ליה לא לעולם כי האי גוונא גולה ומתניתין כעין קצב שהיה מקצב דתנו ביה ד' בבי.

    תני חדא לפניו חייב לאחריו פטור כו' ופרקינן לא קשיא פי' דרך המקצב להעלות הקופיץ מלפניו ולהורידו לאחריו ואח"כ מחזירו ומעלהו מאחריו ומורידו לפניו ומכה בבהמה הא דתני לפניו חייב לאחריו פטור דרך ירידה לפניו חייב. פי' בעת שמחזיר הקופיץ מאחוריו להכות על הבהמה כדי לנתחה שזו היא ירידה ממש ובירידה שלאחריו בהחזרת הקופיץ שהיא כעין עלייה פטור. והא דתניא לאחריו חייב לפניו פטור הוא בהגבהת הקופיץ מלפניו עד שיחזירו לאחריו פטור שהוא דרך עלייה לאחריו חייב שהוא דרך ירידה (ופירשנוהו) [ופירשוהו] בתלמוד ארץ ישראל. א"ר ינאי טבח שהיה מקצב והכה בין מלמעלה בין מלמטה גולה ואתיא כדמר בר רב הונא טבח שהיה מקצב והכה לפניו למטה גולה. למעלה אינו גולה. לאחריו למעלה גולה. למטה אינו גולה. והא דתני' בין לפניו בין לאחריו חייב בירידה שלפניו ושל אחריו. והא דתניא בין לפניו בין לאחריו פטור בעלייה שלפניו ושל אחריו כאשר כבר פירשנו. והא דבעי רבי אבהו מר' יוחנן היה עולה בסולם ושמטה שליבה מתחתיו והרגה תני חדא חייב. ואוקימ' לנזיקין ואע"ג דעלייה היא לענין ניזקא חייב.

    ועוד 3 קטעי פירוש על דף זה.

    Rabbeinu Chananel on Makkot 7b · Sefaria

    ריטב"א

    גמרא מזי׳ פשיטא בר קטלא הוא פי׳ ואע"ג דלא מיקט׳ כגון דלא אתרו ביה או דהוה שוגג קרו׳ למזי׳ אינו בן גלות. אימא פרט לאומר מותר. פירש"י ז"ל כסבור מותר להרוג ישראל וכן הלשון הזה מתפרש בכל מקום. ואיכא דקשי׳ להו דא"כ היכי ממעט מבשוגג דהא גבי שבת וגבי קרבן ע"א ושאר עבירו׳ כתיב בשגג׳ על קרבנם ואפ"ה אמרי׳ בפ"ד מיתו׳ ב"ד וכן בפ׳ כלל גדול דאומ׳ מות׳ שוגג וחיי׳ קרבן. ויש מתרצין דשאני הכא דכתיבי בשגגה טובא וכתי׳ נמי בלא ראות ובלי דעת לומר דבעינן שוגג גמור אבל התם בשגגה דכל דהוא סגי ואומר מותר שגגה כל דהוא היא. עוד תירצו דהתם מיירי בשאינו עוקר כל הגוף דידיע לשבת או לע"א ודכותה לעשה או לאו או בתחומין לשבת כדאית׳ התם שאם אמר מותר לגמרי פטור מקרבן והכ׳ בעינן לומ׳ שאומ׳ מותר לגמרי שאין יודע בו שום איסור. כל זה לפירש"י ז"ל אבל אחרים פירשו דאומר מות׳ האמו׳ כאן ובכולה פירקין ל׳ אחר הוא והוא מן הלשונו׳ שבתלמו׳ שפירושו מתחלף והכא בעי׳ לומר שהוא אומר מותר בהריגה זו כי היה סבור שהי׳ כותי או בהמה ונמצא ישראל. וכ"ת היינו פרט לשאין מתכוין דאמרי׳. י"ל שאינו דומה לההיא שטעה מגוף לגוף שמתכוין להרוג אדם זה והרג את הבהמה אבל הא דרבא הטעות היה באותו גוף עצמו שהרג שהי׳ סבור שמותר להרגו. והביאו ראיה לפי׳ זה ממאי דאמרי׳ לקמן בפירקין דפליגי רבא ורב חסד׳ אומר מותר ואמרי׳ ואזדו לטעמייהו דאי פליגי בסבור להרוג את הבהמ׳ ונמצא שהוא אדם כותי ונמצא ישראל ואמרי׳ תו עלה מ"ם אומר מות׳ אנוס ומ"ס אומ׳ מותר מזי׳ הוא. ומיהו רש"י ז"ל פי׳ לק׳ דהא דאמרי׳ התם ואזדו לטעמייהו בעיק׳ טעמ׳ דקים לן שאין אומר מותר ממש כפירש"י ז"ל בדין סבור בהמ׳ ונמצא אדם כותי ונמצא ישראל ומש"ה תלינן לפלוגתא דסבור בטעמא דאומר מותר ודכותא בתלמו׳:

