מסכת הוריות דף י״ג עמוד א׳

פרשת פר כהן משיח כתיבא ברישא והדר כתיבא פר העלם דבר של צבור ועשה לפר כאשר עשה לפר החטאת דהיינו לפר כהן משיח למה ליה למיהדר וכתב כאשר שרף את הפר הראשון:

וכפר בעדו והדר ובעד ביתו ובעד כל קהל ישראל:

פר דעבודת כוכבים הוי עולה:

חסירא אל"ף למימרא דעולה קדמה:

כמשפט כתיב ביה בפר דעבודת כוכבים דבתר כתיבה אזלינן ועולה ברישא כתיבא:

שעיר יחיד קודם לכבשת יחיד כגון שהיו שנים זה הביא כשבה וזה הביא שעירה:

שכן נתרבתה באליה דעז אינה טעונה אליה:

בגין יום בגלל יום כבש גלל עומר וכבשים בגלל שתי הלחם:

פר משיח ופר העדה עומדין ליקרב כבר ביארנו שפר משיח קודם לכל מעשיו וכן הדין הואיל ומשיח מכפר ועדה מתכפרת דין הוא שיקדים מכפר למתכפר וכן הוא אומר וכפר בעדו ובעד ביתו ובעד כל קהל ישראל:

פר הבא על המצות לצבור כבר ביארנו שהוא קודם לפר הבא על ע"ז מפני שפר העלם דבר של צבור חטאת ופר הבא על ע"ז עולה וחטאת קודם לעולה בכל מקום שנאמר והקריב את אשר לחטאת ראשונה מה תלמוד אם ללמד שתהא חטאת קודם לעולה הרי כבר אמור ואת השני יעשה עולה כמשפט אלא להיות זה בונה אב שתהא חטאת קודמת לעולה בכל מקום ואפילו חטאת העוף קודמת לעולת בהמה ולא סוף דבר בהקרבה אלא אף בהפרשה מפריש חטאת תחלה וזהו שאמרו ביולדת שנאמר בה אחד לעולה ואחד לחטאת לא הקדימה הכתוב אלא למקראה אין הכונה בה לקריאת השם כמו שפירשו רבים אלא לקריאת הפסוק לבד ומ"מ קרבנות החג קרבים על סדר הכתוב בתורה פרים תחלה ואילים אחריהם וכבשים אחריהם ושעירים אחריהם אע"פ שהשעירים חטאות ושאר הקרבנות עולות מפני שכתוב בהם כמשפט כלומר כמשפט הכתוב בהם:

פר ע"ז קודם לשעיר שלה אע"פ שהפר עולה והשעיר חטאת מפני שכתוב בו גם כן כמשפט שעירי ע"ז קודמין לשעיר נשיא שזה צבור וזה יחיד וצבור קודם ליחיד שעיר נשיא קודם לשעירת יחיד שזה מלך וזה הדיוט שעירת יחיד קודמת לכבשת יחיד ואע"פ ששניהם חטאת מפני שהשעירה ראויה לבא על הכרתות שמביאים עליהם חטאת והכבשה אינה באה אלא על שגגת ע"ז עומר קודם לכבש הבא עמו ושתי הלחם קודם לשני כבשים הבאים עמהם שכל הבא בשביל היום קודם לבא בשביל הלחם:

יש דברים בענין זה שלא נתפרשו בכאן והוא שמנחת האיש קודמת לשל אשה של חטים לשל שעורים של חוטא לשל נדבה מנחה ליין יין לשמן שמן ללבונה לבונה למלח מלח לעצים חטאת קודמת לאשם חוץ מאשם מצורע שקודמת לחטאתו אשם קודם לתודה ואיל נזיר תודה ואיל נזיר לשלמים והתודה לאיל נזיר שלמים לבכור בכור למעשר בהמה מעשר בהמה לעופות עופות למנחות ומ"מ אם היו שם חטאת העוף ועולת בהמה ומעשר בהמה מקריב חטאת ואחריו עולה ואחריו מעשר וכל שהיו שם קרבנות הרבה ממין אחד פרים קודמין לאילים ודברים אלו כלם בשבאו כאחד אבל אם לא באו כאחד הבא ראשון קודם וכל הקודם בהקרבה קודם באכילה ויש דברים שהבחירה בידו להקדים איזה שירצה כגון מנחת נדבה ומנחת חוטא וכן במה שאמרו שדם חטאת קודם לדם עולה ואברי עולה קודמין לאמורי חטאת היו שם דם חטאת ואיברי עולה איזה שירצה יקדים וכן דם עולה ואימורי חטאת או דם עולה ודם אשם וכן מה שאמרו שהתדיר קודם לשאינו תדיר וכן שהמקודש קודם לשאינו מקודש באו לפניו תדיר ומקודש יקריב איזה שירצה ודברים אלו ארוכים ומסתעפים לכמה ענפים יתבארו במקומם בע"ה:

כבר ביארנו שבבני אדם גם כן קודמין קצתם לקצתם לפי מדרגתם מעתה מי שהיה הוא ורבו ואביו בבית השבי הוא קודם לרבו שאדם קרוב אצל עצמו ורבו קודם לאביו ובלבד ברבו מובהק כמו שביארנו במציעא ואמו קודמת לכלם:

חבר קודם למלך שחכם שמת אין לנו כיוצא בו מלך שמת כל ישראל ראויין למלכות מלך קודם לכהן גדול שנאמר בדוד ויאמר להם קחו את עבדי אדוניכם הרי שקרא עצמו אדון אצל צדוק כהן גדול קודם לנביא שנאמר ומשח אותו שם צדוק הכהן ונתן הנביא הקדים כהן לנביא ואומר שמע נא יהושע הכהן הגדול אתה ורעיך היושבים לפניך שמא תאמר הדיוטות היו תלמוד לומר כי אנשי מופת המה ואין מופת אלא נבואה שנאמר ונתן אליך אות או מופת כהן משיח קודם לכהן מרובה בגדים מרובה בגדים קודם למשיח שעבר מחמת שאירע לו פסול ר"ל קרי ושעבר מחמת פסול הואיל ויש לו טהרה קודם לשעבר מחמת מום ושעבר מחמת מומו קודם למשוח מלחמה ומשוח מלחמה קודם לסגן והוא כהן שהיו ממנין שיהא מזומן אם יארע פסול לכהן גדול והוא כמו משנה לכהן גדול והוא הנקרא ממונה ועומד תמיד לימין כהן גדול וכל הכהנים תחתיו סגן קודם לקתיקול ואע"פ שלא הוזכר קתיקול כאן כך הוא בסדר התמיד והוא שהיו ממנין שני כהנים להיותם לסגן כסגן לכהן גדול קתיקול קודם לאמרכל ואמרכל הוא שהיו ממנין שבעה כהנים להיות מפתחות העזרה בידם ואין פותחין עד שיתקבצו כולם אמרכל קודם לגזבר וגזבר הוא שהיו ממנין שלשה כהנים גזברים לגבות כל ההקדשות ולפדות הראוי לפדות מהם ומוציאין אותם לדברים הראויים להוצאה גזבר קודם לראש המשמרה וענין המשמרות כבר ביארנוהו במסכת תענית וכל משמר היו ממנין אחד מהם על ראש כלם ראש המשמרה קודם לראש בית אב וכבר ביארנו ג"כ במסכת תענית ענין בתי אבות שהמשמרה היתה מחלקת עצמה לשבעה בתי אבות בית אב לכל יום וכל בית אב ממנין עליהם אחד להיות להם לראש ראש בית אב קודם לכהן הדיוט:

אע"פ שהקדמנו לענין זה משוה מלחמה לסגן דוקא להחיותו או שאם היה בבית השבי לפדותו תחלה וכן לכל ענין שבמעלה וקדושה אבל לענין מה שהותר בכל כהן ליטמא למת מצוה מטמא משוח מלחמה ולא סגן והוא שאמרו סגן ומשוח מלחמה שהיו מהלכין בדרך ופגע בהם מת מצוה מוטב שיטמא משוח מלחמה ואל יטמא סגן שמא יארע פסול לכהן גדול ונכנס סגן ומשמש תחתיו:

אף אלו שביארנו במשנה שקודמין זה לזה אע"פ שהדבר מבואר בעצמו יש בכלם רמז או מן המקרא או מן הסברא כהן גדול ללוי שנאמר ובני עמרם אהרן ומשה ויבדל אהרן להקדישו קדש קדשים לוי קודם לישראל שנאמר הבדיל י"י את שבט הלוי ישראל קודם לממזר שזה מיוחס וזה אינו מיוחס ממזר קודם לנתין שזה בא מטפה כשרה וזה בא מטפה פסולה נתין קודם לגר שזה גדל עמנו בקדושה וזה לא גדל עמנו בקדושה גר לעבד משוחרר שזה היה בכלל ארור וזה לא היה בכלל ארור ממזר תלמיד חכם קודם לכהן גדול עם הארץ שנאמר יקרה היא מפנינים מכהן גדול שנכנס לפני לפנים:

גמ' ראשון קודם לפר עדה בכל מעשיו ותנו רבנן פר כהן כו' כצ"ל:

שֶׁנֶּאֱמַר וּמָשַׁח אֹתוֹ שָׁם צָדוֹק הַכֹּהֵן וְנָתָן הַנָּבִיא (מלכים א א, לד). קשא מנא ליה דכהן גדול עדיף, דילמא שוים הם אך כיון דשנים הם מוכרח להזכיר אחד קודם חבירו? ועוד קשא למה לא הביא מפסוק שקדם לזה דכתיב וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ דָּוִד קִרְאוּ לִי לְצָדוֹק הַכֹּהֵן וּלְנָתָן הַנָּבִיא (מלכים א' א, לב)? ונראה לי בס"ד חדא מתרצא בחברתה כי באמת בהזכרת שמם בזה את זה ליכא ראיה כיון דמוכרח להזכיר אותם זה אחר זה אף על גב דהם שוים ולכן לא הביא מפסוק הראשון ד'קִרְאוּ לִי לְצָדוֹק הַכֹּהֵן' אך מפסוק השני שפיר איכא הוכחה דאי איתא דשוים הם הוה ליה להזכירם בפסוק השני נתן קודם צדוק דאז בזה ידעינן דשוים הם כיון דבמקום אחד הזכיר צדוק קודם ובמקום אחר הזכיר נתן קודם על דרך שאמרו רבותינו ז"ל בפסוק (שמות ו, כו) הוּא אַהֲרֹן וּמֹשֶׁה אֲשֶׁר אָמַר הֳ' לָהֶם הוֹצִיאוּ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם עַל צִבְאֹתָם הֵם הַמְדַבְּרִים אֶל פַּרְעֹה מֶלֶךְ מִצְרַיִם לְהוֹצִיא אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרָיִם הוּא מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן, וכיון דפעם מקדים לאהרן ופעם מקדים למשה ללמדך דשקולים, והכא נמי הוה ליה להזכיר בפסוק שני נתן קודם לצדוק ללמד דשקולים ושוים הם, אלא ודאי שמע מינה דכהן גדול עדיף מנביא.

מִפְּנֵי מָה הַכֶּלֶב מַכִּיר אֶת קוֹנוֹ וְחָתוּל אֵינוֹ מַכִּיר אֶת קוֹנוֹ פירש הרמ"ה ז"ל האי קונו דאמר הכא אינו רצונו לומר 'בוראו' אלא רצונו לומר 'בעליו' כדכתיב יָדַע שׁוֹר קֹנֵהוּ (ישעיה א, ג) וכן אמר הכתוב וְחִשַּׁב עִם קֹנֵהוּ (ויקרא כה, נ) וכן הדרך שהכלב מכיר את בעליו והולך אחריו לכל מקום שהוא הולך ומשמרו מה שאין כן בחתול עד כאן דבריו. והנה הכרת הכלבים לבעליהן ותוקף החברה והאהבה שביניהם רבו הסיפורים בהם וכולם פלאות המה פלאי פלאות ובספר תולדות הטבע הביא כמה סיפורים על זאת ובכלל הביא דבר אחד פלא על זמן היינריך מלך צרפת שהיה אוהב כלבים הרבה ויבחר בשלשה כלבים קטנים להיות הם שומרי ראשו והם אהבו מאד את אדונם ולימדום לעמוד על המשמר כאנשי חיל אצל מטתו של המלך והיה שם מונח כלי מראה השעות שהיה בו פעמון המכה בכל שעה ושעה וכאשר האחד עומד על משמרתו אז האחרים ישנים ובעת שמכה הפעמון יבא זה המקיץ ונושך לאט באוזן חבירו הנרדם להודיעו כי הגיעה עתו על פי הסדר לעמוד אחריו על המשמר וכן על זה הדרך ככה המה עומדים על משמרתם כל הלילה חליפות עד הבוקר ומעולם לא היה למלך שומרים נאמנים כמוהם. ויהי היום ויבא כומר גדול להרוג את המלך בסתר ויבא אל חדר המלך למסור לידו מכתב אחד אשר זה היה לו כסות עינים למחשבתו הרעה ותרמית לבו וקם הכלב מן שלשה הכלבים הנזכרים העומדים בחדר המלך וישתער על הכומר ממקום משמרתו לגלות חטאתו הצפונה בלבבו והיה דבר זה לפלא כי הכלב הזה תמיד לא עשה רעה לכל איש הבא חדרה אל המלך והנה עתה התמרמר פתאום בחמה שפוכה התגעש וחרץ לשונו. והמלך לא הרגיש להתבונן בחדוש הזה ולא שם לב מה זה ועל מה זה עשה הכלב ההוא ככה אלא אדרבה אמר לסגור את הכלבים בחדר השני כדי שימתיק סוד עם הכומר הבא אליו ולא תבלבלהו נביחת הכלב ההוא וכן עשה עבד המלך הוליך הכלבים ההם לחדר השני וסגר בעדם אך עם כל זה חמת הכלב ההוא לא שככה ויוסף לנבוח בקול גדול ולא יסף ומה דבני ובני בעת ההיא עשה הכומר מגמת לבבו ודקר את המלך בחרבו פעמים ויפול שדוד מתגולל בדמו עד כאן. ועל זה הדבר הנפלא שנמצא בהרגשת הכלב אמרתי כמה גדולים דברי רבותינו ז"ל שאמרו 'כֶּלֶב - כֻּלּוֹ לֵב' שהרגיש מרתיחת דם פני הכומר שבעבור שפוך דם נפש אדוניו המלך הוא בא ולכך עשה מה שעשה בהשתערותו על הכומר ובחריצת לשונו כדי שירגיש המלך ברעה הבאה אליו מאת הכומר וישמר ממנו. ועוד יספר בספר הנזכר בכלל הסיפורים המדברים בנאמנות הכלבים ואהבתם לאדוניהם ובהרגשתם ושקידתם לטובת אדונם כי השר אויבר'י היה ידיד המלך קארל החמישי ויקנא בו שר אחד משרי המלך וישנא אותו בלבבו ויהי היום וילך השר אויבר'י לשוח ביער עם כלבו וירדפהו השר ההוא על סוס קל ויהרגהו, אמנם כלב הנרצח לא עזב את היער ולא חדל מנבוח ולזעוק זעקת שבר עד 'כִּי אָכַף עָלָיו פִּיהוּ' לשוב פאריזה אל בית אחד מאוהבי אדונו השר הנרצח ואך אכל שם לשובע נפשו שב שנית היערה ככה היה עושה הכלב ההוא כמה ימים עד אשר שמו אנשים לבם ללכת בעקבותיו וימצאו את גוית אדונו המת ביער ההוא. ויהי מקץ ימים ויפגוש הכלב ההוא את השר המרצח בהיותו עומד בין צבא חיל המלך ויתמרמר אליו בחמת רוחו וינשכהו ומהרו כל הנצבים להבריח את הכלב ולהכותו אולם לא במהרה הניסוהו ויהי מהיום ההוא ומעלה הלוך הלך הכלב ההוא לבקש את הורג אדוניו בכל מקום ויחרוץ לו לשונו וינשכהו, אז החל החשד להתעורר בלבות אנשים כי אמרו לא דבר ריק הוא ובודאי זה השר הוא אשר רצח אויבר'י אדון הכלב ההוא והשמועה באה אל המלך ויצוה המלך את השר ההוא להתיצב בין אנשי חילו ונתן אומר להביא את הכלב ההוא ויהי בבואו ויבקש את השר המרצח וישתער עליו בחרון אפו. ויאמר המלך אל השר ההוא תן תודה והגד נא לי מה עשית? ויקשה את לבו וימאן להתוודות ואז חרץ המלך משפטו ויצוהו להלחם עם הכלב ברחוב העיר נפש מול נפש ובצאת השר ההוא המרצח למלחמה היה לבוש שריון ובידו שוט, והנה רגעים אחדים התהלך הכלב מסביב בעל ריבו חרץ לשונו ויהמה בקול יליל נורא ובפתע פתאום השתער בסופה ואחז בעורף אויבו בכל תעצומות עוזו וישליכהו ארצה ויתן השר ההוא את קולו בבכי ויתחנן למלטהו מן הכלב האכזרי המבקש נפשו לספותה ויודה על פשעו בקהל עם ואחרי אשר התודה חטאתו המיתוהו שמה על פי מאמר המלך לעיני כל העם עד כאן. ויספר עוד ספורים נפלאים בהכרת הכלבים ונאמנותם באהבת אדוניהם לנקום נקם מאוייבי אדוניהם. על כן יפים ונכונים ונבונים דברי התלמידים של רבי אלעזר שאמר ' הַכֶּלֶב מַכִּיר אֶת קוֹנוֹ ' שהוא רצונו לומר 'בעליו' על פי ביאור הרמ"ה ז"ל הנזכר לעיל. אמנם אומרם ' שֶׁאֵין הֶחָתוּל מַכִּיר אֶת בְּעָלָיו ' הוא דבר תימה על פי הסיפורים אשר יספר בספר תולדות הטבע הנזכר על החתולים בהרגשתם ואהבתם וחברתם עם בעליהם ואזכיר בזה כאן סיפור אחד וממנו תדע והוא כי שם מביא מעשה אחת אשר ספר החוקר הנכבד בספרו הנקרא 'למודי טבעי נפש חיה' והוא בבית אחד מריעיו היה חתול יפה מראה אשר גדלו בנו הבכור ודאג לספק כל מחסוריו וידבק החתול מיום ליום באותו הבן ואהבהו עד מאד וַיֵּט שִׁכְמוֹ לִסְבֹּל באהבה אפילו אם הילד ההוא מרר ועצב את רוחו ולא היה נפרד מן הילד ההוא כל היום כי אם רק איזה רגעים אחדים למען עשות עבודתו לצאת ידי חובת הצידה של העכברים המוטלת עליו והיו שנים אחדות אסורים בכושרות אהבה אותו הילד והחתול. ויהי היום והילד ההוא חלה מחלת האבעבועות וגם אז לא מש החתול מאהובו החולה עד אשר בראות קרוביו התגברות החולי עליו לקחו החתול וסגרוהו בחדר לבדו ואחר איזה שעות מת הילד בר מינן והחחול נמלט ביום השני מן החדר המוסגר בו ויחפוז אל מטת רעהו אשר קוה למצאו שם ובראותו כי הנער איננו אז רץ בהול ומשמים בכל הבית ויעורר זעקת שבר עד בואו אל פתח החדר אשר שמו גוית המת בו כמנהנם לעכבו כ"ד שעות קודם קבורה, וישכב החתול אצל המת דומם ומתאבל עד אשר באו ולקחוהו בחזקה ויסגרוהו שנית. ויהי אך נקבר הילד והחחול שולח חפשי ויצא מן הבית בחפזה ויתעלם וישב לבית אחר י"ד יום דל ורע תואר מאד וימאן לאכול שמה ויברח שנית בקול מר צורח אכן כאשר הצקהו הרעב היה בא יום יום לבית לעת מאכל הצהרים וישוב ללכת תמיד אחרי אכלו ולא ידע איש את מקומו עדי נמצא פעם אחת אצל קבר הילד ההוא בתוך החור אשר עשה לו לבדו בקיר החומה של הקבר וככה נתאבל על אוהבו ולא שכחו אשר עד בצאת אבות הילד המת לגור בעיר אחרת אחרי חמש שנים לא שינה את מגורו ולא רחק מקבר אוהבו לשבת במקום אחר זולתי כאשר גבר עליו מאד קור וחורף עד כאן. והנה לפי הסיפור הזה ושאר סיפורים כיוצא בו מוכח שגם החתול מכיר את בעליו ואין לו שכחה ממנו ואיך יאמרו כאן שהחתול אינו מכיר את קונו? על כן נראה דטעמו של רבי אלעזר הוא אמת דסיבת שכחת החתול שאינו מכיר את קונו הוא מפני שאוכל עכברים ולכן כל חתול שאינו אוכל עכברים אלא אוכל משלחן בעליו בשר בהמה וחיה ועוף ודגים אשר יתן לו בעליו בכל יום בעת הסעודה ואינו אוכל העכברים אלא צד אותם ומשליכם אין לו שכחה מכל דבר שבעולם ותלמידי רבי אלעזר בן צדוק לא אמרו אלא על חתול האוכל בשר עכברים.

מִפְּנֵי מָה הַכֹּל מוֹשְׁלִים בְּעַכְבָּרִים נראה דקאי על החתולים למה כל החתולים שולטים בעכברים דאפילו חתול קטן שולט בעכברים רבים? והשיב מפני שסורן רע ואם לא היה נותן הקדוש ברוך הוא שליטה גדולה וחזקה עליהם מצד החתולים לא היו בני אדם יכולים לדור בעולם מפני רשעתם של עכברים וכאשר יספר בספר תולדות הטבע הנזכר מעשה שהיה בארץ הודו שלא נמצא בארץ ההיא חתול והיו חייהם קשים ומרים מחמת רשעת העכברים עד שבא אחד גר מארץ אחרת וחתולו בידו ובזה ניצולו וכו'.