מסכת בבא מציעא דף פ״ה עמוד א׳

ר"ש הא דאמרן דקאמר אתה ארי בן שועל:

בני בתירה במס' פסחים שהיו נשיאים ובשביל שראו להלל שהיה גדול בתורה ועלה אצלן מבבל עזבו נשיאותן ומינוהו נשיא עליהן:

דחזו להלל דעדיף מינייהו והלכות שהיו נשאלות מהן בבית המדרש נעלמות מהן ובושין בדבר:

חביבין יסורין שראה שהועילו יסורין של ר"א שלא שלטה בו רימה:

בצמירתא אבן שבמקום קטנים:

צפירנא חולי שבתוך הפה ושמו מישג"א:

אהורייריה שומר סוסין:

כיסתא מספוא:

הוה עתיר משבור מלכא פי' מזבל בהמותיו של רבי כדאשכחן נמי בבראשית רבה (פ' סו) זבל בהמותיו של יצחק ולא כספו וזהבו של אבימלך:

לעולם יזהר אדם להתרחק ממדת ההתנכרות ושלא לכפור בטובת מי שהטיבו ומי שמתנכר למי שהטיבו אין צד פחיתות מדה למטיבים אם יזכיר לו חסדים שגמלו ואדרבה ראוי לו כדי לביישו ולהוכיחו ואף הוא ראוי לו לחזור מעשה היה ברבינו הקדוש שהשיב אחד מבני הגדולים מדרך רעה והשלימו בחכמה ובתורה והכתירו במדות ובמוסר עד שהושלם להשפיע לזולתו וסמכו ברבי ופעם אחת שמע שהיה רוצה לעזבו וישוב לעירו ואמר לקריתי אנא אזיל וכעס עליו רבי ואמר לו חכים עבדי יתך וגולתא דדהבא פריסית ארישך ורבי קרו לך ואת אמרת לקריתי אנא אזיל ואף הוא חזר בו וקבל עליו בשבועה לבער מחשבה זו מקרבו ואמר הא מומי עזובא דא:

כל המלמד את בן חברו תורה זוכה ויושב בישיבה של מעלה וכל המלמד את בן עם הארץ תורה אפילו גוזר הקב"ה גזרה הוא מבטלה:

אָמַר רַבִּי חֲבִיבִין יִסּוּרִין, קַבִּיל עֲלֵיהּ תְּלֵיסַר שְׁנֵי, שִׁית בִּצְמִירְתָּא, וְשֶׁבַע בִּצְפִירְנָא. נראה לי בס"ד הטעם דהיו שית ושבע כדי למתק אותיות זו של כוז־ו שהוא אחר אותיות הוי־ה דכתבו רבני אשכנז ז"ל שם זה חציו שהוא אותיות כ־ו רחמים מפני שהם מספר הוי־ה וחציו השני ז־ו הם דין ובזה פירשו רבני אשכנז ז"ל מאמר (תענית כא.) נחום איש גם זו שהיה דרכו לומר ביסורין גַּם 'זוֹ' לְטוֹבָה שכיון למתק אותיות ז־ו דשם כוז־ו הנזכר ולכן גם כאן קבל יסורין שבע שנים ושש שנים כנגד אותיות ז־ו למתקם. ומה שבחר בשני מיני יסורין אלו אחת אבן אשר במקום קטנים והשני חולי בפה, דידוע מה שאמר רבינו האר"י ז"ל (בשער הגלגולים) כי רבינו הקדוש היה בחינת היסוד ובא לתקן בחינה אחת מחמשה בחינות של עשרה טיפין שיצאו מצפרני יוסף הצדיק ע"ה עיין שם. ולכן בחר ביסורין שיהיו באבר הרומז ליסוד וביסורין שבפה שהפה הוא סוד מלכות רחל והוא היה יסוד מזווג יעקב ורחל כמו שאמר בשער הגלגולים ודו"ק.

הֲוָה אָזִיל קָלָא בִּתְלָתָא מִילֵי נראה לי דאין זה נעשה בטבע אלא בדרך נס בהשגחה מן השמים שהיה הקול הולך שיעור זה כדי שידעו העולם יסוריו ויבינו ויכירו כי צדיק זה. אך חֳלָיֵנוּ הוּא נָשָׂא וּמַכְאֹבֵינוּ סְבָלָם (ישעיה נג, ד) ובזכותו ניצולים. ועוד נראה לי הלך הקול בשלשה מילין לרמוז שיש כדאי ביסוריו לתקן שלשה עולמות בי"ע [בריאה יצירה עשייה] שצריכין תיקון גם לתקן ג' ספירות נה"י [נצח הוד יסוד] שהם יֹרְדוֹת מָוֶת (משלי ה, ה) להעלותם.

אֲהוֹרְיָרֵיהּ דְּבֵי רַבִּי הֲוָה עַתִּיר מִשְּׁבוּר מַלְכָּא קשה מה שייכות יש לשבח זה כאן דהא כאן לא נחית לשבח את רבי בעושר ולמאי הוצרך להגיד לנו דבר זה? ונראה לומר דמלבד הסוסים של רב יש עוד סוסים רבים של זה שומר שומר הסוסים של רבי שהיה מניחן עם סוסים של רבי כי היה עשיר ויש לו סוסים שלו והקול עולה מסוסים של רבי ומסוסים של זה ועם כל זה מעבר קליה דרבי לקלייהו.

דְּרַבִּי, עַל יְדֵי מַעֲשֶׂה בָּאוּ וְעַל יְדֵי מַעֲשֶׂה הָלְכוּ קשא כיון דרבי קבל מעצמו היסורין באהבה כמו שאמרו בתלמודא אָמַר רַבִּי חֲבִיבִין יִסּוּרִין קַבִּיל עֲלֵיהּ תְּלֵיסַר שְׁנֵי, אם כן למה לא היו יסוריו כמו רבי אלעזר? ונראה לי בס"ד דעל כל מיני יסורין יש מלאכים ממונים אך מי שמקבל עליו יסורין של אהבה באמת הם יבואו על פי דבורו וילכו על פי דבורו ולכן רבי אלעזר היה בערב אומר למלאכים הממונים על היסורין בּוֹאוּ אַחַי בּוֹאוּ רֵעַי ומביאים לו היסורין ובבוקר אמר להם שילכו ומסלקים המלאכים היסורין ממנו. ורבי בתחלה כאשר קבל בפיו יסורין של אהבה היה גם כן זוכה כרבי אלעזר שיבואו על פי דבורו וילכו על פי דבורו אמנם אחר שקבל מאהבה נזדמן זה המעשה של העגל ומחמת מעשה זו קטרגו המקטרגים ואמרו שאין מן הראוי שיזכה כרבי אלעזר שיבואו היסורין עליו על פי דבורו וילכו על פי גזרת ברוך הוא של מעלה כאשר יזדמן לו מעשה הפך אותה מעשה של העגל שימצאו לו על ידה סנגורייא לסלק היסורין ממנו ולכן קאמר דרבי עַל יְדֵי מַעֲשֶׂה בָּאוּ וְעַל יְדֵי מַעֲשֶׂה הָלְכוּ.

אָזַל תַּלְיָא לְרֵישֵׁיהּ בְּכַנְפֵיהּ דְּרַבִּי וְקָא בָּכִי הנה ודאי אין דעת העגל לעשות כך אלא היה מגולגל באותו העגל אחד יהודי כשר אשר נתגלגל שם בעבור איזה תיקון לעצמו וזה הרוח כשמצא את רבי עובר תַּלְיָא לְרֵישֵׁיהּ בְּכַנְפֵיהּ דְּרַבִּי שרמז לו בזה שימשוך אותו על ידי כונות מן העגל מבלי צורך צער שחיטה כמו שהיו עושין רבינו מורנו הרב רבי חיים ויטאל ז"ל ומהרש"ו [מורנו הרב רבי שמואל ויטאל] ז"ל בנו להוציא הרוחות מקרב בני אדם, ורבי הבין הענין הזה אשר בקש ממנו אך אמר כיון דבשמים גלגלו אותו בעגל זה כדי שיסבול צער שחיטה למה אוציא אותו בנחת. ודע ששמעתי מעשה שהיה פה עיר בגדאד יע"א [יגן עליה אלוקים] קודם תשעים שנה מכל מקום, יום אחד הלך קצב יהודי לקנות בהמות חוץ לעיר להביא לעיר לשחוט וימצא גוי ערבי אחד לקראתו ובידו שה אחד גדול הרבה ויאמר לו יהודי קנה לך זה השה, והקצב לא רצה לקנותו כי חשש שמא הוא טרף ומחמת גודלו יהיה הפסד שלו מרובה כי גדול הרבה היה אותו השה, והפציר בו הגוי הרבה שיקנה אותו ואוזיל גביה בערכו וקנה אותו ואותו היום לא קנה הקצב בהמות חוץ מזה ויבא לביתו עם השה הזה לבדו וראה חידוש שהשה נמשך אחריו בנחת וכפי הטבע שה גדול ועצום כזה קשה למשכו כי יהיה מורד במהלכו וזה היה כפוף ונכנע להקצב והולך אחריו מאיליו בנחת והקצב הביאו לביתו להניחו עד ערב שבת ולשחטו כך הסכים בלבו. והנה בלילה בעודנו ישן על מטתו אחר חצות לילה שמע קול השוחט דמתא דופק על פתחו ואומר לו תביא את השה שקנית היום לביתי עתה כדי שאשחטהו עתה ויהיה הבשר מוכן בבוקר השכם לצורך חתונה פלונית שבעיר ואחר שאמר לו דברים אלו בעוד הדלת סגור הלך השוחט ולא הוצרך הקצב לפתוח הדלת ולא דבר עם השוחט כלום רק ענה אותו מתוך החלון שבחדר משכבו ויאמר 'הנני עתה אביאנו אליך' וקם הקצב ממטתו ונטל ידיו וירד למטה ולקח השה ויבא מביתו ללכת אל בית השוחט וגם עתה מצא חידוש כי כאשר קרב אל השה למשוך אותו עמו הלך השה אחריו מאיליו ויביאהו לבית השוחט. אך זה השוחט קודם שבא הקצב לביתו חלם שבא זקן אחד אצלו ואמר לו הנה הקצב פלוני מביא אליך עתה שה אחד גדול הכמות הרבה אשר קנה אותו היום וזה השה מגולגל בו נפש פלוני בן פלוני שנפטר מקרוב והשוחט מכירו כי הוא היה גביר בן גביר מפורסם ונשיא העיר הזאת והאב שהוא הנשיא היה עודנו בחיים ואמר לו שעתה הגיע זמן תיקון שלו שתעלה נפשו מִשֶּׂה שנתגלגלה בו, לכן תזהר לבדוק הסכין בטוב קודם שחיטה ותברך בכונה גדולה על השחיטה ותשחטנו כהלכה והבשר לא ימכר בבית המטבחיים לבני אדם אלא תבשלו אותו ותזמינו עליו לאכלו חכמים ויראי השם שיברכו על אכילתו בכונה תחלה וסוף. ואחר שראה מראה החלום הזה שמע קול הקצב דופק על פתחו ואומר 'הבאתי השה כאשר צותני' וירד השוחט ופתח לו הדלת ונכנס עם השה הכרוך אחריו ויאמר הקצב למה טרחת לבא בעוד לילה אצלי בעבור השה הזה ולא המתנת עד אור הבוקר? ויאמר לו אני לא באתי ולא יצאתי מפתח ביתי אלא עתה כך וכך חלמתי ובודאי בעל החלום הוא דפק על פתחך בקולי ועתה כך וכך אנחנו צריכים לעשות כאשר צווני בעל החלום ועשו כן עד כאן. והנה בודאי ענין זה העגל שתלה ראשו בכנפיה דרבי היה גם כן כך כי היה מגולגל בו נפש אדם והנפש המגולגלת היא משכה העגל הזה והביאתו להיות תולה ראשו בכנפיה דרבי כי לא רצתה הנפש לסבול צער השחיטה של העגל ועוד חששה אולי לא יאכלו הבשר כשרים שמברכים כראוי כדי שתהיה עלייתה מן העגל בטוב ורצתה דרבי יעלנה וימשכנה מן העגל בעודו בחיים על ידי כונות הידועים לו.

כּוּלְּהוּ שְׁנֵי יִסּוּרֵי דְּרַבִּי, לָא אִיצְטְרִיךְ עָלְמָא לְמִטְרָא אף על גב דירידת המטר יש בה צורך לבירור ניצוצי קדושה מן העפר וכמו שכתוב בספר הליקוטים בפרשת וישלח דכח המטר הוא אור עליון היורד מלמעלה שהם מ"ד [מיין דוכרין] וכנגדם עולות אלו המ"ן [מיין נוקבין] שהם ניצוצות הקדושה וכו' עיין שם. הנה זה הבירור נעשה על ידי יסורים של רבי שבזכות יסורין שלו אז אותו הכח העליון הניתן במטר לצורך הבירור היה יורד הכח ההוא שהוא אור העליון אשר הוא בסוד מ"ד [מיין דוכרין] בתוך הטל שאינו נפסק והיה מתלבש בו ואז כנגדו היו יוצאין ניצוצי קדושה שמעורבים בעפר. ולכן כאשר היו עוֹקְרִין פּוּגְלָא מִמִּשְׁרָא הֲוָה קַיְמָא בֵּירָא מַלְיָא מַיָּא שהיה הטל עושה מלאכת המטר ומשמש במקומו מצד בירור הניצוצי קדושה עד שלא היה צורך לעשות הבירור על ידי המטר וכל זה היה בזכות יסורין דרבי שנמצאת טובה הנפשיית של הבירור וטובה הגופניית של פירות הארץ ותנובתה נעשים בשלימות בזכות צערו של רבי בלתי צער הבריות שסובלים מצד המטר ברפש וטיט וכמו שאמרו בגמרא דְּקָשֶׁה יוֹמָא דְּמִטְרָא כְּיוֹמָא דְּדִינָא ואי לא הוה צריך לעלמא הוה בעינן רחמי ומבטלי ליה.

אַשְׁלְמֵיהּ לְרַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אִיסִי בֶּן לַקוּנְיָא אֲחוּהָ דְּאִימֵיהּ הא דהוצרך לפרש לנו שהיה אֲחוּהָ דְּאִימֵיהּ לומר בטענה גדולה בא עליו שיהיה מחוייב להטפל בו להחזירו למוטב כי רוב בנים דומין לאחי האם והנושא אשה יבדוק באחיה (בבא בתרא קי.) ונמצא הגנאי שלו חוזר אליו ועליו לתקן.

חַכִּים עָבְדוּ יָתָךְ, וְגוּלְתָא דְּדַהֲבָא פָּרְסוּ עֲלָךְ, וְ'רַבִּי' קָרוּ לָךְ נראה לי בס"ד הכונה דאמרו רבותינו ז"ל (סוטה ג.) אין אדם חוטא אלא אם כן נכנס בו רוח שטות, ולכן אמר לו חַכִּים עָבְדוּ יָתָךְ רצונו לומר על ידי שהפרשנו אותך מן החטא נקראת חכם מה שאין כן בזמן החטא היית בסוג שוטה וגם עוד וְגוּלְתָא דְּדַהֲבָא פָּרְסוּ עֲלָךְ הוא כבוד של אביו רבי אלעזר וזקנו רשב"י ע"ה שבזמן היותו הולך בדרך לא טוב לא היה כבודם פרוס עליו אך עתה כבודם פרוס עליו דעושים לו העולם כבוד בשביל כבוד אבותיו מלבד כבוד עצמו ועוד בה שלשיה ד' רַבִּי ' קָרוּ לָךְ כתואר הגדולים אשר בארץ אף על גב שאתה עודך קטן ואינך ראוי לסמיכה זו.