מסכת בבא מציעא דף ל״ג עמוד א׳

רובץ מקרה הוא לו שרובץ תחת משאו בפעם הזאת:

ולא רבצן הרגיל בכך:

ולא מפורק והוא צריך טעינה ולקמן פריך הכתיב הקם תקים:

יכול מרחוק והטיל עליו שילך שם:

מדדה עמו לאחר שהטעינו שמא יחזור ויפול:

גמ' מנא הני מילי דשלו קודם:

לא יהיה בך אביון הזהר מן עניות:

כל המקיים בעצמו כך אף על פי שלא הטילו עליו הכתוב יש לאדם ליכנס לפנים משורת הדין ולא לדקדק שלי קודם אם לא בהפסד מוכיח ואם תמיד מדקדק. פורק מעליו עול ג"ח וצדקה וסוף שיצטרך לבריות:

מה לי רבצן וא"ת ולישני רובץ בחנם רבצן בשכר דה"נ משני ולא מפורק בחנם אלא בשכר וי"ל דניחא ליה לשנויי דאתי כרבי יוסי הגלילי כדמוכח דאתיא כוותיה:

וזהו ריס אית דגרסי רוס דשבע ומחצה רוס עולה אלפים דהוי שיעור מיל כדמוכח בפרק שני שעירי (יומא דף סז.) גבי סוכות דשעיר המשתלח:

ונוטל שכר במה שמדדה ובפריקה מיירי שירא פן ירבץ דאי בטעינה פשיטא דהא טעינה גופה בשכר וכל שכן מה שמדדה:

אבדתו קודמת וא"ת אבדתו ואבדת רבו וכבוד אביו איזהו קודם אי אבדתו הלא כבוד אביו עדיף למאן דאמר בפ"ק דקדושין (דף לב. ושם) משל בן ואם כבוד אביו הלא אבדת רבו קודמת כדאמר לעיל. אני ה' ויש לומר אבדתו קודמת דהיכא דאביו נהנה מגוף הבהמה חייב לכבדו כגון שחוט לי בהמתך אבל הניחה ליאבד ותביא לי לאכול שגם לאב קשה האבדה אלא שרוצה לאכול:

ומקרעין זה על זה אף על פי שאינו יודע יותר לפי שלומדין זה מזה ואם תאמר דאמרינן בפרק האורג (שבת דף קה: ושם) חייב לקרוע על אדם כשר אפילו לא היה בשעת יציאת נשמה ויש לומר דהכא מיירי בקרע שאינו מתאחה כדין תלמיד על רבו וכן פירש רש"י:

ת"ר כי תראה יכול מרחוק ת"ל כי תפגע יכול פגיעה ממש פניא בפנים ת"ל כי תראה הם כיצד ראיה שיש בה פגיעה שיערו חכמים אחד משבעה ומחצה במיל וזהו ריס.

ומדדה עמו עד פרסה ונוטל שכרו קיימא לן פריקה בחנם לדברי הכל וטעינה בשכר כרבנן:

מתני' אבדתו ואבדת אביו וכו' אבדת רבו שלו קודמת.

פי' יניח של אביו ויניח של רבו וישיב את שלו שנאמר אפס כי לא יהיה בך אביון. והמדקדק שלא יבא לידי עניות סוף בא לידי כך:

ת"ר רבו שאמרו רבו שלמדו חכמה ולא רבו שלמדו מקרא ומשנה דברי ר"מ ר' יהודה אומר כל שרוב חכמתו ממנו ור' יוסי [אמר] אפי' לא האיר עיניו אלא במשנה אחת זהו רבו. אע"ג דאמר ר' יוחנן הלכה כר' יהודה רב ששת דהוא בתרא אמר הלכה כר' יוסי. ועוד הנה שמואל עשה כמותו וקרע על ההוא מרבנן דאסבריה הא דתנן במסכת תמיד פ' אמר להן הממונה ושני מפתחות אחד יורד אמת השחי ואחד פותח כיון פירש לו מפתח אחד היה מכניס ידו ופותח בו מיד והאחר לא יכול לפתוח בו עד שהיה מוריד ידו עד שחיו וכך היה פותח וכן הוא מפורש בתלמוד ארץ ישראל הנה שמואל לא למד ממנו אלא פירוש משנה זו בלבד וכיון ששמע שמת קרע עליו כאשר קורע התלמיד על רבו. וכן פירש רבא כי רבו כגון רב סחורה דאסברן זומליסטרון פי' התרוד שמהפך בה בשר בתוך הצלחת נקראת זומליסטרון: ובתלמוד ארץ ישראל רב כר"מ חד בר נש פתח פומיה דרב ושמע דדמך ובזע עלוהו. ומתניתין נמי כר' יוסי דייקא והא דאוקימנא כר' יהודה שינויא הוא: ת"ר העוסק במקרא פי' במקרא בלבד ואין מתעסק גם בתלמוד מדה שאינה מדה היא שהרי לא נתעסק גם בפתרון המצות. במשנה מדה שנוטלין עליה שכר פי' המתעסק בפתרון המשנה שיש בה הרבה מן המצות שהן קבלה והן תלויות במשניות החיצונות וכשהוא מתעסק במשנה צריך לעיין באותן הברייתות כולן ופתרוני החכמים יש לו בזה שכר מצוה. אבל המתעסק בתלמוד ומורה ומבאר המצות כתקנן ומגיד הלכה למעשה אין לך מדה גדולה מזו כי בתלמוד פתרון התורה והמשנה והמצוה שהן בקבלה הלכה למשה מסיני. ולעולם הוי רץ למשנה יותר מן התלמוד פי' הוי רץ למשנה שהיא מדה ונוטלין עליה שכר והשוגג אינו נדון בה כמזיד אבל המתעסק בתלמוד אפי' השגגות חשובות עליו כזדונות שהיה לו לדקדק על עצמו שלא יכשל אפי' בשגגה לפי שמדקדקין עליו אפי' כחוט השערה שנאמר וסביביו נשערה מאד מלמד שהקב"ה מדקדק עם סביביו אפי' כחוט השערה ומי יכול להשמר כל זה וכבר פירשנוהו הוי זהיר בתלמוד ששגגת התלמוד עולה זדון הוי זהיר אתה המתעסק בתלמוד ששגגתו עולה לך זדון וכר' יהודה בר' אלעי דדרש הגד לעמי פשעם אלו תלמידי חכמים ששגגות נעשות להם כזדונות וכו'.

אמר עולא תלמידי חכמים שבבבל עומדין זה מלפני זה וקורעין זה על זה וכו'. פי' כיון שנושאין זה עם זה בהלכה לומדין זה מזה טעמי' הרבה כרבו הוא חשוב כל אחד לחבירו לפיכך עומדין זה מפני זה וקורעין זה על זה אבל לענין השבת אבידה אינו מניח של אביו ומחזיר לרבו אלא אם הוא רבו מובהק. רב חסדא הוא תלמיד רב הונא דגרסי' בעירובין בתחלת פרק הדר עם הנכרי בחצר. אמר רב יוסף ביעתא בכותחא בעאי מרב חסדא בשני רב הונא ולא פשט לי. פי' מפני שיש בכותח כמכא דחלבא הוצרך לשאול אם הוא מותר שיאכל ביצת שחוטה בכותח אי לא כלומר ביצת שחוטה כבשר היא וכיון שיש בכותח חלב נמצא כאילו אוכל בשר בחלב ואסור אי לא ואע"ג דדבר ברור הוא דתניא השוחט את התרנגולת ומצא בה ביצים גמורות מותרות לאכלן בחלב אפי' הכי זה שהוא דבר קל לא רצה להורות בפני רב הונא רבו.

בעא מיניה רב חסדא מרב הונא תלמיד וצריך לו רבו מהו כלומר תלמיד חריף שרבו נהנה ממנו ומשאילות התלמיד ומחקריו מוסיף הרב חכמה כדאמר [בסנהדרין סח] הרבה למדתי מרבותי ומחברי יותר מהם ומתלמידי יותר מכולם תלמיד כגון זה אצל רבו יניח אבידת אביו ויחזיר או לא וחשב רב הונא בדעתו כי רב (הונא) [חסדא] על עצמו שאל וכי הוא כענין תלמיד שצריך לו רבו וכעס והשיבו חסדא חסדא לא צריכנא לך ולא לחידודך ולא לפלפולך אנת צריך לקבל ממני עד מלאת לך לפני מ' שנה שבמלאת מ' שנה עומד התלמיד על דעת רבו כדכתיב ואולך אתכם ארבעים שנה במדבר וגו' ולא נתן ה' לכם לב לדעת וגו': איקפדו להדדי ולא עול לגבי [הדדי]. רב הונא יתיב ארבעין תעניתא דחשדיה לרב חסדא. רב חסדא יתיב ארבעין תעניתא משום דחלש דעתיה דרב הונא.

אלא פשיטא לא מפורק בחנם אלא בשכר ומאן שמעת [ליה] דאית ליה האי סברא רבנן. קשה לי והיאך אפשר לאוקומה כרבנן, והא קתני תחת משאו משאוי שיכול לעמוד בו, ורבנן הא לית להו הכין. ויש לומר דקא סלקא דעתיה דהאי מקשה השתא, דאי אפשר לאוקומי כולה ברייתא כחד תנא, אלא תברא רישא רבנן וסיפא ר' יוסי, ואמר ליה לא, כולה ר' יוסי, ובטעינה סבר ליה כרבנן. ואי קשיא לך כיון דלר' יוסי צער בעלי חיים לאו דאורייתא, פריקה בחנם וטעינה בשכר מנא ליה. יש לומר משום קל וחומר דחסרון כיס, וביטול כיס דטעינה לאו חסרון הוא, ולגנבי לא חיישינן, וכמו שכתבתי למעלה (לב, ב ד"ה תדע). ולענין פסק הלכה קיימא לן כמאן דאמר צער בעלי חיים דאורייתא, דהא רבה אמר מדברי שניהם נלמוד צער בעלי חיים דאורייתא, והני כולהו מתניתין ומתניתא הא פריקנא להו ואוקימנא כר' יוסי הגלילי, ונפקא מינה לבהמה שנפלה לאמת המים בשבת, דמביא כרים וכסתות ומניח תחתיה, ואף על גב דמבטל כלי מהיכנו, כדאיתא בשבת פרק מפנין (שבת קכח, ב). ואי נמי לפריקה דבהמת נכרי.

תלמידי חכמים שבבבל עומדים זה מפני זה כלומר כמלא עיניהם כתלמיד מפני הרב (קידושין לג, א ע"ש). ירושלמי (בפרקין ה"י) תני רובץ שלא יהא רבצן וחזר ותנא תני פורק עמו אפילו מאה פעמים. הא דתימר רובץ שלא יהא רבצן בהין דמפיל גרמיה, והא דתימר פורק עמו אפילו מאה פעמים בהין דנפל אניס.

מתני' אבדתו ואבדת רבו וכו'. ירושלמי (בפירקין הי"א) אי זהו רבו שלמדו חכמה כל שפתח לו תחלה דברי רבי מאיר, רבי יהודה אומר כל שרוב תלמודו ממנו, רבי יוסי אומר כל שהאיר עיניו במשנתו אפילו בדבר אחד.

אין הפרש בבהמה זו בין שרבצה במקרה בין שדרכה בכך תמיד אלא כל שרבוצה תחת משאה מצוה בפרוקה על הדרך שביארנו:

מאימתי אדם חייב בפריקה וטעינה לא משיראהו מרחוק אלא ראייה שיש בה פגיעה שיערו חכמים אחד משבעה ומחצה במיל והם מאתים וששים ושש אמות ושני שלישי אמה והוא שיעור ריס האמור בתלמוד:

פרק וחזר וטען צריך לילך אחריו עד פרסה אא"כ אמר לו בעל המשאוי שאינו צריך לו ואם הניחו לילך הרי זה נוטל שכרו נמצא שהפורק אינו רשאי להניחו אחר פרוקה ולילך אלא ממתין לו עד שיטעון ועוזרו בטעינה ואם רצה בעל המשאוי הולך אחריו אלא שהטעינה וההליכה נוטל עליהם שכר:

במקום אחר התבאר שהחמרים שרגליו של אחד רעועות אין חבריו רשאין להניחו אלא הולכין לאטו כדי שלא יניחוהו יחיד אחד טעון ואחד רוכב ודחקן הדרך מעבירין זה הרוכב מפני הטעון טעון וריקן או אף רוכב וריקן מעבירין את הריקן שניהם על צד אחד עושין פשרה ביניהם:

המשנה השש עשרה והכוונה לבאר בה ענין החלק הששי במי שמצא שתי אבדות על איזה מיטפל תחלה ואמר על זה אבדתו ואבדת אביו שלו קודמת אבדת אביו ואבדת רבו אבדת רבו קודמת לשל אביו שאביו מביאו לחיי העולם הזה ורבו שלמדו תורה הביאו לחיי העולם הבא אם היה אביו שקול כרבו אבדת אביו קודמת לשל רבו היו אביו ורבו נושאין משאוי מניח את של רבו ואחר כך מניח את של אביו היו אביו ורבו בבית השבי פודה את רבו ואחר כך פודה את אביו ואם היה אביו תלמיד חכם פודה את אביו ואחר כך פודה את רבו אמר הר"ם דע כי אפילו לא פירש לו זולתי דבר אחד מהמשנה נקרא רבו אבל אינו חייב להקדימו ולכבדו יותר מאביו במה שנזכר באבדה ובשביה ולפרוק אלא אם כן היה רבו מובהק והוא שתהיה רוב חכמתו ממנו והרמז מן התורה שיש לאדם להקדים עצמו על זולתו הוא דאמ' רחמנא אפס כי לא יהיה בך אביון כאלו אמר אין אתה חייב להסיר רעה מאחר אלא בשלא יבא לך כעין אותה רעה שהסירות ממנו כי אם תהיה בענין שאם תתן לאביון די מחסורו תשוב אתה כמהו אינך חייב לתת לו וזהו שאמרו לו שלך קודם לשל אדם:

אמר המאירי אבדתו ואבדת אביו או רבו אבדתו קודמת וכל שכן באבדת שאר בני אדם ומ"מ אם היה יכול להחזיר את שתיהן חייב להחזיר אבל כשאין יכול להחזיר את שתיהן שלו קודמת ואם קדם והציל את של חברו ואבד את שלו אין לו אלא שכרו כמו שביארנו בבבא קמא:

אבדת אביו ואבדת רבו אבדת רבו קודמת שאביו הביאו לחיי העולם הזה ורבו שלמדו תורה הביאו לחיי העולם הבא ודוקא רבו שלמדו בחנם ואם היה אביו רבו של אביו קודמת שאי אפשר לאביו חכם שלא למדו ונמצא אביו ורבו וכן הדין באביו ורבו שהיו שניהם נושאים משאוי שפורק את של רבו ואחר כך של אביו ואם אביו שקול כנגד רבו פורק את של אביו תחלה אביו ורבו בבית השבי פודה את רבו תחלה ואם היה אביו תלמיד חכם פודה את אביו תחלה ורבו שאמרו דוקא רבו מובהק שרוב תורתו ממנו:

זהו ביאור המשנה וכן הלכה ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:

בד"ה וזהו ריס וכו' עולה אלפים דהוי שיעור מיל כדמוכח בפרק ב' שעירים כו' עכ"ל חסר חמשה הוא ועיין בערוך בערך רוס ובפירוש הרע"ב בפרק ב' שעירים והוצרכו להוכחה דפ' ב' שעירים משום דאיכא מאן דמפרש שיעור תחום שבת הוא אלכסונו של אלפים דאז לא הוי החשבון דריס מכוון ומההיא דפ' ב' שעירים אידחי ההוא פירושא כמ"ש שם התוספות ע"ש ודו"ק:

ונוטלין עליה שכר גמ' וכו' הוי רץ למשנה יותר מן הגמ' כצ"ל:

רש"י ד"ה כל המקיים בעצמו וכו' עד וסוף שיצטרך לבריות הוא סוף דבור:

ד"ה שלמדו חכמה וכו' והוא נקרא גמ' וכו' כצ"ל:

ד"ה כל שרוב וכו' אם משנה אם גמ' כצ"ל:

ד"ה ואינה מדה וכו' עד לא היה הגמ' בכתב וכו' התחילו דורותינו לכותבו הגמ' כבר וכו' כצ"ל:

תוס' ד"ה וזהו רוס וכו' דז' ומחצה רוס עולה אלפים וכו'. ור"ל גימטריא של רוס דהיינו רס"ו דז' פעמים רס"ו ומחצה עולה אלפים חסר ה' ועיין בערוך ערך רוס ותמצא מבואר:

אחיכם אלו בעלי מקרא פירוש להכי קרי להו אחיכם לפי שאינם יודעים לפסוק הלכה מתוך המקרא ומתוך כך הם כפופים לתלמידי חכמים. תלמיד הר"פ ז"ל.

הגד לעמי פשעם תלמידי חכמים קרוים עמי. ומדכתיב פשעם דדרשינן פשעים אלו המרדים נפקא לן דשגגות נעשות להם כזדונות והוא הדין דהוה ליה למימר כמרדים אלא אגב שגגות נקט זדונות. תוספות שאנ"ץ. סליק פרק שני _ אלו מציאות פרק המפקיד

ונגנבו או שאבדו ואין צורך למוחקו, דלא נקטיה אלא משום שכך טוען הנפקד שנגנבו או שאבדו. אי נמי נקט אבדה לאשמועינן דאי אייקור הוי השבח שלו, כדמוכח לקמן גבי הנהו כיפי, דאי לאו דאטרחיה לבי דינא, הוה אמרינן דברשותיה אייקור, דהוי שבחא דאתי מעלמא כמו כפל, ואי לאו מתניתין הוה אמינא דאי אייקור שבחא דאתי מגופה הוא כעין ולדות, קמשמע לן מתניתין דככפל דמו מדנקט אבדו תוספות שאנ"ץ.

שילם ולא רצה לישבע וכו' נראה לי, דאיכא רבותא ברישא ובסיפא, דרישא אשמועינן, דאף על גב דאם היה רוצה לישבע מן הדין ובאמת, והיינו דקאמר ולא רצה לישבע, שהרי אמרו וכו', ונמצא שכשנגנב נגנב לבעלים לפי האמת, והדין הנכון והכפל ראוי להיות להם, מכל מקום כיון ששילם ולא רצה לישבע הוי הכפל שלו, וכדפרישית בגמרא מדין תנאי בתחלת הפקדון. ובסיפא אשמועינן, דאף אם לא היה יכול לישבע, אלא שמן הדין היה חייב לשלם, כגון שנגנבה בפשיעה, והיינו לא רצה לשלם, ונמצא שלפי האמת והדין הנכון כשנגנב נגנב לנפקד והיה ראוי הכפל להיות של הנפקד, מכל מקום כיון שנשבע ולא רצה לשלם אגלאי מילתא דלבעלים נגנבה, דכל היכא דאיתא ברשותא דמרה איתא, ולעולם כשנגנבה אפילו בפשיעה, לבעלים נגנבה, אלא שיש להם דין על זה. אבל גוף הבהמה וכפלה וכל שבחיה, בין דממילא בין דמחמת הוצאה, דבעלים נינהו. ורישא וסיפא בכל ענין הם, בין בפשיעה בין שלא בפשיעה, והדין אחד הוא, וכדמפרש בגמרא, אלא שלקח בכל אחת מהנך לשון ולא רצה להודיענו שאף דאם נשתנה הדין מן הנדון גם דין הכפל נגרר אחריו. אי נמי יש לומר, דסיפא אתא לאשמועינן דאפילו אמר, וכדפרשינן בגמרא, ואף על פי שאמרו מהא ליכא למשמע מינה, היינו שאינו מוכרח, או כדוחה הקושיא מעליו, ואינו חושש להביא ראיה לדבריו, אבל לפי האמת אפשר דמייתורא דידה איכא ראיה לומר דאפילו אמר אף על גב דלא שילם. שיטה,

שהרי אמרו שומר חנם נשבע ויוצא, תמה אני, למה ליה לתנא לומר מפני שאמרו שומר חנם נשבע ויוצא, דמשמע מפני שהיה יכול לפטור עצמו בגנבה ואבדה ולישבע באמת, הרי אפילו היה חייב בגנבה ואבדה הואיל ולא נשבע לשקר מקני ליה כפילא, כדאמרינן בגמרא, שומר חנם כיון שאמר פשעתי וכו'. ואפשר לדחוקי, דהכי קתני, ונגנבו או שאבדו בין באונס בין בפשיעה, ולא קתני נגנבו אלא משום תשלומי כפל שמשלם הגנב, ושילם ולא רצה לישבע, שהרי היה יכול לישבע ולהפטר. והוא הדין אם חייב בגנבה ואבדה כשומר שכר, דקני כפילא, ולא בא למעט אלא שאם לא היה יכול לפטור עצמו בשבועה, כגון שיש עדים שנגנבה בפשיעה, אף על פי ששילם ולא אטרחיה לבי דינא, לא מקני ליה כפילא. תדע, דהא כל אימת ולא נשבע מנא ידעינן דמצי פטר נפשיה בקושטא, דילמא פשע בה ונגנבה, אי נמי שלח בה יד הוה, אלא כל דמצי טעין דפטור הוא קני כפילא בתשלומין והיינו טעמא נמי דקתני שומר חנם ולא אשמועינן רבותא בשומר שכר, משום דקמשמע לן, דאפילו שומר חנם דעביד ליה נייח נפשא, אינו קונה כפלו אלא בשהיה יכול לישבע, ולא בשיש לו עדים שהוא חייב לו, אי נמי בדלא אטרחיה. הרמב"ן. אבל הרשב"א דחה פירושו, וזה לשונו: ואינו מחוור בעיני, אלא כל המפקיד, בשעת פקדון מקני ליה פקדון, לפי שהפקדון אצלו סמוך לגנבתה כל זמן שהוא משלם, ולא מסיק אדעתיה לאקנויי בשאין שם עדים דוקא. וכן מצאתי בירושלמי, דגרסינן התם, היו לו עדים שנגנבה בפשיעה, הרי הוא בכלל שילם ואחר כך נמצאת הגנבה, למי הוא משלם, לראשון, או לשני, לשניהן. ולפי דברי הירושלמי, הא דאמרינן בגמרא שומר חנם שאמר פשעתי מקני ליה כפילא, דאי בעי וכו', ודאמרינן נמי ושואל אף על פי שאמר הריני משלם לא מקני וכו', מתה מחמת מלאכה לא שכיח. דאלמא משמע לכאורה, דכל דלא מצי פטר נפשיה לא קני כפילא, ובדאיכא עדים לא מצי פטר נפשיה. איכא למימר, דלאו למימר דהיכא דנגנבה בפשיעה דלא מצי פטר נפשיה לא קני כפילא, אלא אעיקר טעמא דמילתא קא מהדר, לומר, מפקיד דמקנה כפילא לכל דמשלם ליה ולא מטרח ליה לבי דינא, לכולהו שומרים קא יהיב דעתיה לאקנויי בשעת מסירה בין שנגנבה באונס או בפשיעה, כיון דשייכי בהו צדדין דאי בעו פטרי בהו נפשייהו, והילכך גמר דעתיה לאקנויי להו כל היכא דלא מטרחו ליה לבי דינא, בין שיאמר פשעתי בה בין שיאמר נגנבה, והוא הדין נמי להיכא דאיכא עדים שפשע בה ונגנבה, דמעיקרא גמר ואקני ליה כל זמן דלא אטרחיה לבי דינא, הואיל ואיכא בהו צד פטור, דאי בעו פטרי בהו נפשייהו. אבל בשואל דלית ליה אנפא למפטר ביה נפשיה חוץ ממתה מחמת מלאכה דלא שכיח לא אסיק אדעתיה לאקנויי ליה מעיקרא.

ואסיקנא, דאפילו בשואל נמי היכא דשילם ממש מקני ליה כפילא ולפי דברי הירושלמי, הא דקתני מפני שאמרו שומר חנם נשבע ויוצא, לאו טעמא הוא למה שאמרו דמשלם למי שהפקדון אצלו, אלא פירושא בעלמא הוא דקא מפרש, דמשום דקתני לא רצה לישבע, פריש ואמר ואיזו שבועה היה לו לישבע, שבועת השומרים לפטור בה את עצמו, שהרי אמרו שומר חנם נשבע ויוצא. ותדע לך, דאלו טעמא הוא למה שאמרו דמשלם למי שהפקדון אצלו, אם כן הוה ליה למתני תחלה דינא ובתר כן ליתני טעמא, וליתני הכי, שילם ולא רצה לישבע וכו', למי משלם, למי שהפקדון אצלו, שהרי אמרו חכמים שומר חנם נשבע ויוצא. כן נראה לי, ואלא מיהו אכתי קשיא לי קצת, דמדקתני ולא רצה לישבע, משמע דטעמא, משום שהיה לו לפטור בשבועה ולא רצה לישבע אלא לשלם קני ליה כפילא, הא אלו אי אפשר לו לישבע אלא לשלם, והיכי דמי, כגון שיש עדים, לא מקני ליה כפילא. ונראה לי, דלאו לאפוקי עדים היכא דאיכא עדים דפשיעה קאמר, אלא למעוטי היכא דליכא עליו תשלומין כלל וכו', והיכי דמי, כגון דאיכא עדים שנגנבה, ואי שומר שכר הוא דאיכא עדים שנאנסה וכו' ע"כ. והשאר כתוב בנמוקי יוסף.

וזה לשון הריטב"א שילם ולא רצה לישבע שהרי אמרו. האי לישנא משמע, דדוקא בשומר חנם, דאי בעי הוה פטר נפשיה בשבועה, שהרי הוא פטור בגנבה ואבדה אבל שומר שכר שחייב בגנבה ואבדה, אף על גב דשלם ולא אטרחיה לבי דינא לא קני כפילא. וקשיא לן, דהא אמרינן בגמרא לרב פפא, דאפילו שומר שכר שאמר נגנבו או נאבדו מקני ליה כפילא וכו' ואפילו שואל נמי וכו'. ויש מתרצים, דמתניתין מיירי שנגנבו או שנאבדו בפשיעה, ואפילו הכי קונה כפל, והכי קאמר, שילם כדינו ולא רצה לישבע לשקר וכו', והוא הדין לשומר שכר שטוען שנגנבו וכו' ולאפוקי היכא שיש עדים שפשע או שנגנבו בלא פשיעה דליכא גביה שום טענת פיטור, דהשתא לא קני כפילא, וכדמוכח מלישנא דרב פפא בגמרא. ועדיין לשון משנתנו דחוק לפירוש זה, כיון דקתני סתם ונגנבו או אבדה דמשמע בלא פשיעה. ויותר נראה לומר, דלהכי נקט שומר חנם, משום דמתניתין מיירי אפילו בשיש עדים שנגנבו או שאבדו בלא פשיעה, וכדקתני בהדיא המפקיד אצל חברו ונגנבו או אבדו, והשתא שומר חנם הוא דקני כפילא, שאלו רצה היה פטור, והא דקתני שילם ולא רצה לישבע, נקט משום היכא וליכא עדים בדבר שצריך שבועה, וכי איכא עדים נמי איכא שבועה שלא פשע בה ושלא שלח בה יד. וכן פירש רש"י ז"ל, שילם ולא רצה לישבע שבועת שומרים שלא פשע בה ושלא שלח בה יד. ומכל מקום נלמוד ממשנתנו ומגמרא דעלה, דכל היכא שיש עדים על פיטורו ולא על חיובו, ושילם ולא רצה לישבע לשקר, מקני ליה כפילא, אבל בשיש עדים על חיובו לא מקני ליה כפילא, דהא אפילו הוה בעי לא הוה מצי למפטר נפשיה. אבל בירושלמי נראה בהפך, דגרסינן התם, היו שם עדים שנגנבה בפשיעה, הרי זה בכלל שילם ולא רצה לישבע. היו שם עדים שנגנבה באונס, הדא היא דאמר רבי אלעזר המוכר קנסיו לחברו לא עשה ולא כלום, כלומר, דאנן סהדי דלא אסיק אדעתיה מעיקרא ולא הפקיד אצלו על דעת כן, ואם אתה אומר שיקנה שומר הכפל, הרי הוא כאלו מוכרו לו עכשו שלא עשה כלום. ואין זו שטת גמרא שלנו, דכיון דאמרינן בגמרא אי בעי פטר נפשיה, שמע מינה תרתי, חדא, דכל היכא דמצי פטר נפשיה אפילו בשקרא מקני ליה כפילא, וכל שכן כי מצי פטר נפשיה בקושטא, ותדע, דאמרינן בפרק הגוזל, דאליבא דרבה, ואפילו נשבע וחזר ושילם קונה כפילא ומה לי שנשבע או שהיו לו עדים שהוא פטור, נימא דהתם נמי לא אסיק אדעתיה שישבע תחלה ואחר כך ישלם, אלא ודאי דהא ליתא ואידך דכל היכא דאיכא עדים על חיובו, כיון דלא מצי פטר נפשיה בשום טענה, לא קני כפילא, ואגמרא דילן סמכינן. מפי רבי, עד כאן.

גמרא מתקיף לה רמי בר חמא וכו'. פירש רש"י, דאגופה דמתניתין מתמה, והא אין אדם וכו'. ולא נהירא, דלישנא דמתקיף לה לא איתמר בשום דוכתא כדקשיא ליה גופא דמתניתין. לכך נראה לי, דמתניתין לא קשיא ליה, דדילמא טעמא דמתניתין משום דרבנן מקנו ליה כפילא מפני תקנת העולם, אבל השתא דפריש בצריכותא דלעיל, דטעמא, משום דבעל פקדון הוא ומקני ליה כפילא, קשיא ליה לרמי בר חמא דהא אין אדם מקנה לחברו וכו'. הריטב"א ז"ל. ובפרק שבועת העדות מתקיף לה רבה בר עולא או או דביטוי יוכיח, וקאי אברייתא. עיין שם (דף לד עמוד א).

בתוספות בד"ה מה לי רובץ וא"ת ולישני רובץ בחנם כו' וי"ל דניחא ליה כדמוכח דאתיא כוותיה עכ"ל. תיוהא קא חזינא הכא דלמאי שרצו לפרש דרובץ בחנם רבצן בשכר א"כ למסקנא נמי לא מוכח מידי דאתיא כר"י הגלילי דכרבנן נמי אתיא והא דקתני משאוי שיכול לעמוד בו היינו נמי דמשאוי שאינו יכול לעמוד בו פטור בחנם וחייב בשכר משום צב"ח והא דפליגי במתני' עליה דר"י הגלילי היינו במאי דקאמר אינו זקוק לו דמשמע דפטור לגמרי אפילו בשכר כמ"ש התוספות עצמם לעיל בד"ה מכלל דת"ק ע"ש. בשלמא על גוף הש"ס במאי דקאמר ה"נ מסתברא לק"מ אף לפי סברת התוספות דלעיל די"ל דה"ק לעולם צב"ח דאורייתא ולא תקשה מברייתא דר"י הגלילי היא וה"נ מסתברא פי' דאף למאי דס"ד מעיקרא דטעמא דבריית' משום דצב"ח לאו דאורייתא ע"כ צ"ל דאתיא כר"י הגלילי דאל"כ תקשה מההיא דמשוי שיכול לעמוד בו דהא שמעינן לרבנן דלא פלוג ולא שייך לומר דחייב בשכר ופטור בחנם דמהיכא תיתי כיון דס"ל סברת דצב"ח לאו דאורייתא אע"כ ר"י היא א"כ לדידי נמי ר"י היא אבל לדברי התוספות דקאי אליבא דמ"ד צב"ח דאורייתא א"כ שפיר מיתוקמא כל הברייתא כרבנן והא בחנם והא בשכר וצ"ע ודו"ק. מיהו לפי מ"ש בסמוך דחיובא דצב"ח אי הוי דאורייתא הוי נמי בחנם לבר מההיא דהלך וישב לו כמ"ש הר"ן שלא כדברי התוספות בשמעתין א"כ לא קשה כלל קושית התוספות ומתוך מה שאכתוב בסמוך יתבאר לך עוד תירוץ אחר בזה:

בגמרא לעולם לר"י הגלילי היא ובטעינה ס"ל כרבנן וכתבו התוספות לעיל בד"ה מכלל דאף על גב דס"ל צב"ח לאו דאורייתא אפ"ה יליף טעינה בשכר דמייתר ליה קרא דפריקה דהא איכא למילפא בק"ו בטעינה דליכא ח"כ ע"ש. וקשיא לי דנהי דדרש ק"ו מ"מ לא מייתר קרא דפריקה לר"י דהא איצטריך למעוטי כל הני רבצן ועומד ושאינו יכול לעמוד תחת משאו בשלמא לרבנן לא תקשה דאיצטריך קרא דפריקה אהלך וישב לו דפטור שנאמר עמו הא ליתא דהא בטעינה נמי כתיב עמו וע"כ דרשינן נמי דהיכא דהלך וישב לו פטור לטעון א"כ כי לא לכתוב נמי כלל קרא דפריקה ונילף בק"ו מטעינה נאמר דיו לבא מן הדין כו' מה טעינה דוקא עם הבעלים פריקה נמי עם הבעלים ול"ל נמי לאידך גיסא דאיצטריך לאשמעינן דבפריקה כשאין הבעלים רוצים לפרוק חייב מיהא בשכר הא נמי ליתא דהא מלתא לא ילפינן מקרא דאדרבא עמו פטורא משמע אלא חיובא דבשכר למאן דס"ל הכי היינו מסברא חיצונה דס"ל צב"ח דאורייתא אבל הכא דאליבא דר"י הגלילי כוליה קראי דפריקה אתא לדרשה דרובץ ולא רבצן כו' תחת משאו למעוטי משוי שיכול לעמוד בו אם כן ודאי לא מייתר כלל קרא דפריקה והדרא קושיא לדוכתא מנ"ל דטעינה בשכר וי"ל דמ"מ כפילא דעזוב תעזוב דאתא לרבויי אין בעליו עמו בפריקה אף על גב דכתיב בטעינה וכן דרשא דעמו דאתא למעוטי הלך וישב לו דכתיב נמי בטעינה ולמאי הלכתא הדר וכתביה בפריקה אע"כ דטעינה בשכר ופריקה בחנם כ"ז לשיטת התוספות דלעיל מיהו כבר כתבתי דהשתא דאתינן להכי דר"י דריש תחת משאו ולא מפורק ממילא מוכח דטעינה בשכר כדדייק הש"ס להדיא ונאמר דמיתורא דתחת יליף ולא מפורק וממשאו דריש שיכול לעמוד בו והא דקאמר תלמודא לרבנן דטעינה בשכר מטעם אחר ולא יליף לה מתחת משאו ולא מפורק י"ל משום דע"כ האי ברייתא ר"י היא מדנקט משוי שיכול לעמוד בו וע"כ ס"ל צב"ח לאו דאורייתא מש"ה איצטריך ליה קרא דתחת משאו ולא מפורק אבל לרבנן משמע לתלמודא בפשיטות דסברי רבנן צב"ח דאורייתא מדמחייבי במשוי שאינו יכול לעמוד בו ולא ניחא להו למימר דלא משמע להו דרשה דתחת משאו משוי שיכול לעמוד בו אי לאו משום דס"ל צב"ח דאורייתא וא"כ שפיר ידעינן עיקר מצות פריקה בק"ו מטעינה ומייתר להו פריקה לגלויי אטעינה דבשכר ולא איצטריכו לדרשה דתחת משאו ולא מפורק ותו לא מידי ודו"ק:

במשנה ואם אביו חכם של אביו קודמת אית דגרסי אם אביו שקול כנגד רבו אביו קודם ואין להקשות דאם כן מאי קמ"ל פשיטא דהוא קודם די"ל דאיירי שהאב שקול בחכמה אבל מ"מ לא למד כ"כ עם הבן כמו שלמד הבן רוב חכמתו מרבו וקמ"ל דאפ"ה אביו קודם ומיהו בסיפא לענין פדיון כ"ע מודו דאע"ג שאין האב שקול בחכמה כמו רבו אפ"ה קודם והטעם עי' ברא"ש ובשלטי גבורים באריכות:

בגמרא תנו רבנן העוסקים במקרא מדה ואינו מדה וקשה דהא אמרינן בפ"ק דקידושין לעולם ישליש אדם שנותיו שליש במקרא שליש במשנה שליש בתלמוד ולפי המסקנא דהכא מסיק שרוב לימוד האדם יהא בתלמוד וראיתי שמהרש"א בח"א הביא מ"ש הרמב"ם בפ"א מהלכות ת"ת דהא דלעולם ישליש היינו בתחלת לימודו של אדם אבל מכאן ואילך עיקר עסקו יהיה בתלמוד אבל היא גופא תקשה דמדפריך התם מי ידע כמה חיי ומשני נמי ליומי משמע דדוקא קאמר ויש ליישב מיהו ההיא דהכא בלא"ה יש ליישב דמש"ה מסיק תלמודא דבימי רבי נשנית משנה זו והטעם כמ"ש רש"י בד"ה ואינה מדה דהיינו משום שאז לא היו המשניות ותלמוד שגורים בפי כל שנתחדשו הלכות וגם לפי שלא נכתב והיו למידין ומשכחין לכך דרש שיתעסקו יותר במשנה ובתלמוד מבמקרא שהוא בכתב ולא שייך ביה שכחה כ"כ משא"כ בדורות האחרונים שכבר הורגלו בגירסת המשניות והתלמוד וגם ניתנו לכתוב כפירש"י לעולם אמרינן דשקולים הם ומש"ה ישליש ומכ"ש דא"ש לפר"ת דעכשיו שעוסקין בתלמוד בבלי שבלול במקרא ובמשנה ובתלמוד א"צ שישליש ויוצא י"ח בתלמוד לחוד א"כ לק"מ אלא דאכתי צ"ע דהא רבי שתיקן משנה זו בא"י הוי ובימיו לא היה תלמוד בבלי עד כי אתא רב לבבל וק"ל:

הָיָה אָבִיו וְרַבּוֹ נוֹשְׂאִין מַשּׂאוֹי מַנִּיחַ אֶת שֶׁל רַבּוֹ וְאַחַר כָּךְ מַנִּיחַ אֶת שֶׁל אָבִיו. נראה לי בס"ד הקדים במאמר הזה אביו קודם באומרו הָיָה אָבִיו וְרַבּוֹ ללמד אף על פי שהיה אביו ראשין ורבו אחריו דנמצא הוא קרוב לאביו יותר מרבו עם כל זה מניח של רבו ואחר כך של אביו. אך מקשים אמאי אצטריך ללמדנו דין זה בשלשה אופנים אבידה ומשוי ושביה תסגי בחדא? ונראה לי בס"ד דאי אשמעינן במשוי בלבד הוה אמינא דוקא בדבר זה שהוא נוגע לגוף דהמשוי הוא צערא דגופו צריך להקדים את רבו אבל אבידה שהיא הפסד ממון שהוא חיצוני אין נוהג בה דין קדימה ומה שירצה יעשה לכך אשמעינן דין זה באבידה גם כן. אי נמי הוה אמינא באבידה יש טעם לומר דיקדים את אביו מפני דאחר כך יהיה ממון זה שלו שירש אותו מאביו ולכן חשיב מעתה ממון זה שלו וקיימא לן בממון שלו הוא קודם לרבו לכך אשמעינן דין זה באבדה גם כן רבו קודם. ובזה ניחא לתרץ דקדוק אחר דאמאי נקיט זה דשלו קודם גבי אבידה בלבד ולא נקיט לה גבי שביה גם כן? ובזה ניחא דזכר דין זה גבי אבידה לאשמעינן הטעם דהוצרך לפרש דין דאבידה משום האי רבותא. ואי אשמעינן דין האבידה בלבד הוה אמינא דוקא אבידה שהוא פסידא דלא הדר עשו לרבו דין קדימה אבל משוי דאין כאן פסידא אלא רק צער בעלמא והוא דבר עובר לא חשו לעשות בזה דין קדימה לרבו אלא מה שירצה יעשה לכך אשמעינן דין זה במשוי גם כן דיקדים את רבו. ואי אשמעינן באבידה ומשוי בלבד הוה אמינא בשביה צריך שיקדים אביו משום דאם יקדים רבו יצא מזה לְזוּת שְׂפָתַיִם דהשביה גלויה וידועה לרבים ולאו ידעי שזה רבו אך יודעים שזה אביו וכשיראו שהוא אינו פודה את אביו אלא פודה אדם אחר יאמרו זה שונא את אביו או יודע שאמו זנתה ואין זה אביו בודאי אבל השבת אבידה ומשוי אין מעשים אלו גלוים וידועים לאחרים ואם יתעסק באבידת רבו ולא יתעסק באבידת אביו וכן אם יניח משוי של רבו ואינו מניח של אביו מי יודע מה שעשה על כן יקדים את רבו ולכך אשמעינן דין זה בשביה גם כן דיקדים את רבו.

כָּל הַמְקַיֵּם בְּעַצְמוֹ כָּךְ, סוֹף בָּא לִידֵי כָּךְ נראה הכונה על פי המעשה שכתב הרב מהר"א הכהן ז"ל באחד שהיה לו אב זקן ולא היה חס עליו להביאו בתוך ביתו להאכילו ולהלבישו אלא היה הזקן הזה דר עם העניים שבעיר. ויהי היום בימי הקור היה הזקן יושב עם העניים ברחוב העיר ויעבור שם בן בנו של הזקן ויתחנן הזקן אל בן בנו ויאמר לו ראה איך הקור רב ועצום והוא ערום בתוקף הקור על כן יאמר לאביו שישלח לו בגד להתכסות בו וללבשו בימי הקור הזה. וילך הבן ויספר לאביו מה שאמר לו זקינו ויאמר לו תעלה אל העליה ותמצא בגד תלוי ביתד תקח אותו ותוליך אותו לזקינך. ויעלה הבן אל העליה וימצא בגד ישן נושן שיש בו כמה קרעים ויחר לו מאד על הדבר הזה ויקח מספרים ויחתוך הבגד לארכו לחצאין שוים ועל ידי כך נתעכב בעליה, ויצעק אביו למה נתעכבת ומה תעשה שם? ואחר שקרא עליו כמה פעמים ירד הבן מן העליה ובידו חצי בגד ויאמר לו אביו למה חתכת את הבגד לחצאין ומה תעשה בחצי האחר? ויאמר לו החצי השני הצגתיו בשבילך כי אחר שתזקין אוציא אותך מן הבית הזה ובעל כרחו תשב עם העניים ובימי הקור כשתבקש ממני בגד ללבוש אשלח לך זה החצי הנשאר פה כי מעשה אבות יעשו בנים וכמו שאתה מתנהג עם אביך כן אני אתנהג עמך, ויבוש האב ויכלם וידע כי חטא חטאה גדולה בזה בכבוד אביו והרגיש שאחרי זה גם עליו יעבור כוס זה של הבזיון והלך אצל אביו ובקש ממנו מחילה והביאו לביתו. ובזה פירש הרב הנזכר עֲטֶרֶת זְקֵנִים בְּנֵי בָנִים וְתִפְאֶרֶת בָּנִים אֲבוֹתָם (משלי יז, ו) פירוש עֲטֶרֶת זְקֵנִים הוא כבוד שלהם בא להם על ידי בְּנֵי בָנִים אך תִּפְאֶרֶת זה של הַבָּנִים שגרמו עטרת הכבוד לזקינם באה מכח אֲבוֹתָם שאם לא היה האב מטה אוזן לדברי בנו בדברים אלו מה תועלת היה יוצא מהם לזקינו! עד כאן דבריו. והנה כמו מאמר הבן לאביו כן הוא מאמר חכמינו ז"ל כאן שאמרו כָּל הַמְקַיֵּם בְּעַצְמוֹ כָּךְ לדחות של אביו ושל רבו ולהקדים את שלו הנה לְסוֹף יִזְדַּמֵּן לוֹ כָּךְ כאשר יהיה לו עצמו אבידה יקדימו בניו או תלמידיו את שלהם על שלו והמתנהג לפנים משורת הדין להקדים של רבו ושל אביו על שלו אז ימצא אחרי זה כשיבא לידי דבר זה שיקדימו בניו או תלמידיו את שלו על שלהם. והא דנקיט המאמר הזה בלשון כָּךְ נראה לי בס"ד דרמז לפי דרכו עוד דבר אחד והוא שהאדם צריך להתנהג בענייני הנפש בכף פתוחה להיות ותרן הרבה ובעניינו הגוף בכף סתומה לצמצם הרבה וידוע דענייני הנפש יתייחסו לימין וענייני הגוף לשמאל ותיבת כָּךְ אות הימני הוא כ"ף סתומה ואות השמאלי הוא כף פתוחה ונמצא תיבת כָּךְ יורה שהאדם מתנהג בענייני הנפש בכף סתומה וענייני הגוף בכף פתוחה וזה אי אפשר להיות צדיק, ומוכרח שיהיה רשע שאז יתנהגו מן השמים עמו בעולם הזה בכף פתוחה שיאכילוהו שכר קצת מצות שיש לו ובעולם הבא בכ"ף סתומה שאינו טועם כלום! וזהו שאמר כָּל הַמְקַיֵּם בְּעַצְמוֹ ' כָּךְ ' דהיינו בסדר כך שהימין כף סתומה והשמאל כף פתוחה סוֹף בָּא לִידֵי כָּךְ שעולם הבא המתייחסת לימין ימצא שם כ"ף סתומה שאין טועם כלום ובעולם הזה שמתייחסת לשמאל ימצא בה כ"ף פתוחה שיאכילוהו שכר קצת מצות שיש לו כדי שלא ישאר לו כלום לעולם הבא וכמו שנאמר וּמְשַׁלֵּם לְשֹׂנְאָיו אֶל פָּנָיו לְהַאֲבִידוֹ לֹא יְאַחֵר לְשֹׂנְאוֹ אֶל פָּנָיו יְשַׁלֶּם לוֹ (דברים ז, י).

תַּלְמִידֵי חֲכָמִים שֶׁבְּבָבֶל, עוֹמְדִים זֶה מִפְּנֵי זֶה, וְקוֹרְעִין זֶה עַל זֶה נראה לפרש בס"ד הטעם דחכמים שבארץ ישראל עושין הידור זה לזה ואין עומדין מלא קומתם ושל בבל עומדין מלא קומתם וכן לקרוע זה בזה מפני כי תלמידי חכמים שבבבל מחמת חריפותם מקשים זה לזה ונלחמים ממש זה בזה וכמו שאמרו בגמרא (סנהדרין כד.) חֹבְלִים (זכריה יא, ז) אלו תלמידי חכמים שבבבל שמחבלים זה לזה בהלכה, והרואה אותם נלחמים זה בזה חושב שהם שונאין זה את זה אך באמת אֶת וָהֵב בְּסוּפָה (במדבר כא, יד) ולכן כדי שלא יחשבו העולם שהם שונאין זה את זה ומזלזלים זה את זה לכך עושין כבוד גדול זה לזה בקימה לעמוד מלא קומתם כדי להראות שהם אוהבים זה את זה ומיקרים זה לזה אך בארץ ישראל דנוחין זה לזה בהלכה אין צריכין לברר אהבתם על ידי קימה וכיוצא. ובני ידידי כבוד הרב יעקב נר"ו פירש הטעם כי אמרו בגמרא (שבת קמה:) מפני מה תלמידי חכמים שבבבל מצויינים [לבושים בצורה נאה] פירוש מלבשים בגדים חשובים? מפני שאינם בני תורה, ופירשו המפרשים ז"ל מפני דאנשי בבל אינן בני תורה ואין יודעים יקר החכמה כדי לכבד התלמידי חכמים לכך לובשים בגדים חשובים כדי שיכבדום מחמת מלבושם ורבי יצחק אמר מפני שאינם בני מקומן ולכן אין המון מכירים בהם כדי לכבדם בכבוד תלמידי חכמים. ולפי זה בין לטעם זה בין לטעם זה מובן הטעם למנהגם דקמים זה בפני זה וקורעין זה בזה מטעם כי המון העם אין מכירים אותם הן מצד שהם מאנשי עיר אחרת הן מצד דהמון העם אינם בני תורה ולכן מכבדים זה את זה כבוד גדול כדי שיתכבדו לפני המון העם מה שאין כן חכמי ארץ ישראל אין צריכים לכך כי הם בני מקומן וגם המון העם יודעים יקר החכמה ויכבדום עד כאן דבריו נר"ו.

אַתְּ צְרִיכַתְּ לִי עַד אַרְבָּעִים שְׁנִין אִיקְפְּדֵי אַהֲדָדֵי וְלָא עַיְלֵי לְגַבֵּי הֲדָדֵי. כן צריך לפרש לחבר מילות עַד אַרְבָּעִין שְׁנִין עם צְרִיכַתְּ לִי וכמו שפירשו בשיטה מקובצת אך יש מפרשים מחברים עַד אַרְבָּעִין שְׁנִין עם אִיקְפְּדֵי אַהֲדָדֵי וכן נראה שהבין המרש"א ז"ל וצריך להבין לפירוש זה איך יצוייר שישארו בהקפדה ארבעים שנה ולא נזדמן שהרגיש רב הונא דרב חסדא לא נתכוין לכך? ונראה לי בס"ד דלעולם אחר שאמר רב הונא לרב חסדא לָא צְרִיכְנָא לָךְ אַתְּ צְרִיכַתְּ לִי הגיד לו רב חסדא באמיתות שלא כך היתה כוונתו ולא נשאר בלבו של רב הונא כלום אך נולד מזה דעד ארבעין שנין הקפידו שלא ילך זה אצל זה כי רב הונא אחר שידע שחשד את רב חסדא באותו דבר הקפיד שלא יבא לביתו של רב חסדא כדי שלא ידבר עמו דבר דחש אולי יזדמן שידבר דבר דמשתמע לתרי אנפי ויהיה חושדו הפך האמת כאשר חשדו בדבר זה וכן רב חסדא הוה קפיד שלא ילך לבית רב כי חש אולי יזדמן שידבר דבר בשוגג שיהיה נחלש בו דעת רב הונא כאשר נחלש בזה הרבה ולכך הרחיקו עצמן זה מזה ולעולם דבר זה עצמו של החשד יצא מלבו של רב הונא תכף כי ידע דרב חסדא דבר לפי תומו ולא נתכוון כאשר חשב הוא.

וּלְעוֹלָם הֱוֵי רָץ לַמִּשְׁנָה יוֹתֵר מִן הַתַּלְמוּד נראה לי בס"ד נקיט לשון רָץ ללמדינו כי למוד המשנה שהוא רק גירסא יוכל ללמדו במהירות מה שאין כן התלמוד שהוא בסברה צריך להיות בו מתוני ולא יתנהג במרוצה. ולפי מה שאמר (ישעיה סו, ה) ' אֲחֵיכֶם ' אֵלּוּ בַּעֲלֵי מִקְרָא שנקראים אחים לבעלי התלמוד בזה יובן בס"ד רמז הכתוב טוֹב שָׁכֵן קָרוֹב מֵאָח רָחוֹק (משלי כז, י) כי בעלי משנה הם שכנים לבעלי התלמוד אבל בעלי מקרא נקראים אחים ולימוד המשנה טוב מלימוד המקרא כמו שאמרו ברישא זו מִדָּה וְאֵינָהּ מִדָּה וְזוֹ מִדָּה וְנוֹטֵל עָלֶיהָ שָׂכָר.