מסכת בבא מציעא דף ס״ט עמוד א׳

אי פלגא בהפסד כלומר פלגא בהפסד דכתב בשטרא הכי קאמר דאם ירצה רב עיליש יטול תרי תילתי באגר ויקבל עליו חצי ההפסד דאיכא שכר עמלו במאי דשקיל טפי באגרא ממה שמגיע לחלק פלגא דמלוה:

שיטה איתמר הכי אמר רב נחמן ר' יהודה ורבי יוסי בנו ורבן שמעון כולן בשיטה אחת אמרו דבריהם:

מותר שליש בשכרך השם עגל למחצה בשכר ובהפסד ואמר לו מה שיביא יותר על שליש דמיו של עכשיו טול בשכרך וכל השאר נחלוק בשוה:

מותר דהא קיבל עליה מספק ואע"ג דזימנין דליכא מותר שליש:

ריש עגלא לפטומא המקבל עגל לפטמו למחצית הראש יטול כולו. לחלקו בשכר עמלו ומזונו והשאר חולקין בשוה:

מאי לאו דאמר ליה כו' ואשמועינן רב דאי ליכא מותר שליש. נשקול ריש עגלא:

כי קאמר רב הרי זה מותר אע"ג דזמנין ליכא מותר שליש:

כגון דאית ליה בהמות למקבל דיש עליו לטרוח לפני בהמותיו ובשביל בהמה אחת עמהם אין טרחו נוסף:

אלא שיטה איתמר אומר ר"ת דמכ"מ הלכה כרשב"ג דהא אמרינן (גיטין דף עה.) כל מקום ששנה רשב"ג במשנתינו הלכה כמותו ואין נראה דהא רב ושמואל בעו או לקצוץ דינר או ריש עגלא לפטומא ור' שמעון בן גמליאל לא בעי אלא גללים וליכא למימר דהיינו דוקא בעגל עם אמו דלא נפיש טירחא דהא ר' יוסי בר' יהודה אמר לעיל (בבא מציעא דף סח:) אפילו בבהמות גדולות דסגי בנסיובי ותותרי דסבר לה כאבוה וגם רבינו חננאל פירש דכל כי האי גוונא שנאמר שיטה לית הלכתא כחד מינייהו אלא כרבי שמעון דאמר (שם) נותן לו שכרו משלם:

אמר רב מותר שליש בשכרך מותר וא"ת והא צד אחד ברבית הוא דשמא לא ימצא מותר שליש ורב לית ליה דר' יהודה דשרי צד אחד ברבית דאמר לעיל (בבא מציעא דף סג.) עושין אמנה בפירות ואין עושין אמנה בדמים ומשמע לעיל דהיינו דלא כרבי יהודה ועוד דאפילו לרבי יהודה לא שרי בכי האי גוונא אלא כשיש ביד לוה או מלוה לעשות צד אחד שלא יהיה רבית ויש לומר דהכא אקילו רבנן משום דשכיחי טובא שיהא מותר שליש:

דאמרי אינשי גביל לתורא גביל לתורי וא"ת מהאי טעמא לשתרי אפילו לית ליה בהמה לדידיה דהא צריך לטרוח לעצמו משום פלגא דמלוה וי"ל דלא דמי דאי לית ליה בהמה לדידיה אין צריך לטרוח בבהמה של שותפות בכל יום אלא כל אחד יטרח ביומו:

אי משתתפת בהדיה יהיב לך נמי אליתא תימה למה היא סבורה כן דהא כי משתתף בהדיה נמי ויטול כל הראש הרי הוא כבתחלה דמתחלה שהיה טורח בכל הבהמה של ר' אלעזר היה נוטל הראש ועכשיו שטורח לרבי אלעזר רק בחצי בהמה יטול חצי הראש מחלק רבי אלעזר ועוד מאי קאמר השתא שותפי אנן והלא גם עתה היתה חלקו של רבי אלעזר פלגא מלוה ויש לומר דכשנשתתף עמו היה טורח בחציו של רבי אלעזר בחנם ועל כן אמרה יהיב לך נמי אליתא אחרי שאינך לוקח מחלקו שום שכר:

הגודרות כ"ד חדש פירש רש"י ז"ל, גדרות צאן. והראב"ד ז"ל גריס גודריות, והם סוסיות או פרדות, ונראין דבריו, דבתוספתא (פ"ה ה"ד) שאני לה הכי, השם בהמה טמאה לחברו עד מתי חייב לטפל בה, סומכוס אומר באתונות (י"ב) [י"ח] חדש ובגודריות כ"ד חדש, אלמא כלה בבהמה טמאה איירי. ונראה שהרב גורס (כן השם בהמה) [בגמרין השם בהמה טמאה – ש"מ], וכן כתובה בפירושיו.

אמר (רבא) [רב פפא] האי ודאי צריך לאודועי יש מי שלמד מכאן, למי שדן מרצונו בפני בית דין ואמר כתבו לי מאיזה טעם דנתוני, אין שומעין לו, דהכא הוא דקאמר רב פפא שצריך להודיעו משום דיינא שלא יוציא לעז עליו הואיל ויש כעין אמתלא, הא בעלמא אין כותבין אלא במי שכפאהו ודן בעירו, וכדאמרינן בסנהדרין (לא, ב). ויש אומרים שאין מכאן ראיה שהרי הוא מתלונן הוה ולא שואל לכתוב לו מאיזה טעם, אלא רב פפא הוא דאמר ליה מנפשיה כדי לנקות עצמו, ועוד שאפילו כשכותבין לו אין כותבין לו מטעם פלוני ומראיה פלונית חייבנוהו כמו שעשה רב פפא לזה, אלא הטענות בלבד שטוען כותבין לו, פלוני טען כך ופלוני טען כך ומתוך כך חייבנו פלוני, ובית דין שבמקום הועד ידעו אם חייבוהו כדין אם לאו. ומכל מקום הדין אמת, שלא לחנם אמרוה שם גבי מי שכפאוהו ודן בעירו, אלא לומר דדוקא במי שטען בב"ד הגדול אזילנא וכפאוהו ודן בעירו. ואף ר"ת ז"ל כן כתב, שאין כותבין אלא למי שכפאוהו ודן בעירו אבל לאיניש אחרינא לא.

שכר זה שפוסק עמו כל אחד לפי שטרח כתבו גדולי הפוסקים שצריך לפסקו עליו בכל יום עד שישלמו ימי השותפות לא שיפסוק לו שכר מועט לכל הזמן ואם רצה לפסוק לכל הזמן פוסקין על הדרך שביארנו במשנה שיטול המתעסק שני שלישים בריוח ויקבל עליו החצי בהפסד או שיטול החצי בריוח ויקבל עליו שליש בהפסד ומ"מ דוקא בסחורה שנעשה עליה חנוני שמתבטל מאומנותו לגמרי וכל עסקו אינו אלא בזה וכמו שאמרו המושיב את חברו בחנות למחצה שכר אם היה אמן לא יעסוק באומנותו לפי שאין עיניו שולטות על החנות בשעה שמתעסק באומנותו אבל מי שיש לו עסק כזה ואינו מתבטל כל כך דיו בשכר מועט וכל שהתנה עמו לשכר אפילו מועט ואפילו לכל ימי התעסקותו וכן אפי' לא היה לו עסק כזה אלא שמ"מ אין זה המסור לו דבר שיצטרך להתבטל עליו מאומנותו כל היום והוא מה שאמרו למטה שאם אמר לו מותר שליש בשכרך מותר ר"ל שהתנה עמו כל שישביח יתר על שליש דמיו של עכשו יהא שלך ר"ל ששמוהו עכשו בשלשים ונמצא השליש בעשרה ואמר לו כל שתשביחהו עשרה ר"ל שיהא שוה ארבעים ביני ובינך וכל שתשביחהו יתר מזה טול בשכרך מותר ואע"פ שאפשר שלא יהא שם מותר שליש ופרשנוה בשיש בהמה לזה המקבל ונמצא שאין טרחו ממרבה בשביל אלו ברכת הבית מרובה וגביל לתורא גביל לתורי אבל אם אין לו בהמה קוצץ לו דבר מועט לכל ימי שתפותו והוא שאמרו ריש עגלא לפטומא כלומר כששמין עגל לפטם למחצה שכר נותנין לו הראש מוסף על חצי הריוח ואין צריך לפסוק לו שכירות בכל יום כפועל בטל שאין צריך להתבטל מאמנותו כל היום שהרי די לו לטרוח בהם פעמים ביום אלא שמ"מ יראה שצריך להעלות להם מזונות אבל דבר שנעשה חנוני עליו ומוכר כל היום פוסק לו שכירות בכל יום כפועל בטל ואף לשטה זו אפשר לפרש בענין בין מרובה בין מועט כמו שפירשנו שאם התנה עמו הכל לפי תנאו ומ"מ כל שנעשה עליו חנוני שתהא פסיקה זו בכל יום הן מרובה הן מועט הואיל ובכל יום היא ולפסוק הלכה כן ובדבר שאין בו בטול מלאכה כל היום שיקוץ לו דינר וכיוצא בו לכל ימי השתוף ומעתה אף בדבר שנעשה חנוני עליו אם היו לו מנה מאתים בסחורה הנמכרת בחנות אף בזו קוצץ לו דינר שהרי אף הוא היה מתבטל במכירה שלו וכן כל כיוצא בזה ויש חולקין בזו מפני שבכל שעה הוא צריך להתעסק בשלו ואין לו לדיין אלא מה שעיניו רואות:

היו לזה המפטם בהמות שבארנו שאינו צריך אף לראש עגל וכיוצא בו אלא אף בספק שכר דיו והוא מותר שליש והוא הדין בשכר מועט ביותר אם מסרו לאחד ממקבלי טובה שלו כגון אריסו וכיוצא בזה אין צריך לכלום וכל שכן אם קנה חלקו בבהמה זו בעצמה התבאר למטה שמעשה היה באחד מן החכמים שמסר מעות לאריסו ליקח בהמות לפטמן למחצה שכר וכשהיה חולק עמו היה נותן לו הראש מוסף על חצי הריוח ונמלך האריס והשתתף עמו במעות לקנות חצי הבהמה עמו וחשב שיכפול לו שכרו בכך וליתן לו הראש מצד עמל חלקו כבראשונה והאליה מצד הדמים שהיו לו עמו כשבאו לחלוק ראהו חולק באליה ונוטל חלקו ושתק לו ולאחר כן ראהו חולק בראש ואמר לו והיאך אתה חולק בראש ולא דיה לצרה של אליה שאפילו הדרת הראש אתה מעביר לי בה את הדרך ואמר לו מאחר שאתה שותף וטורח בשלך גם כן אין כאן חשש רבית ואם מפני שאתה טורח מעט בחלק שלי והיה ראוי להעלות לך שכר מועט סתם אריס משעבד עצמו לבעל קרקע בטובת הנאה שמרויח עמו בשדותיו ומ"מ יראה שלא נאמר כן אלא בשהיו לו מתחלה בהמות או שלקח עמו בשתוף אבל אם לא היו לו אלא שמאותן שמסר לו זה זכה בחצי ריוח עד שחלקו בהמה או בהמות אין שכרו מתמעט בכך שהרי עצמה של סחורה היא זו:

פירשו בתלמוד המערב שהנותן מעות לחבירו ליקח בהם פירות למחצה שכר ולא לקח אין לו עליו אלא תרעומת ר"ל שגרם לו הפסד ועכורי רוחא אבל אין מוציא ממנו בבית דין כלום שמא אפילו עשה לא נזדמן בו ריוח ואפילו בריוח המצוי שמא יארע בו אונס ולא תאמר דוקא למחצה שכר שהרי זה אומר הואיל וחצי ריוח שלי רוצה הייתי לדקדק הרבה הא לשלוחו אם נתן לו מעות ליקח לו ולא לקח פושע הוא אלא אף בשליח אין לו עליו אלא תרעומת כמו שיתבאר למטה וכן אמרו עוד שם שאם ידוע שלקח ומכר מוציאין ממנו על כרחו ר"ל שאם ידוע שלקח ומכר והרויח אלא שזה אומר לא בקיום שליחותו נתכונתי אלא דעתי היה לגזול ובשלי התעסקתי וקרן אני משיב ממנו מוציאין על כרחו ואינו נאמן בכך אלא אומרים כשלקחת ומכרת לשם שתוף נתכונת ועכשו אתה חוזר כך כתבוה קצת מפרשים ויראה מדבריהם שאם אמר כן בפני עדים קודם שיקנה וימכור שאינו מוציא ולא נתברר לי:

וכן אמרו עוד שם שהנותן מעות לחברו ליקח פירות למחצה שכר רשאי הלוקח ליקח מכל מין ומין אלא שלא יקח לא כסות ולא עצים ר"ל שלוקח מכל מין שירצה ואינו צריך לימלך עם בעל הבית ואם הפסיד בזו והדבר מוכיח שהיה מרויח באחרת אין בזו פשיעה שאף המפקיד נשען על בינתו ולא פרט לו איזה שאלו פרט לו ושנה אם פחתו פחתו לו ואם הותירו הותירו לאמצע כמו שמפורש בפרק הגוזל הא מכיון שלא פירט לו הרי הרשהו בכל מין שירצה ולא יקח לא כסות ולא עצים פירוש ששכרם מועט וטרחם מרובה ואין להם קופצים ויראה מפירוש זה שאפילו לא הזכיר לו שם פירות לא יקח את אלו ויש מפרשים שאין נכנסים בכלל מלת פירות ולדעת פירוש זה אם לא הזכיר לו אף פירות רשאי ליקח אף את אלו ויש דברים שנשארו בתלמוד המערב בספק והוא שאמרו שם הדא אמרה המבטל כיסו של חברו אין לו עליו אלא תרעומת המבטל שדהו של חברו חייב לשפות ויראה כגון שעשאו אריס או שכרו לעבוד קרקעו וזה ודאי פשיעה גדולה ודבר שאין בו טענה המבטל ספינתו של חברו מהו המבטל חנותו מהו ממה שכתבנו למדת מ"מ שאין נותנין עסק למחצה שכר ולמחצה הפסד אלא אם כן נותן לו שכרו על הצד שביארנו:

מקצת חכמים כתבו שבהרבה מקומות נוהגים עכשו ליתן עסק למחצה שכר ונשענים על מה שהנותן פוטרו משבועה שהרי היה לו למקבל לישבע כמה הרויח ובהנאת הפקעת שבועה זו טורח בחלקו של בעל הבית:

כבר ביארנו במשנה שכל שעושה ואוכל שמין אותו ושכרו ובפעולתו מעתה שמין את העזים ובלבד שיתן חלבן לשכר עמל ומזונות וכן רחלות בגיזתו ותרנגולות בביצתן אבל עזים בקום החלב ורחלות בצמר הנתלש מהם על ידי קוצים או שטיפת הנהר אין שמין שאין שכר זה מספיק לעמל ומזונות ואף כפועל בטל:

משכרת אשה לחברתה תרנגולת בשני אפרוחים בשנה ודבר זה יש מפרשים שבעלת תרנגולת אומרת לחברתה תני לי ביצים ואושיב תרנגולתי עליהם ואטרח בגדול אפרוחים בשכר שנים מהם ואמר על זה שמותר ואע"פ שאין בעלת ביצים נותנת שכר עמל ומזון שאין זה אלא דרך שכירות ואין אחריות הביצים על בעלת התרנגלת ויש מפרשים בה שבעלת ביצים שוכרת התרנגולת וטורחת בהושבה וגדול ואין זה אלא שכירות ומותר אע"פ שנמצאת בעלת ביצים חייבת בגנבה ואבדה כדין שוכר ושמא תאמר מה בא להשמיענו בהיתר זה שמא היית סבור שאין זה דומה למשכיר בהמתו שהמשכיר בהמתו הרי היא מכחשת במשאה ובהליכתה ושכר כחש הוא נוטל ואף שהאונסין מצויים בה וכמו שאמרו בתלמוד המערב כל הדרך בחזקת סכנה אבל זו שאין בה טרח ושאין האונסין מצויים ושמתחייבת בגנבה ואבדה כדין שוכר וזו נוטלת עליה שכר יהא כעין רבית בא ולימד שאין בה שום חשש:

מותרת אשה שתאמר לחברתה תרנגולת שלי וביצים שלך תני לי ואושיב תרנגלתי עליהם ואטרח בגדול ונחלוק באפרוחים לכשיגדלו והריני מקבלת אחריות חצי ביצים כדין כל שומא הנזכרת במשנה ואף בלא שכר עמל ולמה הותרה מפני שיש כאן שכר עמל והוא ביצים המוזרות ואע"פ שהוא דבר מועט מספיק הוא להתעסקות מועט כזה ויש מפרשים אף בזו דוקא בנתינת שכר כפועל וביצים מוזרות הם ביצים שאין קולטות אפרוח ואין האחרת קפדה בהם ונוטלתן בשכרה והם מותרות באכילה וכמו שאמרו נפש היפה תאכלם ושמא תאמר והרי קבלה אחריות על כל הפסד יראה לי שאינה מקבלת אחריות על כך אדרבא על חברתה למסור ביצים הראויים לקלוט ואע"פ ששכר זה אפשר שלא יבא מ"מ הדבר מצוי בכך וכתבו גדולי המפרשים שאם היתה בעלת הביצים מגדלת אין כאן חשש איסור לפי שהתרנגלת חוזרת בעינה בכחשה ואפילו היה אחריותה על שתיהן משלה נתנו לה ששכר כחשה ושכר בטולה תטול:

בפרש"י בד"ה מכאן ואילך כו' ושכר עמל ומזון ליכא ואע"ג דחצי אחריות של מחצית חבירו עליו כיון דבעי למטרח בה משום מחצה שלו כו' עכ"ל ק"ק דהא לעיל בדאית ליה בהמה לדידיה דבעי למטרח נמי בדידיה ואפ"ה בעי מיהת שכר עמל ומזון דהיינו מותר שליש בשכרו ויש לחלק דהכא כיון דבגוף בהמה זו בעצמה בעי למטרח במחצה שלו לא בעי כלל שכר עמל ומזון ודו"ק:

תוס' בד"ה אי משתתפת כו' יטול חצי הראש מחלק ר"א כו' עכ"ל פי' דכמו שבתחלה שהיתה כולה של ר"א פלגא נעשית מלוה והיה נותן לו כל הראש בשכר טרחא בפלגא דפקדון של ר"א השתא שחציה של ר"א נעשית פלגא מלוה יטול חצי הראש בשכר טרחו בחלק רביעית מהבהמה בפלגא דפקדון של ר"א מיהו ק"ק למאי דמסיק לעיל דהיכא דאית ליה בהמה לדידיה לא בעי ריש עגלא לפטומי ה"נ כיון דבעי למטרח במחצה שלו לא בעי נמי חצי ריש עגלא לפטומי והוי סגי ליה במותר שליש בשכרו ולפרש"י שכתבנו לעיל דהיכא דבגוף בהמה זו בעצמה בעי למטרח במחצה שלו לא בעי ליתן לו שכר עמל ומזון כלל ה"נ הכא לא הוה בעי ליתן לו חצי הראש מחלק ר"א ואפילו מותר שליש בשכרו לא הוה צריך ליתן לו ודו"ק:

גמ' אמר רב נחמן זוזי כמאן דפליגי דמי וכו' כצ"ל:

תוס' ד"ה אי משתתפת בהדיה וכו' תימה למה היתה סבורה וכו' ועוד מאי קאמר וכו' והלא גם עתה היתה חלקו של ר"א פלגא מלוה וכו' משמע מדברי התוס' דסד"א שלאחר שנשתתפו לקח חציה של הבהמה שהיא של ר"א בעיסקא והוי פלגא שהיא רביעית של בהמה מלוה לכך הקשו א"כ השתא נמי אי לא יהיב ליה טפי פורתא מחזי כרבית ותרצו וי"ל דכשנשתתף עמו היה טורח בהצי של ר"א בחנם וכו' ר"ל ולא לקחה כלל בעיסקא לחצי הפסד ולחצי ריוח אלא נשארה כולה הן הפסד הן ריוח לר"א דק שהוא היה טורח בה בחנם ודו"ק:

לאו הלכה אתמר אלא שיטה איתמר כלומר כי מה שאמר הלכה כפלוני והלכה כפלוני אינו פוסק הלכה אלא לומר שהלכה של זה תלויה בהלכה של זה דכלהו אזלי בחדא שיטתא ולמימר דשיטה נינהו ולית הילכתא כחד מינייהו. הריטב"א ז"ל.

אמר רב מותר שליש בשכרך תימה והא צד אחד ברבית וכו' ככתוב בתוספות ויש לומר דהכא הקילו טפי שאינו נותן לו יותר ממה שלקח אלא שהוא טורח בשבילו. הרא"ש ז"ל. וזה לשון הריטב"א ז"ל: ותירצו בתוספות דהכא גבי מה שנותנים למתעסק בשכר טרחה אף על גב דכי לא יהיב איכא אבק רבית ורבנן לא החמירו בו חכמים כולי האי דהא אמרינן לעיל דסגי בטבל עמו בציר ואפילו למאן דאמר דצריך לתת לו שכרו כפועל בטל הקילו גם כן כיון שעל הרוב איכא מותר שליש. עד כאן.

ושמואל אמר לא מצא מותר שליש ילך לביתו ריקן אלא אמר שמואל קוצץ לו דינר. פירוש לאו למימרא דסגי ליה בקציצת דינר לחוד דאם כן שמואל דאמר כמאן דהא ליכא ככלהו תנאי דלעיל דקאמר אלא או כפועל בטל או שכרו משלם או שיטבל עמו בציר אלא הכי פירושו שצריך לקוץ עמו שאם לא יהא שם מותר שליש שיתן לו דינר בשכר פעולתו כדי שלא ילך לביתו ריקן.

ומי אמר רב הכי והאמר רב ריש עגלא לפטומא פירוש בשכר עמלו מאי לאו דאמר ליה מותר שליש. דאלו ריש עגלא לחוד ליכא למימר דאם כן רב דאמר כמאן. ומהדרינן דהכי קאמר או מותר שליש או ריש עגלא. פירוש דסבירא ליה לרב דבעסק של עגל דיו בריש עגלא לשכרו כפועל בטל כי בעסק מועט כזה הקילו. ואיבעית אימא דלעולם במילי דעלמא לא סגי במותר שליש וכי קאמר רב דמותר שליש לבדו מותר כגון דאית ליה למתעסק בהמות לדידיה שצריך לטרוח בהן ואמרי אינשי גביל לתורא גביל לתורי כלומר שאין טרחו נוסף כל כך בשביל עגל אחד ולפיכך דיו במותר שליש או בריש עגלא. ואם תאמר ואפילו לית ליה בהמה לדידיה. נימא דכיון דהעגל הזה פלגא מלוה ופלגא פקדון והוא צריך לטרוח בחלקו אין טורח נוסף לו כל כך בשביל חלקו של חברו דאמרינן ליה גביל לפלגא גביל לכולא וליסגי ליה בריש עגלא. ויש לומר דלא דמי דכי אית ליה בהמות לדידיה בלא עסק זה שייך לומר גביל לתורי אנל הכא דבלא עסק זה לא הוה ליה לטרוח לא היה זה מקבל זה העגל לטרוח בכולו אלמלא פלגא של מלוה והוה ליה אבק רבית אם אינו נותן לו שכר טרחו. ויש שפירשו דהשתא דאתינן להכי אפשר דרב ושמואל לא פליגי ודשמואל בדלית ליה בהמות דידיה. ואינו נראה כן לפי לשון הגמרא. ומכל מקום הלכתא כרב באיסורי. ומיהו לא התיר רב אלא מותר שליש דשכיח אבל אם התנה על יותר ממותר שליש כגון מותר מחצה וכיוצא בה אסור. הריטב"א.

וכתב הראב"ד וזה לשונו הא דאמר רב ריש עגלא לפטומא ושמואל דאמר קוצץ לו דינר כאדם בטל. אי נמי כי אמרינן שכרו כפועל הני מילי בסתם אבל במפרש אפילו בפחות מכאן ורב מילתא כי אורחא אשמועינן וכן שמואל. ע"כ. גביל לתורא גביל לתורי מסתברא לי דלא אמר רב אלא בשכר עמלו אבל מזונו בחלקו יהיב ליה דהא לא שייך למימר גביל לתורי במזון. שיטה.

רבי אלעזר מהגרוניא זבן בהמה יהב ליה לאריסיה לפטומי פירוש למחצית שכר ויהיב ליה רישא באגר טרחיה ויהיב ליה פלגא רווחא. והא דיהיב ליה רישא בלחוד באגר טרחיה אפשר דהוו ליה בהמות לדידיה אי נמי דאריסא למארי ארעא משתעבד סגי ליה בריש עגלא. אמרה ליה דביתהו אלו משתתפת בהדיה יהיב לך באליתא. כך גורס רש"י. ואליה לאו דוקא אלא לומר שהיה נוטל מחצית כל הבשר ואפילו חצי האליה שהוא נתח טוב. ואית דגרסי יהיב לך דאלוותא כלומר בכל החתיכות. השתא שותפי אנן. פירוש ובשותפות ליכא משום רבית דהא אין כאן מלוה אלא חצי הקרן שלך וחצי הקרן שלי הוא פקדון גמור מאי אמרת קא טרחנא טפי פורתא כלומר ואין לי ליטול טרחך בחנם הא אמרי אינשי אריסי למרי ארעא משתעבד וכדי הוא האריס לטרוח גופו בכיוצא בזה בשביל בעל הקרקע. הריטב"א.

באתונות שמונה עשר חדש בסתם אם שם לו אתונות למחצה שכר אינו רשאי להסתלק מקבלנותו עד שמונה עשר חדש שתהא ראויה להרגילה למשאוי. ובשמסרן לו כשהן קטנות הוא דמיחזי לפרושי דאי לאו הכי למה ליה להטפל בהן שמונה עשר חדש. ומיחזי נמי דכדין אתונות כן דין פרדות ופרדין וחמורים אבל שאר מיני בהמה טמאה כגון סוס וגמל דין גודרות דיינינן להו דתייב ליטפל בהן עשרים וארבעה חדש שטפולן וטרחן מרובה עד זמן שתי שנים ואפשר לומר דאי קבלינהו להנהו בהמות והן משנה אחת שאינו חייב ליטפל בהן אלא עד תשלום שמונה עשר חודש לאתונות וכיוצא בהן ועד תשלום עשרים וארבעה חדש לכל שאר גודרות דאמרינן בהם ובגודרות שהם בהמה גסה ודקה עשרים וארבעה חדש. הרמ"ך.

וזה לשון הרשב"א הגודרות עשרים וארבעה חדש. פירש רש"י גודרות צאן. והראב"ד גריס גודדיות והם סוסיאות או פרדות. ונראין דבריו דבתוספתא שני לה הכין השם בהמה טמאה לחברו עד מתי חייב ליטפל בה סומכוס אומר באתונות שמונה עשר חדש ובגודדיות עשרים וארבעה חדש אלמא כולה בבהמה טמאה מיירי. ונראה שהרב גורס בגמרין השם בהמה טמאה וכן כתוב בפירושיו. עד כאן.

בגמרא דילמא רב עיליש טובל עמו בציר הוה כו' א"ל לאו הילכתא איתמר. ואין להקשות אכתי דלמא רב עיליש כפועל בטל שקיל הא ליתא מדלא נזכר כן בשטר בפירוש דכיון ששכירות כזה מתרבה והולך לפי אריכות הזמן יש לכותבו בשטר אבל עדיין קשיא לי דלמא קצץ לו דינר לרב עיליש על כל משך השותפות וכבר קיבל הדינר מעיקרא וא"כ תו לא הוי ריבית כלל ובשלמא לשיטת הפוסקים דלא סגי בקצץ לו דינר אלא במקבל בהמות לגדלן דמסתמא אית ליה עיסקא אחריתא משא"כ בסתם מקבל עיסקא ליקח פירות דלית ליה עיסקא אחריתא לא מהני קצץ דינר אלא דוקא כפועל בטל או בפלגא באגר ותרי תילתי בהפסד וכמו שנראה מל' הרי"ף והרא"ש ז"ל. א"כ אתי שפיר דמצינן למימר דהוי קים להו דרב עיליש לא הוי ליה עיסקא אחריתא ומש"ה לא מקשו דלמא קצץ לו דינר אלא דלמא טובל עמו בציר הוי למאי דס"ד דהלכתא כר' יהודה ור"י ודאי אף בלית ליה עיסקא אחריתא איירי דהא אחנווני קאי אבל לשיטת הטור שכ' בפירוש דקוצץ לו דינר מהני אף בלית ליה עיסקא אחריתא וכן הוא בש"ע שם דהיכא דקצץ לו מעיקרא מותר בכל ענין והבית יוסף כתב שם ליישב לשון רוב הפוסקים לדרך זה א"כ קשה סוגיא דהכא ויש ליישב דכיון שצריך לקצוץ לו הדינר מעיקרא אף אם כבר קיבלו רב עיליש אפ"ה היה לו להזכיר כן בשטר כי היכי דלא ליתחזי כשטר שיש בו אבק ריבית אבל לענין תרי תילתי בהפסד אע"ג שלא נזכר כן בפירוש יש לומר דאמנהגא קא סמכי למאי דפרישית בסמוך דע"כ היה המנהג ידוע כן בסתם עיסקא וכן הא דמקשי דלמא טובל עמו בציר הוי לא היה צורך להזכיר כן בשטר כיון דלרבי יהודה אינו צריך להתנות כן מעיקרא אלא אף אם טובל בציר בשעת החלוקה סגי וא"כ ודאי לא שייך לכותבו בשטר כן נ"ל ודו"ק:

בתוספות בד"ה אלא שיטה איתמר כו' ואין נראה דהא רב ושמואל בעי או לקצץ דינר כו' ורשב"ג לא בעי אלא גללים עכ"ל. נ"ל דאין כוונתם בזה דגללים ודאי לא חשיבי כמו דינר וריש עגלא דלכאורה נראה דדינר לאו דוקא אלא בכל מה שקצץ לו סגי דמאי שנא דינר אלא דעיקר קושית התוספות דלרשב"ג אין צריך לקצוץ לו כלום בפיטום בהמה ועגלים דגללים ממילא דידיה הוי דכ"ע אפקורי מפקיר להו אלא דהכא סובר רשב"ג דאפ"ה ניחא ליה לבעל הבהמות שיהיו של המקבל כדי לצאת מידי ריבית וא"כ מיהא א"צ לקצץ לו שום דבר אלא בגללים לחוד סגי אע"ג דלא קצץ עלייהו מעיקרא אלא ממילא אתי לידיה וע"ז כתבו שפיר דליכא למימר דהא דלא בעי רשב"ג קציצה מעיקרא היינו דוקא בעגל עם אמו דלא נפיש טירחא אבל במידי דנפיש טירחא לעולם בעי קציצה מעיקרא כדרב ושמואל ע"ז כתבו דא"א לומר כן דהא ר"י ב"י ודאי ס"ל דאפי' בבהמות גדולות לא בעינן קציצה מעיקרא אלא אפי' בנסיובי ותותרי דשקיל בלא קציצה סגי דע"כ נסיובי ותותרי בלא קצץ מעיקרא איירי דאל"כ לא הוי פליג ת"ק בהא כדמוכח ממאי דמסקו התוס' הכא דרבינו חננאל פסק כר"ש דאמר נותן לו שכרו משלם ולא קשיא ליה לפ"ז מההיא דקוצץ לו דינר ומותר שליש בשכרך אע"כ דאף רבי שמעון דמחמיר לא איירי אלא כשלא קצץ מעיקרא שצריך ליתן לו שכרו משלם אבל בשקצץ מעיקרא בכל מה שקוצץ לו סגי וא"כ לפ"ז ע"כ דנסיובי ותותרי דר' יוסי ב"י היינו אף בלא קצץ וממילא דע"כ דרשב"ג נמי הכי ס"ל דלא בעינן קציצה מעיקרא אלא אפילו במידי דשקיל ממילא סגי דאי ס"ד דרשב"ג מש"ה נקט עגל עם אמו כי היכי דתידוק הא בבהמות גדולות בעינן קציצה מעיקרא א"כ לא הוי רשב"ג ורבי יוסי בחדא שיטה דהא פליג עליה בהדיא אע"כ דרשב"ג נמי סובר דבכל ענין לא בעי קציצה מעיקרא אלא דנקיט עגל עם אמו דאע"ג שלא קצץ סגי ליה בגללים משא"כ בבהמות גדולות אי לא קצץ לא סגי בגללים אלא בנסיובי ותותרי וא"כ ע"כ לית הלכתא כרשב"ג דהא רב ושמואל אמרי בהדיא דבעינן קציצה מעיקרא או בדבר ידוע כגון דינר או במותר שליש לרב. והא דמייתי התוס' ראיה לדברי רשב"ג דלא בעי קציצה מדר' יוסי ב"י ולא מייתו מדרבי יהודה גופא שסובר דלא בעינן קציצה דמתיר אפי' בטובל עמו בציר וא"כ רשב"ג נמי הכי ס"ל דהא קאי בחדא שיטה יש לי לומר משום דרבי יהודה לא איירי בנותן בהמות לגדל אלא אחנווני קאי ורשב"ג איירי בבהמות וא"כ אפשר דהא דאמרינן דבחדא שיטה קאי היינו לענין ששניהם מקילין לענין ריבית דשכר עמלו אבל מ"מ לא ס"ל דהדדי ואפשר דרשב"ג סובר דבכל מידי דנפיש טירחיה לעולם צריך קציצה מעיקרא וא"כ לא קצץ נותן לו כפועל בטל או בפלגא באגר ותרי תילתא בהפסד ואפ"ה קאי בחדא שיטה עם רבי יהודה דחנווני לחוד ומגדל בהמות לחוד אבל מדר' יוסי ב"י מייתי שפיר דאי ס"ד דרשב"ג סובר דדוקא בעגל עם אמו לא בעי קציצה משא"כ בבהמות גדולות א"כ אין זה בחדא שיטה דהא פליג אדר' יוסי ב"י כן נ"ל והוצרכתי להאריך כדי ליישב לשון התוספות על מכונם ודו"ק:

בא"ד וגם רבינו חננאל כו' אלא כרבי שמעון כו' עכ"ל נראה מזה דרבינו חננאל ס"ל כשיטת רש"י ז"ל דסתם מתניתין דהכא רבי שמעון היא ואע"ג דלשיטת התוס' לית הלכתא כרבי שמעון אלא כר' מאיר כמ"ש לעיל בד"ה כפועל בטל מכל מקום בהא מילתא מיהא כולהו סברי דלית הלכתא כרבי שמעון בן גמליאל וק"ל:

בגמרא מאי לאו דאמר ליה מותר שליש בשכרך ופי' רש"י ואשמעינן רב דאי ליכא מותר שליש נישקיל ריש עגלא עכ"ל. הסוגיא תמוה דמאי ס"ד דהמקשה דאיירי רב בהכי דלמא כפשוטו ונראה ליישב דהמקשה סבר דע"כ איירי מילתא דרב בכה"ג משום דא"א לפרש מילתא דרב דדינא קאמר שצריך ליתן לו ריש עגלא דמאי שנא ריש עגלא אי קצץ מעיקרא בכל דהו סגי כדמשמע מלשון המקשה דמודה רב בקוצץ לו דינר וע"כ דדינר לאו דוקא אלא בלבד שיהא דבר ברור ואי איירי רב בלא קוצץ מעיקרא א"כ האי ריש עגלא מה טיבה דהוי דלא כחד מכל תנאי דלעיל דלרבי שמעון דאמר נותן לו שכרו משלם היינו לפי ערך זמן הגידול צריך ליתן עמלו ומזונו ורב סתמא קאמר דבין לזמן מרובה בין לזמן מועט נותן ריש עגלא ואע"ג דבמשנה קתני דזמן גידול עגלים היינו עד שיהיו משולשים היינו כשיקבל לגדל אבל לפטם אינו תלוי בקביעות זמן וכ"נ מל' הרמב"ם ז"ל פ"ח מהלכות שותפין ומשמע שם נמי דריש עגלא לאו היינו כפועל בטל וכ"ש דלא אתי כאינך תנאי דס"ל דבדבר מועט סגי כגון גללים ונסיובי ותותרי ולא בעינן ריש עגלא. אע"כ דהאי ריש עגלא לפטומא היינו מנהגא בעלמא שכן היה המנהג בימי רב בכל מקבלי עגלים לפטם ולגדל ולא התנו שום תנאי שיטול המפטם ריש עגלא בשכר עמלו ומזונו וא"כ אתי שפיר כרבי מאיר או כרבי שמעון דאינהו נמי מודו דכיון שכן מנהג המדינה היינו שכרו משלם כדאמרינן לעיל לענין תרי תילתי באגר. וא"כ לפ"ז אכתי קשה מאי אתא רב לאשמועינן דמילתא דפשיטא דהכל כמנהג המדינה דמסתמא אדעתא דמנהגא נחית וליכא למימר דקמ"ל דאסור לשנות מזה המנהג להתנות מעיקרא בפחות מריש עגלא הא ליתא שכבר כתבתי דכולהו תנאי מודו דבהתנה מעיקרא מהני אף בכל דהו היכא דאית ליה עיסקא אחריתא. אע"כ ס"ד דהמקשה דעיקר מילתא דרב לאשמעינן כגון שהתנו מעיקרא על מותר שליש ולבסוף לא מצא מותר שליש וקאמר רב שצריך ליתן לו ריש עגלא והיינו כפי המנהג בדלא התנו וא"כ מקשה שפיר וסברת התרצן משמע דמוקי לה בקוצץ מעיקרא וקאמר רב דצריך שיקצוץ לו מותר שליש או שיאמר לו ריש עגלא. ואפשר דלפ"ז באמת ריש עגלא לאו דוקא אלא ה"ה פחות מזה והיא גופא קמ"ל דבקצץ מעיקרא לא בעינן דוקא כפועל בטל דהיינו שכרו משלם וכן לענין עמלו ומזונו סד"א דבעינן שיתן לו כל עמלו ומזונו קמ"ל דלא בעינן אלא כל מה שקוצץ לו סגי. ועי"ל להיפך דהתרצן סובר דמילתא דרב איירי בדלית ליה עיסקא אחריתא ומש"ה סבר רב דכשלא קצץ מעיקרא במותר שליש צריך לקצץ דוקא בריש עגלא ולא פחות וכשיטת רבותיו של הרמב"ם שכתבתי לעיל בשמם ועוד יש לפרש סברת התרצן כמו שכתב בס' תורת חיים עיין עליו ודו"ק:

בתוספות בד"ה אי משתתפת כו' תימא למה היא סבורה כן כו' ויש לומר דכשנשתתף עמו כו' עכ"ל. פירוש דמעיקרא הוו סברי התוס' דמסתמא לאחר השותפות היה נוטל האריס שלשה חלקים בריווח דהיינו חצי הריווח מקרן שלו וחצי מחציתו של רבי אליעזר מהגרוניא שהרי נעשה עכשיו החצי מעות של רבי אליעזר עסקא וזה כשיטת הרמב"ם ז"ל שכתב בריש פ"ו מהל' שותפין דאף בשותפין ששניהם נותנין מעות כיון שאחד מתעסק ולא השני הוי חלק שאינו מתעסק כדין עיסקא דפלגא מלוה ופלגא פקדון וצריך ליתן ג"כ שכר עמלו וא"כ מקשה התוספות שפיר דכיון דעכשיו אין העיסקא אלא בחצי הבהמה יש לו ליטול חצי הראש לבד ומתרצים התוספות דאיירי שהאריס לא היה נוטל אלא חצי הריווח וזה כשיטת הרי"ף וסייעתו שכל היכא ששניהם נותנין מעות אין כאן תורת עיסקא ויכולין להתנות בכל ענין שירצו וכן בהגהת רמ"א בש"ע סימן קע"ז. אלא שאשת האריס היתה סוברת דשייך יותר שכר עמלו בשותפות מבעיסקא גרידא כיון דאיכא תרתי דיהיב ממונא וטירחא דידיה ומש"ה היתה סוברת ליטול ג"כ האליה. אלא דיש להקשות לשיטת הרי"ף וסייעתו דבשותפות לא שייך כלל דין עיסקא א"כ מאי הוצרך ר"א מהגרוניא לטעמא דאריס' למרי ארעא משתעבד ויש ליישב דאע"ג דלקושטא דמילתא להרי"ף שותפין יכולין להתנות בכל ענין שירצו מ"מ ר"א מהגרוניא מיהא לא התנה כלום עם האריס בשעת השותפות. וא"כ מהיכי תיתי יתעסק בחנם אי לאו משום טעמא דאריסא למרי ארעא משתעבד. אח"ז מצאתי שהב"י כתב כן ולענין מה שהקשה מהרש"א ז"ל על קושית התוס' דאפי' חצי הראש נמי לא היה לו ליטול מהא דאמרינן לעיל דבמותר שליש בשכרך סגי היכא דאית ליה תורא לדידיה ומההיא דכתב רש"י לקמן דכשיש לו שותפות בגוף הבהמה נוטל חצי מחצית בשל חבירו וא"צ ליתן שכר עמלו נ"ל דלק"מ שהרי דברי התוס' בקושיית' אדברי אשת האריס קאי דאף לפי סברתה שלא היתה יודעת לחלק בין עיסקא לשותפות אפ"ה מצד הסברא אין לו ליתן שכר עמלו אלא כדמעיקרא והיינו חצי הראש ולמה היתה סבורה ליטול האליה משא"כ דברי רש"י לקמן גבי חצי מחצה בשל חבירו דא"צ ליתן שכר עמלו היינו לפי המסקנא דר"א מהגרוניא דבשותפות לא שייך דין עיסקא ואף חצי מחצית גופא לא היה נותן ר"א מטעמא דאריסא למרי ארעא משתעביד וכמו שכתבתי ועוד דנראה דההיא דמותר שליש בשכרך אף בדאית ליה בהמה אחריתא נמי לא שרי אלא כשהתנה מעיקרא משא"כ הכא לא התנה האריס עם ר"א כלום ומש"ה שפיר כתבו התוס' דיש לו ליטול חצי הראש בראשונה ודו"ק: