מסכת בבא מציעא דף פ״ג עמוד ב׳

בכניסתו לעיר:

משלו צריך לוותר משלו אצל בעל הבית ולהחשיך אצלו:

וביציאתו למלאכתו בבוקר:

משל בעל הבית אינו צריך להקדים אלא עם הנץ החמה:

יאספון החיות דלעיל מיניה כתיב תשת חושך ויהי לילה בו תרמוש כל חיתו יער תזרח השמש וגו' וסמיך ליה יצא אדם לפעלו ולעבודתו עדי ערב עד שתחשך:

וליחזי היכי נהיגי בעיר והכל כמנהג המדינה ודריש לקיש מאי היא:

בנקוטאי שנתלקטו במקומות הרבה ויש מקום שמקדימין ויש מקום שמחשכין וליכא למיסמך אלא אדאורייתא:

אלו רשעים שבו שמניחין להן יכולת להלך ברשעם ואין נפרעין מהם:

פועל בכניסתו משלו פי' בכניסתו לביתו מן המלאכה משלו בשעה שהיא שלו דהיינו אחר יציאת הכוכבים לפי שחזרה לבית אינו לצורך בעל הבית ולכך אין לו להתבטל בשביל החזרה שאינה ממלאכת בעה"ב וביציאתו למלאכה משל בעה"ב דזמן המלאכה הוא מהנץ עד צאת הכוכבים ולא מעמוד השחר כדמשמע בפרק אמר להם הממונה (יומא דף כח: ושם) דתנן האיר כל המזרח ויצאו כל העם לשכור פועלים משמע שלא היו נכנסים למלאכה עד הנץ וכן משמע בריש פסחים (דף ב: ושם ד"ה ר"א) דקאמר התם דאסור לעשות מלאכה מהנץ בערבי פסחים ואמאי טפי מהנץ אלא לפי שהוא זמן התחלת פועלים לעשות מלאכה ואע"ג דבעזרא כתיב גבי בנין בית המקדש שהיו עושין מעלות השחר התם משום כבוד בהמ"ק הוו מקדמי טפי אבל שאר פועלין לא היו יוצאין למלאכה אלא מהנץ ואילך שההליכה היא לצורך בעל הבית ואע"פ שמזכיר כניסה שהיא בסוף היום קודם יציאה שהיא בבקר כן דרך הגמרא כההוא דאמר רב יהודה לעולם יכנס אדם בכי טוב ויצא בכי טוב ובעושין פסין (עירובין דף כא.) אבל מטפס ועולה מטפס ויורד ואע"ג דשעת הכנסת פועלים דריש פרק שום היתומים (ערכין דף כא: ושם ד"ה בשעת) היינו שעת הכנסת פועלים למלאכה כדמוכח התם וכן בפ' כל הנשבעין (שבועות דף מח:) מכניס לו פועלים ומוציא לו פועלים התם לשון הכנסה והוצאה הוי אבל הכא נקט כניסה ויציאה דהיינו כניסה לביתו ויציאה מביתו ופי' זה משמע בב"ר ואפילו לשון הכנסה מפרש התם כניסה לביתו והכי איתא התם פרשת ויצא ויבא יעקב מן השדה בערב תנינן תמן השוכר את הפועלים ופסק עמהם להשכים ולהעריב כו' אמר ר' מנא במקום שאין מנהג תנאי ב"ד הוא שתהא הוצאה משל בעה"ב והכנסה משל פועלים הוצאה משל בעה"ב מנין דכתיב (תהילים ק״ד:כ״ב) תזרח השמש יאספון מכאן ואילך יצא אדם לפעלו הכנסה משל פועל מנין דכתיב (שם) ולעבודתו עדי ערב וכן פירש בקונטרס אלא שפירש בכניסתו משלו מוותר משלו שאינו הולך עד אחר צאת הכוכבים ומה שהזכיר ויתור אין נראה לר"י שאינו מוותר כלום ור"ח פירש בכניסתו למלאכתו נותן משלו לבעה"ב וממהר לצאת קודם הנץ שהוא זמנו לצאת ויוצא מעלות השחר ולכך ביציאתו ממלאכתו משל בעה"ב שיוצא קודם צאת הכוכבים שיגיע לביתו עד צאת הכוכבים וזהו משל בעה"ב שהרי דינו היה עד צאת הכוכבים כמו שמביא מן הפסוק וקמ"ל ריש לקיש ששינו העולם מנהגם מדין הפסוק שמביא לקיים הא דאמר לעולם יכנס אדם בכי טוב ופי' שכן משמע בב"ר ואדרב' שם משמע כפי' קמא ועוד קשה לפירושו דמאי פריך וליחזי היכי נהיגי הא ריש לקיש לא אתא למימר שצריך לעשות כן אלא אתא לאשמועינן למה שינו פועלים מנהגם מפועל דאורייתא:

פועל בכניסתו משלו יש מפרשים אם נכנס במלאכתו קודם זריחת השמש משלו הוא נותן לבעל הבית, וביציאתו ממלאכתו עם הערב משל בעל הבית הוא שכן משפטו. ויש מפרשים בכניסתו לערב לבית בשעות שלו הוא צריך ליכנס, כלומר לאחר הערב, לפי שהמהלך מן השדה לעיר אינו משתדל לבעל הבית, אבל ביציאתו לעבודתו אינו יוצא ללכת אלא משהתחילו לו שעות של בעל הבית דהיינו משיזרח השמש, לפי שאף כשהפועל הולך מן העיר לשדה בעבודת בעל הבית הוא מתעסק, והיינו דכתיב תזרח השמש יצא אדם לפעלו ויעבוד בעבודתו עדי ערב, וזה נכון. וכן נראה לי מן הירושלמי, דגרסינן התם (פירקין ה"א), ערבי שבתות בין ההשכמה בין הערבה משל בעל הבית, עד איכן כדי למלאת לו חבית של מים ולצלות לו דג ולהדליק לו את הנר. (שיטמ"ק).

וניחזי מהיכא קא אתו שמעינן מהכא דכל עיר חדשה אם נודע רוב אנשי' מהיכן באו הכל כמנהג אותו מקום שבאו משם. [נמוק"י בשם הרשב"א ודרנב"ר ז"ל.].

כל שהיא עיר חדשה ואין בה מנהג ידוע ואף אותם שנתישבו בתוכה לא באו ממקום אחד אלא ממקומות מפוזרים אין כופין את הפועלים להשכים עד שתזרח השמש אבל כופין אותם להעריב מעתה פועל שהשכים מוותר הוא משלו וכשמעריב אין כאן ותור אלא מן הדין כך הוא והוא שאמרו פועל בכניסתו משלו ביציאתו מבעל הבית שנאמר תזרח השמש יאספון וכו' ולעבודתו עדי ערב ואם היה שם מנהג והתנה שהוא שוכרם על צד הדין מעריב ואינו משכים הא כל שהיה שם מנהג ושכר סתם מניחין את הדין והולכין אחר המנהג ועל זה אמרו בתלמוד המערב זאת אומרת מנהג מבטל הלכה:

תלמידי חכמים וחסידים ואנשי השם ראוי להם על כל פנים להרחיק עצמם שלא להתודע לרשות וכל שכן לקבל מהם מנוי לתפוש גנבים וליסטים ושאר רשעי הדור לימסר להריגה שכל שעושה כן הרי הוא גורם ליהרג הרבה נפשות מדין המלכות שלא מדין תורה וכל שמסבב מיתתו שלא בדין תורה הרי זה אחד ממיני המלשינות והמסירה וכמו שאמרו לאחד מגדוליהם עד מתי אתה מוסר עמו של אלהינו להריגה ואע"פ שהתנצל על זה ואמר קוצים אני מכלה מן הכרם כבר השיבוהו יבא בעל הכרם ויכלה את קוציו ואם תאמר שאף הוא מניחם אלא אם כן נודע בהם שמתחייבים מדיני ישראל הרי עובר על חקי המלכות וטכסיסיו ואף זה אסור לו וכמו שאמר אחד מגדוליהם ומאי אעביד הורמנא דמלכא אנא אחר שכן אין בה אלא להתרחק מזו ומכיוצא בה ולהשתדל עליה בכל כחו כבר השיבו לאחד מהם אביך ברח ללודקיא את ברח לאסיא:

פרק השוכר את הפועלים

תוספות בד"ה פועל בכניסתו כו' פי' כו' דשעת [הוצאת] והכנסת פועלים דריש פרק שום היתומים היינו שעת הכנסת פועלים למלאכה כו' עכ"ל כצ"ל:

בא"ד לקיים הא דאמר לעולם יכנס אדם בכי טוב כו' עכ"ל אבל מה שממהר לצאת קודם הנץ החמה מקרי שפיר יצא בכי טוב כיון דכבר עלה עמוד השחר ודו"ק:

בא"ד וע"ק לפירושו דמאי פריך וליחזי היכי נהיגי הא ר"ל לא כו' עכ"ל ולא ניחא להו למימר דאקרא פריך וליחזו היכי נהיגי דהקרא איירי שפיר ביישוב העולם דעדיין לא היה אז מנהג ודו"ק:

פועל בכניסתו משלו יש מפרשים אם נכנס במלאכתו קודם זריחת השמש משלו הוא נותן לבעל הבית וביציאתו ממלאכתו עם הערב משל בעל הבית הוא שכן משפטו ויש מפרשים בכניסתו לערב לבית בשעות שלו הוא צריך ליכנס כלומר לאחר הערב לפי שהמהלך מן השדה לעיר אינו משתדל לבעל הבית אבל ביציאתו לעבודתו אינו יוצא ללכת אלא משהתחילו לו שעות של בעל הבית דהיינו משיזרח השמש לפי שאף כשהפועל הולך מן העיר לשדה בעבודת בעל הבית הוא מתעסק והיינו דכתיב תזרח השמש יצא אדם לפעלו ויעבוד בעבודתו עדי ערב וזה נכון. וכן נראה לי מן הירושלמי דגרסינן התם ערבי שבתות בין ההשכמה בין הערבה משל בעל הבית עד איכן כדי למלאת לו חבית של מים ולצלות לו דג ולהדליק לו את הנר. הרשב"א.

וזה לשון הריטב"א פועל בכניסתו משלו וכו'. פירש רש"י פועל בכניסתו בערב לעיר צריך לוותר משלו אצל בעל הבית להחשיך אצלו וביציאתו למלאכתו לבקר משל בעל הבית שאינו צריך להקדים אלא שילך עם הנץ החמה. ובדרך אחר פירשו בתוספות לפי שטה זו פועל בכניסתו בערב משלו צריך לתת בחירתו שלא יכנס אלא לאחר צאת הכוכבים כי חורתו לצורך עצמו היא ואין לו לבא ביומו של בעל הבית אבל ביציאתו בבקר הליכתו לצורך בעל הבית היא וכיון שכן הולך לאחר הנץ החמה שהוא יומו של בעל הבית ואין לו להקדים קודם לכה ואחרים פירשו פועל בכניסתו למלאכה בבקר צריך לתת משלו שיקדים ללכת קודם הנץ החמה שיתחיל מלאכתו בשדה בשתנץ החמה וביציאתו מן המלאכה יטול משל בעל הבית שיצא מן השדה קודם צאת הכוכבים ויהיה בביתו כשיצאו הכוכבים ותקנו כן כדי שלא יכנס אחר צאת הכוכבים שיש סכנה ומכל מקום נלמוד מדבריו כי בבקר נוטל משלו וביציאתו נוטל מבעל הבית דאלמא זמן פועל הוא מהנץ החמה עד צאת הכוכבים וזה פירוש נכון וכן משמע במדרש תהלים ולעבודתו עדי ערב מכאן אמרו חז"ל שתהא היציאה של בעל הבית והכניסה של פועל. וצריך הפועל שתזרח לו השמש בשדה למלאכתו ושיהא בעל הבית משפיע את הפועל בעיר. עד כאן וכן אמרו בירושלמי. עד כאן.

וליחזי מהיכא אתו פירוש דכיון דליכא מנהג הכא אית לן למיזל בתר אחרא דאתו מינה. ושמעינן מהכא שההולך ממקום למקום ופוסק שם על שום דבר סתם אם יש שם מנהג הולך אחר המנהג ואם אין שם מנהג הולך אחר מנהג מקומו. הריטב"א ז"ל.

בעיר חדשה כתב. הרמ"ך ז"ל וזה לשונו: לענין פסק בני העיר שנתיישבו מחדש קובעים מנהגותם כמנהגות העיר שיצאו משם. ואי לקוטאי נינהו הולכין אחר מנהג העיר החשובה הקרובה להם לא רצו אינם יכולים לכוף זה את זה אלא הולכין על דין תורה. מיהו נראה לומר דהיכא דאמרי מעיקרא נקבע לנו מנהג כדי שלא נהיה אגודות אגודות ואיכא אדם חשוב בהדייהו ומסכים בקביעת מנהגם עמהן יכולין הן לכוף זה את זה כדין ולהסיע על קיצתם שבני העיר כופין זה את זה וצריך עיון. עד כאן.

אמר להם תפסוהו והא דדאין בלא עדים והתראה ושלא בזמן סנהדרין שאני הכא דשליחא דמלכא הוא ומדיני המלכות להרוג בלא עדים והתראה לייסר העולם כמו שראינו בדוד שהרג גר עמלקי ושלוחו של מלך כמותו. ומכל מקום במקום שאין כך למלך לעשות כן מחוקי המלכות אף הממונה שלו אינו רשאי ואם אמר לו המלך לעשות כן יהרג ואל יעבור. הריטב"א ז"ל.

אל ירע בעיניך הוא ובנו בעלו נערה המאורסה ואם תאמר והלא דינם בסקילה ואמרינן בעלמא אף על פי שבטלו סנהדרין דין ארבע מיתות לא בטלו. יש לומר שלא בטלו שימות במיתה חמורה יותר אבל פעמים שהוא מת במיתה קלה יותר כשם שפעמים שימות על משכבו והכא להקל נשתנה דינו דתליה מענין חנק שהיא יותר קלה מסקילה לדברי הכל ויש אומרים דאתיא כמאן דאמר כל הנסקלין נתלין ואין צורך. הריטב"א ז"ל.

מַאי דִּכְתִיב "תָּשֶׁת חֹשֶׁךְ וִיהִי לָיְלָה, בּוֹ תִרְמֹשׂ כָּל חַיְתוֹ יָעַר" (תהלים קד, כ). נראה לי בס"ד דקשיא ליה באומרו וִיהִי לָיְלָה והלא החשך עצמו נקרא לילה דכתיב וְלַחֹשֶׁךְ קָרָא לָיְלָה (בראשית א, ה) לכך פירש לילה קאי על עולם הזה שדומה ללילה. ונראה לי בס"ד דמיון הזה על פי מה שאמרו בגמרא (ברכות יז.) עוֹלָמְךָ תִּרְאֶה בְּחַיֶּיךָ דהכונה שיהי לצדיקים ענג נפש מעין עולם הבא מצד רוב שמחתם בתורה ומצות וזהו עוֹלָמְךָ הוא עולם הבא תִּרְאֶה בְּחַיֶּיךָ בעולם הזה ומצד זה דומה עולם הזה ללילה דאף על פי שהוא חושך ימצא לפעמים בו הדלקת נרות מרובים עד כי לילה כיום יאיר וכן עולם הזה שהוא חושך יאיר בו אור הוא עונג עולם הבא.

"בּוֹ תִרְמֹשׂ כָּל חַיְתוֹ יָעַר", אֵלּוּ רְשָׁעִים שֶׁבּוֹ שֶׁדּוֹמִין לְחַיָּה שֶׁבַּיַּעַר (תהלים קד, כ). נראה לי בס"ד דחיות רעות ההולכים במדבר הם נראין לכל מרחוק ובורחין מהם ונשמרים מהם אך חיות רעות אשר נחבאים ביער אין מרגישים בם להשמר מהם, וכן ענין רשעים יש שהם רשעים גמורים וידועים מאלו אין פחד אך הפחד הוא מן רשעים שאינם ידועים ונראין להדיה וכמו שאמר הכתוב הֳ' לִי בְּעֹזְרָי וַאֲנִי אֶרְאֶה בְשֹׂנְאָי (תהלים קיח, ז).

"תִּזְרַח הַשֶּׁמֶשׁ", לַצַּדִּיקִים (תהלים קד, כב) דריש כן על דרך וְזָרְחָה לָכֶם יִרְאֵי שְׁמִי שֶׁמֶשׁ צְדָקָה (מלאכי ג, כ) לכן דריש אומרו כאן הַשֶּׁמֶשׁ בה"א הידיעה דקאי על שמש שיזרח לצדיקים ונראה לכן הצדיק נמשל לתמר דכתיב צַדִּיק כַּתָּמָר יִפְרָח (תהלים צב, יג) כי שֶּׁמֶשׁ [640] גימטריא תָּמָר [640] והוא אור הזרוח לצדיקים גם מספר שֶּׁמֶשׁ עולה מספר אוֹר צַדִּקִים חֲסִדִים טוֹבִים [640].

"וְאֶל מְעוֹנֹתָם יִרְבָּצוּן", אֵין לְךָ כָּל צַדִּיק וְצַדִּיק שֶׁאֵין לוֹ מָדוֹר לְפִי כְּבוֹדוֹ (תהלים קד, כב). דייק לה מדכתיב מְעוֹנֹתָם ולא 'מעונות' כי מעונתם משמע הראויים להם ואפשר לרמוז הענין בכתוב מְעוֹנֹתָם חלקנה לשתים וקרי בה 'מעון תם' כלומר שלם לפי כבודו ואינו חסר.

"וְלַעֲבֹדָתוֹ עֲדֵי עָרֶב", בְּמִי שֶׁהִשְׁלִים עֲבוֹדָתוֹ עֲדֵי עָרֶב (תהלים קד, כג) מלבד פשט הדברים דקאי על יום המיתה יש לפרש עָרֶב לשון ערבות שהאדם חייב גם בשביל אחרים מצד הערבות אם לא הוכיח אותם והוא השלים חיוב המוטל עליו גם מצד הערבות. או יובן עָרֶב רמז למיתוק הגבורות בחסדים שחייב האדם לעשות על ידי מעשיו הטובים והוא שם אלקים ברבוע עולה ד' שהוא דין ויתמתק בשם הוי־ה דמלוי יודי"ן שהוא רחמים וזהו הרמוז באותיות עָרֶב שהם ע"ב ר' שהשלים עבודתו גם בזאת שעשה המיתוק כראוי ונרמז זה המיתוק בסדר אותיות ערב שהוא לשון עריבות שהוא ענין המיתוק. או יובן בס"ד עֲדֵי עָרֶב רמז בזה ע' רב דידוע עי"ן של שְׁמַע (דברים ו, ד) היא עי"ן רבתי שרומזת לבינה ולכך נכתבה בתיבת שמע, כי שמע כלומר הבן והיינו נמי דשמיעה היא בבינה וידוע כי עולם הבא הוא סוד בינה ולזה אמר לַעֲבֹדָתוֹ עֲדֵי עָרֶב עד עין רב כלומר עד שיגיע לעולם הבא שהיא סוד עין רב.

אִי צוּרְבָא מֵרַבָּנָן הוּא וְנַיִים, אַקְדוּמִי אַקְדִּים לְגִירְסֵיהּ יש להבין למה בתלמיד חכם כפל לשון אַקְדוּמִי אַקְדִּים ובפועל אמר קָדִים עָבִיד ולא אמר אַקְדוּמִי קָדִים? ונראה לי בס"ד כי הפועל אין דרכו להקדים קודם עלות השחר כלל ורק יזדמן זה במקרה בהיכא דבעל המלאכה נחפז למלאכתו ומבקש מן הפועל להקדים להקיץ באשמורת קודם עלות השחר כדי לעסוק זמן יותר במלאכה שצריכה לו במהרה ולכך כיון דלא הורגל בזה נתנמנם באותו העת מחמת הקצתו מן השינה קודם מדתו בכל יום אך תלמיד חכם בודאי דרכו להקדים שעה או שתים קודם עלות השחר לעסוק בתורה בעוד לילה וכיון דמורגל בקדימה זו אינו מתנמנם מחמת זה ביום ורק יזדמן באיזה לילה שהקדים זמן יותר מקדימה הרגיל בה שהקיץ משנתו ארבע וחמש שעות קודם עלות השחר מפני שנזדמן לו סוגיה עמוקה ורצה לעיין בה אותה הלילה זמן יותר והוכרח להקדים קודם זמן קדימתו הנהוג בכל לילה ולכך הוא מתנמנם ביום ההוא מפני שהיה לו שינוי מן ההרגל שלו לכן אמר אקדומי אקדים לשון כפול.

אִי פּוֹעֵל הוּא, קָדִים עָבִיד עָבִידְתֵּיהּ קשא הוה ליה למימר קָדִים עָבִידְתֵּיהּ דהא גבי תלמיד חכם לא אמר 'גריס גרסתיה'? ונראה לי בס"ד דפועל יום אין דרכו לקום באשמורת קודם עלות השחר ואמאי זה מתנמנם אך יזדמן לו שיש לו בביתו מלאכה שלו של עצמו וביום אינו יכול לעסוק בה כי הוא שכיר לעשות מלאכת בעל הבית כדי שיזון בשכרו בני ביתו ועל כן במלאכת עצמו יעסוק בה בביתו באשמורת קודם עלות השחר ולכך מתנמנם ולזה אמר עָבִיד עָבִידְתֵּיהּ דייקא כלומר עבודה השייכה לו לעצמו.

אִי עָבִידְתֵּיהּ בְּלֵילְיָא, רְדוּדֵי רָדִיד פירוש אם הוא מפועלים שדרכם לעסוק בלילה הנה אלו דרכם לישן אחר זריחת השמש ולמה לעת כזאת מתנמנם מאחר שעתה קם מן השינה? אלא היינו טעמא כי בעל המלאכה היה לו צורך לגמור המלאכה מהר ולכן לא הניחו לעזוב מלאכתו בזריחת השמש אלא ימשך אותה עד שלש וארבע שעות מן היום ולכך זה עתה עזב את עסק המלאכה שעדיין לא ישן והוא מתנמנם כעת. ודע כי כל השערות אלו שהסביר אותם לו היינו כדי לתפסו בעבור לחקרו ולדרשו ואין הכונה שימסרנו למלכותה על פי השערות אלו יען כי השערות אלו הם מוסברים על פי הרוב דאפשר שהוא אינו תלמיד חכם ואינו פועל ועם כל זה ישן שקרה לו מקרה של הקצה באותה הלילה שהיה לו כאב הראש או כאב שינים או כאב מעיים או היה לו חולה בתוך ביתו ושמשו כל הלילה או היה בסעודת מרעים וכיוצא ולכן אין למסרו ביד מלכות אלא אם כן יעשה לו חקירה ודרישה לדעת למה מתנמנם ולמה לא ישן בלילה ואז אחר שיתברר לו הדבר יעשה מעשה מה שאין כן אם הוא תלמיד חכם או פועל אין צריך לתפסו כדי לחקרו ולדרשו אלא יתלה הדבר בעניינו. ודע כי המלך מוליך עמו אנשים משחיתים הממונים על הרג וצליבה ובתחילה כאשר תופסו כדי לחקרו ולדרשו אין רשאין לשלוט בו ורק אחר שיתברר אצלו שהוא גנב אומר לאותם המשחיתים תפסוהו אז יצא הדבר מתחת ידו כי אלו יעשו בו משפט כתוב להרגו או לתלותו ואין יכול להצילו מידם כי מאחר שמסרו בידם נמצא נגמר דינו אצלו ולכן כיון שאמר לאותם הממונים על ההוא גברא תפסוהו לא היה יכול להצילו מידם אלא תכף עשו בו משפט כתוב לתלותו כי כך הם מצווים ועומדים מאת המלך.