    אל אביי לרבה אומר מותר אנוס הוא פי׳ והיכי קרי ליה תנא מזי׳. ה"ג שאני אומר אומר מות׳ קרוב למזי׳ הואר. פי׳ ולקרוב למזי׳ קרו מזי׳ לפי שדינו כמזי׳ לפי׳ רש"י לפי שהיה לו ללמו׳ ולא למד לפי׳ השני לפי שהיה לו לראות ולעיין מהו:

    אם בפתע פרט לקרן זויות פירש"י ז"ל בפתע כמו בתכף כתרגומו והוא לשון סמוך כדאמרין תכף לסמיכה שחיטה ולא חייבו הכתוב גלות אלא בשהיו סמוכין זה לזה כשהרגו כלומ׳ שבא עליו פתאום ולא ראהו הנהרג שישמור ממנו וכגון שהיו שניהם בתחלת קרן זוית זה בא מכאן וזה בא מכאן ועד שפגעו זה בזה ונהפך זה והרגו לא ראו זה את זה ולאפוקי אם הרגו בסוף קרן זויות כי כשהיה בא ההורג מדרך לקרן צפונית מזרחית ופניו למזרח והלה בא מצד דרום לצד מערבית צפוני׳ זו פניו לצפון הי׳ הנהרג הזה רואה את ההורג קוד׳ שיראנו והנהרג היה יכול להשמר וכשלא נשמר נמצא שהוא פושע ונעשה ההורג אנוס וכן פי׳ רב"מ הלוי ז"ל ומעת׳ נמצא תירץ למה שבא למדרש אם בפתע שהרגו בקרן זוית ואלו הכא אמרי׳ פרט לקרן זוית וקשיין אהדדי אלא דהכא תירוצא דהא דהכא בסוף קרן זוית דלא הוי פתע שלא היו סמוכין זה לזה וההיא בתחלת קרן זוית שהיו סמוכין זה לזה והוה לי׳ פתע וכדפרישו ז"ל:

    בלא איבה פרט לשונא ואיכא למידק בהדי׳ כתיב והוא לא שונא לו ולא אויב לו וכל הני למה לי. ויש מתרצים דאצטריכו למעוטי אויב מג׳ מיני הריגות האמורו׳ בפרש׳ כלי עץ יד וכלי אבן וכלי ברזל ולענין ההורג במזי׳ גמור יש הפרש לענין אומדנ׳ בין זה לזה כדאית׳ בסנהדרין ואמרי׳ התם דלא גמרי מהדדי. ושמא יש לתלו׳ זדון או אונס בזה יותר מזה ודלמ׳ הוה אמרי׳ היכ׳ דגלי קרא בלחו׳ גלי היכי דל גלי לא גלי להכי כתבינהו כולהו ורבינו הרמב"ן ז"ל כתב דאיצטריכו כולהו משום דבשונא ההורג בענין שנרא׳ לעדים שהי׳ שוגג בשא׳ בני אדם שאינו אויב יש ג׳ אומדנו׳ יש שאדם יכול לדון יותר שהרג לדעת ועשה עצמו כמי שאינו יודע ויש שהדעת נוטה יותר שהרג שלא לדעת ויש בינוני שקר׳ לדון זה כזה ואי לא כתה אלא חד שונ׳ הוה מוקמי׳ באותו שנוטה יותר שהרג לדעת איצטריכו אידך למעוטי מגלו׳ אפילו הבינוני ואפילו אותו שנראה יותר שהרג שלא לדעת ולר"ש דאמר לקמן דבמקו׳ שיכול לומר שלא לדעת הרג גול׳ טעמי׳ משו׳ דסב׳ דאדרב׳ להכי כתב רחמנ׳ שונא טובא לומר שיהיה עד שיהיה הדעת נוטה לשונ׳ יותר לדון שלדע׳ הרו׳ וזה נכון מאוד:

    הדפו ששדחפו בגופו פי׳ בלא מתכוין ואפ"ה אמר רחמנא דהאי שוגג הואולא אנוס ולא מזי׳ ופרושא דהדפו אשמועינן תנא והא דפרישת בלא מתכוין לאו מלישנא דהדפו והא כתיב ויגש גחזי להדפה אלא כל דחיפה בגוף נקראת הדיפ׳ הלשון הקדש והכא דכתיב גבי בפתע בלא איבה משמ׳ שלא במתכוין והתם דכתי׳ ויגש גחזי להדפ׳ משמע כמתכוין וזה ברור בעצמו:

    בלא צדיה פרט למתכוין לצד זה והלך לצד אחר פי’ שהוא פטור מגלו׳ דצדיה לשון צדוד יה ואמר הכתו׳ אם הרגו בלא צדי׳ גולה הא אם הרגו בצדו׳ אינו גולה דאנוס הוא. ואשר לא צדה פרט וכו׳ ואע"ג דהאי קרא לא כתיב הכא בהאי פרשה דפתע בלא איב׳ דדרשי׳ לעיל ואשר יבא את רעהו ביער דדרשינן בסמוך אלא הוא כתוב בפ׳ ואלה המשפטים משום דהוי חד עניינא עם בלא צדיה וזה ממעט הורג בצדוד ימין או שמאל וזה מדבר מצדו׳ משלמטה למעלה אייתינהו תרווייהו כחדא ואי לא כתיב אלא חדא לא הוי ממעטינן אלא צדו׳ מימין לשמאל או משמאל לימין שהוא כעין אונס להכי איצטריכו תרווייהו למעט אפי׳ הצדו׳ הזה שמלמט׳ למעלה ולאו דמוכח חד מהני קראי צדו׳ ימין ושמאל יותר מאידך קרא אלא כיון דכתיבי תרי מוקי׳ תנא חד בחד קרא וחד באידך קרא כדאי׳ לדידי ואיתמפכת להי לית לן בה והכין שיטתא דתמודא בכל דוכתא:

    פרט למתכוון לזרוק שתים וזרק ד׳ פי׳ שאינו גולה וכן פרש"י ז"ל כאן והכי היא על כרחין והא קרא בחיוב גלות מיירי כדכתי׳ ושמתי לך מקום אשר ינוס שמה וקאמר ואשר לא צדה שאם לא צדה גולה הא אם צדד אינו גולה. אבל בפ"ב דב"ק (דף כו ע"ב) פירש"י ז"ל לשון אחר פרט לנתכוון לזרוק שתים וזרק ארבע שגול׳ ואינו נהרג משמע לי׳ ואשר לא צדה אהריג׳ מז׳ דלעיל מיניה קאי דכתי׳ לעיל מכה איש ומתמות יומ׳ והוא שלא צדה שאם צדד ידו שלא לדעתו לא יומ׳ אלא ושמתי לך מקו׳. ואינו נכון כלל חדא דהא פשיט׳ שאינו נהרג כיון שלא היה מזיד גמור ועוד דלא משמ׳ דקאי ואשר לא צדה אלא לגופיה לדקרא דכתי׳ צדה:

    בעי מיני ר׳ אבהו ורכו׳ עליה או ירידה היא פרש"י ז"ל בתר דידי׳ אזלינן ועליה היא או בתר שליבא אזלי׳ וירידה היא א"ל כבר נגעת בעליה שהיר צורך יריד׳ פי׳ דקתני לעי׳ שהוא גולה. וא"ת מדאמר לי׳ ר׳ יוחנן הכי להדיא משמ׳ דר׳ אבהו ידע לה למתני׳ ולעיל במרים הגרזן א"נ במושך בחבל דידיה למטה כדי להעלותה דלי למעל׳ וא"ל ר׳ יוחנן שאף זה בכלל מתניתא דלעיל והיינו דמותבינן לר"י בסמוך ממתני׳ למתניתא ולא מוקמינן מידי אמתני׳ לעיל. וזה ברור:

    ועוד 4 קטעי פירוש על דף זה.

    Ritva on Makkot 7b · Sefaria

    מאירי

    זהו ביאור המשנה וכן הלכה ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:

    כל ההורג בכונה אף במקום שאין בו מיתת בית דין אינו נקלט כיצד הרי שהיה מזיד גמור אלא שאין שם אלא עד אחד או שלא התרו בו שאין שם מיתת בית דין אינו נקלט כלל וכן שאמר סבור הייתי שמותר שאין הורג בכונה גולה בשום פנים ואפילו לא היתה שם כונה גמורה הואיל ויש שם קצת כונה כגון נתכוין להרוג את זה והרג את זה אפילו נתכוין לאחד מעובדי האלילים או לבהמה ונמצא ישראל או בעל דת או שנתכוין לנפל והרג את בן קיימא כל אלו פטורים מן הגלות שקרוב למזיד הוא וכל אלו אם הרגם גואל הדם אינו נהרג עליהם ומה תקנתם ישבו במקומם וישמרו עצמם מגואל הדם:

    ויש חולקין בהורג בעד אחד שאין סומכין על עד אחד להתיר את דמו לגואל הדם וכן כתבוה גדולי המפרשים בהגהותיהם אבל אותם הפטורים מן הגלות מצד ששגגתם קרובה לאונס כגון דרך עלייה וכיוצא בזה אם הרגו גואל הדם נהרג עליו:

    היה יוצא ממבוי זה ונכנס למבוי אחר והאחר יוצא ממבוי שזה נכנס בו ונכנס למבוי שזה יוצא הימנו ופגע בו בחרב שבידו הרי זה קרוב למזיד ואינו גולה שהיה לו להעלות בלבו כן:

    השונא שהרג בשגגה אינו גולה חזקה עליו שקרוב למזיד הוא ושונא זה פי' בו למטה שנמנע מדבר עמו שלשה ימים מחמת איבה ושמא תאמר וזו מה הוצרכה והכתוב צווח כן בהדיא והוא לא שונא לו י"מ דאלו מקרא הוה אמינא אף בנתברר שלא מחמת איבה היה כגון נפסק וחבל ולמד בלא איבה כלומר שכל שנתברר שבלא איבה גולה אבל כל שיש לתלות באיבה אינו גולה כגון נשמטה מידו וזו יפה לדעת ר' שמעון שאמרה כן למטה במשנה השביעית ולדעת הפוסקים כמותו ומ"מ רוב פוסקים כתבו שבשום צד אינו גולה אלא שבכל צד חזקתו מזיד:

    דחפו בגופו או שנתכוין לזרוק לצד זה שאין בו אדם והלכה לצד זה שבו היה זה שנהרג או שנתכוין לזרוק שתי אמות וזרק ארבע והרג כל אלו קרובים למזיד הם:

    ויש חולקים בדחפו בגופו ומפרשים עליו בהפך הואיל ולא נאמר פרט לשדחפו בגופו וכן יש חולקים בנתכוין לצד זה וזרק לצד אחר לומר שהוא קרוב לאונס ואין לגואל הדם כלום עליו:

    כל שהרג דרך ירידה אע"פ שירידתו לצורך עליה כגון שרצה להרים ידו שהגרזן בתוכה הרבה בכח והשפיל תחלה את גופו כדי להפליג בהגבהתו והרג בהשפלתו חייב מ"מ דרך ירידה הרג:

    ועוד 12 קטעי פירוש על דף זה.

    Meiri on Makkot 7b · Sefaria

    מהרש"א — חידושי הלכות

    גמ' בר קטלא הוא אמר רבה אימא באומר מותר אמר ליה אביי אי מותר כו' כצ"ל:

    תוס' בד"ה פשיטא בר קטלא כו' דאיכא מבלי דעת יתירא כו' עכ"ל ודממעט הכא מבלי דעת פרט למתכוין להרוג הבהמה כו' היינו מבלי דעת בתרא דכתיב במשנה תורה דמקרא מסתבר טפי למעוטי מזיד ולא התרו בו וק"ק למה לא נאמר גם הכא שנשנית בשביל דבר שנתחדש בו כמ"ש התוספות לקמן גבי בלא איבה ודו"ק:

    בד"ה אלא פרט כו' שגגה יתירא למעוטי אומר מותר עכ"ל כצ"ל:

    בד"ה מה יער שיש לו רשות לניזק כו' שעומד שם המזיק ויש כו' עכ"ל כצ"ל:

    בד"ה ואיבעית אימא כו' כ"ע סברי ירידה כו' לברייתא דלעיל או השליך כו' צורך עלייה וצ"ל דמעיקרא הוי מיירי דמה דקאמר ודלא איתלע כו' ומיירי הברייתא בירידה שהיא כו' עכ"ל כצ"ל:

    בד"ה נשמטה כו' דבעינן דרך עלייה עכ"ל כצ"ל:

    בד"ה אשר לא צדה כו' נראה לפרש דפטור מגלות עכ"ל כצ"ל והס"ד:

    Chidushei Halachot on Makkot 7b · Sefaria

    מהר"ם

    ד"ה אשר לא צדה וכו' בסופו כדאמרינן פ' כיצד הרגל צ"ל כדפירשנו פ' כיצד וכו':

    ד"ה או השליך וכו' טעות הוא וצ"ל בתחלת הדבור ואב"א הא דאיתלע וכו' הכתוב אח"כ עד סופו:

    בא"ד א"כ קשיא ברייתא זו לברייתא דלעיל דקתני או השליך עליו להביא ירידה שהיא צורך עליה ונראה לפרש דה"ק דכ"ע דעלייה הוי ומיידי במיהדק או בדלא איתלע ולא איירי בירידה שהיא צורך עלייה דבהא לא פליגי הברייתות ולא קשיא כאן לנזיקין כאן למיתה ואב"א הא והא לגלות וכו' וכוונת התוס' דכתבו דה"ק דכ"ע דעלייה ר"ל דשני הברייתות תרוייהו איירי בענין שאותה השמטה של השליבה היתה עלייה כגון במיהדק או בדלא אתלע והא דמחייבת איירי בנזיקין והא דפוטרת איירי במיתה דכל דרך עלייה פטור מגלות אבל בהשמטת השליבה היא דומה לירידה כגון דלא מיהדק או דאיתלע כ"ע מודו דירידה היא וחייב גלות כוותיה דר"י ומ"מ לשון התוס' דקאמר א"כ קשיא ברייתא זו לברייתא דלעיל דקתני או השליך עליו להביא ירידה שהוא צורך עלייה אינו מדוקדק משום דהא מברייתא דלעיל לא קשיא כלום דלא איירי לעיל כלל בנשמטה שליבה מתחתיו אלא בירידה שהיא צורך עלייה גמורה כגון שמשפיל עצמו בגרזן להרים אותו בכח ובהשפלתו הרי באותה ירידה חייב אבל בנשמטה השליבה מתחתיו אימא לך דגם ברייתא ס"ל דעלייה היא ולא מקרי ירידה צורך עלייה אלא לר"י הוה קשה דקאמר כבר נגעת בירידה שהיא צורך עלייה וס"ל דנשמטה השליבה נמי מקרי ירידה שהיא לצורך עלייה וחייב גלות ופריך לימא כתנאי וכו' ומשני לא דכ"ע עלייה וכו' מאי משני אדרבה השתא יקשה על ר"י טפי דכ"ע ס"ל דעלייה היא והוא ס"ל דירידה היא וק"ל:

    Maharam on Makkot 7b · Sefaria

    פני יהושע

    בגמרא מנה"מ אמר שמואל דאמר קרא ויפל עליו וימות עד שיפול עליו דרך נפילה. והרמב"ם ז"ל בחיבורו בהלכות רוצח נתן טעם בזה דדרך ירידה כיון שדרך דבר הכבד ליפול למטה וכיון שלא נזהר היטב בזה הוי קרוב לפשיעה מש"ה גולה משא"כ בדרך עלייה שהוא כמו פלא והוי קרוב לאונס מש"ה פטור ובעל תי"ט הביא לשון הרמב"ם וקלסיה ולכאורה לא ידענא למה הוצרך ליתן טעם לזה כיון דשמואל יליף לה מקראי דויפל ואטו אנן טעמא דקרא ניקום ונדרוש ויש ליישב דאי לאו שיש טעם בדבר לא הוי מצינן למילף מהך ילפותא דויפל היינו דוקא דרך ירידה אבל דרך עלייה אינו גולה דהא מצינן למימר נמי איפכא דקרא לרבותא כתיב דאע"ג דדרך ירידה הוה קרוב לפשיעה וסד"א דלא סגי ליה בגלות קמ"ל דאפ"ה חייב ומכ"ש בדרך עליה שאינו אלא שוגג גרידא פשיטא דחייב דלפוטרו בלא כלום א"א לכך הוצרך הרמב"ם לפרש טעם הדבר דאדרבה מסברא אית לן לאוקמי קרא דויפל בדדמי דדוקא בדרך ירידה אבל בדרך עלייה שהוא כמו פלא וממש מהיפך להיפך מש"ה פטור בלא כלום ובלא"ה נמי נראה שתלה הרמב"ם ז"ל דבר זה לחלק בין ירידה לעליה משום זה הטעם דדריש טעמא דקרא משום דלא ניחא ליה לומר דגזירת הכתוב הוא בענין כזה בדברים שהן בין אדם לחבירו ולא שייך לפוטרו בלא כלום אלא דע"כ דמה"ט הוא אלא דאי אפשר לומר כן דהא לכאורה מהא דמרבינן בזה הכלל ירידה שהיא צורך עליה וכן כה"ג בהך ברייתא דקצב משמע דלא שייך בהו הך טעמא של הרמב"ם ז"ל אע"כ דעיקר ילפותא היינו מקרא דויפל אפ"ה הוצרך הרמב"ם לכתוב טעם זה כדפרישית דניחא ליה לאוקמי קרא בדדמי וכיון דפשטא דקרא דכתיב ואם בפתע בלא איבה הדפו או השליך עליו כל כלי בלא צדיה וגומר ויפל עליו וימות ובכה"ג פשיטא ליה להרמב"ם שהוא כמו אונס מש"ה ליכא למימר דלרבותא כתבו אלא דלעולם דוקא דרך נפילה בעינן ואפשר נמי דהאי ויפל עליו מיותר לגמרי להך דרשא כנ"ל:

    שם ת"ר בשגגה פרט למזיד כו' מזיד פשיטא בר קטלא הוא והקשו בתוס' תימא אימא במזיד ולא התרו בו ותירצו דאפ"ה פשיטא משום דמבלי דעת נפקא או מדכתיב והוא לא שונא לו. ולכאורה אין תירוצים הללו מספיקים דמל' הגמרא לא משמע כן דלפירושם שם ה"ל למימר הא מהכא נפקא הא מבלי דעת נפקא או מוהוא לא שונא משא"כ הך לישנא דקאמר מזיד פשיטא בר קטלא הוא משמע דלא איצטריך קרא כלל דמסברא פשיטא לן הכי ולולי תירוצם היה נ"ל דודאי אפי' מסברא אית לן למימר דאפי' במזיד ולא אתרו ביה נמי פשיטא דלא שייך ליה עיקר גלות שיגלה לעיר המקלט ויהיה גואל הדם נהרג עליו דהא ודאי ליתא כיון דבר קטלא הוא שהרי ניתן להצילו בנפשו מהיקישא דנערה מאורסה אם כן מה"ת נאמר שיהא גואל הדם נהרג עליו וכמ"ש הרמב"ם ז"ל ועוד דלכאורה נראה דבמזיד ולא אתרו ביה נהי שהב"ד אינן יכולין לעונשו מיתה אפ"ה חייב מיהא כרת או מיתה בידי שמים והא דלא חשיב ליה בריש כריתות בהדי ל"ו כריתות היינו משום דלא חשיב ליה אלא הנך דשייך בהו קרבן בשגגתם משא"כ ברוצח שלא ניתן שגגתו לכפרת קרבן כדאמרי' בפ' אלו נערות ובדוכתי טובא:

    סליק פרק שני

    Penei Yehoshua on Makkot 7b · Sefaria

    גליון הש"ס

    גמ' בבלי דעת פרט למתכוין עי' לקמן דף ט' ע"ב ובתוס' שם ד"ה ור"י:

    שם מה יער רשות עי' לקמן דף ח' ע"א:

    Gilyon HaShas on Makkot 7b · Sefaria

    מה תמצאו כאן

    יחידת טקסט מלאה של מסכת מכות, דף ז׳, עמוד ב׳, בהיקף של כ־463 מילים ב־20 קטעים. מספור הקטעים מאפשר לחזור לשורה מדויקת, והפירושים מובאים כלשונם מן המקור הנדפס.

    מפת קטע אחר קטע של כל 20 הקטעים בדף: מילות הפתיחה, המהלכים הנמצאים בטקסט עצמו וקישור חזרה לאותו קטע במקור.

    1. קטע 124 מילים

      נפתחת ב״הָיָה עוֹלֶה בַּסּוּלָּם וְנָפַל עָלָיו וַהֲרָגוֹ –…״

    2. קטע 216 מילים

      נפתחת ב״גְּמָ׳ מְנָא הָנֵי מִילֵּי? דְּאָמַר שְׁמוּאֵל דְּאָמַר…״

    3. קטע 311 מילים

      נפתחת ב״תָּנוּ רַבָּנַן: ״בִּשְׁגָגָה״ – פְּרָט לְמֵזִיד. ״בִּבְלִי…״

    4. קטע 430 מילים

      נפתחת ב״מֵזִיד? פְּשִׁיטָא, בַּר קְטָלָא הוּא! אֶלָּא אָמַר…״

    5. קטע 528 מילים

      נפתחת ב״״בִּבְלִי דַעַת״ – פְּרָט לְמִתְכַּוֵּין. מִתְכַּוֵּין? פְּשִׁיטָא,…״

    6. קטע 637 מילים

      נפתחת ב״תָּנוּ רַבָּנַן: ״אִם בְּפֶתַע״ – פְּרָט לְקֶרֶן…״

    7. קטע 730 מילים

      נפתחת ב״״וַאֲשֶׁר לֹא צָדָה״ – פְּרָט לְמִתְכַּוֵּין לִזְרוֹק…״

    8. קטע 831 מילים

      נפתחת ב״בְּעָא מִינֵּיהּ רַבִּי אֲבָהוּ מֵרַבִּי יוֹחָנָן: הָיָה…״

    9. קטע 929 מילים

      נפתחת ב״אֵיתִיבֵיהּ, זֶה הַכְּלָל: כׇּל שֶׁבְּדֶרֶךְ יְרִידָתוֹ –…״

    10. קטע 1045 מילים

      נפתחת ב״אֶלָּא לְאֵיתוֹיֵי קַצָּב, הָכָא נָמֵי לְאֵיתוֹיֵי קַצָּב.…״

    11. קטע 1112 מילים

      נפתחת ב״כָּאן – בִּירִידָה שֶׁלְּפָנָיו, וַעֲלִיָּה שֶׁלְּאַחֲרָיו. כָּאן…״

    12. קטע 1212 מילים

      נפתחת ב״כָּאן – בִּירִידָה שֶׁלְּפָנָיו וְשֶׁל אַחֲרָיו, כָּאן…״

    13. קטע 1327 מילים

      נפתחת ב״לֵימָא כְּתַנָּאֵי: הָיָה עוֹלֶה בַּסּוּלָּם וְנִשְׁמְטָה שְׁלִיבָה…״

    14. קטע 1411 מילים

      נפתחת ב״לָא, דְּכוּלֵּי עָלְמָא עֲלִיָּה הִיא. וְלָא קַשְׁיָא:…״

    15. קטע 1512 מילים

      נפתחת ב״אִיבָּעֵית אֵימָא הָא וְהָא לְגָלוּת, וְלָא קַשְׁיָא,…״

    16. קטע 1613 מילים

      נפתחת ב״וְאִיבָּעֵית אֵימָא: הָא וְהָא דְּלָא אַתְלַע, וְלָא…״

    17. קטע 1722 מילים

      נפתחת ב״מַתְנִי׳ נִשְׁמַט הַבַּרְזֶל מִקַּתּוֹ וְהָרַג, רַבִּי אוֹמֵר:…״

    18. קטע 1838 מילים

      נפתחת ב״גְּמָ׳ תַּנְיָא, אָמַר לָהֶם רַבִּי לַחֲכָמִים: וְכִי…״

    19. קטע 1929 מילים

      נפתחת ב״אָמַר רַב חִיָּיא בַּר אָשֵׁי אָמַר רַב:…״

    20. קטע 206 מילים

      נפתחת ב״וְרַבִּי, יֵשׁ אֵם לַמָּסוֹרֶת סְבִירָא לֵיהּ?…״

    חכמים הנזכרים בדף

    • שמואל · דור ראשון לאמוראים

      שמו: שמואל הכהן בריה דאבא בר אבא.

      מקור: מסכת מכות דף ז׳ עמוד ב׳ · קטע 2 — “…הָנֵי מִילֵּי? דְּאָמַר שְׁמוּאֵל דְּאָמַר קְרָא: ״וַיַּפֵּל עָלָיו וַיָּמֹת״…

    • אביי [הכהן] · אמוראים · דור רביעי לאמוראים

      דור רביעי לאמוראים ונקרא שמו נחמני על שם סבו.

      מקור: מסכת מכות דף ז׳ עמוד ב׳ · קטע 4 — “…מוּתָּר. אֲמַר לֵיהּ אַבָּיֵי: אִי אוֹמֵר מוּתָּר, אָנוּס הוּא?…

    לשון המקור

    הָיָה עוֹלֶה בַּסּוּלָּם וְנָפַל עָלָיו וַהֲרָגוֹ – הֲרֵי זֶה אֵינוֹ גּוֹלֶה. זֶה הַכְּלָל: כׇּל שֶׁבְּדֶרֶךְ יְרִידָתוֹ – גּוֹלֶה, וְשֶׁלֹּא בְּדֶרֶךְ יְרִידָתוֹ – אֵינוֹ גּוֹלֶה.

    גְּמָ׳ מְנָא הָנֵי מִילֵּי? דְּאָמַר שְׁמוּאֵל דְּאָמַר קְרָא: ״וַיַּפֵּל עָלָיו וַיָּמֹת״ – עַד שֶׁיִּפּוֹל דֶּרֶךְ נְפִילָה.

    תָּנוּ רַבָּנַן: ״בִּשְׁגָגָה״ – פְּרָט לְמֵזִיד. ״בִּבְלִי דַּעַת״ – פְּרָט לְמִתְכַּוֵּין.

    מֵזִיד? פְּשִׁיטָא, בַּר קְטָלָא הוּא! אֶלָּא אָמַר רָבָא: אֵימָא פְּרָט לְאוֹמֵר מוּתָּר. אֲמַר לֵיהּ אַבָּיֵי: אִי אוֹמֵר מוּתָּר, אָנוּס הוּא? אֲמַר לֵיהּ: שֶׁאֲנִי אוֹמֵר, הָאוֹמֵר מוּתָּר – קָרוֹב לְמֵזִיד הוּא.

    ״בִּבְלִי דַעַת״ – פְּרָט לְמִתְכַּוֵּין. מִתְכַּוֵּין? פְּשִׁיטָא, בַּר קְטָלָא הוּא! אָמַר רַבָּה: פְּרָט לְמִתְכַּוֵּין לַהֲרוֹג אֶת הַבְּהֵמָה וְהָרַג אֶת הָאָדָם, לַגּוֹי וְהָרַג אֶת יִשְׂרָאֵל, לַנֵּפֶל וְהָרַג בֶּן קַיָּימָא.

    תָּנוּ רַבָּנַן: ״אִם בְּפֶתַע״ – פְּרָט לְקֶרֶן זָוִית. ״בְּלֹא אֵיבָה״ – פְּרָט לְשׂוֹנֵא. ״הֲדָפוֹ״ – שֶׁדְּחָפוֹ בְּגוּפוֹ. ״אוֹ הִשְׁלִיךְ עָלָיו״ – לְהָבִיא יְרִידָה שֶׁהִיא צוֹרֶךְ עֲלִיָּה. ״בְּלֹא צְדִיָּה״ – פְּרָט לְמִתְכַּוֵּין לְצַד זֶה וְהָלְכָה לָהּ לְצַד אַחֵר.

    ״וַאֲשֶׁר לֹא צָדָה״ – פְּרָט לְמִתְכַּוֵּין לִזְרוֹק שְׁתַּיִם, וְזָרַק אַרְבַּע. ״וַאֲשֶׁר יָבֹא אֶת רֵעֵהוּ בַיַּעַר״ – מָה יַעַר רְשׁוּת לַנִּיזָּק וְלַמַּזִּיק לִיכָּנֵס לְשָׁם, אַף כֹּל רְשׁוּת לַנִּיזָּק וְלַמַּזִּיק לִיכָּנֵס לְשָׁם.

    בְּעָא מִינֵּיהּ רַבִּי אֲבָהוּ מֵרַבִּי יוֹחָנָן: הָיָה עוֹלֶה בַּסּוּלָּם וְנִשְׁמְטָה שְׁלִיבָה מִתַּחְתָּיו, וְנָפְלָה וְהָרְגָה, מַהוּ? כִּי הַאי גַוְונָא עֲלִיָּה הִיא, אוֹ יְרִידָה הִיא? אֲמַר לֵיהּ: כְּבָר נָגַעְתָּ בִּירִידָה שֶׁהִיא צוֹרֶךְ עֲלִיָּה.

    אֵיתִיבֵיהּ, זֶה הַכְּלָל: כׇּל שֶׁבְּדֶרֶךְ יְרִידָתוֹ – גּוֹלֶה, שֶׁלֹּא בְּדֶרֶךְ יְרִידָתוֹ – אֵינוֹ גּוֹלֶה. שֶׁלֹּא בְּדֶרֶךְ יְרִידָתוֹ לְאֵיתוֹיֵי מַאי? לָאו לְאֵיתוֹיֵי כְּהַאי גַוְונָא? וְלִיטַעְמָיךְ, כָּל שֶׁבְּדֶרֶךְ יְרִידָתוֹ, לְאֵיתוֹיֵי מַאי?

    אֶלָּא לְאֵיתוֹיֵי קַצָּב, הָכָא נָמֵי לְאֵיתוֹיֵי קַצָּב. דְּתַנְיָא: קַצָּב שֶׁהָיָה מְקַצֵּב, תָּנָא חֲדָא: לְפָנָיו – חַיָּיב, לְאַחֲרָיו – פָּטוּר. וְתַנְיָא אִידַּךְ: לְאַחֲרָיו – חַיָּיב, לְפָנָיו – פָּטוּר. וְתַנְיָא אִידַּךְ: בֵּין לְפָנָיו בֵּין לְאַחֲרָיו – חַיָּיב, וְתַנְיָא אִידַּךְ: בֵּין לְפָנָיו בֵּין לְאַחֲרָיו – פָּטוּר. וְלָא קַשְׁיָא.

    כָּאן – בִּירִידָה שֶׁלְּפָנָיו, וַעֲלִיָּה שֶׁלְּאַחֲרָיו. כָּאן – בַּעֲלִיָּה שֶׁלְּפָנָיו, וִירִידָה שֶׁלְּאַחֲרָיו.

    כָּאן – בִּירִידָה שֶׁלְּפָנָיו וְשֶׁל אַחֲרָיו, כָּאן – בַּעֲלִיָּה שֶׁלְּפָנָיו וְשֶׁל אַחֲרָיו.

    לֵימָא כְּתַנָּאֵי: הָיָה עוֹלֶה בַּסּוּלָּם וְנִשְׁמְטָה שְׁלִיבָה מִתַּחְתָּיו, תָּנֵי חֲדָא חַיָּיב, וְתַנְיָא אִידַּךְ פָּטוּר. מַאי לָאו בְּהָא קָא מִיפַּלְגִי, דְּמָר סָבַר יְרִידָה הִיא, וּמָר סָבַר עֲלִיָּה הִיא?

    לָא, דְּכוּלֵּי עָלְמָא עֲלִיָּה הִיא. וְלָא קַשְׁיָא: כָּאן לִנְיזָקִין, כָּאן לְגָלוּת.

    אִיבָּעֵית אֵימָא הָא וְהָא לְגָלוּת, וְלָא קַשְׁיָא, הָא דְּאַתְלַיע, הָא דְּלָא אַתְלַע.

    וְאִיבָּעֵית אֵימָא: הָא וְהָא דְּלָא אַתְלַע, וְלָא קַשְׁיָא, הָא דְּמִיהַדַּק, וְהָא דְּלָא מִיהַדַּק.

    מַתְנִי׳ נִשְׁמַט הַבַּרְזֶל מִקַּתּוֹ וְהָרַג, רַבִּי אוֹמֵר: אֵינוֹ גּוֹלֶה, וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: גּוֹלֶה. מִן הָעֵץ הַמִּתְבַּקֵּעַ, רַבִּי אוֹמֵר: גּוֹלֶה, וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: אֵינוֹ גּוֹלֶה.

    גְּמָ׳ תַּנְיָא, אָמַר לָהֶם רַבִּי לַחֲכָמִים: וְכִי נֶאֱמַר ״וְנָשַׁל הַבַּרְזֶל מֵעֵצוֹ״? וַהֲלֹא לֹא נֶאֱמַר אֶלָּא ״מִן הָעֵץ״! וְעוֹד, נֶאֱמַר ״עֵץ״ לְמַטָּה וְנֶאֱמַר ״עֵץ״ לְמַעְלָה, מָה ״עֵץ״ הָאָמוּר לְמַעְלָה מִן הָעֵץ הַמִּתְבַּקֵּעַ, אַף ״עֵץ״ הָאָמוּר לְמַטָּה מִן הָעֵץ הַמִּתְבַּקֵּעַ.

    אָמַר רַב חִיָּיא בַּר אָשֵׁי אָמַר רַב: וּשְׁנֵיהֶם מִקְרָא אֶחָד דָּרְשׁוּ: ״וְנָשַׁל הַבַּרְזֶל מִן הָעֵץ״, רַבִּי סָבַר: יֵשׁ אֵם לַמָּסוֹרֶת, ״וְנִישֵּׁל״ כְּתִיב, וְרַבָּנַן סָבְרִי: יֵשׁ אֵם לַמִּקְרָא, ״וְנָשַׁל״ קָרֵינַן.

    וְרַבִּי, יֵשׁ אֵם לַמָּסוֹרֶת סְבִירָא לֵיהּ?