מסכת הוריות דף ו׳ עמוד א׳

הכל עולה סלקא דעתך והכתיב שעירי עזים לחטאת:

אף חטאת דהקריבו לא נאכלת לפי שהיו שעירין של צבור הנשרפין לפי שהכניסו דמן לפני ולפנים כדכתיב וכל חטאת אשר יובא מדמה אל אהל מועד לכפר בקדש כדתנן (זבחים דף מז.) פרים הנשרפין ושעירים הנשרפין דהיינו שעירי עבודת כוכבים דצבור דאמר רב יהודה על עבודת כוכבים הביאום:

ואידך דב"ד ואחד שהביאו ב"ד הרי י"ב:

בין לר' יהודה בין לר' שמעון בין לרבי מאיר היכי קרבי הנהו חטאות והא מייתי הנהו דחטאו בימי צדקיהו דהוו חטאת שמתו בעליהן:

לפי שאין מיתה בצבור דאע"ג דמתו צבור לא אזלא למיתה חטאת דידהו:

אילימא מדכתיב תחת אבותיך יהיו בניך דמשמע דבנים במקום אבות קיימי וכאבות חיים דמו והכא איכא בנים דדורו של צדקיהו:

אי הכי אפי' ביחיד נמי לימא חטאת שמתו בעליה דלא למיתה אזלא דלהוי הבן במקום אב:

משעיר דר"ח דהוי חטאת דאמר רחמנא דניתו מתרומת הלשכה דכל קרבנות צבור מתרומת הלשכה הם באין והא דלמא מייתי להו מישראל לאחר שנתרמה תרומת הלשכה:

ה"ג בת"כ וכן היה ר"י אומר על עבודת כוכבים הביאום ואתא לפרושי דברי ר' יוסי:

אילים וכבשים צריך עיון מאי טעמא נשרפו שהרי אינן באין על עבודת כוכבים:

הוראת שעה היתה הוא הדין דעל כולהו מצי לתרוצי הכי:

ור' שמעון אומר ירעו אף על גב דלא דמי דהכא מתו בעליהם מכל מקום לא חזו למקרבה ומה לי פסול זה ומה לי פסול אחר ואפילו הכי שמעינן ליה דירעו:

ואמר רב יהודה אמר שמואל על עבודת כוכבים שעבדו בימי צדקיהו:

בשלמא לר' יהודה משכחת לה דחטאו כולהו שבטים א"נ מקצת ואינך בגרירה לר"ש דאמר צבור מייתו משכחת לה כגון שחטאו י"א שבטים והפר הי"ב בשביל ב"ד. אלא לר"מ פי' דאמר ב"ד מביאין פר א' ולא צבור י"ב היכי משכחת לה [ומשני כגון כו'] אקשינן אברייתא אמאי הקריבום. והא מתים היו אותם שעבדו עבודת כוכבים כי הרגום נבוכדנאצר בכובשו ירושלים וקי"ל דאין כפרה למתים.

אמר רב פפא כי אין כפרה לחד אבל לצבור אע"ג דמייתו אית להו כפרה. אקשינן מנא ליה לרב פפא הא אילימא מדכתיב תחת אבותיך יהיו בניך וגו' אי הכי אפי' יחיד נמי אלא דוקייא דרב פפא משעירי ראשי חדשים. פי' לכפר על הדברים המפורשים בשבועות פ"א וקאמר רחמנא ניתו מתרומת הלשכה כדמפרש בשקלים (ממאי) [אמאי] והא מייתו להו אותן ששקלו השקלים הנך דפיישי היכי מייתו כפרה מדידהו. אלא ש"מ חטאת שמתו בעליה צבור קרבה. פי' וש"מ שיש כפרה לצבור מתים. ודחינן האי סברא מי דמי התם בשעירי ראשי חדשים ספיקא הוא שמא מת מהצבור ושמא לא אבל הכא ודאי מתו. אלא דוקייא דרב פפא מדכתיב גבי עגלה ערופה כפר לעמך ישראל וגו' שאין ת"ל ונכפר להם הדם מה ת"ל ונכפר להם הדם ראויה כפרה זו שתהא מכפרת על יוצאי מצרים. פי' בכי האי גוונא דכתיב אשר פדית. ודחינן ממאי דלמא גבי עגלה ערופה מגו דאיכפר להני חיים שהביאוה איכפר למתים אבל התם לא היה שם אחד מן העושים. ומהדרינן התם נמי מיהוה הוו דכתיב ורבים מהכהנים והלוים וראשי האבות הזקנים וכו' אקשינן ומנא לן דרובא הוו. פי' אותן העושים דלמא מעוטא הוו והנך דלא עבדי לאו בני פר נינהו. ופשטנא מדכתיב ואין העם מכירים קול תרועת השמחה לקול בכי העם וגו' פי' בוכין מאן הוו הנך דבית ראשון והא עדיף בכייהו דאלמא רובא הוו.

