מסכת הוריות דף ד׳ עמוד ב׳

בעי רב יוסף אין חרישה בשבת מהו הכא לא מבעיא ליה לרב יוסף בדבר שאין הצדוקין מודין כלל אלא בבטול מקצת וקיום מקצת קא מבעיא ליה:

מי אמרינן כיון דקא מודו ב"ד בכולהו שאר מלאכות דשבת דאסירי כבטול מקצת וקיום מקצת דמי וחייבין:

(וכלהו) כדשנין לעיל דלא הוי עקירת כל הגוף דשומרת יום:

(וכולה) כדשנין דמושיט וזורק שרי דלא הוי עקירת כל הגוף:

(וכולה) כדשנין דהשתחואה שלא כדרכה שריא:

בחריש ובקציר תשבות דמשמע בזמן דאיכא חרישה דהיינו בשאר שני שבוע תשבות איכא שבת:

בזמן דליכא חרישה דהיינו בשביעית ליכא שבת:

נביא שהתנבא כגון שתחלתו נביא של אמת ולבסוף נביא השקר שהתנבא לעקור דבר מדברי תורה חייב ודברי הכל בחנק:

בעי רב יוסף אין חרישה כו' רישא דאבות מלאכות דפ' כלל גדול נקט אבל חרישה צדוקין מודין בה ולרב יוסף נמי בעי דבר שאין מודין בו כדלקמן אמר לך רב יוסף כו' משמע דסבר כשמואל:

ש"מ אין שבת בשביעית כו' משמע דאין צדוקין מודין בהאי דרשא אע"ג דלעיל דרשי ליה יהיה לה לשומרת (יבם) [יום]:

או שלא היה מופלא שבב"ד שם פרש"י ולא היה במנין דא"כ אפי' קטן שבהם נמי כדאמרי' לעיל שיהיו כולן בהוראה. וקשה דהא אתותב לעיל (נ"ל דצריכין לומר דלפני התו' לא היה כתוב לעיל הא דמסיק ואלא מאי כל עדת דקאמר רחמנא כו' עי' לקמן ברש"י דף (ה') [הוריות ז'] ע"א) ובת"כ מוסיף נמי אם אמר א' איני יודע דכמאן דליתי' דמיא:

אחד מהן גר או ממזר בירושלמי שעברו ומנוהו. דמי שאין ראוי להוראה נעשה כאבן:

(שייך לדף ד ע"ב) בעי רב יוסף היכא דהורו ב"ד אין חרישה בשבת פירוש איסורה מהו כיון דקא מודו בשאר מלאכות דאסור בשבת כביטול מקצת וקיום מקצת דמי והויא הוראה או דלמא כיון דעקרי לה לחרישה לגמרי כלעקור את כל הגוף דמי ואינה הוראה. ואתן למפשט דהוריה היא מדתנינן יש נדה בתורה אמאי והא עקרי דין שומרת יום כנגד יום לגמרי וש"מ. ודחינן דאמר' כדרכה אסירא וכו' כי רישא ולעולם לא עקרי לגמרי. ת"ש יש שבת בתורה כו'. ואמאי והא עקרי ליה לגמרי ודחינן דאמר' הוצאה אסירא כו' כי רישא ולעולם לא עקרי לגמרי. ת"ש יש עבודת כוכבים וכו' ולא אפשיטא בעיא דרב יוסף בהדיא:

בעי ר' זירא היכא דהורו כי החרישה והקצירה מותרות בשבתות של שנה השביעית במאי טעו בהך קרא דכתיב וביום השביעי תשבות בחריש ובקציר תשבות בזמן שהחרישה והקצירה מותרות בו אז נוהג איסורן [בשבת] אבל בשביעית דכתיב שדך לא תזרע וכו' לא אסירי מהו [הא] דקא מודו בשאר שני שבוע כביטול מקצת וקיום מקצת דמי והוי הוראה.

או דלמא כיון דקא עקרי לה לשביעית פי' לשבתות דשביעית לגמרי כלעקור את הגוף דמי וליתא הוראה. ופשיט רבינא דהוראה היא מהא דתניא בתוספתא [סוף] סנהדרין המתנבא לעקור דבר מן התורה חייב. לבטל מקצת ולקיים מקצת ר' שמעון פוטר ובעבודת כוכבים אפי' אמר היום קיימת ומחר בטילה חייב. דאלמא כי האי גוונא כביטול מקצת וקיום מקצת דמי ש"מ. והא מתניתא מתרצתא בסוף אלו הן הנחנקין:

מתני' הורו ב"ד וידע אחד מהן שטעו ואמר להן טועים אתם פי' ולא האזינו אליו. או שלא היה מופלא של ב"ד שם פי' בשעת הוראה ואע"ג דמניינם שלם דאי בו משתלם מניינם מאי איריא מופלא אפי' כל דהו דכל עדת אמר רחמנא אלא כגון שהיו יותר מע"א או שהיה אחד מהע"א גר או ממזר או נתין או זקן או שלא ראה לו בנים. פטורין כלומר אין הורייתן הוריות דכל אלו אינן ראוים להיות מכלל אלו המורים שנאמר כאן ואם כל עדת ישראל ישגו ונאמר להלן ושפטו העדה מה להלן בעינן שיהו כולן ראויין להוראה דכתיב בהו והקל מעליך ונשאו אתך דבבתי דינין מרובין מיירי כדמפרש (בע"א סנהדרין) [ספ"א דסנהדרין] אף הני דליהוו כולהו ראויין להורייה. והא דתנן זקן תרגומה שאין לו כבר תוחלת בנשים שכבר נסתבל החגב והופרה האביונה ומשום הכי לא חזי דהא בצירה ליה מאורייתא מצות פריה ורביה דלא קיים.

ויש מפרשים מפני שאינו רחמני דלא מרחם אלא מאן דאית ליה בני דכתיב כרחם אב על בנים ואיכא לאקשויי אי הכי מאי שנא זקן. ואי קשיא לך לרב חסדא דגמר ממשה מכדי כיון דקי"ל דהאי עדת ישראל בב"ד הגדול קא מיירי כדמפרש בסיפרא לישתוק קרא מיניה. הוא גופיה לגמר ממשה ואמאי גמיר מסנהדרין קטנה. דאיהי גופה ממשה גמרא.

איכא לפרוקי אי מהתם הוה אמינא הני מילי דבעי' דומין לו בדיני נפשות וכיוצא בהן. אבל (דיחידתה) [דהוראה] היא אע"ג דלא דמו קמ"ל ג"ש. אמרי' מנא לן דהורייתן בלא המופלא דהיינו ראש הישיבה אינה הוראה. ומהדרינן דאמר רב ששת וכן תנא דבי ר' ישמעאל מפני מה הורו בדבר שהצדוקין מודין בו פטורין. ס"א הורו בדבר שבתורה פטורין. הואיל והיו להן ללמוד ולא למדו:

אמר מר נאמר כאן עדה ונאמר להלן עדה אמרינן והתם מנא לן דבעינן דלא ליהוי בהו חד מהני.

אמר רב חסדא גמר מב"ד של משה שלא היה בו אחד מכל אלו. דכתיב והתיצבו שם עמך. עמך בדומין לך. ואמרינן ואימא עמך לשכינה פי' שלא יכנסו לפנים ממחיצתך. אלא אמר רב נחמן בר יצחק והקל מעליך ונשאו אתך. פי' דהא לאו בסנהדרין גדולה מיירי בפרשת יתרו. אלא בבתי דינין שבכל מקום ומקום דכתיב ואתה תחזה מכל העם וגו' ובסוף פ"א דסנהדרין מפורש [דהא] דבעיא דומין לו ילפינן מקטנה:

למדת שכל מלאכה שלא נתפרשה בהדיא שהיא מלאכה אם הורו עליה שאינה מלאכה חייבים הא כל שנתפרש איסורה בתורה אין הוראתם בה הוראה מעתה הורו שאין חרישה בשבת אין זה כלום שהרי כתוב בחריש ובקציר תשבות והרי הם עוקרים ענין חרישה לגמרי אבל אמרו אין איסור שבת בחרישה וקצירה של שבת שבשביעית שזה שאמרה תורה בחריש ובקציר תשבות בזמן שיש חרישה וקצירה בחול הוא שנאסרה בהן שבת אבל בשביעית שנאסרו אף בחול לא נפרטה בהם איסור שבת הרי זה בטול מקצת וקיום מקצת ודינם בקרבן צבור:

כבר ביארנו שזקן ממרא אינו חייב מיתה אא"כ הורה בדבר שזדונו כרת ושגגתו חטאת או שהוראתו מביאה לידי כך ולא יצא מכלל זה אלא מצות תפילין על הדרך שבארנו במקומו ובכלם דוקא בדבר שעיקרו מן התורה ופירושו מדברי סופרים שאלו חלק לעקור דבר מן התורה אין זה תחת הוראה וזיל קרי בי רב הוא ואפילו באיזה פרט של מצוה הואיל ואותו פרט כתוב בתורה וכל שכן בעקירת כל הגוף ולמדת שבכל שעיקרו מן התורה אינו חייב אא"כ הורה בקיום מקצת ובטול מקצת ושאותו בטול הוא בדבר שאין הצדוקים מודים בו אבל כל שהורה לעקור גוף מצוה שמן התורה או אף איזה פרט הכתוב בתורה בפירוש אין זה בדין זקן ממרא ועל זו אמרו כי יפלא ממך דבר ולא כל הגוף שכל שעוקר גוף מצוה של תורה סתמו זיל קרי בי רב הוא ומ"מ אף בפרט אחד אם נכתב אותו פרט שהוא חולק עליו בתורה אין כאן הוראה הא בדברי סופרים כל שחולק באיסור שעיקרו כרת וחטאת כגון חמץ לפני זמנו אע"פ שמתירה לגמרי חייב שהרי מ"מ קיום מקצת הוא הואיל ומודה בעיקר איסור הענין מיהא בזמנו:

נביא שהוחזק בנביא אמת שנתנבא לעקור איזו מצוה מן התורה לפי שעה שומעין לו כגון אליהו בהר הכרמל שהקריב בבמות בשעת איסורן וכגון אלישע שאמר וכל עץ טוב תפילו אבל אם צוה לעקרה לעולם חייב ומיתתו בחנק ואפילו באיזה פרט שבה ובע"ז אפילו הוראת שעה אין שומעין לו כלל וחייב מיתה וכל שראוי לשמוע לו ונמנע ואינו שומע חייב מיתה בידי שמים כמו שיתבאר במקומו במסכת סנהדרין צ' א' בע"ה:

המשנה הרביעית והכונה בה בביאור החלק השלישי והוא שאמר הורו בית דין וידע אחד מהם שטעו ואמר להם אלא שרבו המתירים והתירו או שלא היה מופלא שבבית דין שם פי' אפילו מנו אחר במקומו להוראה זו או שהיה אחד מהם מי שאינו ראוי לימנות בסנהדרין כגון גר או נתין או ממזר או זקן ר"ל מופלג בשנים או מי שלא ראה בנים שכל אלו אין מתמנין בסנהדרין כמו שיתבאר במקומו פטור הבית דין והצבור מפר העלם ואין כאן אלא קרבנות יחידים נאמר כאן עדה ר"ל ואם מעיני העדה ונאמר בסנהדרין ושפטו העדה וגו' מה להלן כלם ראויים אף כאן וכו':

זהו ביאור המשנה וכן הלכה ולא נתחדש עליה בגמרא דבר:

המשנה החמישית והכונה בה בביאור החלק הרביעי והוא שאמר הורו בית דין שוגגין ועשו הקהל שוגגין על פי הוראתם מביאין פר וזהו פר העלם דבר של צבור הגמור מזידים ועשו שוגגין ר"ל שהורו בית דין להתיר דבר האסור בזדון ועשו הקהל שוגגין ר"ל שסומכין על הוראתם בית דין פטורים מן הקרבן ואע"פ שמשל צבור היה בא הואיל ולשם בית דין היה בא פטורים שהרי מזידין הם ואין מקום לקרבן הבא על שמם והעושים מביאים קרבן עצמם כשבה או שעירה בשגגת שאר עבירות ועז בת שנתה בשגגת ע"ז שוגגים ועשו מזידים ר"ל שהוראת בית דין היתה בטעות ושגגה אבל הקהל טעו אחריהם מזידים והוא שידעו רובם שטעו ושאין ראוי לקבל מהם ואין כאן טעות מצוה לשמוע הואיל ורוב קהל ידעו בכך הרי הם מזידים גמורים ונמצאו אלו ואלו ר"ל בית דין וצבור פטורין בית דין פטורין שהרי לא טעו על פי הוראתם שהרי הרגישו בטעות והעושים פטורין שהרי מזידין הם והתבאר בגמ' גם כן שאם הורו התר חלב ונתכון לאכול שומן ואכל חלב שחייב בקרבן יחיד שלא הוראת בית דין הטעתו אלא שגגתו ואינו מצטרף להשלים מנין השוגגין:

זהו ביאור המשנה ופסק שלה ולא נתחדש עליה בגמרא דבר שלא ביארנוהו:

המשנה הששית והכונה בביאור ענין חלק חמישי והוא שאמר הורו בית דין ועשו כל הקהל או רובם על פיהם שזהו פר העלם דבר של צבור הגמור בית דין מביאים פר פירוש בשגגת שאר עבירות ובע"ז פר ושעיר דברי ר' מאיר ר' יהודה אומר שנים עשר שבטים מביאין שנים עשר פרים שכל שחטאו רוב צבור אפילו היה מעוט מנין השבטים אפילו היה שבט אחד לבד מביאין פר לכל שבט ושבט ובע"ז פר ושעיר לכל שבט ושבט ור' שמעון אומר שלשה עשר פרים אחד לבית דין ואחד לכל שבט ושבט והלכה כר' יהודה שצבור מביאין ולא בית דין הורו בית דין ועשו שבעה שבטים וכו' בא להשמיענו שאם שגגו רוב שבטים אע"פ שהם מעוט צבור הרי הוא נדון כרוב שכל שיש בו רוב מצד אחד או למנין צבור או למנין שבטים נדון הוא ברוב לענין זה והלכך כל ששגגו שבעה שבטים על פי הוראת הבית דין ר"ל בית דין הגדול מביאין כל השבטים פר ובע"ז פר ושעיר דברי ר' מאיר ר' יהודה אומר כל השבטים מביאין פר לכל שבט ושבט ובע"ז פר ושעיר לכל שבט ושבט שאף אלו שלא חטאו מביאים על ידי אותם שחטאו כאלו היה רוב צבור אחר שיש כאן רוב שבטים ור' שמעון אומר שמנה וכו' ואלו שלא חטאו ולא כלום אלא אם כן היה שם רוב צבור והלכה כר' יהודה הורו בית דין של אחד מן השבטים ושגג אותו השבט על פיו ולא היה בו רוב צבור אותו השבט חייב שהרי לענין בית דינו רוב הוא ושאר השבטים פטורים שהרי אין כאן לא רוב צבור ולא רוב שבטים דברי ר' יהודה ופי' בגמ' שלדעתו שבט אחד בהוראת בית דין הגדול כל השבטים מביאים הואיל ושבט אחד אקרי קהל ואע"פ שאין באותו השבט רוב צבור ואין הלכה כמותו בשני אלו וחכמים אומרים שאפילו היה אותו השבט רוב צבור אין חייבין אלא על הוראת בית דין הגדול של שבעים ואחד והלכה כחכמים:

בד"ה בעי רב יוסף כו' הכא לא מבעיא ליה לרב יוסף בדבר שאין הצדוקין כו' עכ"ל ר"ל דלפי אבעייתו הכא לא בעי רב יוסף דלחייב דוקא בדבר שאין הצדוקין מודין בו דהא חרישה בשבת ודאי הצדוקין מודים בו מיהו לענין דינא ודאי דבעינן נמי דבר שאין הצדוקין מודים בו דמסתמא לא פליג אברייתא דר' ישמעאל וכ"כ בתוס' דלא פליג אדשמואל דלעיל ודו"ק:

בד"ה ואמר להן טועים כו' דבעינן עד שיורו כולן כדאמרינן כו' עכ"ל לכאורה דר"י דאמר לעיל הכי דבעינן עד שיורו כולן הא אתותב גם רש"י בעצמו פי' לקמן דילפינן מאם כל עדת דאם איתא לכולהו כו' והיינו דדריש הכי לעיל למאי דאתותב ר"י וצ"ל דלאו דוקא פרש"י דבעינן עד שיורו כולן כן בפירוש אלא בשתיקה סגי ולא אתי אלא לאפוקי אם אמר בפי' טועים אתם כדקתני הכא ודו"ק:

בד"ה או שלא היה מופלא כו' לכך נתמנה אחר בסנהדרין עכ"ל כצ"ל:

בד"ה אמר רב חסדא כו' בת"כ עדת ישראל עדה המיוחדת כו' עכ"ל ק"ק דנקט הך דרשא דת"כ ושביק דרשא דתנן במתניתין לקמן אין חייבין אלא על הוריית ב"ד הגדול שנאמר עדת ישראל ישגו ולא עדת אותו שבט ויש ליישב ודו"ק:

מתני' או שלא היה מופלא עי' סנהדרין דף טז ע"ב תד"ה אחד:

רש"י ד"ה או זקן וכו' וקשיא לי. עי' סנהדרין דף ל"ו ע"ב וברש"י שם:

שם מתני' שוגגים ועשו מזידים הרי אלו פטורין גם הכא הו"מ למיתני דמביאים כשבה או שעירה שהם מזידים שידעו שהב"ד לא הורו כהוגן וידעו שהוא בלאו אבל לא ידעו מכרת דס"ל לר' יוחנן בשבת (דף ס"ט ע"א) דשגגת (קרבן) [בכרת] שמה שגגה וכן לר"ל משכחת דידע שאסור ושגג גם בלאו: