מסכת בבא מציעא דף ל׳ עמוד ב׳

לא יהיה בך אביון לא תביא עצמך לידי עניות:

הכישה זה שאינו לפי כבודו אם הכישה הכאה אחת להשיבה נתחייב בה לאהדורה הואיל והתחיל:

קלא מרט"א בלע"ז:

דרכו להחזיר בשדה שאין שם רואים כל כך ואינו בוש:

ואין דרכו בעיר שהוא בוש משכיניו והוא מצא בשדה:

מהו שיתחייב להשיבה:

לא מיחייב להתחיל בהשבתה בשדה:

וכיון דאיחייב שהזיזה ממקומה חייב אף בעיר:

אלא לזקן ואינו לפי כבודו וא"ת תיפוק ליה מולאחותו דכבוד הבריות דוחה מילת בנו ושחיטת פסחו וי"ל כבוד הבריות דמת מצוה חמיר טפי שמוטל בבזיון פן יסריח או יאכלוהו כלבים אע"ג דבפ' מי שמתו (ברכות דף כ. ושם ד"ה שב) מוכח דאי הוה כלאים שב ואל תעשה היה נדחה מפני כבוד הבריות היינו משום דערום הוי גנות ובזיון גדול כדאמר (יבמות דף סג:) אין לך משוקץ יותר מאותו שהוא מהלך ערום ומהכא לא ידעי' דדחי אלא ממונא אבל איסורא כמו פסח ומילה וגם כרת לא: [וע' תוס' שבועות ל: ד"ה אבל]:

אפקרה שלא יכשלו בני אדם בלא תגזול וא"ת הא אמר בפ' אין בין המודר (נדרים דף מה.) אין הפקר אלא בפני שלשה וי"ל דהכא נמי הוו שלשה אי נמי דאורייתא בלא שלשה נמי הוי הפקר והא דאמר שלהי פ"ק דשבת (דף יח: ושם ד"ה דמפקרא) גיגית נר וקדירה אפקורי מפקר להו אע"ג דליכא שלשה התם אנן סהדי דמפקר להו בלבו שלא יעשה איסור שביתת כלים:

לא חרבה כו' ואם תאמר דביומא (דף ט:) אמר מפני שנאת חנם וי"ל דהא והא גרמא:

איזוהי אבידה שיבין שאין הבעלים יודעין שהיא שם:

שלו מרובה משל חבירו שנאמר אפס כי לא יהיה בך אביון שלך קודם לשל כל אדם.

אמר רבא כל שבשלו מחזיר בשל חבירו נמי מחזיר כל שבשלו פורק וטוען בשל חבירו נמי פורק וטוען. אביי שקל קלא פתק בהני עיזי דהוו קיימי.

אמר ליה רבא איחייבת בהו קום אהדרינהו.

וכן אמר רב הכישה נתחייב בה דרכו להנהיג בחמור או למשוך בגמל בשדה ואין דרכו בעיר ועלתה בתיקו: מתני' איזהו אבידה מצא חמור וכו' אוקמה רב יהודה למתני' הכי קאמר איזהו היא כלל אבידה שחייב להחזירה מצא חמור וכליו הפוכין פרה ורצה בין הכרמים הרי זו אבידה וחייב להחזיר.

תניא נמי הכי דרך בלשון יון נקראת איסטרטא.

היה דרכו של זה ליטפל בדבר שכיוצא באבדה זו בשדה אבל אין דרכו לעשות כן בעיר אם מצאה בעיר אין זקוק לה מצאה בשדה זקוק לה ומכיון שהתחיל בה אף הוא נתחייב להחזירה עד ביתו אע"פ שאין דרכו בכך בעיר כלל גדול באבדה כל שהתחיל בכך גומר אפילו לא היה דרכו בה כלל אף בשדה אם התחיל בכך אפילו מצא בהמה והכחישה נתחייב להטפל בה ולהחזירה אפילו לא היה דעתו בהחזרה גמורה אלא להדריכן והוא הנראה לי במה שאמרו חזא עיזי דקיימן פי' שהיו עומדות על עמדן ולא היו הולכות שקל קלא שדא בהו ר"ל להדריכן הא אם גער בהן להוציאן משדהו או שלא יכנסו לשם אין כאן התחלה במצוה:

כשם שבארנו במשנה שכל שבשלו מחזיר בשל חברו מחזיר כך הדין לענין פריקה וטעינה שכל שבשלו פורק וטוען כך בשל חברו פורק וטוען וזקן ואינה לפי כבודו פטור בה:

אע"פ שהתרנו את הרצועה שכל שאינה לפי כבודו אינו טעון להחזיר או לפרוק ולטעון מ"מ ראוי לכל אדם לנהוג קלות ראש בעצמו בענינים אלו ולהכנס בשלמות המדות לפנים משורת הדין דרך הערה אמרו לא חרבה ירושלם אלא מפני שהעמידו בה דבריהם על דין תורה ולא היו עושין לפנים משורת הדין:

מעשה באחד מגדולי החכמים שהיה הולך בדרך ומצא אחד ומשוי של עצים על כתפו והשליכו על הקרקע ועמד ליפש ולסוף אמר לו שיטעון עמו ואע"פ שלא היה לפי כבודו לא רצה לסלק עצמו אלא שלקח המשוי ממנו בכדי שוויו והפקירו ולא עוד אלא לאחר שהפקירו קדם זה וזכה והתרהו פעם שניה לטעון עמו ולקחו פעם שניה והפקירו לכל אדם חוץ מזה שמא תאמר והיאך הפקר זה הפקר והלא אמרו שאם הפקיר לעניים לבד אינו הפקר עד שיפקיר לכל אדם בודאי הדין כך הוא אלא שהטעהו כדי שלא יחזור ויזכה בו ומ"מ דעתו היה בלבו להפקירו אף לזה שמא תאמר ומה הוצרך להפקירו יניחהו בחזקת שלו אפשר שעשה כן שלא להכשיל בני אדם ליטלו בגזלה ויש מקשין עוד והלא אין הפקר בפחות משלשה תרצו בתוספות ברביעי של נדרים שלא נאמר שלשה אלא בהפקר קרקע ויש שפרשוה דוקא בדבר שאין רצונו נודע לנו בכך הא כל שנודע רצונו והוכר אף ביחיד וכמו שאמרוה במסכת שבת בגיגית נר וקדרה לבית שמאי שהיו סוברים שאדם חייב על שביתת כלים בשבת ופרשוה כשהוא מפקירן וודאי בהפקר שבינו לבין עצמו הוא:

וכלל הדברים בענין זה לדעתי שהדבר שאין רצונו של אדם נודע בו ותלוי בדבור כגון מי שמפקיר איזה חפץ שבידו מצד רצונו בלא שום סבה שתהא נודעת לנו הוא ההפקר שצריך שלשה והפקר לכל ויש דברים שרצונו של אדם מתחדש בו מצד סבה אם מצד נדנוד עברה כגון נר וגיגית בשבת לבית שמאי אם לסבה אחרת כגון סבה זו שהוזכרה בסוגיא זו אם מה שהוזכר בנדרים בשמועת המדיר את חברו ואין לו מה יאכל והיה מהלך עמו בדרך שאם אין שם אחר (מתנהו) [מניחו] על גבי הגדר ואומר הרי הם מופקרים לכל אדם והוא שצריך הפקר אלא שנעשה אף ביחיד ומ"מ צריכה להפקר בפה ובדבור ובטול האמור בחמץ לדעת המפרש בו שהוא הפקר הוא ממין זה ופעמים אמרו בו מבטלו בלבו מפני שלחומר איסורו עשו בו מחשבה כמעשה שאומר ומפקיר הוא וכן שדעת רבים חלה עליו והרבה מפרשים כתבוה כן בגיגית נר וקדרה לבית שמאי ולכל כיוצא בהם ויש דברים שאינו צריך אף לדבור אלא שמן הסתם הפקירו וזה חלוק להרבה פנים מהם מצד מיאוס הדבר על נפילתו או מצד טרח לקוטו או מצד פחיתות הדבר כמו שביארנו בראש הפרק ומהם מצד שמן הסתם הוא החזיק עצמו במסולק מאותו דבר אם מצד שחשבו כנאבד לגמרי אם מצד שחשב שכבר זכה בו אחר וממין זה נותן מתנה לחברו ומשבאת לידו אמר שאינה מתנה על הדרך שיתבאר בבבא בתרא פרק יש נוחלין שכל המחזיק בה זכה בה ואינה חוזרת לבעליה וכן שור הנסקל שנגמר דינו והוזמו עדיו שכל המחזיק בו זכה ואע"פ שאם העידו שרבעוהו בעליו והוזמו אינו הפקר טעם הדבר מפני שכיון שידעו בהם ששקר העידו לא נתיאשו מן ההזמה ולא הפקירו אבל כשהעידו שנגח הרי הבעלים חושבים שאמת העידו ונתיאשו מן ההזמה והפקירו ועיר הנדחת שהוזמו עדיה שכל המחזיק זכה ואע"פ שהם יודעים שלא חטאו ושקר העידו טעם הדבר הואיל ונעשית נדחת ברובה כל אחד חושב שהודח רובה אע"פ שיודע בעצמו שלא הודח וזה שאמרו בפרק הגוזל אדעתא דאריה אפקריה אדעתא דכולי עלמא לא אפקריה טעם הדבר שהבהמות הצלתן מצויה ואין חיה רעה בכל לילה ולילה ואין אדם מסלק עצמו הימנה כל כך ואינו הפקר גמור זהו הנראה לי בענין זה וילמד סתום מן המפורש:

המשנה השתים עשרה והיא מענין החלק השני שיש מציאות שלא נגדרו בשם אבדה ואינו צריך לחזר אחריה ומתוך שדבר בענין זה למעלה בדברים שאין בהם רוח חיים ובעופות המקשרים השלים הענין במשנה זו בבהמות ונכתבה שלא במקומה ואמר איזה היא אבדה מצא חמור ופרה רועים בדרך אין זו אבדה חמור וכליו הפוכים ופרה רצה בין הכרמים הרי זה אבדה אמר המאירי איזה הוא אבדה ופרשו בגמרא איזהו כלל שבאבדה בבעלי חיים שיכיר המוצא שהיא אבדה ויזקיק עצמו להשבתה מצא חמור או פרה רועים בדרך אע"פ שאין שם מרעה הראוי אין זו אבדה שהרבה פעמים יוצאה בהמה לרעות את עצמה אף במקומות שאין שם מרעה הראוי ובעלים יודעים ואין מקפידין ופרשו בגמרא שאם מצאה כן בלילה אף שעה אחת אבדה היא ואם ביום אפילו כמה אינה אבדה אבל אם מצאה באשמורת הבקר קודם יציאת רוב הבהמות או בערבין לאחר כניסתן הדבר תלוי בזמן שלשה ימים שאם מצאה שלשה ימים רצופים ולא עוד אין זה אבדה מקרה הוא שנזדמן יתר משלשה הרי זו אבדה מצא חמור וכליו הפוכים כגון שהיה אכף שלו הפוך כנגד כרסו או צדו אבדה גמורה היא ונוטל ומכריז אפילו ביום ואפילו במרעה פרה ורצה בין הכרמים ר"ל שאינה רועה הרי זו אבדה:

זהו ביאור המשנה וכן הלכה ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא להשלמת ענין זה כך הוא:

כבר ביארנו במשנה חמור או פרה רועים בדרך על איזה צד היא אבדה ועל איזה צד אינה אבדה היו רצים בדרך שלא ברעייה אם היתה מגמת מרוצתה לצד הדרכים הרי זו אבדה ואם פניה כלפי העיר אין זו אבדה:

בא"ד ויש לומר דעשה דמצורע כו' הוה דחי לאו ועשה דשילוח כו' עכ"ל טעות קחזינא הכא דא"כ ל"ל למימר בפ' שני נזירים דדחי עשה דמצורע לאו ועשה שאינו שוה בכל הא אפילו שוה בכל כשילוח הקן דחי ובהדיא בפ' שלוח הקן קאמרינן דלא הוה דחי אלא עשה דשלוח הקן דקאמר דליכא לאו כגון שנטלה ע"מ לשלחה ופריך מאי אולמא האי עשה מהאי עשה ומשני סלקא דעתך אמינא גדול השלום כו' וליתי עשה דידיה ולדחי עשה דשלוח הקן קמ"ל וכצ"ל נמי בתוס' הכא דעשה דמצורע דוחה עשה דשלוח הקן אי לאו כו' עכ"ל וראייתם דכמו דאמרי' התם אע"ג דבעלמא כה"ג לא אתי עשה ודחי עשה השוה בכל משום דמאי אולמא האי מהאי מ"מ עשה דמצורע הוה דחי ליה משום גדול השלום ה"נ בהך דפרק ב' נזירים אע"ג דבעלמא לא אתי עשה ודחי עשה ול"ת אפי' אינו שוה בכל עשה דמצורע דחי ליה משום ה"ט דגדול השלום ובשמעתין דקאמר דעשה לא דחי עשה ול"ת אבל עשה לחוד הוה דחי ולא תקשי ליה מאי אולמא האי מהאי היינו משום דהא ודאי כיון דההוא עשה דמדחי אינו שוה בכל דחי ליה שפיר אפילו עשה דעלמא שאינו גדול השלום ודו"ק:

גמ' אלא על שדנו דין תורה כצ"ל:

בגמרא איבעיא להו דרכו להחזיר כו' ולא דמי להא דאמר רבה בסמוך בפשיטות הכישה נתחייב בה דשאני התם דאיירי בבעלי חיים ובענין דע"י הכשה זו אנקטה נגרי ברייתא למקום שיכולה לברוח משא"כ הכא לא איירי בענין זה אלא שמשתמרת קצת בעיר יותר מבשדה או דאיירי במידי דלאו ב"ח ואף לדברי המפרשים דהא דהכישה נתחייב לאו דוקא בב"ח איירי אלא בכל מילי ומטעם דכיון שהתחיל גומר וכ"נ מלשון רש"י כאן ומל' הרמב"ם אפ"ה לק"מ דשאני התם שכבר התחיל למחול על כבודו מש"ה חייב לגמור משא"כ הכא דבשדה דרכו בכך וא"כ לא התחיל למחול על כבודו וק"ל:

בתוספות בד"ה אפקרה שלא יכשלו כו' וא"ת הא אמרינן בפרק אין בין המודר אין הפקר אלא בפני ג' עכ"ל. ול"ל דהתם איירי דוקא לענין לפוטרו ממעשר משא"כ הכא להפקיע מאיסור גזל במחילה בעלמא סגי כמו בכל מחילה דעלמא דמהני אפילו בלב אלא די"ל דהכא לא שייך לשון מחילה כיון דאכתי לא מטא לידיה דהיאך וכדאיתא בח"מ סימן רמ"ג וא"כ אי ס"ד דלא הוי הפקר ממילא קאי ברשות בעלים ונכשל הנוטל בלא תגזול ותדע דהכי הוא דאל"כ למה הוצרך ר"י להפקירם בפרהסיא עד שהוצרך לומר לדידך לא אפקרינהו היה לו למחול בלב בענין שלא ירגיש הלה לחזור ולזכות אע"כ דלא מהני מחילה בכה"ג אלא צריך להפקיר כדין הפקר אלא דמלשון הש"ע סי' רמ"א משמע דכ"ז שלא חזר בו מהני מחילה אפי' כה"ג וצ"ע:

בפרש"י בד"ה זה בית חייהם כו' וחוקות ותורות כתיבי ברישא דקרא עכ"ל פי' דקשיא ליה אמאי לא מוקי לקרא דהכא כפשוטו לענין תורה ומצות לכך מפ' דהנהו כבר כתיבי ברישא דקרא בהדיא ומה שיש לדקדק מפרש"י דכאן לפרש"י דהגוזל כבר כתבתי שם:

בתוספות בד"ה לא חרבה ירושלים כו' וא"ת דביומא אמר מפני שנאת חנם עכ"ל. ויש לדקדק אמאי קשיא להו הכא טפי מכל הני אמוראי דאיירי בכה"ג בפרק כל כתבי דחד אמר לא חרבה ירושלים אלא בשביל שחללו שבת וח"א על שבטלו ק"ש וח"א על שבטלו תינוקות של ב"ר וכה"ג טובא וביומא אמרינן דמקדש ראשון חרב על שהיה בהם ע"ז וג"ע וש"ד ובפ' כל כתבי נמי ע"כ אמקדש ראשון קאי דהא מייתי מקראי וי"ל דכיון דהתם כל אחד מייתי מקרא א"כ ע"כ פשיטא להו דכולהו גרמו דאל"כ קשיין קראי אהדדי אבל הכא דר"י לא מייתי שום קרא לדבריו וע"כ היינו משום דבבית שני איירי ואם כן מקשה שפיר דהא ביומא משמע דבית שני חרב מפני שהיה בהם ש"ח וע"כ היינו דהכי גמירי להו שהיה בהם ש"ח וא"כ נהי דלר"י הוי גמיר ליה קושטא דמלתא שהיה בהם ג"כ זה העון שלא עשו לפמה"ד מ"מ אמאי קאמר לא חרבה כו' ומנא ליה דבשביל ש"ח לא היה ראוי ליחרב לולי העון דלפנים משה"ד ומשני התוספות דמסברא קאמר ר"י דהא והא גרמו. ואפשר דיליף לה מק"ו ממקדש ראשון שלא נחרב אלא בשביל כמה עונות אף על גב שהיו ג"כ חמורים וכעין זה אמרינן ביומא ע"ש ועי"ל דש"ח היינו מחמת שלא עשו לפנים משה"ד לעבור על מידותיהם וא"כ תרווייהו חדא מלתא היא וק"ל:

רש"י ד"ה דיני בערוך ערך מגיסתא הגירסא כאן דייני דמגיסתא ופי' דדנין בגסות:

תד"ה אלא לזקן, וא"ת תיפוק לי' מולאחותו וכו' למה שהקשו תוס' פ"ד דשבועות לפי המסקנא בברכות גבי ולאחותו דשב וא"ת שאני, נראה לפענ"ד לפי גירסת הרא"ש אליבא דהרי"ף דרכו להחזיר בשדה וכו' מבואר דאם נטלו בשדה להוליכו עד העיר יכול להניחו שם כיון דאין דרכו להחזיר בעיר, אלא דהאיבעי' אם חייב להחזיר עכ"פ בשדה עד העיר או לא, א"כ י"ל דקרא אצטריך בכה"ג דהחזירו בשדה כשבא בעיר רשאי להניחו, אף דמבטל מצות השבה בקום ועשה: בד"מ בחו"מ (סי' רס"ג) כ' ואין דבריו נראים וכו' עיי"ש. לכאורה דברי ד"מ תמוהים מאוד דהא לפי גירסת הרא"ש שהיא גירסתינו מבואר דזהו פשיטא דאם החזיר בשדה מחויב להחזיר בעיר כדאמרי' בשדה מיהו חייב, וכיון דמחייב לי' בשדה מחייב לי' בעיר, אלא דהאיבעי' אם לא יחזיר כלל, או דיחזיר לגמרי, וא"כ אם אנן פסקי' לחומרא דיחזיר בשדה איך נימא כשבא לעיר לא יחזיר מספק זלזול, הא אין כאן ספק עוד דודאי מחוייב להחזיר בעיר כיון דכבר נטלה להחזיר בשדה. ונלענ"ד עפ"י דברי התוס' (דף כה ע"ב) ד"ה ואם נטל לא יחזיר וכו' תוכן דבריהם, הא דבהתחיל להחזיר בעיר ואינו לפי כבודו אינו חייב לגמור ההשבה בבהמה דאנקטינהו נגרי ברייתא ל"א דמיד שנטלה בידו מחייב לי' בהשבה כמו בספק הינוח, היינו משום דמפטר כלל בהשבה ולא נתחייב בהגבהה ובהשבה ולא נעשה עליו שומר וכו' ע"ש, וכן בב"י כ' בכוונת הרמב"ם דאם הכישה נתחייב בה הוא רק בבהמה, מ"מ האיבעי' דדרכו להחזיר בשדה וכו' מיירי גם בשאר מילי, והא דאמרי' כיון דנתחייב בשדה היינו כיון דדרכו להחזיר בשדה נתחייב בה, והיינו דכוונת הב"י ג"כ כסברת תוס' כיון דבשעת הגבהה היה עליו חיוב השבה נעשה עליו שומר אבידה. ולפ"ז נראה הא דאמרי' בפשיטות כיון דחייב להחזיר בשדה חייב להחזיר בעיר היינו לפי אותו הצד דבשדה מיהו חייב להחזיר, א"כ בהגבהתו נעשה שומר אבידה מש"ה חייב להחזיר בעיר, אבל לאידך צד השבה מעליא בעי דא"צ להחזיר בשדה ממילא אף אם נטלה בשדה יכול להניח כיון דלא נתחייב כלל בהשבה, ודומה לנטל' בעיר דיחזירנו, וא"כ דהוא איבעי' דלא אפשיטא, ושפיר י"ל דבשדה מחוייב להחזיר מטעם ספק וליכא זלזול, וכשבא לעיר יניח דהוי ספק שמא לא היה חייב בשדה ולא נתחייב מעולם בהשבה ולא נעשה עליו שומר אבידה, ונכון בעזה"י:

מתני' אם יש שם ב"ד מתנה מסתפקנא בהינוח המשתמר קצת ויש בו סי', או במשתמר לגמרי והוא ס' הינוח ויש בו סי', לשיטת תוס' נוטל ומכריז היכא דמבטל ממלאכתו אם יטול ויכריז די"ל דוקא היכא דאינו גורע כח הבעלים בנטילתו דהא ע"י הסי' יוחזר לבעלים בזה חיישי' בהינוח במשתמר קצת שמא שכחו הבעלים וטובה לבעלים שיטול ויכריז וכן במשתמר לגמרי בס' הינוח חיישי' שמא דרך נפילה היה והוי טובה לבעלים, והיינו הכל כיון דבצד הינוח עכ"פ אינו מגרע לבעלים אף דאינו טובה לבעלים דהא גם אם לא יטול הוא משתמר, מ"מ כיון דעכ"פ בצד הינוח אינו מגרע כחו ממילא מחשש נפילה דהוי טובה לבעלים הדין דנוטל ומכריז וכגון מאי דס"ל להר"ן הכי בס' הינות ומשתמר קצת (דמשתמר לגמרי ס"ל להר"ן דלא יטול דבצד הינוח מגרע כחם דבמה שנוטל ומכריז הוי רק כמו משתמר קצת דאינו בודאי שיוחזר להם ע"י הכרזה, ורק היכא דמונח במשתמר קצת בזה אינו מגרע כחם, דגם ביד המוצא הוי כמו משתמר קצת מש"ה חיישי' לטובת הבעלים ע"י נפילה, ה"נ י"ל דס"ל לתוס', אלא דס"ל דביד המוצא הוי כמו משתמר לגמרי אינו מגרע כח הבעלים) א"כ י"ל במקום שיצטרכו הבעלים לשלם שכר כפועל ממילא בצד הינוח זו בעצמו גרעון כח להבעלים שמפסידים דמי תשלומים, אפשר דהדין דלא יטול דאף דבצד נפילה הוא עושה להם טובה, מ"מ אולי היה הינוח ומגרע כחם, וצ"ע לדינא:

יָהִיב לֵיהּ פַּלְגָּא דְּזוּזָא וְאַפְקְרָהּ הקשו התוספות והא בעינן שני עדים שיעידו על ההפקר ואם היה עוד שנים אם כן למה הוצרך רבי ישמעאל לכך יטענו אותו השנים? ופירש הרא"ש ז"ל הביאו בשיטה מקובצת דהיה משוי גדול שצריך לשלשתם להטעינו ונראה דוחק. ונראה לי בס"ד דאפשר היו שניים חולים בידם או זקנים מופלגים בזקנה שאינם יכולים להטעין כלל ולכך הוצרך לרבי ישמעאל דוקא. אי נמי היו שנים שרוכבין על פרדות או שאר בהמות קשים מאד שמורדין אם אין תופשים אותם ואם ירדו מהם כדי להטעינו ימרדו הבהמות ויברחו. אי נמי היו שנים יושבים תוך ארמון סגור עליהם והמפתח ביד אחר שהם שומעין ורואין כל זה מן החלון או מן הגג ומעידים על ההפקר אך אין יכולים להטעינו כי הם בפנים והפתח של הארמון סגור עליהם. ועוד נראה לי בס"ד שהיו עוברים שנים שהיו גם כן נושאים משוי גדול עליהם דאין יכולים להטעינו אלא עד שישליכו המשוי מעליהם ואחר כך מי יטעון אותם אך על ההפקר יכולים להעיד כי שומעים ההפקר בעוד המשוי עליהם. אי נמי יש לומר דהיו שם בני אדם ולא חשו על קיום מצוה זו.

"וְהוֹדַעְתָּ לָהֶם", זֶה בֵּית חַיֵּיהֶם (שמות יח, כ) פירוש דבר השייך להם כלומר לגופם וגם אות ה' תתחלף באות ח' באחה"ע ונמצא לָהֶם הוא לֶחֶם. ודריש ' דֶּרֶךְ ' זוֹ גְּמִילוּת חֲסָדִים כי דרך [224] גימטריא בעל חסדים [224]. ודריש ' יֵלְכוּ ' זֶה בִּקּוּר חוֹלִים דדריש ילכו [66] עולה מספר גלגל [66] שהמבקר החולה יחשוב גלגל הוא שחוזר בעולם דיזדמן שהוא גם כן יחלה ויבקרו אותו. ואמר ' בָּהּ ' זוֹ קְבוּרָה דדריש בה [7] מספר ז' והקבורה צריכה להיות ביום השביעי לאבלות דאין רשאין לבנותה קודם וכמו שאמר רבינו האר"י ז"ל בשער טעמי המצות. אך קשא הוה ליה למימר ' זֶה חַיֵּיהֶם ' ומהו 'בֵּית' דקאמר כאן? ונראה לי בס"ד על פי מה שאומרים בשם מהר"ד ז"ל מה ענין דברים אלו הכא בדברי יתרו שבא לתת עצה למנות דיינים? ופירש הענין שנתן עיצה בדברים אלו כדי למעט התביעות ודין ודברים מביניהם דמנהגו של עולם הבטלנים שאין להם עסק מתעוררים לעשות תביעות ודין ודברים זה בזה ועל דבר קל יעשו מריבה ודין ודברים כי בטלנים הם וממציאים להם דברים לעסוק בהם הן מצד נזקין הן מצד חרופים וכיוצא ועל כן אף על פי שימנה להם דיינים הרבה לא יספיקו לדון את דיניהם אך אם הם בעלי מלאכות קשה להם לפנות ממלאכתם כדי לעסוק בדינא ודיינא ולכן אפילו אם יש לזה שהוא בעל מלאכה טענה לתבוע את חבירו בדין מוחל ואינו תובע. ולכן יעץ אותו שיצוום לעסוק באומנות ולא יהיו בטלנים ועל ידי כך יתמעטו תביעות שלהם בפני הדיינים ויספיקו להם הדיינים שממנה עליהם עד כאן דבריו בתוספת קצת. ובזה מובן מה שאמר 'בֵּית חַיֵּיהֶם' כי בית קאי על החנות ומקום שעושה בו האומנות שאינו יכול לזוז ממנו כדי לילך לבית דין ועל ידי כך תתמעט התביעות שלהם בפני בית דין. ומה שאמר ' אֶת הַדֶּרֶךְ ' זוֹ גְּמִילוּת חֲסָדִים גם זה שייך לענין זה של מנוי הדיינים כי מי שדרכו לעשות גמילות חסדים יהיה טבעו ומנהגו להיות ותרן ואינו אומר יקוב הדין את ההר אלא מוותר ומוחל על ממונו ולכן תתמעט התביעות בפני הדיינים. ומה שאמר ' יֵלְכוּ ' זֶה בִּקּוּר חוֹלִים, ' בָּהּ ', זוֹ קְבוּרָה כי העוסק בדברים האלו תהיה בעיניו עולם הזה וקניינה הבל בזכרו יום המיתה וכמו שנאמר וְהַחַי יִתֵּן אֶל לִבּוֹ (קהלת ז, ב) ולכן לא יהיה להוט עליה כל כך לעשות תביעות ודין ודברים בעבור ממון או בעבור חרופים וגדיפים וכיוצא וימעט בתביעות אלו ולכן יספיקו הדיינים לדון עם רב. מעשה באדם אחד דהשכן שלו היה בונה ביתו ועשה עמו הרבה דברים שלא כדין הן בגניבה שגנב מן עובי הכותל שלו והכניס לביתו הן מה שהכביד על כותל הן מה שעשה בית הכסא ומעלה אצל כותל שלו ומזיק לו וכן כיוצא בזה חטא לו בנזקי שכנים וזה לא היה בביתו ולא ידע מכל זה כדי למנעו וכאשר בא לביתו וראה נזקין שעשה לו וגם גניבה שגנב מעובי הכותל שלו והכניס לביתו חרה לו עד מאד והלך לקבול בבית דין ואחר שיצא לקבול בבית דין ולהביא שמש בית דין להזמין את חבירו בדין חזר לביתו ריקם. אמרה לו אשתו איה הוא שמש בית דין ולמה לא קבלת בבית דין כאשר אמרת? ויאמר אחר שיצאתי קודם שנכנסתי לבית דין הדרי בי אמרה לו למה? ויאמר עתה בהילוכו פגע באדון גביר אחד עצום שהיו מוליכין אותו לקברו וזה הגביר בנה לו מקרוב בית אחד גדול ורחב ידים כבית המלך ויש לו זה ארבע שנים עוסק בבנינו ועתה קודם שישב בו נפטר ומוליכין אותו לקבר אמה רוחב על שלש אמות אורך ושוכב בתוך העפר ואם כן אמרתי למה אתקוטט ואריב בשביל הבית הזה שאינו שלי? כי בתים של עולם הזה וקניינם הבל ועיקר הבתים והקניינים הם של עולם הבא! נמצא מן המבקרים חולים ועוסקים בצרכי קבורה יעלה תועלת שיתמעטו תביעותיהם ודין ודברים שלהם בממון וקניינים של עולם הזה וכיון דמתמעטים תביעותיהם יספיקו הדיינים אשר ימנה אותם לעם רב.

"וְאֶת הַמַּעֲשֶׂה", זֶה הַדִּין (שמות יח, כ) נראה לי בס"ד אפיק הכתוב את הדין בתיבת 'הַמַּעֲשֶׂה' כי המעשה ראשי תיבות הִ דּוּר מִ צְוָה עַ ד שְׁ לִישׁ הַ מִּצְוָה ורמז בזה שהאדם צריך לחשוב ההידור שהוא מדת חסידות כאלו הוא מעיקר הדין והחיוב. ומה שאמר ' אֲשֶׁר יַעֲשׂוּן ' זוֹ לִפְנִים מִשּׁוּרַת הַדִּין והחיוב נראה דמפיק לה מתיבת 'אֲשֶׁר' שהוא לשון שבח כמו כִּי אִשְּׁרוּנִי בָּנוֹת (בראשית ל, יג) ואם האדם יקיים חיוב הדין אין לו שבח אך אם יעשה לפנים משורת הדין הרי זה משובח.

אֶלָּא אֵימָא שֶׁהֶעֱמִידוּ דִּינֵיהֶם עַל דִּין תּוֹרָה, וְלֹא עָבְדוּ לִפְנִים מִשּׁוּרַת הַדִּין. קשא וכי בשביל שלא נהגו במידת חסידות תחרב ירושלים?! ולמה אינו תולה החרבן בעבירות חמורות שהיה בידם? וכבר צווחו קמאי בזה. ונראה לי דאמרו רבותינו ז"ל (ברכות כ:) אמרו מלאכי השרת לפני הקדוש ברוך הוא כתיב (דברים י, יז) 'אֲשֶׁר לֹא יִשָּׂא פָנִים' וכתיב (במדבר ו, כו) 'יִשָּׂא הֳ' פָּנָיו אֵלֶיךָ'? אמר להם אני כתבתי בתורה (דברים ח, י) 'וְאָכַלְתָּ וְשָׂבָעְתָּ וּבֵרַכְתָּ' והם דקדקו על עצמן עד כזית. נמצא ישראל אם יעשו לפנים משורת הדין אז מדה כנגד מדה יעשה הקדוש ברוך הוא עמהם לפנים משורת הדין ואין מענישם כפי חיובם על עבירות שבידם ולכן כיון דלא עבדו לפנים משורת הדין חרבה ירושלים על עבירות חמורות שבידם. וכמדומה לי דכיוצא בזה תירצו בספרי הראשנים ז"ל. והא דלא עבד רבי ישמעאל ברבי יוסי לפנים משורת הדין לטענו נראה דחש פן הרואה יחשוב שהוא עושה כן משורת הדין ויקבע הלכה כן. אי נמי חש פן בכהאי גונא נחשב בכלל כל הפטור מן הדבר ועושהו נקרא הדיוט דנותן ממון לפנים משורת הדין לחוד ודבר זה לחוד וקל להבין.