אקשינן אמאי אצטריכי הני חטאות והא מזידין הוו פי' עבודת כוכבים שעבדו בימי צדקיהו בזדון הוות ומזיד לאו בר קרבן הוא. ומהדרינן ולטעמ' אילים צ"ו וכבשים ע"ז שהקריבו מי אשכחנן להו בכל התורה כולה. פי' חדא דאיל וכבש לא אשכחנן דאתי חטאת בכל התורה כולה. ותו דטפי מפר ושעיר לא אשכח בעבודת כוכבים אלא הוראת שעה היתה וליכא למיסמך עלה וכל זו השמועה ישנה נמי בתמורה בפרק יש בקרבנות היחיד:

מתני' הורו ב"ד של אחד מן השבטים ועשה אותו השבט על פיהם אותו שבט חייב ושאר כל השבטים פטורין. דברי ר' יהודה וחכמים אומרים אין חייבים אלא על הורית ב"ד הגדול בלבד שנאמר ואם כל עדת ישראל ולא עדת אותו השבט מפורש בספרא עדת ישראל עדה המיוחדת בכל ישראל זו סנהדרין גדולה שבלשכת הגזית אוקימנא לעיל (דף ה ב) דמאן חכמים ר"ש:

ת"ר הורו ב"ד פי' ועשו קהל או רובו על פיהם וידעו שטעו וחזרו בהן מת אחד מב"ד פטורים אחד מן הצבור חייבים. מאן תנא אמר ר' זירא ואמרי לה אמר ר' ירמיה בר אבא ר"מ היא דאמר ב"ד מייתו ולא צבור והכין טעמא מת אחד מב"ד פטורים מלהביא פר. דהויא לה חטאת שמתו בעליה מת אחד מן הצבור חייב' ב"ד להביא הפר דהא כולהו ב"ד קיימי. מתקיף לה רב יוסף ממאי דלמא ר"ש היא דאמר צבור מייתי וב"ד מייתי והכי קאמר מת אחד מב"ד פטור' דהוה ליה חטאת שמתו בעליה מת אחד מן הצבור חייבין שאין הצבור מתין. פי' ב"ד לאו צבור נינהו אלא שותפין. א"ל אביי לא מצית לאוקמא כר"ש דהא שמעינן ליה דאמר חטאת השותפין לא אזלא למיתה. דתניא פר ושעיר יוה"כ שאבדו והפריש אחרים תחתיהן פי' ולא הספיק להקריבן עד שנמצאו הראשונים ימותו. דברי ר' יהודה דקסבר ר' יהודה חטאת צבור מתה. והכי מפורש בתוספתא יומא (פ"ג) ר' אלעזר ור' שמעון אומרי' ירעו עד שיסתאבו וימכרו ויפלו דמיהן לנדבה שאין חטאת צבור מתה. פי' הנה הפר של יוה"כ דלאו דצבור הוא אלא דשותפי אהרן וביתו כדכתיב והקריב אהרן את פר החטאת אשר לו וגו' ודינו אצל ר' שמעון כדין השעיר דהוא חטאת צבור דאלמא אם מת אחד מן השותפין קרב כדרך שאם מת אחד מן הצבור קרב. ואמאי קתני מת אחד מב"ד פטורין אפילו כי מת ליקרב. והא מתניתא איתא ביומא בפ' הוציאו לו. והכי תניא בתוספתא תמורה (פ"ב) המפריש חטאתו ואבדה והפריש אחרת תחתיה ולא הספיק להקריבה עד שנמצאת הראשונה והרי שתיהן עומדות יביא איזו מהן שירצה והשניה תרעה עד שתסתאב וימכר ויפלו דמיה לנדבה. ר' אומר תמות ומודים חכמים לר' במפריש חטאתו ואבדה והפריש אחרת תחתיה והקריבה ואח"כ נמצאת הראשונה שתמות. ות"ר בספרא פרשת יחיד ואם כבש יביא קרבנו ומנין את אומר המפריש חטאתו ואבדה והפריש אחרת תחתיה ואח"כ נמצאת הראשונה והרי שתיהן עומדות שיביא איזה מהן שירצה ת"ל יביא יכול יביא שתיהן ת"ל יביאנה אחת הוא מביא ואינו מביא שתים. ואמרי עלה בתמורה פרק יש בקרבנות היחיד (דף טו) והא חטאת דפיישא מה תהא עלה. אמר רב המנונא תנא ר' יהודה אומר רועה ר' שמעון אומר מתה. ושקלינן וטרינן בה טובא. ואסיקנא דר' יהודה אליבא דרבנן דפליגי על ר' בתוספתא אמרה ודתנן התם חטאות יחיד שכפרו בעלים [מתה] ושל צבור אין מתות. ר' יהודה אומר [ימותו] אוקימנא באבודה ונמצאת בשעת הפרשה ור' יהודה אליבא דר':

אמר ליה רב יוסף כהנים קא אמרת כהנים עם לעצמם שנאמר על הכהנים ועל כל עם הקהל יכפר. פי' דינם כדין צבור ולא כשותפין. ולענין חטאת שותפין לר' שמעון מתה. א"ל אביי (שייך לדף ו ע"ב) אלא מעתה נייתי פר בהוראה. וכי תימא הכי נמי טפי להו שבטים. [ס"א נפישו להו פרים] פירוש למאן דאמר כל שבט ושבט מייתי י"ג פרים בעי ולר' שמעון י"ד:

חמש חטאות מתות והם א' ולד חטאת ב' תמורת חטאת ג' מתו בעליה ד' נתכפרו בעליה באחרת כגון שאבדה והפריש אחרת והקריבה ואח"כ נמצאת הראשונה ה' עברה שנתה סימן להם ותמנע ומיתה זו ענינה שנועל עליהם עד שימותו ולא נאמרו דברים אלו אלא בחטאת יחיד אבל של צבור תרעה עד שתפול בה מום ותמכר ויפלו דמיה לנדבה ויש פוסקין בעברה שנתה שאף ביחיד תרעה ותסתאב ותמכר ויפלו דמיה לנדבה וכן יראה במסכת תמורה ואי אתה יכול לומר בצבור אלא עברה שנתה ונתכפרו באחרת וכגון שאבדה ונמצאת ואי אתה מוצא בהן ולד חטאת שאין בקרבן צבור נקבה ולא תמורת חטאת שאין הצבור עושין תמורה כמו שיתבאר במקומו וכן אי אתה אומר בהם מתו בעליה שאין רוב צבור מתים בחיי בהמה זו וכל שלא מתו רובם אין כאן מתו בעליה שהרי שעיר ראש חדש שנקרא חטאת והוא בא מתרומת הלשכה אע"פ שמתו מהם ואי אתה מפרשה בחטאת שהופרשה על המתים שאין כפרה למתים א"כ מהו שנאמר בבית שני הבאים מהשבי הקריבו עולות פרים שנים עשר אילים תשעים וששה כבשים שבעים ושבעה צפירי חטאת שנים עשר ודרשו בו שעל ע"ז שעבדו בימי צדקיהו הביאום אף אלו רבם היו חיים דכתוב ורבים מאשר ראו הבית הראשון בוכים וכו' ורבים בתרועה ובשמחה ואין העם מכירים קול תרועת השמחה לקול בכי העם אע"פ שמ"מ אותם שבימי צדקיהו מזידים היו ואינם בני קרבן הוראת שעה היתה:

יראה מפשוטה של סוגיא זו שכל שהוא בכלל צבור לחיוב קרבנותיהם ומת לו שאף הוא מתכפר בקרבן זה אף לאחר מיתתו בכלל הצבור וכמו שאמרו כפר לעמך ישראל אשר פדית שאין תלמוד לומר ונכפר להם ומה תלמוד לומר ונכפר להם ראויה כפרה זו שתכפר על יוצאי מצרים ופי' בה מגו דאכפר להני דאינון חיי מכפר נמי להני דאינון מתי ומכאן הייתי דן בפר העלם דבר של צבור שהוא נגבה בתחלה כמו שבארנו שאף הוא נגבה מממון המתים שמתו משעת ההוראה ואילך ומ"מ יראה לי שאין זה נאמר אלא דרך משא ומתן ודחיה בעלמא שהקרבנות עיקר כפרתם בתשובה ווידוי כמו שביארנו בילדותנו בחבור התשובה ואם מת לו בתשובה אין כאן צרך לקרבן ואם שלא בתשובה אין כפרת קרבן עולה לו עוד ואחר שכן אין גוביינת פר העלם נגבית אלא מן החיים וכן עיקר למדת ממה שכתבנו שכל שהורו בית דין וטעו וחזרו בהם אם מת אחד מהם או אחד מן הצבור אין קרבן צבור נדחה ואין זה חטאת שמתו בעליה שהרי משל צבור הוא בא ואין צבור מתים:

פר ושעיר של יום הכפורים שאבדו והפריש אחרים תחתיהם ירעו עד שיפול בהם מום ויפלו דמיהם לנדבה שאין חטאת צבור מתה ואע"פ שהוא של כהנים קהל כהנים אקרי קהל ואף לדעת האומר אין קרוי קהל כל שאין לו אחזה אינו קרוי קהל ממה שדרשו ונתתיך לקהל עמים ונתתי את הארץ וכו' כל שיש לו אחזה קרוי קהל כל שאין לו אחזה אינו קרוי קהל מ"מ חטאת שותפין היא ואין חטאת שותפין מתה:

יש ששואלים לדעת האומר קהל כהנים איקרי קהל וחטאת הצבור היא חטאת השותפין היאך אתה מוצאו שהרי חטאת אינו בא בנדר ונדבה שיהיו שנים נודרים אותה ואם חטאו שניהם הרי כל אחד חייב להביא חטאתו ופרשוה כגון ראובן ושמעון שהיו להם בהמות בשותפות וחטאו שניהם ובררו שתי בהמות מעדרם ואמרו שיפרישום לחטאות שהם חייבים והפרישום ועדיין הם של שותפות:

גמרא כיוצא בו אמר ר' יוסי כו' בפ"ב דתמורה פרש"י כיוצא בו לא אתפרש " היכא קאי עכ"ל ואולי נעלם ממנו סוגיא דהכא דקאי אחטאת לוים דקאמר ר"ש דאינה נאכלת גם התוס' שם שכתבו אהא דאמר על עבודת כוכבים שעשו בימי צדקיהו ואתיא כמ"ד צבור בעבודת כוכבים כל שבט ושבט מייתו פר ושעיר ואמטו להכי הביאו שעירי חטאת י"ב כו' עכ"ל הוא סותר סוגיא דהכא דמוקי לה אפילו כר"מ דב"ד מביאין פר א' ושעיר א' וכגון דחטאו והדר חטאו כו' ודו"ק:

שם ואמר רב יהודה אמר שמואל על עבודת כוכבים כו' כצ"ל:

בפרש"י בד"ה והנך ישראל דפיישו היכי כו' כצ"ל:

בד"ה שמעי' לר"ש כו' דחטאת השותפין אינה מתה כו' הלכך לא מיתוקמא כר"ש עכ"ל הס"ד וכצ"ל ואחר כך מ"ה ר"י אומר כולן ימותו דהכי ס"ל דאפילו חטאת צבור מתה עכ"ל לא ידענא מי הכריחו לזה דאימא דר"י ודאי מודה בחטאת הצבור דאינה מתה ולא פליג אלא בחטאת השותפין מיהו לרב יוסף דאמר כהנים איקרו קהל ניחא דע"כ לר"י אפילו חטאת צבור מתה וק"ל: