מסכת הוריות דף ג׳ עמוד ב׳

או לא בעינן ההוא בית דין דהורו להם מעיקרא דתהוי להו ידיעה כלומר לא בעינן דתהוי להו ידיעה לב"ד קמא ומצטרפי:

עד שתפשוט הוראה בכל עדת ישראל דהיינו אותן שישבו להורות:

כגון שהרכין ההוא אחד מהם או תלמיד בראשו דנראה כהודה לדבריהם ונגמרה הוראה:

במארה אתם נארים וגו' כגון שהגוי כולו דיכולין לקבלה: הכי משמע אי איכא גוי כולו וקא עבר עליה האי גברא אותי אתם קובעים והכי כתוב בספרים במס' עבודת כוכבים בפ' אין מעמידין:

אי איתא לכולהו סנהדרין של שבעים וא':

הויא הוראה אע"פ שלא הורו כל אותן שישבו להורות:

שיבא אופתא:

מתני' הורו ב"ד ועשו רוב צבור על פיהם:

כל הוראה שיצתה ברוב צבור למעוטי דאם חטאו חצי צבור ועשה גם הוא חייבין:

שעירי עבודת כוכבים משום הכי נקיט לשון רבים דאיכא טובא שעירים שעירי ראש חודש ושעירי רגלים שהן מרובים. ואיידי דקאמר התם שעירים נקיט נמי הכא אע"ג דאינו [אלא] אחד כמו פר העלם:

משל דרבי אליעזר כו' תימה דהתם בספק אכל ספק לו ולכולי עלמא אבל הכא לו אין ספק. וכן בסומכוס. מיהו יש לומר דבהא תרוייהו שוין דספק הוי:

א"ר יוחנן ס"א ר' נתן מאה שישבו להורות פי' אם הי' ב"ד שבירושלים מאה איש והורו לעבור ועשו רוב הקהל אין חייבין פר ב"ד עד שיורו כולן. שנאמר ואם כל עדת ישראל ישגו עד שישגו כולן.

אמר רב הונא בריה דרב יהושע הכי נמי מסתברא דבכל התורה כולה קיי"ל רובו ככולו והכא כתב כל עדת הואיל וכך אפילו הן ק'. פי' אילו כך היה דבהוראת רוב ב"ד סגיא לימא רחמנא ואם עדת ישראל ואנן הוינן אזלין בסוגין דכל אורייתא דברובא סגיא מדטרח וכתב כל ש"מ דבעינן הוראת כולהו. ואותבינן עלה מהא דתניא הורו ב"ד ונודע לאחד מהן שטעו ואמר להן טועים אתם הרי אלו פטורין טעמא דאמר להו הא שתיק חייבין אמאי והא לא אשוי בהדייהו ודחינן הכא במאי עסקינן דכרכיש רישיה. ס"א כגון שהרכין רישיה והיינו הך. פי' לא תימא הא שתיק חייבין. אלא הא נענע ראשו חייבין דהוי (במשנה) [כמודה] תו אותיבא מהא דתנן בפרקין כי האי גוונא ודחינן כקמייתא ואותיב רב משרשיה מהא דאמרו רבנן בע"ז פרק אין מעמידין סמכו רבותינו על דברי רשב"ג ועל דברי ר' אלעזר ב"ר צדוק שהיו אומרים אין גוזרין גזרה על הצבור אא"כ רוב הצבור יכולין לעמוד בה ואמר רב אדא בר אהבה מאי קרא במארה אתם נארים ואותי אתם קובעים הגוי כולו אי איכא גוי כולו וקא עבר עליה האי גברא אותי אתם קובעים אי לא לא. פי' ה"ק אי איכא גוי כולו בגזרה (דאי) במארה אותן שעוברין עליה גוזלין אותי ואי לא לא. והכי קא מותבינן דהא הכא כתיב הגוי כולו ואפילו הכי בתר רוב צבור אזלי רבנן וש"מ דאע"ג דכתיב כל בתר רובה ניזיל ותיובתא דר' יוחנן תיובתא אמרי אלא מאי אם כל עדת כלומר מאי אצטריך כל ומהדרינן הכי קאמר רחמנא אי איכא לכולה סנהדרין פי' ע"א כדתנן בתחלת סנהדרין. סנהדרין גדולה היתה שם של ע"א הויא הוראה ואי לא לא הויא הוראה.

א"ר יהושע בן לוי עשרה שיושבין כו' כבר פירשתי בתחלת סנהדרין:

מתני' הורו ב"ד וידעו שטעו וחזרו בהן ופי' [ואחר] שעשו הצבור בין שהביאו כפרתן ובין שלא הביאו כפרתן והלך יחיד ועשה על פיהן אע"פ שנודעה להן והביאו כפרתן. ר"ש פוטר הואיל וברשות ב"ד עשה ובהדי צבורא לא מצטרף דהא בתר דיתבי עבר ר' אלעזר אומר ספק (כו') [לכך] מביא אשם תלוי כאדם שאכל ספק חלב. ואיזהו החייב באשם תלוי זה היושב בביתו בשעת ידיעת הצבור ברשות ב"ד אינו לגמרי דהיה לו לשאול ברשות עצמו אינו דהא לא ידע היכא דאזל ליה למדינת הים קודם ידיעתו הורה ר"ע שהוא קרוב לפטור מן החובה א"ל בן עזאי ומה שנה זה מן היושב בביתו א"ל שהיושב בביתו אפשר לו שישמע שחזרו בהן וזה אי אפשר לו שישמע:

אמר רב יהודה אמר רב מאי טעמא דר"ש דפטר הואיל וברשות ב"ד עשה. איכא דאמרי אמר רב יהודה (אמר שמואל) אמר רב אומר היה ר"ש כל הוראה שפשטה ברוב צבור יחיד העושה אותה פטור לפי שלא ניתנה הוראה אלא להבחין בין שוגג למזיד פי' לא ניתן הפר הקרב על ההוראה אלא להבחין שכל מי שידע בו לא יוכל לומר מזיד הייתי והאי כיון דלא ידע בו שוגג הוא ואותיבנא מהא דתניא בתוספתא שקלים פר העלם דבר של צבור ושעירי עזים בתחלה מגבין להן דברי ר"ש. ר' יהודה אומר מתרומת הלשכה הן באין אמאי פטור כי פשטה בצבור והא כיון דגבו איתידע ליה. ודחינן אי בעית תימא [כגון כו' ואב"א כגון כו' ואב"א] סבר לה כההוא תנא דתני בתחלה מגבין דברי ר' יהודה ר"ש אומר מתרומת הלשכה הן באין. תניא הורו ב"ד ועשו הקהל וידעו שטעו וחזרו בהן בין הביאו כפרתן בין לא הביאו כפרתן והלך יחיד ועשה על פיהן ר"ש פוטר. ור"מ מחייב פי' כשבה או שעירה ר' אלעזר אומר ספק סומכוס אומר תלוי ואמרינן מאי איכא בין ר' אלעזר לסומכוס א"ר יוחנן אשם תלוי איכא בינייהו לר' אלעזר מייתי אשם תלוי לסומכוס לא מייתי. א"ר יוסף משל דר"א למה הדבר דומה לאדם שאכל חתיכה וכסבור שהיא שומן ואח"כ נודע לו שספק חלב ספק שומן היתה שצריך להביא אשם תלוי.

פי' כן נמי זה היחיד עשה ואיכא למימר מזיד ואיכא למימר שוגג הלכך מייתי אשם תלוי (שייך לדף ד ע"א) ולא מבעיא למאן דאמר צבור מייתי הפר דהא מפרסמא מלתא ואיכא למימר בדעת עצמו תלה דחייב. דתניא בתוספתא (פ"א) יחיד שעשה בהוריית עצמו חייב שנאמר והנפש אשר תעשה וגו' אלא אפילו למאן דאמר ב"ד מייתו קרוב לחובה הוא דאי שאיל הוו אמרי ליה:

בית דין זה שהוראתם מחייבת קרבן צבור לשוגגים על פיהם אינו אלא בבית דין הגדול של שבעים ואחד ואם חסר אחד מהם אינו כלום ואם חסר מופלא שבבית דין אפילו השלימו אחר במקומו אינו כלום הא נצטרפו אחרים עמהם בהוראה אין מצריכין שיורו כלם אלא כל סנהדרין:

הורו רוב סנהדרין ואמר להם אחד מהם או מיעוט הסנהדרין שטעו ורבו המתירין והתירו אין זה כלום הא אם שתקו הואיל והורו רבם ולא היה שם חולק אע"פ שלא הודו לדבריהם אף בכרכוש הראש הואיל ושתקו מ"מ ושגגו רוב העם על פי הוראתם דינם בקרבן צבור ומ"מ אלו ששתקו הואיל ונודע להם הטעות לא נקראו תולין בבית דין וחייבים בקרבן עצמם:

כשם שאם חסר אחד מן הסנהדרין אין ההוראה מחייבת קרבן צבור כך אם היה בחשבונם אחד שלא היה ראוי להיות ממונה בסנהדרין כגון גר או נתין או ממזר או זקן או שלא ראה בנים אין זה הוראה המחייבת קרבן לצבור כמו שיתבאר:

בית דין שהתקינו לתקן איזו תקנה לאסור איזה דבר או לגזור איזו גזרה צריך שיבדקו תחלה אם רוב הצבור יכולין לעמוד בה אם לאו וכל שיראה להם אחר בדיקתם שאין רוב צבור יכולין לעמוד בה אין להם לגזרה כלל נראה להם מתחלה שיהו יכולין לעמוד בה וראו אחר גזרתם שאין יכולין לעמוד ושלא פשטה ברוב צבור הרי זו בטלה ואין להם להשתדל בהעמדתה היו סבורים אחר גזרתם שפשטה בכל ישראל ולאחר זמן בדקו בכל ישראל ומצאו שלא פשטה אפילו נזדמן כך בזמן בית דין של אחריהם יש לאותו בית דין לבטלה אפילו היה הראשון גדול בחכמה ובמנין וכן התבאר במסכת ע"ז ל"ו א':

כבר ידעת היאך הזהירה תורה על הדיינים והחמירה בהם בכל צד שלא לעות את הדין אף כל שמצטרפים עמהם בהוראה אע"פ שלא נתמנו בדיינים צריך שידקדקו בדבר ולא יתרשלו בעצמם מצד שלא נתמנו על כך שהקולר תלוי אף בצוארם ואפילו תלמיד לפני רבו שראה הטיית הדין לא ישתוק אלא יודיע דעתו עד שיצא הדבר לאמתו מגדולי החכמים כשהיה דין בא לפניהם היה מכנס הרבה מן היודעים עד שמתוך כלם יצא הדין לאמתו ואף באיסור והתר ראוי לעשות כן כדי שיתרחק מן המכשולות שרוב דעות מגלים את הצפונות ועצים קטנים מדליקים את הגדולים:

המשנה השניה והוא מענין משנה שלפניה והוא שאמר הורו בית דין כלומר וכבר שגגו רוב העם על פי הוראתם שנמצא הצבור חייבים בקרבן ואח"כ נודע להם טעותם וחזרו בהם בין שהביאו כפרתם בין שלא הביאו כפרתם והלך אחד אח"כ שלא נודעה חזרתם ושגג על פי הוראתם ר' שמעון פוטר ור' אליעזר אומר ספק ולענין פירוש לפי מה שכוללת סוגיית הגמרא אתה צריך לבאר שהם סוברים יחיד שעשה בהוראת בית דין פטור ואע"פ שבמסכת שבת פרק המצניע צ"ג א' אמרו במקצת נסחאות ר' שמעון לטעמיה דאמר יחיד שעשה בהוראת בית דין חייב וכן ביבמות פרק האשה רבה אמרו כן בר' אליעזר אפשר שהם שונין בכאן משנתם לדברי חכמים של משנה ראשונה ומ"מ לענין פסק אתה מפרשה שר' שמעון פוטר ומצטרף עם רוב הצבור ור' אליעזר אומר ספק ומפרש בגמ' לדעתו שמביא אשם תלוי ואח"כ אתה מפרש דבר זה דוקא בשישב לו בביתו כלומר שהיה במדינה והרי שהיה לו לשאול ולחקור וכיון שלא חקר הרי זה כמי שנסתפק אם חטא אם לא חטא אבל מי שהלך למדינה אחרת הרי זה תולה בבית דין לגמרי ופי' בגמ' שאפילו לא יצא עדין הואיל והוא נבהל לצאת תולה בבית דין הוא ולענין פסק בהלך למדינה אחרת או נבהל לצאת תולה בבית דין הוא ומצטרף עם רוב הצבור אע"פ ששגג אחר ידיעה וביושב בביתו יש פוסקים שהוא באשם תלוי ויש פוסקים שהוא חייב בקרבן יחיד:

זהו ביאור המשנה ופסק שלה ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הם:

פר העלם דבר של צבור ושעירי ע"ז אע"פ שמשל צבור הם באים לא היו נוטלין אותם מתרומת הלשכה אלא גובים הגזברים אותם מבעלי בתים מתחלה ולוקחין אותם ושמא תאמר במשנתנו שאמרה אפילו לאחר שהביאו כפרתם היאך אפשר בהביאו כפרתם שלא ידע אפשר שגבו סתם או שלא היה בביתו:

גמ' עד שישגו כולן עד שתפשוט הוראה בכל עדת ישראל כ"ה בילקוט וכן נראה מפרש"י ע"ש:

שם אפילו הן מאה תנן הורו ב"ד וידע כו' כצ"ל:

שם ואלא מאי כל עדת דקאמר כו' נ"ל לפרש דהתם גבי העובד כוכבים כולו איצטריך למכתב רובו ורובו ככולו אבל הכא לא איצטריך למכתב כלל כל עדת לאשמועינן רובו ככולו דלענין הוראה ודאי רובו ככולו דכבר כתיב אחרי רבים להטות ולהכי קאמר מאי כל עדת וגו' דאי נמי רובו ככולו לא איצטריך ליה וקאמר אי איכא כולו כו' ודו"ק:

בפרש"י בד"ה או לא בעינן ההוא ב"ד כו' כלומר לא בעינן דתיהוי להו ידיעה כו' עכ"ל נראה מפירושו דכן היה גרסתו בגמרא או לא בעינן ההוא ב"ד כו' וק"ל:

בד"ה לפי שלא נתנה כו' ב"ד פטור פ"א לא נתנה כו' התולה בה אלא להכיר כו' עכ"ל כצ"ל:

בגמ' דבכל התורה כולה קי"ל רובו ככולו לשון דבכה"ת כולה לאו דוקא עי' נזיר דף מ"ב ע"א וכיוצא בזה בשבועות דף ל"ז ע"א ברש"י ד"ה לא אשכחן:

שם ואלא מאי כל עדת עי' לקמן דף ד' ע"ב תוס' ד"ה או. ובסנהדרין דף ט"ז ע"ב תוס' ד"ה אחד:

רש"י ד"ה לפי שלא נתנה ויחיד שעשה. עי' שבת צ"ג ע"א תד"ה ה"ג:

אֵין גּוֹזְרִין גְּזֵרָה עַל הַצִּבּוּר אֶלָּא אִם כֵּן רֹב הַצִּבּוּר יְכוֹלִין לַעֲמֹד בָּהּ. נראה לי בס"ד הטעם דמדתו יתברך לדון את העולם אחר הרוב וקיימא לן בעלמא 'רוב ככל' ולכן צִּבּוּר למפרע רוֹב צ ' כלומר רוב צדיקים כי צד"י צדיק כמו שאמרו בגמרא דשבת בפרק הבונה (שבת קד.) והיינו אם יש רוב צדיקים אז יש להם דין צבור ולכן 'אֵין גּוֹזְרִין גְּזֵרָה אֶלָּא אִם כֵּן רוֹב צִּבּוּר יְכוֹלִין לַעֲמֹד בָּהּ' דאז אם המיעוט לא קיימו לא יצא מזה תקלה שיקטרגו עליהם להעניש העולם בעבור אותם המיעוט שלא קיימו אותה דהעולם נידון אחר רובו וכאלו כולם קיימו וכאלו כולם צדיקים ועל ידי כך אותם המיעוט ילקו ושאר הציבור וכללות העולם לא ילקו.

עֲשָׂרָה שֶׁיּוֹשְׁבִין בְּדִין קוֹלָר תָּלוּי בְּצַוַּאר כֻּלָּן הא דתלה הקולר בצואר, נראה לפרש בס"ד דאמרו רבותינו ז"ל (סנהדרין ז.) לעולם יראה הדיין חרב מונחת לו בין ירכותיו וגיהנם פתוחה מתחתיו, ולפי זה צריך שיהיה הדיין עיניו רואות למטה ולא למעלה ומי שתולין לו קולר בצוארו מוכרח שיהיו עיניו רואות למטה כי הקולר מכביד על ערפו ומרכין ראשו למטה לזה אמר עשרה שיושבין בדין צריכין לצייר בדעתם כאלו יש קולר תלוי בצואר כולן דאז ראשם ועיניהם מסתכלים למטה לראות כאלו חרב בין ירכותם וגיהנם פתוחה מתחתם. ועוד נראה לי בס"ד ענין הקולר הזה דנקיט הכא דאמרו רבותינו ז"ל במדרש (בראשית רבא פרשה יג) אין קול אלא גשמים שנאמר תְּהוֹם אֶל תְּהוֹם קוֹרֵא לְקוֹל צִנּוֹרֶיךָ (תהלים מב, ח) גם אמרו רבותינו ז"ל בגמרא אין הגשמים נעצרים אלא בשביל עוות הדין ולהפך בדין אמת חיים באים לעולם גם איתא באותיות דרבי עקיבה אין רי"ש אלא חולי ומכה שנאמר 'כָּל רֹאשׁ לָחֳלִי' (ישעיה א, ה) נמצא העדר ומניעת הגשמים שהם מכונים בשם 'קול' וביאת החולי שמכונה בשם 'רי"ש' כל זה תלוי בצואר הדיינים שהם מסבבים העדר המטר שנקרא בשם קול וביאת החולי שרמוז באות ר' וצירוף שניהם הוא קוֹלָר שהוא קוֹל ר ' וזהו שאמר עשרה שיושבים בדין צריכין לצייר ולחשוב בדעתם כי הנזק שיהיה בקול ר' שהוא עצירת הגשם וביאת החולי תלוי בצואר כולם כי הם המסבבים שתי נזקין אלו שהם צירוף קולר ואם ידונו אמת תהיה להפך שבזכותם ירד הגשם שהוא קול ויסתלק החולי שהוא ר'. והא דנקיט עשרה נראה כי השלשה הם בית דין ואם כן כל היתר על שלשה כאלו ליתיה וכנטול דמי ולמה יצטרפו לענין העונש אך אם הם עשרה שיש צורך בשבעה היתרים בשביל השראת שכינה כי על ידם שכינתא שריא עלייהו להכי הקולר תלוי בצואר כולן כי כיון דהוצרכו השבעה להצטרף עם השלשה בשביל השראת שכינה יצטרפו גם לענין העונש שיהיה הקולר תלוי בצואר כולם ביחד בהשואה אחת.

מַייתֵי עֲשָׂרָה טַבָּחֵי הא דבחר במספר עשרה, נראה לי בס"ד על פי מה שאמר הרב נ"ב ז"ל בשם חסד לאברהם דלכך היו מערבים בסימני הקטורת חלבנה שריחה רע עם עשרה סמנים טובים להורות כי כח רשע אחד יתבטל בעשרה צדיקים שיצטרף עמהם עיין שם, ולכן חש פן ח"ו ישגה ויתיר את האסור דנמצא כח איסור איכא בהוראה זו לכך מביא צירוף עשרה כדי שזכות העשרה יבטל כח האיסור אם ישנו באותה הוראה והיה כלא היה והוצרך לפרש ממתא מחסיא לומר שהיה מביא טבחי שהם חכמים דאפשר אלו טבחי דמתא מחסיא היו ידועים לכל שהם חכמים.